ג'יין המטורפת והבישוף// וויליאם באטלר ייטס (1939-1865)
קחני אל האלון המקולל
עת שעת-חצוֹת תֻּכֶּה חלל
(מחסה יש רק בקבר)
אותו שם אָגָדֶּף, אֶמְאָר
על מוֹת ג'ק, אהוב יקר
על שלעג וכה אמר—
"הפּרוּצה עם זה הגבר"
בּישוֹף— הוא לא היה, אף לא בטרם
את ג'ק סִלֵּק, הִטיל בּוֹ חרם
(מחסה יש רק בקבר)
אף לא כּוֹמר מְקֻדָּש
כשהטיף בקול נִרְגָּש
"כמוֹהם כָּחָיוֹת מַמָּש"
(הפרוצה עם זה הגבר)
עוֹר הבּישוֹף, אֵל אַל תִּרְגָּז
קמוּט כּרגל האַוָז
(מחסה יש רק בקבר)
אף לא הִשְׂכִּיל בִּשְחוֹר-גְּלִימָה
הַסְתֵּר גֳבֵּנת מָפְעִימָה
עת ג'ק שלי לִבְנֶה דָּמָה
(הפּרוּצה עם זה הגבר)
ג'ק קִבֵּל את בּתוּלָי
מן האלוֹן קורא אלָי
(מחסה יש רק בקבר)
אל הליל נִנָּשֵׂא
וּבצללים כּך נחֳסֶה
יִרצֶה לָבוֹא, רק ינסֶה!
(הפּרוּצה עם זה הגבר)
[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2012]
נזכרתי בשיר במקורו האנגלי לנוכח פרשת האברך שקלל באוטובוס חיילת "פרוצה". במהדורת חדשות השבוע התקיים ראיון קצר עם אותו אברך שטען כי דבריו הוצאו מהקשרם, שכן מובן המלה פרוצה בקהלו הוא "בלתי צנועה" בלבד. המראיין הקשה עליו האם ידועה לו המשמעות של המילה "פרוצה" בשיח הישראלי-חילוני. על כך ענה האברך כי הוא אינו נוהג לשהות עם חילונים ועל כן אינו מבין את שפתם.
כמובן החיילת ודאי אינה פרוצה, אלא נערה ישראלית רגילה שרצתה לנסוע בתחבורה הציבורית במקום מגוריה, וגם ג'יין מן השיר ודאי אינה פרוצה, אלא נערה צעירה ואוהבת שאהבתהּ נגזלה ממנה כתוצאה משמרנות דתית קנאית; הבישוף שבשיר ואותו האברך שבמציאות דווקא די דומים, כאשר מסתכלים על הדברים לעומק: שניהם נותנים דרור ללשונם לומר דברים כּעוּרים הפוגעים בנפשם של אחרים, ושניהם עושים זאת כביכול, באמתלה של עשיית רצון אלהים וקיוּם דברוֹ בעוֹלם.
בתמונה למעלה: Peit Mondrian (1872-1944), Reformed Church at Winterswijk, Etching 1898
© 2012 שועי רז
בוקר טוב, שועי רעי
[ושום מילה על אברכי דיומא]
תרגום מרשים לשיר יפיפה.
ג'יין המשוגעת פקדה כמה וכמה
פעמים את ייטס; ניהלה שיחות
עם אלוהים [עמ' 80] ועם ההגמון
מטעמו [עמ' 81].
מתוך – ויליאם בטלר ייטס, מבחר שירים,הספריה החדשה, תש"ס]
הבטחתי לא לדבר באברכים, והנה אני מפר הבטחה.
בנוסף על דבריך הקצרים והקולעים, ההתחכמות והשקריות הרדודה
שבדברי אותו אברך אינה ממין ההברות שבשערי הקדוּשה.
תרגום יפה לשיר יפה במסורת שירי הטירוף השכיחים משום מה באנגלית. קשה לעמוד בפני השילוב של ליריות והומור (עוֹר הבּישוֹף, אֵל אַל תִּרְגָּז / קמוּט כּרגל האַוָז). אלתרמן מביא שניים בספר תרגומי הבלדות שלו. וכך נפתח "שיר טירוף לעלמה" אחד היפים בספר, שכתב רוברט הריק, משורר מהמאה ה-17:
בוקר טוב לכל החי,
בוקר טוב לאדונִי,
בוקר טוב לצמותי
התלושות, בן טל ילין.
