האנשים הבּוערים

 

 

ראוי לכבות את אש הזדון יותר מלכבות שריפה

(מדוע, אם אין הכל, לדברי היירקליטס, אלא אש?)

[פנחס שדה, '15 הערות בשולי הירקליטס האפל', בתוך: נסיעה, בצירוף מסה על מצוקתו של האדם בתוך יקום הכוכבים ושבעה עשר רישומי-עט מאת  המחבר, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב  1971, עמ' 103]

   אנשים מבעירים אחרים אחרי שעטו על גופם חגורת נפץ, אנשים מבעירים מסגדים, אנשים מבעירים בתי כנסת, אנשים מבעירים יערות, אנשים מבעירים מטעי זית, אנשים מבעירים פחי זבל ענקיים וצמיגי משאיות בהפגנות מחאה, אנשים מבעירים את עצמם כמחאה על שלטון דיכוי, אנשים מלבים אש-שנאה לאנשים אחרים, בדרך כלל, לאנשים שרחוקים מעולמם, מתרבותם, מאורחות חייהם. פעם היו מבעירים כופרים, נשים, ויהודים על המוקד, מעט אחר כך הוסיפו גם צוענים, הומוסקסואלים,נכים וילדים לליבוי המשרפות. כפרים שלמים נמחו בהפצצות; ערים על גבי ערים. אנשים שורפים ספרים כדי לבער דעות שהם אינם יכולים לשאת. הם שורפים אנשים אחרים לכל מצהלות תומכיהם ואפשר לצפות בזה בחדשות הערב מעל גבי מרקע הטלויזיה; עוד הפצצת טילים בקרוב או ברחוק. מזמנים מיליונים מול המרקע לצפות בתבערה. אפשר לשתות משהו חריף אחר כך כדי לחוש אמפתיה, סולידאריות אנושית, של בעירה בקרקעית הבטן, דמעה סמלית בזוית העיין. אחרי הכוסית השניה הכל נעשה נעים יותר, מאוזן יותר. אפשר לחזור לסדר העניינים התקין של הערב. ניתן למשל לכנס את המשפחה ולהדליק נירות חנוכּה. לחוש מוגנים לגמריי, בסלון החם. להיזכר שבאש הנירות הללו אסור להשתמש, אלא לראותם בלבד.

  המשורר הסוּפִי יוּנוּס אֶמרֶה (1320-1240 לערך), אנארכיסט-רוחני שהעיז לכתוב בגלוי כנגד הלמדנות העקרה של חכמי הדת והשרעיה' (=ההלכה האסלאמית), הרחוקה לדידו מאלהים, דיבר על בעירה מסוג אחר. הוא הרבה לכתוב על אהבת האל הבוערת בקירבּוֹ, ממש כמו היתה נשמתו חלק שנפרד מן האלהות ונאצל אל עולמנוּ בזו הפעם כיונוס אמרה. לדעת אמרה, משעה שנזכר במקורו האלהי-הראשון נצתה בו אש הנהייה. בשיר להלן הוא מדבר על בעירתו מרוב כסופים לאלוה ולרוב געגועיו למורו המת (יש לזכור כי אצל הסוּפִים השיח' מייצג פעמים הרבה את השער לקִרבָת אלהים, ותפקידו להכשיר את התלמיד ולהשלים אותו באותן דרכים ומצבים חווייתיים שיכשירוהו בדרך אל האיחוז-האלהי, ההשתלהבות באור אללَה):

 

אֲנִי מִתְהַלֵּךְ וּבוֹעֵר

הַתְשוּקה צְבַעַתְנִי בְּדָם

לֹא שָפוּי וְלֹא מְשֻגָּע

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

פָּעַם מְנָשֵּב כְּמוֹ רוּחוֹת

פָּעַם מְאֻבָּק כּמוֹ דְּרָכִים

פָּעַם סוֹחֵף כְּמוֹ שִטְפוֹנוֹת

רְאֵה מָה הַאָהֲבָה עָשְׂתָה לִי

 

גוֹעֵש אֲנִי כְּמוֹ אֶשֶד

הָעֶצֶב אֶת נַפְשִי צוֹרֵב

נִזְכָּר בְּמוֹרִי וּבוֹכֶה

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

קַח אֶת יָדִי הָרֵם אוֹתִי

אוֹ קַח נָא אוֹתִי אֵלֶיךָ

כְּבָר בָּכִיתִי תָּצְחִיק אוֹתִי

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

אִנִי נוֹדֵד כְּמוֹ מְשֻגָּע

רוֹאֶה אֲהוּבִי בַּחֲלוֹם

אֲנִי מִתְעוֹרֵר בְּעֶצֶב

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

 

יוּנוּס מִסְכֵּן חֲסַר אוֹנִים

הֲמוֹן פְּצָעִים עַל כָּל גּוּפִי

רָחוֹק מֵאֶרֶץ יַקִּירַי

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

[יונוס אמרה, אותי שגעה אהבתך: אנתולוגיה של שירים סופיים, תרגמו מתורכית: סלים אמאדו ואברהם מזרחי, בעריכת עמינדב דיקמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2009, עמ' 38]

