מת- חתיךְ

*

*

ועולה בזכרוני שכאשר הניחו את אבא שלי בבית התפילה שבבית החולים, רצתי לשם במהירות וקצת חשש כי לא היה לי רצון להישאר לשמור על הגופה. אבל כשהגעתי העפתי עליו מיד מבט ומתחתי לו קצת את הבגדים כדי שייראו מגוהצים יפה, והבחנתי להנאתי האינסופית שאותה חולצת משי כחולה שאהב כל כך, שהלבשנו לו אותה כי היינו בטוחים שהוא מסכים, מתאימה לו באופן יוצא מן הכלל. ובזכותה הוא נראה מת-חתיך. למעשה, אילו היו שם באותו רגע מתים אחרים שהושארו לבד, בלי קרובי משפחה שמשגיחים עליהם, הייתי הולך להביט בהם בתשומת לב כדי להשוות.

[אוגו קורניה, אושר בכל מחיר, תרגם מאיטלקית: יורם מלצר, סמטאות ספרים: ירושלים 2012, עמ' 126]

*

[על שיגיונות הנכנסים לחיינו בגיל צעיר בעטייה של חרדת מוות]

*

   אגון שילה (1918-1890) במיטת המוות. יש אומרים כי היתה זאת השָפָּעת הספרדית שאספתוֹ, כמו את רבע מאוכלוסיית אירופה באותה שנה. שילה המת (או הישן מעט לפני מותו, על ערש דווי) נראה שליו ומחויך יותר מאשר באילו מתצלומיו או מן האוטו-פורטרטים שצייר בחייו. הוא כמעט יכול לככב בפרסומת למוות.  כאילו נותרה בו איזו ארשת, חיוך חידתי, כאילו היתה בפרידתו האחרונה מן ההשלמה ומן הפּיוּס. לשעבר, נהגו לקחת מסכת-מוות של אמנים למען הדורות הבאים, כמו לוקחים את מידותיהם ליום יבוא. שילה— והדיאלוג הארוך שלו עם מין ועם מוות, בין יצר החיות ובין יצר הכיליון. משהו בי משוכנע לגמרי שהוא לא התכוון שיצלמו אותו אחר-מותו.

   פעם, אני זוכר, בסביבות גיל עשרים, אולי מפני שפחות משנתיים לפני כן כמעט איבדתי את החיים, ממש הטריד אותי פתאום האפשרות שאותיר אחרי גופה בעלת כרס. מחשבות של בן עשרים. יותר מאשר המוות או החידלון הפחידו אותי; לא יכולתי לחשוב על עצמי מותיר אחריי גופה עם כרס. בדיעבד, זה מזכיר לי את מי שטורח להיראות טיפ-טופ לקראת איזה אירוע גדול, מקצועי או משפחתי. מחשבות כאלו לא הובילו אותי להרזיה. הייתי אז כבר רזה מאוד. בהרבה מאוד מקרים בעשרים השנים האחרונות הייתי הגבר הרזה ביותר בחדר. באותה תקופה התאמנתי בטאי-צ'י ומי שהתאמנתי בחברתו דווקא הדגיש כי צ'י בריא במחשבה המזרחית דווקא מחייב איזו בטן. זה הצחיק אותי. אבל אני זוכר שכעבור כמה שנים כאשר כבר פגשתי את אשתי היה לנו מרצה באוניברסיטה, שהיתה לו כרס של בודהה. לפעמים הייתי מביע את פליאתי על הכרס הזאת באזניה. 'זה איש שיודע איך למות', הייתי חושב, ביני ובין עצמי. זאת היתה בטן ראויה לשמה.

   בשנתיים וחצי האחרונות העליתי כמעט עשרה קילוגרמים. אני כבר לא בהכרח הכי רזה בחדר. אבל זה גם אינו מטריד אותי, משום מה. אולי אלו הילדים. אולי דאגות אחרות, התמודדויות של החיים. אני עדיין רחוק מאוד מלפתח כרס וכל סובביי טוענים משום מה שאני נראה דווקא יותר טוב, כי תמיד הייתי בעיניהם מסתבר בעל דמות הרזון. אולי זה השיער ההולך ומאפיר תחת הכובע. אולי תובנה מאוחרת שצריך קצת למתן התרוצצויות, לישון טוב יותר, לחלום, להנות גם מדברים יום-יומיים שבעבר לא נתתי לבי אליהם, או התייחסתי אליהם בספק-ביטול. למשל, הנאה שבארוחה משותפת עם חברים קרובים. כבר לא מטריד אותי בכלל האם אהיה בבוא יום מת-חתיך או לא. כלומר, כן הייתי רוצה שתיוותר איזו הַדְרָה. עדיין לא ברור לי למה. אבל זה כבר מזמן לא קשור למשקל (עודף או חיסרון) או לצורת הגוף, אלא למשהו אחרון שעוד יהדהד שם. לא בשביל הנשארים אחריי. אלא כדי להיות כמו שאני, קרוב לעצמי. אני חושב שבמקביל פחתה מאוד בשנים הארונות החרדה שלי מפני המוות. הפחד ההומה תמיד מאחורי הראש. הממלמל תמיד איזו שעה יעודה. אני כבר פחות ופחות שומע אותו. פנוי מחדש להתבונן בעולמם של החיים, מבלי למצוא כל הזמן, בעיניי עצמי-העייפות, בכל הדברים המקיפים אותי ובי עצמי, את מבע עיניו הנחושות של הכיּליון.  הכיליון הזה שזיהיתי, שגרם לי להירתע מלהתצטלם רוב-ימיי, כי בתוך תמונותיי שלי ראיתי אותו; זיהיתי אותו בעיניי, כאילו לא עזב אף פעם מאז היום ההוא.

    עכשיו, עם ילדיי, אני מתבונן לעתים באיזה אלבום תמונות משפחתי, וזה מעורר בי שמחת-פתאום. היא לא היתה שם פעם. אפשר שרק בגילי המתקדם אני לומד לקבל את עצמי כפי שאני, ללא התוויות וללא התניות.

*

*

*

*

בתמונה למעלה: Egon Schiele's Death Bed, Photographed by Marhta Fein 1918

© 2012 שוֹעִי רז