אבל אתה גררת אותו לאקטואליה (כאן יש אייקון של אנחה), וזו באמת תמיהה גדולה, למה אנשי דת (לפחות שלוש הדתות הקרובות לכאן) כל כך שונאים נשים?
שועי, לא מספיק מחמיאים לך כאן על בחירת השירים, וגם על הזיקות המעניינות ביניהם לבין הפוסטים. אז אני אגיד – תודה רבה, בעיקר על השיר השני של פי.ג'יי, שמוכיח איזו אמנית דגולה היא (זה תמיד המבחן: מה אפשר לעשות במינימום אמצעים).
מחזק את תגובתו של עידן. אני מחמיא מדי פעם, צריך יותר. החיבור בין השירים לתוכן, הכל מתחבר חזק. השיר העליון מצויין, מהתקופה המדממת שלה. בעצם, היא תמיד מדממת. השיר התחתון לקוח מהאלבום המושלם ווייט צ'וק שהוא במקרה אלבום העשור שלי לשנים 2000-2009. פולי ג'ין הארווי. מלכת אנגליה. גם הציור למעלה מהמם, ומפתיע, מהתקופה המוקדמת והלא מופשטת של מונדריאן. מעולה.
איזה שיר עצוב ונפלא
ואיזה תרגום מדליק שועי.
ומרית, השורות שהבאת גם מקסימות,
ובטח לא אחדש לך דבר
אם אומר, שהם לא שונאים נשים
הם פוחדים מהן, מכוחן העצום,
מהיכולת שלהן להבחין בגיבנת שהם כל כך טורחים להסתיר,
ותמיד היו צריכים לרסן ולהכניע אותן, כי אם לא,
מי יודע מה היה קורה…
שועי יקר, תודה על התרגום (היטבת עם הריתמוס הכמו הלמות תופים רפיטטיבים)
ואולי "בזכות" השטות של האברך, אפשר לנסות לפרק ולבדוק מחדש את המילה "פרוצה". יש בה (במילה) פיוטיות ששווה פוסט שלם:)
והתחריט של מונדריאן שהבאת ביחד עם פיג'י הרווי- חיבור עוצמתי
צבי יקר,
תודה רבה, זכור לי כי ישנם כמה שירי ג'יין (נרמז בכותרת). לנוכח נימתם של דברי ייטס פה, יש לחוש לכך שהוא לא כיוון את חיצי ביקורתו כלפי הכנסיה בלבד, אלא גם כלפי אפלייתן ההיירככית
של הנשים באנגליה עוד בימיו.
מעולם לא חקרתי בנושא זיקות וקשרים בין ווב.ייטס בין ד"ה לורנס ובין וירג'יניה וולף. אבל ניכר כאן, כי ייטס כואב מאוד את כאבהּ ג'יין כאישה, ובעצם צועק את צעקתן של נשים צעירות רבות
כמוה, שנפגעו-נרמסו על ידי הממסד הכנסייתי.
תרגום מעולה ובחירה מצויינת של שיר.
הדברים שאתה אומר מזכירים לי את דברי הרב עובדיה יוסף, שקרא למורים ומחנכים בישראל "חמורים" באיזו דרשה של שבת, שלאחריה החלה מערכת ההסברה החרדית להסביר כי "חמור" בלשון הדתית משמעותו "חומרי", או בהקשר של דבריו של הרב עובדיה – מורים שמחנכים לחומריות ולא לרוחניות.
בעיניי ההסבר הזה מעולם לא נראה מספק, שכן המשמעות הפוגענית של המילה "חמור" נכונה אף מלשון המקרא, והיה ברור כי גם אם קיים כפל-משמעות כזה או אחר – הרי שהצרימה שבדברים הייתה ברורה ומכוונת.
אחח שועי, כזאת היא התרבות, האברך רצה לקלל
ויצא לו מה אברך לו במה יבורך. התרגום משובח
ובאשר לפרגמנטים שאתה מרצף בהם את הפוסטים
שלך באורח מופתי שכזה דיברנו כבר גם אצלך וגם אצלי.
מרית קרובתי,
ג'יין המטורפת של ייטס היא אחות קטנה של שירי הקאנטו חונדו של לורקה ושל שירי הצוענים
והאמהות בחוּמָש של איציק מאנגער. עממיות, כאב, צחוק, כּנוּת.
