חידות של זהוּת, מיניוּת ותנוּעה: 'חיי בסי.אי.איי' להארי מאת'יוס

 

 

גם אם נעצור על פי התהום לעולם לא נצליח לבטל את החלל  (הארי מאת'יוס, חיי בסי-אי-איי, תרגם מתן קמינר, הוצאת בבל, תל-אביב 2008 עמ' 236)

 

 באחד הערבים בהמשך השבוע התפנה ז'ורז' פרק לערב אחד מצילומי 'איש ישֶן'. עשה לי טוב לראות אותו. הוא תמיד צחק על רדיפת הנשים שלי, וכעת עודד את רוחי בהתבדחויות על ה"בדידות" שלי. הוא גם נתן לי עצה מעשית. כאשר סיפרתי לו על הברונטית מלז איל מרקיז. הוא יעץ לי לחזור למסעדה: "הם יידעו מי היא". אחרי ארוחת ערב הלכנו אליו לעשן גראס ולשמוע מוסיקה. רק כמה רצועות של קולמן הוקינס הפעם. ידידי היה איש עייף. (שם, עמ' 78).

 

   דומה כאילו ספרו של הארי מאת'יוס הוא הילולה של אורות וצללים, של חצאי אמיתות ובדלי בדיות הסובבים כמו זרעוני ההויה (spermata) עליהם דיבר הפילוסוף הפרה- סוקרטי אנכסגוראס, סובבים ויוצרים עולם בו מרצדים הם אנה ואנה לאורו של שֶכֶל (nous) המניע אותם בתבנית של רציונל עלילתי שיטתי, הפועל לפנים עולמם של ז'נרים פופולאריים (מותחני ריגוּל ובילוּש לסוגיהם), ובכל זאת המחבר רק משתמש בסטרוקטורה ובמקצב האפייניים לז'אנרים המדוברים, כעין מעיל צבעוני-זרחני העוטף את הגוף ביום קר, שכן ספרוֹ כולו, בפנימיותו, הנו כעין חידה קיוּמית שמרכיביה הינן הזהוּת האישית והזהוּת המינית (זהותו לעולם נעה בין פנימיותו ובין האופן שבו החברה מתייגת אותו). היותו של האדם בבחינת ישוּת שבירה ועראית, הנעה כל העת לקראת המוות או לקראת טרנספורמציה מקוּוָה שעליה לחולל על מנת להמשיך לחְיוֹת. הקשר בין כל המרכיבים שצוינו ומימושם המשותף. 

   הספר מגולל את קורות מחברו בראשית שנות השבעים בפריז באופן שלכתחילה מעט מזכיר את סגנונו הדיווחי-אינפורמטיבי של הנרי מיילר; אמריקאי שהגיע לפריז שנים הרבה לפני מאת'יוס. מאת'יוס  היה באותן שנים החבר האמריקאי היחיד בקבוצת 'האוליפו' (oulipo, הסדנא לספרות פוטנציאלית, בין חבריה היו: ז'ורז' פרק ואיטאלו קאלוינו) אף היה חברו הטוב של הסופר היהודי- צרפתי ז'ורז' פרק (כבר סיבה טובה לצלוח את הספר הזה מקצה אל קצה). חשד שמתעורר כנגד מאת'יוס כאילו הנו שלוחו של מוסד הביוּן האמריקאי בשל קשריו החבריים עם אנשים שבעבר מלאו תפקידים בגופים כגון אלה, כמו גם שיחה בין המחבר ובין ידידיו, הקוראים לו דווקא להפסיק ולהתנער במבוכה מן ההאשמה המוטחת מדיי פעם בפניו, מביאתו, לידי אימוץ גינונים האפייניים לסוכן ביוּן ולא זאת בלבד אלא שהוא מחליט לפתוח חברת קש מן הסוּג המאפייין את המבקשים לכסות את פעילויות הריגול שהם מנהלים בחסותם של ארגוני ביון.

    הספר עתיר בכמה סצנות מבריקות מבחינה רעיונית וסיפורית, כמו נאומו של מאת'יוס על חרדת הנסיעות ופתרונה- לוח זמני נסיעות עולמי-אוניברסלי המכיל אך ורק את זמני הנסיעות העשויים להיקרא כפאלינדרום (מימין לשמאל ומשמאל לימין באותו האופן) באופן כזה שיובטח לתייר שלא יאחר את הרכבת מחמת אי קריאה נאותה של לוחות הזמנים. הרצאה המסבכת אותו עם שלוחי הקג"ב בהזכירו בכוונה לוחות זמנים של רכבות באיזור בהם מבצע השלטון הסובייטי ניסויים גרעיניים; מפגשים של מין טנטרי עם אשה מסתורית, בלא מגע מיני מלא אלא על ידי נגיעות עדינות הדדיות, המובילים את העלילה וככל שהיא מתקדמת מבואר כי יש להם חלק מהותי בהתרחשות כולה; סעודת ערב אליה מגיע מאת'יוס מגולגל בתוך שטיח אוריינטלי העשוי מלאכת- יד ומגלה כי הוא יושב בחברתם של פעילי ימין קיצוניים ובסופו הוא מקיים מפגש מיני קטוע עם אשה מזרחית נמוכת- קומה-מאוד על שולחן בכנסיה מתחת לפני האדמה (כעין קטקומבה). ראייתו של המחבר את החיים והתגלגלותם אינה רק קפריזית, אלא חסרת מנוח, האדם נע כל העת בין אפשרויות-קיוּם שונות, המשנות פניהן כל העת, כך שלא בנקל יכול הוא להצליח ולהבחין בממשוּת, ולעתים הריאליזם הופך לסף סוריאליזם.