 

  תרגום השיר מחמיץ את החריזה הפנטסטית של אמרה שהיה לפני הכל משורר-עממי המתהלך בין הכפרים, ואם שיריו המשיכו להלך קסם על התורכים דורות על גבי דורות הריי זאת משום החריזה והמוסיקליות האצורות בשיריו ושאיפתו להביע עצמו למישרין ללא-סייג ובפשטות (מבחינה זאת ומבחינות אחרות הוא קצת מזכיר לי את המשורר היידי איציק מאנגער, שהמשיך בעצמו מגמות של שירה עממית יידית בת הדורות שלפניו). עם זאת, מן השיר עולה זעקת הכאב והשבר של משוררו, על חיי ההלך, על הנדוד, על חוסר יכולתו למצוא מקום בעולם, מאז התלבה באש של אהבת אלהים. ובעצם אש זאת, תשוקה זאת, היא שהשיאה בו את שיריו, היא שנתנה לו את מתת השיר, אשר רבים משננים, ושהפך להיות חלק בעולמם הפנימי, ביטוי לתנודות הנפש הפנימיות, לרגשות מהוסים, לתקוות הכמוסות. דם, אש, עצב, צחוק, בכי ופצע— אופניה של האהבה, ואדם אוהב אינו יכול להפסיק לאהוב, זהו האיחוז; זה מה שעשתה לו האהבה.

   אוהב אלוה אחר היה הראי"ה קוק (1935-1865), אשר כתב כך באחת ממחברותיו:

 

מי יוכל להכיר אותי, מי יודע התלהבות לבבי הבוער באמת באש אהבת ה' העליונה? צמאה לך נפשי, ליבי ובשרי ירננו לאל חי. מי זה יוכל להשיג, שאיני יכול להתעניין בשום דבר מוגבל, מפני גודל תשוקתי לחמדת עולמים של רחבי אין-סוף, שחולה אהבה אני? ולא די שאין מכירים אותי, גם אני בעצמי איני מכיר את עצמי. כמה אני צריך ללחם נגד עצמי, להחזיק באמונה פנימית בגדלות נשמתי. וגדלה זו אינה שייכת מן המעשים, היא גדלה מצד עצמה, מצד סגולתהּ,וכל הלימודים והמצוות אינם כי-אם מסבירים לה קצת את ערכהּ [...] מה זה תצעק עליי ריבי, הנני מלא צמאה, צימאון לאל חי. אש יוקדת קרבי, הבה לי אש אכלה, אש בערה לצמאי, עמוק מתהום.

[חֲדָרָיו: פרקים אישיים מלוקטים מכתבי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ליקט וערך: רן שריד, רעות הוצאה לאור: מבשרת ציון תשנ"ח, עמ'מ"א-מ"ג]

 

   להשתלהבותו של הרב קוק באש האלוה (אש יוקדת בקירבי) נלווית גם כן הטרדה וחוסר-המנוח. ברם, התבטאויותיו של הלהב שונות הן אצלו. הרב קוק מבקש הכרה באש האלהית המפעמת בליבו, הכרה של ציבור, אבל קודם כל ולפני הכל, את הכרתו הוא-עצמו בסגולתו, בייחודו, "בגדלת נשמתו" מעל לכל ספק שהוא. יונוס אמרה לעומתו, אינו מבקש הכרה כלשהי, הוא מודע להשגתו ומודע גם לסבל ולחיי הנדודים המלווים את ההכרה הזאת. אם הרב קוק רואה בדרכו אידיאל שיש להגשים, דומה כי אמרה רואה בהּ כורח, שאין להימלט ממנו.

   יתר על כן, בדברי הרב קוק ניכרים השפעות של כמה אנשי רוח יהודיים גדולים בני הדורות שלפניו, כגון: הרמב"ם (1204-1138) הטוען כי מידת אהבת ה' הראויה היא "אהבה יתירה עזה עד מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולי האהבה שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו"(משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה פרק עשירי, הלכה ג'); כמו-גם, ר' יוסף קארו (1575-1488), שביומנו המיסטי-קבלי מגיד מישרים הביע מפי המָגִּיד (רוח-המִשְנָה/ קוֹל פְּנִימִי) המדבר  מתוך גרונו, להיתוקד (=להישרף) על קידוש ה' לעוצם אהבתו את האל, ובמקום אחד, אף הביע את רצונו לעלות כעולה על המזבח לרצון ולהעלות רוחו כעין קטורת-בשמים, כגון שלמה מולכו, שטען להיות משיח, והועלה על המוקד בצו קיסר ספרד וגרמניה, קרל החמישי, ברייגנסבורג (יוסף קארו, מגיד מישרים, ירושלים תש"ך, עמ' קמ"ה). שני אלו (הרמב"ם ור' יוסף קארו) הם מגדולי אנשי-ההלכה שקמו לעם היהודי בכל הדורות, ואין ספק שהרב קוק שראה עצמו גם כפוסק הלכה, מחדש הלכה, וכמנהיג ציבור— ראה בשני אילו נדבך מרכזי בתיבת התהודה דרכם מהדהדים דבריו.

