*
התכתבות הבוקר עם ידידתי, אשת הצילום והגרפיקה היפואית, ורד נבון , על אודות הסימאון התודעתי (אפשר, העיוורון) המאפיין חלקים ניכרים מן הציבור היהודי ישראלי אשר להיקף ההרג, הפצע וההרס בעזה, כמו-גם אודות הדֶהומניזציה הרווחת במקומותנו כלפי הפלסטינים, כאילו מדובר במזיקים שיש להדבירם ולא בבני אנוש המבקשים לחיות, העלתה בזכרוני מכתב תשובה שכתב המוסיקאי היהודי, הקומפוזיטור הא-טונאלי, ארנולד שנברג (1951-1874) , לגבי הזמנתו על-ידי הצייר וסילי קנדינסקי (1944-1866)להשתתף בסגל בית הספר של הבאוהאוס לעיצוב בוויימאר (1923). קנדינסקי ציין כפי הנראה בהזמנה, כי ככלל, יהודים הם בלתי רצויים (unerwünscht) בסגל, אך במקרה שלו הם מוכנים לחרוג מן הנוהל הקיים. הנה דברי שנברג :
*
...כשאני מהלך ברחוב וכל אדם מביט בי כדי לראות אם אני יהודי או נוצרי, אינני יכול בשום פנים לומר לכל אחד מהם שאני האיש שקאנדינסקי ועוד אחדים נוהגים איתו לפנים משורת הדין, הגם שאותו ברנש, היטלר, אינו מסכים עימהם, כמובן. וכך, אפילו דעה נדיבה זו עלי לא תועיל לי הרבה, לו גם אכתוב אותה, כקבצנים עיורים, על פיסת קרטון, ואתלה אותה על צוארי כדי שהכול יקראו […] אני שואל: מדוע אנשים אומרים שהיהודים כמוהם כסוחרי השוק השחור שבתוכם? האם אנשים אומרים גם על האָרים שהם דומים ליסודות הגרועים ביותר שבּקרבּם? מדוע דנים את האָרים על-פי גיתה, שופנהאואר וכיוצא באלה? מדוע אין אומרים שהיהודים דומים למאהלר, אלטנברג, שנברג ורבים כמותם? […] ואף על פי כן, אתה נותן ידך לדבר מהסוג הזה ו"דוחה אותי כיהודי". וכי מעודי הצגתי את עצמי לפניך? וכי אתה סבור שאדם כמוני מרשה לעצמו להידחות? וכי אתה סבור שאדם היודע את ערכּו מעניק למישהו את הזכות למתוח ביקורת אפילו על תכונותיו הפחותות ביותר? ובכלל, מי הוא זה שתוכל להיות לו זכות כזאת? […] איך יכול אדם כקנדינסקי להסכים שיעליבו אותי; איך הוא יכול לקשור עצמו לפוליטיקה המכוּונת ליצור את האפשרות להרחיק אותי משטח הפעולה הטבעי שלי; איך הוא יכול להימנע מלהילחם בהשקפת-עולם שמטרתה היא לילות-ברתולומיאס אשר בחשכּתם לא יוכל איש לקרוא את השלט הקטן האומר שלי יש חסינות! […]האם קשה כל כך להעלות זאת בדמיון? אתה מסתפק אולי בשלילת זכויותיהם האזרחיות של היהודים. בכך ודאי ייפטרו מאיינשטיין, ממאהלר, ממני ומעוד רבים. אבל דבר אחד הוא בחזקת ודאי: לא יוכלו להשמיד את היסודות הללו הקשוחים הרבה יותר שבזכות כח הסבל שלהם התקיימה היהדוּת באין-עוזר במשך אלפיים שנה על אפה ועל חמתה של האנושות כולה.