   משהו בקולו של המספר הדהד משהו  מספרות ה- hard boiled של ריימונד צ'אנדלר (יותר) ודשיאל האמט (פחות) מבחינת נדודיו חסרי המנוח של גבורו אחר פתרון המבוכה אליה נקלע והן מבחינת הניוון הדקדאנטי המאפיין לדעת מאת'יוס את החברה הגבוהה הפריסאית בכל אשר הוא פונה. את האמט מבחינת הטיפוסים הצבעוניים מאוד, ואת צ'אנדלר מבחינת המלאנכוליה הרומנטית מחד גיסא, והראייה המפוכחת-צינית מאידך גיסא, של גבר רגיש המודע לחולשותיו ולמאווייו. דומה אפוא, כאילו מאת'יוס הסופר שכר את מא'תיוס סוכן הסי.אי.איי כביכול בכדי לפתור עבורו את חידת זהותו. וככל שהעלילה מתקדמת מאת'יוס זקוק מחדש למלוא זהותו על מנת לשחרר את עצמו מציפורניה של התחפושת אותה עטה המשתלטת והולכת על מה שבעבר היו חייו. בנוסף, קשה שלא לחוש בהשפעתו של פיליפ רות: (המסע מלא החרדה בעקבות הזהות ובכללה כמרכיב מהותי: המימוש המיני, הסקס כפודה מן החרדה), ושל ז'ורז' פרק (אינוונטארים מבריקים למדיי והתעכבוּת על תיאור דמויות שאינן דווקא חיוניות מאוד להתפתחות העלילה, אך יש בה יופי מצד עצמה, ותרומה מהותית להבנת הלכי נפשו של הכותב) שניהם נוכחים פה לא מעט אם במודע ואם לא במודע.

   הספר הוא קריא ומהנה מאוד. לא כליל- השלמות, אבל דווקא בעד התקדמותה הבלתי-תימטית של העלילה, שלל האירועים הבלתי צפויים, ובמיוחד בעד הפריזמה ההכרתית הייחודית של המחבר, המזכירה מעט את תפישתו הסוציו-אנתרופולוגית של יוהאן (יאן) הוידזינגה אודות האדם כ- homo ludens (האדם המְשָחֶק), באשר הוא מגלה כי משחק התחפושות שהחל להניע מתחיל להשתלט על כל מערכי חייו ומחשבותיו- היא רבת עניין וחידתית גם יחד כמשחק הולך ומתפתל ומסתבך. בסופו של דבר דמוּת האדם וזהותו הניבטים בחיבור הם כשל זרעוני- קיום הצפים והולכים ברוח עיוורת, כאבק פורח וכחלום יעוּף. האדם אמנם מקווה לכך שישנו איזה רציונאל המניע אותו ואת יתרת המין האנושי אחד כלפי השני אל המפגש (האינטלקטואלי, הרגשי, המיני וכיו"ב), אך אינו יכול לראות דברים בבהירוּת או להבינם לאשוּרם.  בסופו של דבר, דומה כי דעת המחבר היא, כי זהותו גם עצמיוּתו של האינדיבידואל הנה חמקנית מאוד, אלא שיכול אדם לחוות בכל זאת רגעי בהירות מעטים. אזיי- כילד המפריח עפיפון פֶּרא בשמי הערב יתארעוּ אליו אפשרויות פתרון לחידת הקיוּם, כעין הבזקים מדודים או איתות סודי, וישובו ויסתתרו מן העין, והנה באותה שעה יצטרך האינדיבידואל להכיר בעיני רוחו, כי גם מה שהוא חושב לזהות, אינה אלא סוג של משחק תפקידים מתמשך וחידה שלא ניתן לפתרה.

 

מישהו אמר פעם שרֶשע אינו אלא השחתת הידע. הג'ינג'ית היתה טיפשה יותר משהיתה מרושעת. היא מצאה רעיונות אפנתיים חדשים לעטוף בהם את הטמטום שלה. אני העדפתי אגוזים, כדורים, ציפורים וכל דבר אחר שהציעו לי החיים על פני גאולה אינטלקטואלית. עכשיו העולם היה שלי, כולו שלי.

רק דבר אחד עמד בדרכי: עדיין הייתי משועבד למין הנשי חשבתי שאהיה אומלל אם איאלץ פעם לוותר על מגע ידהּ של אישה; לא של אישה מסוימת. של כל הנשים. התקשיתי להודות שבאחרונה, זה בדיוק מה שקרה, ולא הרגשתי אומלל במיוחד. החרדה שלי  היתה ממכרת, ובכל פעם שעמדתי להשתחרר ממנה היא לכדה אותי מחדש. (שם, עמ' 57).

 

כך מלאו ימינו מבוקר ועד ליל (וז'אן- מארי היה מתעורר כמה פעמים במהלך הלילה כדי לבדוק מה שלום התינוקות שלו). לא חסר לנו בעולמנו דבר. עברנו בכפרים, וכשראיתי את האנשים הרגילים שגרים בהם, אנשים שישנים במיטות ומשתעממים מעבודתם ומהסובבים אותם, הרגשתי כמו אל בעולם של בובות (שם, עמ' 251).

 

 

הארי מאת'יוס, חיי בסי-איי-אי: כרוניקה של שנת 1973, מאנגלית: מתן קמינר, הוצאת בבל: תל-אביב 2008, 263 עמודים.

 

© 2009 שוֹעִי רז