   זאת ועוד, השאיפות השונות של הרב קוק ושל יונוס אמרה האלו באו לידי ביטוי גם באורחות חייהם. הרב קוק היה מנהיג ציבור, מלומד-רבני, אינטלקטואל בן-זמנו, שאת רשימותיו האישיות כתב במחברות קטנות באופן שרחשי ליבו היו מכוסים מכלל הציבור. יונוס היה הֶלֶך-נווד, מצוי בבתי המרזח יותר מאשר במדרסות של זמנו, משמיע את שיריו , שכללו את רחשי ליבו באופן גלוי וישיר, בפני מי שהיו נאותים לשמעם.  הרב קוק ראה בעצמו משתלם בדרכי הקדושה והטהרה בדרכו לדביקות העלאית באלהות (תוך מיגור יצר הרע והעלאת העולמות בקדושה ובקדושת הייחוד), שתעודתה הרחנתם-גאולתם של העולמות כולם; מנגד, יונוס אמרה בצניעות-רבה ובפיכחון יודע להעריך את היותו הוגה-שוליים המצוי תמיד באיזור הדמדומים של האסלאם, רדוף ומגודף על ידי אנשי הממסד הדתי המחמיר בימי חייו וודאי אחר-כך. יונוס יודע להעמיד גם את הישגיו הרוחניים בסימן שאלה גדול, בלתי מובן-מאליו:

 

מִשתּוֹקֶק לָאֵל הַיִתִי וְאִם מְצָאתִיו, אָז מָה?

יִלַּלְתִּי יוֹמָם וָלַיִל, וְאִם צָחַקְתֶּי אָז מָה? 

[...]

מַשְׂכִּילִים וּמְלֻמָּדִים מְצָאוּךָ בְּבֵית מִדְרָש

וְאִם מָצָאתִי אוֹתְךָ בְּמִסְבְּאַת כְּפָר אַז מָה?

שְמַע אֶת יוּנוּס, הַקְשֵב לוֹ, כִּי שוּב הוּא מִשְתָּגֵּע

אִם אֶל רָזִים צָלַלְתִּי שוּב, אֹמַר לְךּ, אָז מָה?

[יונוס אמרה, אותי שגעה אהבתך: אנתולוגיה של שירים סופיים, תרגמו מתורכית: סלים אמאדו ואברהם מזרחי, בעריכת עמינדב דיקמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2009, עמ' 90]

 

   בשלב זה של חיי, נקל לי לראות עצמי חובש את ספסלי מסבאת הכפר במסיבתו של יונוס המשתגע מאשר חובש את ספסלי בית המדרש בחברתו של הרב קוק (ובודאי מאשר בחברתם של מרבית תלמידיו-ממשיכיו). ועם זאת, ראוי לציין, כי גם אצל הרב קוק מדובר בתהליך של התבוננות-פנימית (אינטרוספקציה) במטרה למצוא במרחב-הפנימי נר-תמיד של אהבה העשוי להיות לשלהבת. עד כמה רחקה דרכם של יונוס אמרה ושל הרב קוק ממבצעי הטרור הדתי-פוליטי בני זמנינו, אלא שיש המבקשים להצית בקירבם אהבה ויש המשחרים אחר השנאה. איני יודע האם ניתן לבער ולשרש את יסוד השנאה באדם, אבל ודאי ניתן למעטו, כפי הניתן לרווחת כלל-החיים. מבחינה זאת, אני מבין את דבריו של הירקליטוס שהבאתי בראש הרשימה, ומעט תמהּ על תמיהתו של פנחס שדה כלפיו, משום שיסוד האש אצל הירקליטוס ביסודו מביע תנועה בלתי פוסקת של שינוי, ובכל זאת יכול האדם, ככל יכולתו, לבחור איזו אש תפעם בו, או למצער לכוון כפי יכולתו (הגדולה או מועטת) לאהבה ולהטבה עם הנמצאים כולם.

     

בימי חמישי ושישי הקרובים (29-30/12/2011) תיערך מכירה מיוחדת של 25 יצירות אמנות ישראליות

עכשוויות מטובי האמנים במחיר אחיד של 1,000 ש"ח לכל יצירה ויצירה

הכנסות המכירה יועברו לעמותה המנהלת את ספריית גן לוינסקי, ספריית השאלה,

המשרתת את ילדי מהגרי העבודה בדרום תל-אביב וברחבי הארץ,

וישמשוּ כפתרוֹן זמני להמשך תפעוּלה של הספריה, השרוּיה בקשיים תקציביים, בחודשים הקרובים

יום חמישי 29.12  בין השעות 18:00-23:00

יום שישי 30.12 בין השעות 10:00-17:00

בסדנת "בעלי המלאכה" רחוב י"ל פרץ 15 ת"א

לפרטים נוספים וכיו"ב

 

בתמונה למעלה: Jack Cymber, Inner Flame, Mixed Media 2010 

© 2011 שוֹעִי רז