*
*
מה שעוד יבוא,
העבר,
ההווה, אף הוא,
אינם יותר מאשר
הבזק ברק מאיר,
כּך הם החיים,
בָּעוֹלָם.
(1450)
*
בעבי הליל
לִבִּי שוקע לאִטוֹ
בָּגשם,
מָכֶּה
בְּחלוֹן—
ואז צף, שב וְעוֹלֶה
בְּלִוְיָּת דברים
שהתרחשוּ,
לפני זמן רב, רב-מאוד
(ללא תאריך)
[שוֹטֶטְסוּ/שוֹגֵטְסוּ (1459-1381, נזיר זן ומשורר יפני), שני שירים, תּרגוּם מאנגלית: שועי רז, 2012]
*
*
מאחורי הצלילים (1973) של שלמה גרוניך ומתי כספי הוא אחד האלבומים האהובים עליי ביותר. הרבה חוויות חלפו בי לצליליו לאורך 22 השנים האחרונות, והרבה מצלולים של רגשות הבעתי, כאשר הוא הושמע, ברקע הדברים.
גרוניך הוא בכלל אמן המגיע למיטב-מיטבו בהופעות חיות. כך למשל, אלבומיו: קונצרט (1980), הווי ובידור (עם יהונתן גפן, 1984), ו-נטו (1991) הם מן הטובים שבאלבומיו.
כספי עבורי הוא בעיקר שני אלבומיו הראשונים המעולים (1974, 1976- עם הפעמון) והאלבומים המשותפים שלו עם סשה ארגוב מתי כספי שר סשה ארגוב (1982) מתיתיהוּ ואלכסנדר (1984), שראו אור לבסוף יחדיו בדיסק אחד בשנת 1990.
בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי פחות ופחות נרגש לקראת חומרים חדשים שלהם ביחד או לחוד.
עם זאת, מצאתי לאחרונה את שני הביצועים הבאים: כספי שר את "השמלה הסגולה" לחיים חפר ואלכסנדר (סשה) ארגוב בלווי הפסנתרנית גבי ארגוב, כלתו של סשה ז"ל; גרוניך שר ומנגן את "מתי נתנשק" לאביתר בנאי באירוע מחווה שנערך לאחרונה באוזן-בר בתל-אביב ביזמתו של יואב קוטנר, לכבוד אלבומו הראשון של בנאי משנת 1997 [אני זוכר שבשמיעה ראשונה שלו אמרתי לחבר שהאלבום כולו מזכיר לי את אלבום שנות השבעים של גרוניך, למה לא אמרת לי (1971)].
אין להכביר רוב דברים, כשהם במיטבם הם באמת במיטבם. הם מביאים אותי לאותן תחושות נושנות, כמו תקליט ויניל שהייתי מסיים לשמוע צד והופך מייד לצד השני, עם מחט היהלום והרצון ההומה להקשיב. ואחר כך הופך שוב צד, ומאזין עוד.
*
*
**
**
ביום שני, כ"א טבת תשע"ב, 16.1.2012, יתקיים בקמפוס אונ' בן גוריון בנגב אחר-צהריים של עיון ושיח
"תנועה במרחב: עיון בספריה של חביבה פדיה"
לרגל הוצאת שני ספרי העיון החדשים
הליכה שמעבר לטראומה: מיסטיקה, היסטוריה וריטואל (הוצאת רסלינג: תל-אביב 2011)
ו- מרחב ומקום: מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011)
באולם רותם, בית הסטודנט ע"ש זלוטובסקי, קומה ראשונה, בשעה 16:00
בין הדוברות והדוברים:
פרופ' אבידב ליפסקר, ד"ר חמוטל צמיר, פרופ' אלחנן ריינר, פרופ' אורן יפתחאל
מגיבה: פרופ' חביבה פדיה
יוגש כיבוד קל
הכניסה חופשית אך מספר המקומות מוגבל
*
בתמונה למעלה: Paul Klee, Twittering Machine. Oil on Canvas 1922
© 2012 שועי רז


שועילה
כשהדברים במיטבם
הם כל כך במיטבם.
השיר על השמלה הסגולה
הוא מהאהובים עלי בעולם,
והביצוע הזה מכמיר ביופיו.
חימום לב בבוקר קר.
מיכל יקרה,
קל לאהוב את השמלה הסגולה
על ארבעים האקורדים שבו
הרבה יותר קשה לנגן אותו (-:
ואני חושב שסוד יופיו של הביצוע
הוא שהוא מלכד יחד שני אנשים שמאוד אהבו את סשה ארגוב
וזה מביא את מתי כספי לבצע את השיר אוהב ופשוט, מתוך אהבה עמוקה ומתוך פשטות עמוקה.
שועי יקר,
השירים של שוטטסו לקחו אותי עד לקצה של עצמי.
והציור של פול קלי אומר את זה יותר טוב בלי מילים.