ובאשר להדרת נשים, לצד כל הספרים המעלים את מעמדהּ של האישה היהודיה על נס. אני באמת מסופק בו. שעה שתרבויות הדתיות המקבילות ישנן מיסטיקוניות שכתביהם נלמדים ומשוננים, ביהדות עד המאה העשרים, נעדרות כמעט לגמריי יוצרות יהודיות, שכתביהם נלמדו
ונשתמרו. יודעים על גליקל מהמלין, אסנת ראש ישיבת כורדיסטאן, שמועות על נכדתו של רמח"ל, רחל גורדון; הבתולה רחל מלודמיר, רחל מורפורגו. אבל לא הרבה יותר מזה.
לפני כמה זמן שאלה אותי תלמידת מחקר בקבלה אם אוכל לכוון אותה לספרוּת קבלית שנכתבה על ידי גברים מתוך הזדהות רבתי עם נשיוּת. אמרתי לה שקשה מאוד למצוא כזאת. אבל כיוונתי
אותה לספרוּת הנסבה על תופעת הנביאות השבתאיות, שלדעתי מבטאת רוחניות נשית, שסוף סוף ניתן לה פיתחון פה.
תודה רבה, עידן (-:. במקרה של התרגום למעלה, הכרתי את שירו של ייטס עוד לפני שהתוודעתי ל-PJ (שהיא פולין-ג'יין בעצמה), ואני זוכר שכאשר הקשבתי ל- Rid of Me שלה אי שם בשנת 1995, ישר חשבתי על Crazy Jane and the Bishop, במיוחד ב- Me Jane וב- Missed
. White Chalk,2007 שלה (שאין ספק שהושפע מוושתי בונייאן, לידיה לאנץ' ודימנדה גלאס), מעבר להיותו אלבום מצוין,נשמע בכמה מקטעיו כאילו הוא מושר על ידי רוח רפאים. אפשר להוסיף לזה את הגיר הלבן שבו מסמנים את המקום שבו שכבה הגופה.
ובאשר לצמצום, למינוריות ולהגשה העילאית של PJ. אני מסכים לגמריי, זה נכון להרבה מאוד אמנויות וגם לקריאת/הקראת שירה. אמן גדול, לא צריך קול גדול וגם לא כריזמה יוצאת דופן, אבל צריך לדעת לקרוא, לשיר או להגיש- צריך שדרך ההרגשה ישמעו תנודות של נפש מרטטת.
פעם, לפני כעשור וחצי, שמעתי את השחקנית הותיקה אורנה פורת קוראת את לורקה בתרגום אליעז, אני זוכר שעברתי חוויה שגבלה במילים, מהפנטת וטרנספורמטיבית. פשוט הבנתי איך יש להגיש שיר. אני חייב לומר שהיתה זו אחת ההופעות החיות הטובות ביותר להן האזנתי בימי חיי (כולל הופעות מוסיקה של מוסיקאים/יות שמאוד אהובים עליי).
שרון יקר, הרהרתי קצת האם לא לערוך אל תוך הפוסט את Hazey Jane I,II של ניק דרייק, או את Sweet Jane של ה-Velvet Underground או את הביצוע היפהפה של ה-Cowboy Jukies (מרגו טימינס היא זמרת גדולה). אבל PJ התאימה לי יותר. ראה מה שכתבתי לעידן.
ובאשר למונדריאן, כן זה תצריב מלא מיסתורין. אגב, אני מבין לחלוטין את המעבר של מונדריאן
מציור אינטנסיבי של עצים ובין ציור אבסטרקטי גיאומטרי (אני מעדיף את התקופה הקדם אבסטרקטית שלו, עוד בטרם התוודע לקוביזם). כאשר אני מתבונן בצמרות עצים אני נוהג לראות צורות גיאומטריות חולפות. אין לי הסבר לזה. אולי זה מה שקרה למונדריאן.