[ארנולד שנברג לוסילי קנדנסקי, אביב 1923, מצוטט מתוך: פרדריק גרינפלד, נביאים בבלי-כבוד: רקע לפרויד, קפקא, איינשטיין ועולמם, תרגם מאנגלית: אהרן אמיר, הוצאת עם עובד: תל אביב 1982, עמ' 170]
*
מדוע נזכרתי בזה עכשיו? אולי מפני שכבר נתקלתי לא-אחת בסיפורים מכלי-ראשון על גופים אקדמיים בישראל, העשויים לשלוח למועמד לא-יהודי לתואר מתקדם מכתב לפיו אין למוסדנו מדיניות לקידום מיעוטים. במקומות אחרים, בודאי שבשבועות האחרונים, שמעתי, לא אחת, דברים מלומדים מבני אדם שאני נוטה (או נטיתי) להחשיב כהגונים/ות, על האלימות הטבועה אצל הערבים; על השקרנות; על אי כיבוד הסכמים. לא שמעתי מאז פרצה המערכה המלחמתית ולו ישראלי אחד, החושב כי בין ההרוגים בעזה עשוי היה להימצא קומפוזיטור-לעתיד, מדען פורץ דרך, או הוגה פילוסופי חשוב (כאלו הלאו כבר נמצאו בין בני ערב בימים ההם ובזמן הזה). לעומת זאת, שמעתי הרבה על כך שטבעם של הדורות הצעירים בעזה ממילא להיעשות גנבים ורוצחים בעתיד, כאילו אין שום ברירה אחרת; כאילו זו הגזירה שהושמה בחוקם מקדמת דנא.
אני בטוח שכאשר קנדינסקי קרא את מכתבו של שנברג הוא חש פגוע עד עמקי נשמתו. איך הוא מעז? אני, אנטישמי? הריי אני מזמין אותו לסגל במוסד נכבד; הריי אני נכון ללכת בשבילו מעל-ומעבר לנוהל ולתת לו חלק ונחלה במוסד החדש, והוא מעז להאשים אותי בשיתוף פעולה עם פשעי שנאה? אני לא משוכנע האם קנדינסקי קרא בתימהון את דבריו של שנברג בדבר האלימות, ההדרה והג'נוסייד אליו צועדת החברה הגרמנית, שהריי בשנים קודמות אישים יהודיים מקדמת הבמה, כגון: קורט אייזנר (1919-1867), גוסטב לנדאואר (1919-1870) וולטר רתנאו (1922-1867), נפלו קורבן בידי מתנקשים שבאו מתוך אנשי מילציות ימניות שהורכבו מלוחמים גרמניים ותיקים שביקשו למוטט את ההיבטים הסוציאל-דמוקרטיים, האנרכיסטיים והקומוניסטיים בתרבות הגרמנית ולהעלות על נס את שלטונו המיליטריסטי של הרייך [(כבימי הקנצלר אוטו פון ביסמארק (1898-1815)]. אני רוצה להניח כי קנדינסקי היה אחוז תדהמה למקרא דברים הקושרים בינו ובין אותם רוצחים ופושעי שנאה (שנברג גם מזכיר במפורש את היטלר). על כל פנים, לימים קנדינסקי ושנברג התפייסו. שנברג מעולם לא נעשה חבר סגל בבאוהאוס, אך זכה למקום באקדמיה הפרוסית (על אף המחלוקת הנמשכת על אודות המוסיקה הא-טונלית). שנברג ובני-משפחתו נמלטו על חייהם מגרמניה לארה"ב לאחר עליית היטלר לשילטון, שעה שהיה נתון בעיבורי כתיבת האופּרה המקראית משה ואהרן.
