*ء
הוא נער כבן שש עשרה (1905). בן למשפחת יהודים גרמנים מהגרת (האב, סם-פרנצ'י, תופר חליפות איום ונורא, בשלן נהדר, אב אוהב אבל חייט גרוע; האם, מיני, ידהּ בכל—היא מנהלת את השכונה כולהּ). הוא מודיע להוריו שהוא, כאחיו הגדולים, מעוניין לעזור בפרנסת המשפחה. מנסים להציק לו בעניין ההשכלה. "בכך תלוי עתידך" אומרים לו. אבל הוא בשלו. הוא נבחן למופע וודוויל על ידי גבר המושח שפתותיו בליפסטיק. החדר הומה ילדים. הוא מתקבל לתפקיד. אימו אורזת לו תיק מלא צידה לדרך. הם יוצאים למערב. בלילה הוא שואל את המנהל שלו היכן ישנים, ומתבשר שיהיה עליו להסתפק בגלגול המעיל שהביא איתו כדי שישמש לו ככר על המושב בקרון הנוסעים. הוא מרוויח מעט. אחר כך שודדים את כל כספו. בטקסס הוא עובר לשמש במופע וודוויל אחר. הוא מאוהב בשחקנית הראשית האנגליה, הנהנית לחשוף את רגליה. היא בורחת עם מאלף אריות, והם גונבים את חסכונותיו, השמורים בארנק, הכרוך סביב צווארו. מרושש ומאוכזב, הוא עובד בכמה עבודות מזדמנות ובסופו של דבר כותב הביתה בייאוש. אימו שולחת לו די כסף כדי לשוב הביתה ברכבות לשיקגו.
—תשע שנים אחר-כך בשנת 1914 נמצא המופע המשפחתי הקטן בשיאו (באותו זמן; מופק על ידי האם). מחזמר הנכתב על ידי בן המשפחה (דוֹד, ותיק בעסקי הוודוויל) הנקרא בשם הסמלי, Home Again; על הבמה, בתפקידים הראשיים, אותו נער צעיר (כעת כבר בן 25), הנרי יוליוס; ושני אחיו הגדולים: לאונרד ו-אדולף ארתור. זוהי ההופעה הראשונה בה מככבים שלושת האחים מארקס ללא תמיכה של אמני וודוויל נוספים (עוד אמן צעיר המוצא באותם ימים את פרנסתו בדחק במופעי וודוויל בארצות הברית, ומתחיל לעשות לו שם בקומדיה הפיסית שלו, נקרא צ'רלס צ'פלין). הבמאי המנוסה, שכבר ראה דבר או שניים, מחליט שעם השמות הארוכים והמכובדים הללו שלושת האחים לא יגיעו לשום מקום. הוא מחלק להם כינויי במה: Chico ללאונרד על שום היותו כרוך אחר בחורות צעירות ונאות (הוא היה מכור להימורים ולפילגשים כל ימיו; למעשה אחיו טענו לא פעם כי חלק מסרטיהם נעשו על מנת לשלם את חובות ההימורים שלו); Harpo לאדולף ארתור שלמד לנגן לגמרי-לבדו על איזה נבל חובבני של סבתו והולך ומתקדם בפריטה על הנבל; ו-Groucho להנרי יוליוס הצעיר, כי הוא מרבה להתלונן, להתווכח ולרטון (כל ימיו, אגב; גם לעדותו-העצמית וגם לעדויות סובביו). המופע זוכה להצלחה רבתי. הוא מוצג במשך כארבע או חמש שנים ברציפות ברחבי ארצות הברית. זה הופך לרגע המייסד שבו שלשת האחים הופכים ל- The Marx Brothers. העתידים בתוך כעשור לצאת לסיבוב הופעות באירופה. וכעבור עוד כמה שנים להיות מוחתמים לחוזה הפצה לסרטי קולנוע המבוססים על מופעי הוודוויל שלהם.