מיכל יקרה, סליחה על האיחור, היה לי אתמול יום עמוס תקלות ודברים שהצריכו טיפול. לא מצאתי זמן לשבת על האינטרנט. הבעיה החרדית היא ש"התורה עומדת מעל הכל". הצרה היא
שבימינו "התורה" היא מה שהרב פוסק או מה שהצדיק- המקובל-אומר, או מה שהאדמו"ר שליט"א מלמל לקהלו בשעה שיין הקידוש עלה לו למח בעת הטיש הגדול, וישנן המוני-רבנים, חלקם די נבערים מדעת. בכלל הקריטריונים להוציא הסמכה לרבנות כיום מעליב את האינטיליגנציה של הנבחנים (זהו מבחן הדורש בעיקר לימוד בע"פ של הלכות ושל פוסקים, ואינו כולל כמעט שאלות המצריכות מחשבה מעמיקה). וכמובן, שאין בדיקות-אישיות ואיש אינו תר אחרי הפרעות נפשיות, הפרעות אישיות, נוירוזות וכיו"ב.
בעבר היו רבנים משמשים תלמידי חכמים במשך שנים כלומר לומדים דרך סטאז' ארוך באופן מיוחד מה דרוש, מה נחוץ, מה אומרים, מה אין אומרים. באופן זה יכול היה הרב לאמוד את כישורי התלמיד ולהבין האם יש כאן קנדידט הגון אם לאו. למשל, עיקרון הלכתי (אולי מטא-הלכתי) ידוע מאוד "מוטב שיהיו שוגגים ולא שיהיו מזידים" (כלומר, להניח לאלו שאינם מקבלים את דעת ההלכה לנפשם, אלא אם כן חפצה דעתם לדעת מהי ההלכה והם פנו לרב) נשכח כמעט לחלוטין בדורינו, מפני עיקרון הבּערוּת הדתית הפונדמנטליסטי "כל המחמיר תבוא עליו ברכה".
ויודע אני על כמה רבנים שנהגו להחמיר מאוד עם עצמם אבל להקל מאוד עם כל סובביהם וקהלם, מפני "מוטב שיהיו שוגגים ולא שיהיו מזידים".
איריסיה יקרה, אם החיילת "פרוצה" גם אני "פרוץ"
חוץ מזה התורה עצמה מעודדת את הפריצה: "ופרצת ימה וקדמה צפונה וימה" (בראשית י"ג),
כלומר בל תסתגר בדלת אמות במאה שערים, בני ברק, צפת, יבניאל או בית שמש. חיה כמו
בן אדם עם בני אדם השונים ממך.
הנה אדמו"ר מפורסם בקטע מבדח למדיי מעודד את תלמידיו להיות פּרוּצים גם הם:
א. ארגמן ניל"י, שיריי ג'יין המטורפת של ייטס מעט מזכירים לי חלק משירי האהבה הכנעניים של יונתן רטוש (אוריאל שלח), במיוחד: מיליון, ערשׂ, אחר, אמן, משהו הנע בין העממי, האנטי-ממסדי-דתי, ובין האוהב ללא מעצורים.
באשר לר' עובדיה יוסף, משלי החיות שלו הם מן המפורסמות. לעתים הוא מזכיר לי בהופעותיו הציבוריות הללו סוג של חבובה (וחבל, חבל מאוד), למרות שדמותו הסוטרת מעדנות על לחייו של יקיריו ו/או מקללת השכם וערב את כל מי שלא מצביע ש"ס מעל בימת בית הכנסת של היזדים בירושלים, היא חומר מצוין לקומדיה. אגב, ישנה פרשנות רבנית עירה של המזהה בין "חמור" ובין "חומר", הדברים לא הומצאו כעת. אבל אני חושב כי מה שעמד ביסוד דבריו של יוסף אז היתה אמירתו של ר' עקיבא בתלמוד הבבלי מסכת פסחים, לפיה כאשר היה עם-הארץ לו היה נתקל בתלמיד חכם היה נושכו כחמור. כלומר, נתכוון לכך שלדידו החינוך החילוני במדינת ישראל פוגע בתוקפהּ ובממשלתהּ של התורה (כל שכן נוגס באלקטורט של תנועת ש"ס). אבל למשל, חבל שבדברי "דבריו של הרב הוצאו מהקשרם" שהשמיעו אז כמה משלוחיו של ר' עובדיה יוסף אל כלי התקשורת, לא הוזכר, סבא דמשפטים דספר הזהר שהוא במקצועו חָמָר, כלומר מוביל חמורים. אדם המבלה רוב ימיו בשהות בין חמורים, ועל אף שבני החבורה מזלזלים בו בתחילה, הוא בכל זאת מתגלה כגאון רוח שר' שמעון בר יוחאי וחבורתו מודים בגדולתו הרוחנית, ובמעלתו עליהם.
