העיר, הבאר והעין: הרהורים נוספים על הספר 'בעין החתול' לחביבה פדיה

 

 

 

1. העיר

'העיר היא חידה. בכל מקום בו עדיין מחפשים אותה' (חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל-אביב 2008, עמ' 129), כותבת חביבה בפתח הפרק פריז- באר שבע. 'באר שבע אינה בע'דאד' היא כותבת 'אך בנויה היא טבעות טבעות'. אבל לא את תיאורה הארכיטקטוני של באר שבע מבקשת חביבה בעצם, אלא אל העיר כנפש, כמיסתורין בלתי פתיר, חידה לפנים מחידה. עיר סמויה מן העין, המגלה תמיד עוד עיר סמויה מן העין עוקבת.  

   עיר שהיא בנויה טבעות טבעות. מעגלים מעגלים. אידיאות אידיאות. עיר שהיא גלגל עין הצופה כחידה אל השמים התמהים על טיבהּ, משום השאיפה להידמות לסדר השמיימי האוטופי, אליו נוהה האדם. אלא שהעיר באר שבע שבפתח עיניים מתפוררת ומוזנחת, מתעלמת מאנשיה, מחתוליה, מחיותיה. עיר שבורת-חלום, כאובה, סוחבת רגל, שמרכזיה המסחריים החדישים ושכונותיה החדשות אינם מצליחים להסתיר את עניותהּ המרודה ואת מדוחיה, עיר שהיא 'פח הזבל של המרכז', כהידמוּת לבורא, שכדברי חיבור קבלי אנונימי, ספר התמונה,  ברא עולמו על מקום האשפה.

כשם שאליבא דהסופר הסרבי- יהודי (מצד אביו), דנילו קיש (שעון החול, תרגמה מסרבית- קרואטית דינה קטן בן ציון, הוצאת עם עובד: תל אביב 1994, עמ' 115) ישנה אפשרות לגלות עתידות על פי כתמי הקיר בדומה למבחן רורשך. חביבה יוצרת בפנינו באר שבע שקירותיה וקירות ליבם של יושביה הם מבחן רורשך המונח להתבוננות הכרתו של הקורא אותם. העיר כנפש, שהיא הציבה למולינו, מצליחה להעניק מובן מפעים לעיר הקונקרטית, לאוכלוסֵיהָ, לפני אדם וחי החולפים בה. באר שבע של חביבה היא הוייה קיומית העומדת בין נהיית השלימות השמיימית ובין חיסרון נורא ושבר קיומי. עיר אשר כל קורא או קוראת עשויים לגלות בה פנים חדשות בכל קריאה וקריאה. ואכן, כל פרק שבספר הזה הציב בפניי תמונת רורשך חדשה שלא יכולתי שלא לתת לה לדובב את הכרתי, ולבסוף להוביל אותי לבחינת הכתמים שעל קירות ליבי, ולעוררני להתבוננות חדשה עתידית על העולם, משל: 'התבונן בתורה וברא עלמא'.  

 

2. הבאר

   בעין החתול נקרא הספר, ומשמעו הולך אצל החתולים שעשו את ביתם של חביבה ושל דוד לביתם השאוּל. אל העין הצופה אל החתולים ואל האנשים החיים עימם, כעין מחתרת אוונגרד של מוּדרים ממרכזי הקיוּם, הצופים בזולתם בעין חומלת. עם זאת, כאשר חשבתי על באר שבע ועל 'בעין החתול', חשבתי על הבאר כעל עָיִן חתול, כלומר כמקום מים מכוסה עפר, שהריי חתול כונה כך בלשון חכמים מפני שהוא נוהג לכסות בעפר את יציאותיו. אם כך חשבתי, שמא יש כאן רמז לבאר או למעין שיש לגלותו מחדש ולחדש נביעתו.

   את הפסוק 'באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם' (במדבר כ"א, 18) אותו פסוק הלקוח משירת בני ישראל עלי באר, דרש בעל החיבור הקומראני 'ברית דמשק' כמוסב על התורה ועל הדורש אותה מחדש, הוא דורש התורה, המנהיג- לו נתנה הרשות להעניק לקהל את פרוש התורה וסודותיה.  מחברים קראיים בארו את הפסוק הזה באופן דומה, כפי שמורה על כך, שהבאור שמעניקים מנהיגי הכת לתורה הוא הפירוש הנכוח. בשלהי המאה השש עשרה, תאר ההוגה הרבני, המהר"ל מפראג, את עצמו, כמי שיוצא כנגד קודמיו שהביאו לסתימת באר התורה, והוא שב  וגולל את האבן אשר על פי הבאר ומגלה מחדש נביעת התורה ואת טעמם האמיתי של דברי חכמים. באר שבע אפוא הנה מעיין חתום, באר חתול, ואשר דווקא חתוליה ואותם אנשים המגדלים אותם, אנשי שוליים בני- לב, סחופים ומטורפים, אותם מתארת חביבה בעדינות שקטה, הם אלו שמהם לא יוצאת חמלה בלבד ובוקעת תורה כמי תהום, אלא כל אלו הם המצמיחים אמת שמיימית מחודשת מארץ.