—בראיון מאוחר, או שמא במקום די מוזח באוטוביוגרפיה שלו Groucho and Me, מסר הנרי יוליוס מארקס איזה נתון קטן ונעלם. לדבריו, אותו נרתיק שאותו נשאו אמני וודוויל על צווארם ובו שמרו את כספם, נקרא: Grouch; הוא אמנם לא מביא שם ולא בשום מקום אחר כי זה מקור שם הבמה שניתן לו (שהריי Grouch היא גם רטינה; אולי על שם הרטינה התמידית של אמני הוודוויל על מוסר התשלומים בענף); אבל כשמביאים בחשבון את אותו סיפור קטן שהבאתי בפתיחה על מסע הנעורים שלו שהגיע עד כדי התרוששות ושברון לב בטקסס; וכאשר מביאים בחשבון את העובדה כי Groucho, שהיה ללא ספק המשכיל שבאחים, סבל כל ימיו מאובססיה סביב כסף ונשים. למשל, לא הכביד עליו, גם בהיותו באמצע העשור השמיני לחייו, לספר, שכאשר פגש את מרילין מונרו על הסט של Love Happy היה עסוק כל אותו יום במחשבות איך "להשכיב אותה" (הוא היה בן 60 היא בת 23). בפעם הראשונה שזה עולה אצלו בשיחה עם מראיין זה נשמע כעוד בדיחה. אחר-כך מבינים שהעובדה שהוא לא שכב עם מונרו באותו יום או בהזדמנות אחרת, עדיין מציקה לו. כשקראתי את האוטוביוגרפיה שלו– עוּבדת הארנק השדוד, ההיוותרות בחוסר כל, האהובה האנגליה, חשופת הרגליים, שברחה עם מאלף האריות— סיפור די צדדי שם- הפכו בעיניי כמפתח להבין את Groucho (בסרטם At the Circus, הבריון הרע הוא מאלף האריות), שמעולם לא יצא מידי האכזבה והמחסור של אותו מסע, ואלו היוו מסד יציב לרטינותיו (וגם להומור שלו) בשבעים השנים הבאות.
מראיונות נוספים עם האחים שנאספו בספר The Max Brothers Scrapbook עולה עוד כי לדעת כולם היו אחיהם הצעירים מילטון מארקס (Gummo) והרברט מנפרד מארקס (Zeppo) הרבה יותר מוכשרים מהם בכל פרמטר. גאמו ניסה להופיע עם האחים, ולמרות רוב כשרונותיו, התבייש בגמגומו הקל (למרות שנתחבב על הקהל), הפסיק להופיע (אחרי שערב אחד נתקע בדיבור על הבמה), והפך למנהלם של האחים. זפו, שהופיע בכמה מסרטי האחים, תמיד בתפקיד של יפיוף-עציצי-חסר-הומור, מתואר על ידי כל האחים ככישרון המשפחתי הגדול ביותר והמבוזבז ביותר. כמי שעוד בשנות העשרים היה יכול להחליף כל אח ואח בתפקידו בכל ערב נתון, בהצלחה יתירה, עם תשואות גדולות מהקהל. הוא גם מתואר כאח המצחיק ביותר בחיי היום-יום, וכמי שאנשים היו יוצאים משיחות איתו, רועדים עם בטן כואבת. דווקא זפו, היה האח הפחות-קשור אל אחיו הבוגרים (הוא לא היה קשור לסרטיהם בשום אופן אחרי אמצע שנות השלושים; וסירב להשתתף בכיסוי חובות ההימורים של צ'יקו). הוא הפך לבעל סוכנות שחקנים מצליחה (שלא ייצגה מעולם את האחים מארקס). וכשם שהאחים היו מאוחדים בדעה כי הארפו היה מלאך עלי אדמות שמימיו לא הרע לאיש או זבוב (כך גם בממואר Harpo Speaks); כך הם היו מאוחדים בכך שהכישרון הקומי והבימתי הגדול ביותר נפל בחלקו של זפו. אף שלא היה לכך ביטוי ממשי באף סרט שלהם. לא נראה שזו בדיחה משפחתית שנונה על חשבון האח הצעיר; הואיל ובראיון מסוים בו נאמרים הדברים השתתף זפו –עצמו. ואיש מהמראיינים שהכיר את האחים לא סבר שמדובר בבדיחה.
*
*
בתמונה למעלה: The Ship Cabin Episode, Taken from The Marx Brothers Film Night at the Opera 1936
שכחת את האח הכי מוכשר קרל מרקס. היה בדחן גדול.
הבדיחה הכי רצינית שלו "ההוויה קובעת התודעה" עובדת עד היום
דודו יקר, מאוד אהבתי את ספרו "האקמול"; עבד נהדר נגד כאב ראש. דורות נפטרו בעזרתו מכל מיני מיחושים פסיכוסומטיים. אבל אז החלו לייבא אדוויל, ומה נשאר ממנו, זולת קריאה בטקסטים בשיעורי מבואות אוניברסיטאיים (היסטוריה של הרפואה) ובספרייה הציבורית.
[טוב, יש מי שחשבו שהחש בראשו יעסוק בתורה; כך שהמחשבה על כך שהחש בראשו יעסוק במלחמת המעמדות כלל-אינה מופרכת]
שכחת את האח הנחבא אל הכלים זיקוֹ. מיהו זיקוֹ? אני חושש שתיאלץ לברר אצל מרית. אבל רק ארמוז, שאחינו הגדול קרל כנראה נהג ללון בבית ידידו מנוער, פרידריך אנגלס, בשעה שהיינו נוהגים להצטלם משפחתית.