על כל פנים, ראיתי לעצמי לשֹים את המכתב הזה מחדש לעיני קוראות וקוראים, משום שלמיטב-הכרתי, עשוי הוא להדגים היטב את אותו סימאון תודעתי התוקף חוגים נרחבים של ישראלים בימים אלו. אני יכול לדמות כבר את כל אותם אנשים, הכרוכים אחר הקונצנסוס, שלו היה קוראים את מכתבו של שנברג, היו מסתפקים לחלוטין בלראות בו עוד עדות לאנטישמיות הנבערת כלפי בני העם היהודי ולעומק סבלו ההיסטורי, אולי גם נבואה לגבי השואה. אלו ודאי ייקראו וייראו את דבריו של שנברג, כמצביעים על חוסנו המוסרי והתרבותי של עם ישראל. את טענת שנברג כי האנטישמיים נוטים להכליל את כל בני העם היהודי על פי הצדדים העברייניים המצויים בין שורות העם בשיעור מועט (שהריי היו יהודים רוצחים, גנבים, סרסורים, סוחרי אדם, וספסרים בשיעור מסויים אך נמצאו גם יהודים שוחרי טוב רבים) הם ודאי יימצאו כנכוחה ומאירת עיניים לשנאתם; שהריי ראוי להחשיב פוטנציאל של כל-יהודי כאילו ראוי הוא להיעשות אדם-גדול. לעומת זאת, עיניהם לא ייראו (אזניהם לא יישמעו) כי בעצם ימים אלו הם דנים את העם הפלסטיני על-פי אותם תנאים-של-שִֹנאה. העובדה לפיה נמצאים בעזה כמה אלפי מחבלים (הנכונים להצדיק כל אלימות בשם דת או אידיאולוגיה) מוכללת על כשני מיליון אזרחים החיים בעזה וברפיח. אלו אינם מוכנים לשמוע, כי ישנם גם רופאים, דיפלומטים, אמנים, בעלי מקצועות חופשיים, ובעלי מלאכה ישרים בקרב הפלסטינים. כל ילד שנהרג או נפצע הוא או בלתי נראה או טרוריסט-לעתיד שקופד ראשו, כפעולת הגנה לגיטימית. ולהיכן הדברים מובילים? ככל הנראה למשפט החשוב ביותר בעיניי במכתבו של שנברג לקנדינסקי: "אך לאן תוליך האנטישמיות אם לא למעשי אלימות?". העובדה לפיה ישנה אנטישמיות (אנטי-ישראליות) במדינות ערב (וגם בגדה ובעזה) לא אמורה להתיר לישראל להיות ערב רב המתחקה אחר אותם תנאים-של-שׂנאה,הנוהגים זילות חריפה בחיי אדם, ומכלילים חברה אנושית גדולה ומגוונת כאילו כולהּ מושתתת על רצח, שֹנאה ואלימות. המשכהּ של תרבות השִֹנאה ההולכת ומתרבה בישראל, תוביל להגברת מעשי האלימות כנגד האוכלוסיה הפלסטינית. אלימותם של גורמי ההתנגדות הפלסטיניים יש להניח, תתמיד. בלי שנשים לב, נמצא את עצמנו שקועים באלימות וטרור עד צואר. אפשר אנו כבר שוקעים.
*
*
בתמונה למעלה: Wassily Kandinsky, View of Murnau, Oil on Canvas 1908
שועי יקר באת למקומי
וקנדינסקי מופלא מכל
דודו יקר, היכן הייתי עד עכשיו? (-: [חשבתי שהאבחנה שלי בין הומניסטים ובין מיליטריסטים וגם בדבר אי היכולת להיות גם הומניסט וגם מיליטריסט כבר נתבארה די צרכה].
ואשר לקנדינסקי, העתק של נוף מורנאו [פוסטר ממוסגר] תלוי כבר שנים אצלנו בסלון.
זה מאוד דומה לתגובה שלי על אנשים שפורסים לרווחה את נוצות סובלנותם לכאורה דרך יומרתם לקבל ולשלב אוטיסטים בחברה,
אני נוהג לקצר ב"לכו תזדיינו" אבל זה רק בגלל שאני א-טונאלי אפילו יותר משנברג,
אולי
אגב, ראיתי לא מזמן דוקו מאוד נחשב שבו כל ראשי השב"כ לשעבר, שבוודאי חוו הרבה מאוד מגעים מהמון סוגים עם כל מיני ערבים טוענים שלערבים יש מילה והם עומדים בהסכמים ויש להם כבוד ויש עם מי לדבר וצריך לדבר, כך שבינתיים נראה שמי שלוקה בדיוק במה שהוא טופל על אחרים זה בעיקר הישראלים, אולי בגלל שהם חזקים יותר ולכן נוטים לראות באלימות את הפתרון לכל הבעיות.