   ברשימה קודמת בה התייחסתי לחיבור,  ביקשתי לראות בו את ראשיתה של אסכולה ספרותית- קבלית חדשה, ואמנם למוטיב הבאר שמור מעמד מיוחד, מעמד של הקדשה, בספרות הקבלה. כך למשל מובא בין כתבי ר' חיים ויטאל תלמיד האר"י, סיפור מעשה על כך שהוא ומורו הפליגו בכנרת, שם אתר מורו את מקומהּ הספריטואלי של בארהּ של מריים הנביאה ובקש מן התלמיד לשתות ממימיה, כביטוי להקדשתו כמקובל ולקבל מרוח הקודש. באר שבע הדהויה הרעילה אפוא נושאת עדיין את עקביה של מציאות עליונה שיש לפענחה, של בריכה עליונה שיש לפתחה, בכדי שתשקה את הגן. על אף השיברון היהודי-הישראלי, יש עוד רוח קודש שיש לעוררה, בלבו ובמחשבתו של האדם, וראשיתה בהתבוננותו החומלת על סובביו וכינונה של ברית אברהמית מחודשת עם כל יושבי הארץ, אדם ובהמה, נפש רוח ונשמה.  

 

3. העין

   ההתבוננות. העיין הפנימית שיש לפקחה על מנת להיטיב לראות. על מנת לכונן ברית עם הזולת באשר הוא זולת. לפקוח את עיני הלב ואת הבנת הלב  גם אם קשה מאוד לראות את התממשותה במציאות זו בעלמא דֵין. העיין הנפקחת להביט בחמלה ובאחריות על הזולת, על מעשיו, על רגשותיו, על קולו ומבעו, הייחודיים החד-פעמיים בטיבם, מביאה לידי פקיחת עין הרחמים במרום, עיין המפכה אהבה אל הלבבות. חביבה, חבריה וחברותיה, בני האדם ובעלי החיים, אחוזים אפוא בברית פן-יונקית בראשיתית בין הברואים לבוראם,  ופקוחים להביט הלוך וקרוב אל המציאות העליונה עין בעין.

   בספרו ספר האי-נחת כתב המשורר הפורטוגלי פרננדו פֶּסוּאה, משום ההטרונים שלו ברנרדו סוארש, דברים הרואים את דברי חביבה בספרהּ עיין בעיין:

  

ברגע זה יש בי מחשבות בסיסיות כה רבות, דברים כה רבים לומר שהם אכן מטפיסיים, עד שאני מתעייף לפתע, ומחליט לא לכתוב עוד, לא לחשוב עוד, אלא לתת לקדחת האמירה להפיל עלי תרדמה, וכך אערוך חגיגות בעיניים עצומות, כמו חתול, לכל מה שהייתי יכול לומר.

[פרננדו פסואה, ספר האי נחת, מפורטוגלית: יורם מלצר, מהדורה מחודשת, הוצאת בבל: תל-אביב  2006 פסקה 520, עמוד 612]. 

   

 דומה כי אם בכל ספרות סוד, בכל  מיסטיקה רוּחנית, יש מסוד המטפיסי ומסוד הכיסוי ועצימת העיניים, הביאה התבוננותה של חביבה על חתולי באר שבע לדיבובו ולהנפשתו של המטפיסי, דברים שלא בנקל עולים במחשבה גם לא בנקל מגיעים לידי כתיבה או אמירה. חיבור עצוּם זה הולך ומדובב את הנפשי וההכרתי באדם, פוקח עיניהם לכדי השגות חדשות. שתייה מבאר רזים חויתי בו, גם  כל-כך הרבה תובנות הפעים בי מאז קראתיו, ועל כן דומני כי קבלה חדשה יצאה מבאר שבע. וכך אסיים דבריי ואערוך חגיגות בעיניים עצומות לכבודו של חבור זה, כחתול המביט אל הירח המלא מהופנט, וגלגלו חוגג את גלגלו בנעימה בסומה: קל גלגלא מתגלגלא מתתא לעיילא (ספר הזהר, חלק ב' דף רל"ג ע"ב).   

  

מתוך דברים שאמרתי בערב ספרותי לרגל צאת הספר שנערך בחנות 'תולעת ספרים', תל-אביב בנוכחות המחברת .

  

בתמונה:Cat-Eye's-Nabula, ערפילית עין החתול, כפי שצולמה מטלסקופ החלל האוול. נתגלתה לראשונה בתצפית אסטרונומית בשנת 1786. ייתכן שהיא מכילה גלקסיה שלימה. סוג של מבחן רוֹרשך?

 

לרשימתי הקודמת, 'קבלת פדיה': http://www.notes.co.il/shoey/49382.asp

                                                       

© 2008 שוֹעִי רז