ואני מוסיף לך לינק לביצוע של אלון עדר ל'אהובתי
לבנת צוואר' של יעקב שבתאי וסשה ארגוב.
דודו יקר,
תודה זה לקוח מאלבומו של עדר או מ"מסע אספלט" פרוייקט המחווה לסשה שהוקלט לפני כשנה ויותר? זה שיר יפה וביצוע יפה (זה מן שיר כזה שצריך להתאמץ מאוד כדי להרוס, ולעדר הצעיר היה ממי ללמוד בבית איך מנגנים ואיך מגישים שיר), אבל העיבוד קצת אורירי-לאונג'י שכזה… בכל אופן, קשה לעמוד בסטנדרט של קובי רכט (באלבום עם עדנה גורן, אם איני טועה). יש באלבום ההוא כמה קטעים פלאיים ממש. שם זה ממש חורץ לב. אולי גם מזכיר ימים אחרים שבהם הכל היה נראה קצת יותר תמים, וגם יכולתָ להגיד בליבך שאהבת הנעורים
הראשונה שלך היא בעיניך לבנת צואר.
ושוטטסו, הוא משורר פלאי, שמשום מה לא קיבל קלפים נדיבים בגזרת המזל, ונוסף לכל צרותיו, גם הודר על ידי משוררי החצר בני זמנו, והתקבל על לב העם, מעטים יודעי דבר, יותר מאשר על ידי קובעי הטעם הטוב (שיריו הקצרים, עשרות אלפים אגב, אינם מופיעים בשום אנתולוגיה קיסרית של שירה, פשוט משום שלא היה לו קשר עם החצר ועם עסקניה).
פתאום חשבתי כי שוטטסו וסשה היו צריכים להקים צמד הווי שהיה נקרא בפשטות 'המשרוקיוֹת'
(כמה עיצורים שורקים יש בשוטטסו וסשה, יא סלאם).
שועי, רעי
תודה על שירי שוטטסו שתירגמת.
"מאחורי הצלילים" היה בעיתו ממבשריו של עידן מוסיקלי
חדש ומפעים, ועודו כזה, עד היום, לטעמי.
שבת שלום.
שועי יקר בקר טוב, איזה ביצוע נחמם נפלא הבאת לנו עם הנשיקה של שלמה גרוניך, כל כך הפוך, כביכול, מעיבוד/ביצוע של השמלה הסגולה, כמו זיקוקי דינור לעומת תאורת פנסים ברחוב ארוך ארוך בסוף העיר
תודה על התרגום של שוטטסו היפני, ויפה אמרת על קלפי המזל. מסובך לתרגם מאנגלית, עוד משהו כל כך עתיק המעוגן עמוק בתפיסת הזן ואני לוקחת את נסיון התרגום שלך בלווי פול קליי, גרוניך וארגוב כאמירה אישית נוגעת
ואני עם המכונות של פול קלה.
בגלגול הבא אני רוצה להיות מתלמדת במוסך שלו.
צבי יקר,
"מאחורי הצלילים" היה אוונגרד, אולי בלי שמשתתפיו חשבו שהם כאלה.
דווקא גם ב- ששת, צליל מכוון, קצת אחרת וכיו"ב איני רואה ממש המשך של "מאחורי הצלילים"
אולי רק ב"14 האוקטבות" של יוני רכטר ושל אבנר קנר, שהוא גם אלבום ששום דבר בו אינו מובן מאליו.
אני מדגיש פה שוב את "קונצרט" של גרוניך משנת 1980. זה אלבום לא כל כך מוכר, שחציו
הוא שירים מתוך מיוזיקל שכתב יורם לוי-פורת לצליליו של גרוניך ע"פ אמריקה של פרנץ קפקא.
יש שם כמה שירים מופלאים באנגלית. חלקם יכולים היו להיות המיטב של המיטב של ה-Beatles.
ויש בו גם את "אל מלא רחמים" של יהודה עמיחי בלחן של גרוניך. אחד השירים המולחנים היפים
ביותר שאני מכיר.
איריסיה יקרה,
את שוטטסו אני אוהב משום שבשיריו יש משהו החורג דווקא מן המובחנות של שירת נזירי הזן.
יש בו משהו אוניברסלי. הבדידות בבקתה שבהרים כאשר רק הירח החורפי מארח לחברה היא מוטיב חוזר הרבה אצל הרבה משוררי זן. אבל אצל שוטטסו יש משהו נדיר (שנמצא גם אצל ריוקן טאיגו), החורג מן הדפוס הבנאלי, המצוי, לא מעט, בשירה זו.
מרית קרובתי,
אין לי פייסבוק וגם לא טוויטר,
אבל לציוצים של פול הייתי עושה מנוי (-:
[אני חושב להקדיש כמה רשימות לפול, אבל קצת מהסס, כפי שהיססתי לפני דישאן/דושאן]