שועיקי, בוואינט היתה כתבה על עזתים ששופכים על עצמם הריסות במקום אתגר מי הקרח, והתגובות ערלות הלב (ביטוי גזעני יהודי בפני עצמו) הציעו להם לשפוך על עצמם אקונומיקה ועוד דברים כל כך אלימים שנשימתי נעתקה. ובדיוק הבוקר חשבתי איך עם שלם מתאבל על ילד הרוג ומה עם כל הילדים האחרים שמתו במלחמה. המכתב של שנברג אקטואלי באופן קורע לב.
(והמכתב של קנדינסקי הוא ממש כמו הצעת הנישואין הראשונה של מר דרסלי מגאווה ודעה קדומה. גם הוא סבר שהוא עושה לאליזבט בנט כבוד גדול).
ארנסה יקר, תודה על התגובה המדויקת. זוהי גם תגובתי שלי בקשר לכל מי שנותן לי הרגשה שהוא עושה לי טובה כשהוא נותן לי עבודה או הזדמנות (גם למגמגמים יש את הבלוז), ולא נותן לעובדת הנסיון המקצועי שלי לבלבל אותו.
אני גם חושב שהשעה שבה הרחבתי את מעגל העיון שלי במקורות היהדות (לפני 17-18 שנה), היתה שעה בה עולם המקורות הזה לא נהנה מפופולריות יתר. אני מניח ששנברג התחבר אליו בסיטואציה די דומה. קשה לי להניח שזה היה קורה לי בתקופה כמו בשנים האחרונות, שבהן יש איזו התחזקות רבתי (לפחות מורגשת מאוד) בקשרי אמנות/יהדות. על כל פנים, היהדות שלי מאז ועד היום היא יהדוּת שוליים. לעתים נדמית לי פרינג'ית לחלוטין, השוכנת, רובה ככולה, מחוץ למחנה. הוא שאמרתָ: "לכו תזדיינו!" או בגרסא המעודנת שלי (כזה אני):"לא צריך טובות".
תודה שועי. שמחה שהשיחה הארוכה כאורך הגלות בפוסט הקודם תרמה להיווצרות פוסט מעורר מחשבות זה. המכתב של שנברג מרתק. בכלל – עדיף היה שבמקום לשלוח את בני הנוער אל המקום שמסמל את שיא הרוע והאכזריות – מחנות המוות, היו שולחים אותם לקרוא בספריות או במקורות אחרים, על חיי היהודים באירופה, לא מהבחינה הפוליטית אלא התרבותית, השיחות ביניהם, המכתבים, הדילמות היומיומיות, וכן – צילומים תיעודיים של משפחות, גם בגטאות, כשנראו עניים מרודים לבושים בלויי סחבות.
ידוע לכל שהחברה הישראלית מנסה להתנער מדמותו של היהודי הגלותי, המוכה והנרדף, מושא האנטישמיות, חסר היכולת להשיב מכה חזרה, המיעוט שחושש לדבר. הקומפלקס הזה הולך איתנו כבר 67 שנים, ומהפחד נוצר ההפך הגמור. הגיע הזמן להישיר מבט אל היהודי ההוא, לחבק אותו חיבוק של חמלה והזדהות, ומשם תבוא הישועה, אולי.
ארנסה, מה זה משנה מה ראשי השב"כ אומרים? העיקר שנצח ישראל לא ישקר! (יש לו אף של פינוקיו)
וגם רציתי להגיד שזה לא עזר לקנדינסקים. הנאצים בכל זאת סגרו את הבאוהאוס.