דודו יקר,
אענךּ בפרפרזה על השורה הדרמטית מתוך שירה הנודע של רחל שפירא בביצוע של רבקה זוהר, כעין תפילה:
"אלהים, אלהים, אלהים
לוּ רק מצאתָ לאברכים של בית שמש חיים"
כדאמרו חז"ל: יש שהתורה נעשית לאדם כסם-חיים ויש שהיא נעשית לו כסם-מוות.
וראה גם דברי רמח"ל על מאמר זה ב"שער הזהירות" (כמדומני) מספר המוסר שלו, מסילת ישרים.
וזה בדיוק מה שהתכוונתי, שווה לכתוב פוסט/פרוצה, פוסט/פרוץ, והפריצות שלך נהדרת
איריסיה, הבעיה עם כל כיסי הפריצות הללו הוא שאנו עלולים למצוא את עצמנו בישראל שבו
מועלית הצגת הכבש הששה עשר כקורבן עוֹלָה בבית המקדש בלוויית שירת הלוויים:
אתמול בחמש אחרי הצהריים
הלכנו עם אמא למכולת
ובדרך ראינו
שהגן שלנו פּרוּץ.
(הנשים מופנות לעזרת נשים מאחור; ומתברר שמדובר בבית מקדש על גלגלים בבית שמש)
אוי, אבל אתה כותב על זה גם מצחיק. אז אולי בכל זאת פוסט? אפשר להתחיל מהגדרה מילונית ועד הפורץ חיים הקטן שקיבל הארה כשנפל בטעות וקבל הארה על חוטי הכביסה של גברת ססליה
איריסיה, אני דווקא חוכך על משהו כמו: "מליאו פּרוּץ ועד י"ל פרץ: אנתולוגיה של פּריצוּת יהודית"
ועוד לא דיברתי על פּורצי הדרך לירושלים,
על פ(ר)יצה משפחתית (+קולה, משלוח חינם)
ועל הכבוד של פּריצִי.
ובינתיים משיריה של רחל המשוררת (שיכול להיות שהיתה חובבת כדורגל):
פריצה, חצי פריצה
מבט אחד מהיר
קטעי ניבים סתומים
זה די
שועי יקר
הבית האחרון נראה כולל את השיר ויפה
הוא בעיני מאוד
ג'ק קִבֵּל את בּתוּלָי
"מן האלוֹן קורא אלָי
אל הליל נִנָּשֵׂא
וּבצללים כּך נחֳסֶה
יִרצֶה לָבוֹא, רק ינסֶה!"
הי שועי, זה תרגום יפה ושילוב יפה של פי ג'י הרווי (היא באמת מתאימה בדיוק).
רציתי להעיר כי גם הכותר המדבר על Crazy Jane הוא עוד מזכרת מן הימים שבהם
כל אישה שלא עסקה בעבודת ריקמה וגידלה ילדים כעקרת בית, היתה מתוייגת כמטורפת, או מוזרה, או מכשפה, או היסטרית. ג'יין כבר לא חיה בתקופה בה יכול הבישוף להבעיר על המוקד, אבל זה לא מונע ממנו כמובן למרר את חיי הנאהבים.
איריסיה,
חיוך חוזר.
רביב יקר,
תודה רבה.
אני דווקא נוטה לשורות הפתיחה של השיר (במקורו) שהן מכשפות. היה לי ברור שתרגומן אינו יכול להיות ליטרָלי אלא חייב להעביר את האווירה שהן משרוֹת. מקווה שהצלחתי (-:
אליס יקרה, גברים כתבו את ההיסטוריה ועד למאה העשרים גם את המדעים.
חייהן הרגשיים הערים של הנשים הפכו על ידי מחברים גברים רבים מדיי לסוג של קריקטורה:
היסטריה, נוירוזה, רומנטיקה חסרת-תקנה (ראי למשל את אבחוניו הראשונים של פרויד למטופלות שלו; את יחסו לאם בכתביו). האנושות הולכת ומשתנה. בספרוּת, אני חושב, נשים
כבר נותנות את הטון ומשנות דפוסי מחשבה ורגש. זה משמח. אני חושב כי השוויית זכויותיהן של נשים בעולם המערבי (בינתיים) הוא התהליך החשוב ביותר והפורה ביותר שעבר המין האנושי במאה השנים האחרונות.