מרית קרובתי, קנדינסקי לטעמי לא היה אנטישמי. אני מניח שהיו לבית ספר הזה תורמים… על כל פנים, כמעט כל גאון רוח אירופי משלהי המאה התשע עשרה וראשית העשרים אמר מתישהו
משהו בגנות היהודים. אני מניח שבעיקר על שום אדיקותם הדתית או משום שכמורשת ימי הביניים והרוקוקו המשיכו לא יהודים להיפגש עם יהודים בעיקר בסיטואציות של הלוואות וסחר וכיו"ב (באופן אישי, מעולם לא יצא לי לחבב את מנהל הבנק או איזה פקיד, או מישהו שמתעקש למכור לי משהו בכח). גם דעתם של רוב האמנים היהודים בתחילת המאה העשרים לא היתה כה מתרפקת על מורשתם, משום שבעיקר הציירים והפסלים, לא פעם, הוקעו מקהילותיהם, על ידי רבנים אדוקים שהעיסוק הזה ביצירת דימויים חזותיים אנושיים העביר אותם על דעתם. גם בעשור השני של המאה העשרים היה יותר קל להתקבל בגרמניה כמומר נוצרי מאשר כיהודי עקשן. למשל, הפילוסוף פרנץ רוזנצווייג כבר עמד על סף המרת דת, וכבר סיכם זאת עם חברים מומרים, אלא שאז עלה בדעתו ללכת להתפלל דווקא עם האוסט-יודן (יהודים ממזרח אירופה) ביום הכיפורים. אותם יהודים "מזרחיים" היו מנודים ולעוגים על ידי היהודים הגרמנים על שום אדיקותם ומנהגיהם, והיו מיעוט שבמיעוט. אחרי אותו יום כיפור, אולי משום שטעם את טעם ההשתייכות למיעוט, כבר לא יכול היה רוזנצווייג להמיר.
ורד יקרה, הלוואי שהגלוּת היתה כאורך 80 תגובות (כמחציתן שלי), כבר הוקמה מדינה ובכל זאת אנחנו ממשיכים לצייר את עצמנו כקורבן הנצחי (הבן הנעקד), גם כאשר אנו מחריבים את בתיהם של מיליונים, פוצעים עשרות אלפים, והורגים כאלפיים.
אני לא יודע מהיכן תגיע הישועה. זיכרון תרבותי הוא תמיד השקעה טובה (לא לישועה, לא מאמין בישועות). מעולם הספרים היהודי על פניו המגוונות מאוד למדתי הרבה מאוד. לשמחתי בחרתי שתהיה לי חירות לשוטט בעולם המקורות היהודי, בלא שתוטל עליי איזו דוקטריניזציה מהסוג שקיים בעולם הישיבות (גם החרדי-ליטאי, גם החסידי, גם הציוני דתי, גם הש"סי) וכך יכולתי לבור היטב את היסודות עליהם אני מעוניין להשתית את יהדותי, ולא לקבל כלום כ"אמת" או כ"תורה מסיני". זה עולם מגוון הרבה יותר מכפי הידוע או הגלוי לעיין, והדעות שבו הרבה יותר מעמיקות מאלה היוצאות כיום מזקני הליטאים, אדמור"י החסידות, ש"ס, ויו"ש. בעיני היהדות היא דת של לומדים/ות ופרשנים/ות, שאינם מפסיקים לשאול. בתפיסתי שלי את היהדות המונח "אמונה" הוא דבר זר. אינני חייב להאמין בדבר וחצי דבר. אני גם חושב כי חיוני מאין כמוהו שנשים תזכנה למעמד שווה לגמריי, מכל הבחינות, בעולם היהודי. זה עדיין יותר רחוק מקרוב ביהדות הממוסדת, אבל לגמריי קרוב לתפישתי.
ותודה על ההשראה לרשימה ממעל (-:
ממש תיעוד מרתק של נציגות של אותם "רבים מאוד" (כדברי הסופר הדגול בכיכר רבין) ששבויים עד צווארם באומללות בדמות "כל אנפין שוין". כמובן, עזה שכחברה בחרה בחמאס, שבשוקה חוגגת רצח נערים ויהודים, שזקניו הולכים להתפוצץ על חיילים, שבניו הפכו את שכונותיו למבצרי טרור, ממש דומה לחברה היהודית, שגם לה יש כמה עשבים שוטים. הרי "קיצוניים יש בשני הצדדים", נכון ?(יגאל עמיר כבר אמרנו?). הרי לא יכול להיות שבאמת יש שם חברה שמחנכת את ילדיה בני ה7 ו8 להיות שאהידים בבתי ספר ותכניות ילדים, זה הרי סתם פרנויה של הימין הקיצוני. סה"כ מדובר בכמה אלפי חמושים שהשתלטו מבחוץ על כל החברה העזתית שוחרת השלום. וזה לא יגמר עד שנדבר, לא?
וכמובן, כיוון ש"כל אנפין שווין" וחברה שמחנכת את ילדיה לשאהידיות היא בעצם סה"כ רוצה לחיות בשלום, אזי גם החברה בעלת הצבא החזק ההורסת כל כך הרבה בתים של אזרחים שסה"כ רוצים להיות מדענים, היא כנראה ממש כמו החברה הגרמנית הנאצית.
איי, כמה החיים פשוטים במדמנה הפוסטמודרנית עמוסת הנאריטיביות עם קריצה מרקסיסטית בה כולם סה"כ רק רוצים להגיע הביתה בשלום ורק שררת השלטון של כמה יהודים הלומי שואה הורסים הכל. וכמה אירוני שהלומי השואה האמיתיים שמבוהלים עד מוות להיות גם חזקים וגם צודקים מאשימים את כולם בהלם השואה.
אני ממש מתפלל לרפואתכם, אחיי היקרים.
שלום עזרא, תודה על התפילות לרפואתי (אני באמת עצוב מאוד בעטיים של מאורעות החודשיים האחרונים, ולא מתרגם את העצב שלי לשום דבר אחר). קצת התלבטתי מה לעשות עם התגובה. יש הרגשה שהגעת הנה דרך הפייסבוק. כנראה מישהו שיתף שם את הרשימה לעיל. לי אין פייסבוק ואני גם לא מחפש את השיח שמוצאים שם.
הייתי צריך כנראה להתעצבן או להיבהל קצת מכמות ההנחות המוקדמות שהמטרת עליי ועל שכמותי. לכן גם לא נראה לי שאת התגובה מיענת אליי ועל כן תפילתך ניתנה בלשון רבים. אני ושכמותי הננו פלקט של שמאל חולני/חולמני בעיניך. נו, הטופוס הרגיל של השמאל (או שתעדיף סמול). אבל יש לי הרגשה משונה שקראתי עיתונות ערבית וגם צפיתי בתכנים בערבית וקראתי ספרים בערבית, קצת מעבר לישראלי הממוצע עם העיגולדים שדימית לנגד עיניך, וגם תרמתי את חלקי למדינה וגם למאבקה בטרור, האמן לי, מעל ומעבר (מעבר למה שתכננתי). מה זה משנה מה אכתוב ואגיד. לא באת להידבר, וגם לא איכפת לך מה בעצם אגיד (גם לא מה שכתבתי למעלה). אמרת אמרת.
מכל הדברים אני שמח בתפילתך. איני בז לתפילתו של אדם, אשר על כן אני מקווה כי תפילתך אמנם תישמע בגנזי מרומים ונתבשר כולנו יחד, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, אזרחיות ואזרחים, בשמחה, בשורות טובות, אהבה ואחווה ושלום, במהרה בקרוב.
שועי, אתה קורא ערבית? זה ראוי להערכה רבה. וגם – ההתייחסות הרצינית לעזרא (מקווה שלא הגיע דרכי כי גם אני שיתפתי ושיתפו ממני).
תגובה שהופיעה בפייסבוק מחברתי הטובה דינה להרס, מרצה לאמנות בעבר: "לא ידעתי על התכונה הזו של קנדינסקי, אני מקווה מאד שפול קליי, חברו לפרש הכחול, הצייר האהוב עלי, לא היה נגוע באנטישמיות. הצייר אריק נולדה דווקא היה אופורטוניסט אך זה לא עזר לו והנאצים הכניסו אותו לקטגוריה של המנוונים בעל כורחו."
ורד, תודה על השיתוף. אני מתייחס לתגובתו של עזרא כעוד תגובה. כבר קיבלתי כמוה עם השנים. אין לי כל טרוניה על כך שמשתפים את הרשימות שלי בפייסבוק, אבל הסיבה שאני לא
שם (בפייסבוק) היא אופי השיח שאני שומע ממקורות שונים שמאפיין את התגובות שם.
עזרא כתב את ביקורתו באופן רהוט ולא מתלהם. אם משהו הציק לי בה היא הקלות הבלתי נסבלת של ההכללה. של מחיקת הפנים שכנגד. הפיכתן לפלקט העובד בשירות התעמולה של איזו אג'נדה, או כאילו קבוצה שלימה של אנשים מתייחסת לסופר דוד גרוסמן כאדמו"ר או גורו ומתאמצת להמשיך את דבריו. למרבה הצער, זהו בדיוק אותו התהליך המאפיין חלקים ניכרים מן הישראלים היום כאשר הם מתבוננים על העזתים. לא פנים אנושיות הם רואים מולם. אלא רובוטים ממושמעים הסרים למשמעת הנהגת החמאס באופן עיוור, והעשויים להפוך למחבלים בהינד יד או אצבע.
האופן שבו אנשים מבטלים את האחר, מפקירים אותו מאנושיות, מגוון, וחופש בחירה והופכים אותו לשק אגרוף לחבטות הנדמות להם מוצדקות (זה רק לשם תיקון או רפואה) אותי באופן אישי מרתיע משום שהוא מביע זילות של האחר.
וכן– אני קורא ערבית. עוד מימי התיכון והצבא. אחר כך גם עבדתי כחמש שנים כמתרגם וחוקר בחברת מחקר בין-לאומית שהתמקדה בכלכלות המזרח התיכון. עבודות הגמר והדוקטורט שלי הירבו להתייחס למצאי חיבורים פילוסופיים ומיסטיים בערבית, בני ימי הביניים בעיקר.
ולגבי קנדינסקי– ראי מה שכתבתי למרית. אני לגמרי לא משוכנע בעוינותו ליהודים. אני פשוט חושב שהוא היה מבכיריו של מוסד הבאוהאוס החדש, וככזה היה כפוף להחלטות ההנהלה והפילנטרופים שייסדו את המוסד בכספם (נכון, הוא היה יכול לפרוש ממנו, אך זו היתה ההתייחסות החברתית הרגילה בגרמניה של אז, כלפי יהודים שעדיין לא המירו את דתם, וישנם אנשים המחליטים לפעול בכפוף להחלטות המוסד בו הם עובדים, ולא לשבור את הכלים ולעזוב– זה אולי הופף אותו לקונפורמיסט, אך לאו דווקא לאנטישמי פעיל. יש גם לזכור כי הוא עצמו היה מהגר רוסי בגרמניה). מה גם שיש אפשרות שהוא פנה אל שנברג, על אפם ועל חמתם, של כל הגורמים הללו, ואין ספק כי בעצם הזמנתו את שנברג לכהן בסגל בית הבאוהאוס ניכרת ידידות והערכה לכישרונו ומקוריותו של האחרון.
ניסוח מדויק של המחלה הקשה שהחברה הישראלית לוקה בה – מחיקת האחר. גזענות היא רק סימפטום אחד של הבעיה הזו.
יש מי שעוסקים בסיכולים ממוקדים ויש מי שעוסקים בניסוחים מדוייקים. אני בחרתי בניסוח (-:
מדויק.
שוב אני מודה לך על המילים
שחסרות לי ואתה משלים.
מיכל יקרה, אין לי ברירה. מכמה וכמה סיבות והיסטוריות, פשוט איני יכול לשתוק גם כאשר הדיבור מכאיב.