את הבדיחה הכי מצחיקה והכי קורעת יודעים לספר מי שיודעים שאנשים הם לא שחקנים והחיים אינם במה
לאנשים כאלה גם אין כשרון לשום דבר מלבד לחיים עצמם,
וכשרון כזה מטבעו להיות מבוזבז לחלוטין תמיד וכל הזמן,
זה בדיוק מה שמצחיק , ועצוב, נורא
ארנסה יקר, החזרת אותי לשאלה שאני שואל את עצמי מזמן לזמן. האם רוב עיסוקי בהגות ויצירה נובע מאי כישרון משווע (או הכנה לוקה בחסר בשנות חיי הראשונות) להסתגל למקצבם של רוב בני האדם. כלומר, ברי לי שישנם בני אדם חברתיים יותר ממני, פוליטיים יותר ממני, כוחניים יותר ממני, תחרותיים יותר ממני, תכליתיים יותר ממני, נהנים ממה שיש לחיים להציע יותר ממני. אני לא הייתי בוחר אחרת בדיעבד, אבל אין לי ספק שיש תחומים מסוימים שמהם אנשים שואבים שמחה ועידוד, המותירים אותי אדיש לגמרי; ובאותה מידה– אני מניח, חלק מן הדברים הקרובים מאוד ללבי, מותירים אדישים את רוב בני האדם. אני עוד זוכר תקופות מסוימות בילדותי ובנעוריי בהן חשתי כחייזר שנחת על כדור-הארץ במסיבה משפחתית או במסיבת כתה; פשוט אי יכולת להתעניין בהרבה מאוד דברים המעסיקים את סובביי.
שועי יקר
מסקרן אותי מה היה הטקסט שהתחוור לך אחרי זמן כפי שסיפרת לנו במפגש האחרון
המסכים לשתף?
יהודית
יהודית יקרה, זה קשור לטקסט שמקורו באותו מסורת סוד שממנה הגיע טקס מסירת השם (המורה והתלמיד) שהבאתי במפגש על זלדה. משהו שלא נמסר במפורש והייתי צריך המון מחשבה הלוך וחזור על פני כל הקורפוס הספרותי שם (כמה וכמה כרכים) כדי שזה יאפשר לי להבין את השלם הגדול מסכום חלקיו (כלומר את ההגיון הפנימי, אם תרצי, הרצף או המהלך, במה שלחלוטין נראה כלא-שיטתי ולא-הגיוני). זה דרש המון איסוף של חלקים אחרי חלקים (כמו פאזל), הוספה והחסרה, ובהתחלה אפילו לא הבנתי מה הרכבתי. חוץ מאשר מתחושת דחיפות, של יום אחרי יום, חודש אחר חודש, להמשיך ולמיין חלקים אפשריים ולנסות ליצור מהם תמונה כוללת (האמת, הרגשתי קצת כמו מטורף; בעיקר כי בשלב כלשהו הבנתי שאני חוזר ומתעסק בזה, ובעיקר– משום מה, משום סיבה שבעולם, זה לא מניח לי).
מה שלא סיפרתי זה שהפתרון הגיע דווקא אחרי שעזבתי את זה, וחשבתי לתומי שכבר לא אמצא לזה שום פתרוֹן. ועד היום, איני יכול לומר שכך חשבו המנסחים של הכתבים האלה לפני כמה מאות שנים. אבל אני כן חושב שמצאתי איזה נתיב מחשבתי שפותח נתיב הגיוני להבנת מה שנראה לכתחילה שרירותי ונטול הגיון ממש.
הקריאה שלך בטקסט כתבה אותו מחדש ?
לא חושב. אבל לרגע חשתי כאילו השתתפתי בחוג היוצרים שכתב את הטקסט במקור. מן תחושה שמעבר לזמן (שום דבר מיסטי), כאילו איני יוצר את הטקסט מחדש, אלא משתתף ביצירתו (פשוטו כמשמעו), נוטל חלק באינטואציה שהניעה את כותביו לכתוב. כמו שאמרתי במפגש, זו לא היתה חווייה שהיתה זרה לעולמם של יוצרים עד לפני מאתיים או שלוש מאות שנה. המתים כבר מתו אבל לרעיונות יש נטיה להדהד ולהדהד. בחווייתי העולם הוא תיבת תהודה שכזאת (עדיף להקשיב לזה מאשר לדבר).
אף פעם לא אדע אם הידע שלמדתי בתהליך הזה הוא הידע שאליו התכוונו יוצריו בראשונה. זה מעבר לגדרי השגתי. מה שחוויתי הוא תובנה עזה. מעבר לקוגניציה, היתה גם חוויה פנימית, כאילו הושלכתי מחיי הרגילים, עמוק אל תוך מציאות שהיתה תמיד לפניי, אך עד אז מיאנתי להכירהּ.
אדם אחר היה הולך עם זה עד הסוף; אני יותר מדי ספקן ואגנוסטיקן מכדי להכיר בתובנות או בחוויות המצטיירות בתוֹכי כיותר מאשר תובנות וחוויות המצטיירות בתוֹכי. חוץ מזה, תמיד נמצאות מספיק סיבות של יומיום להשיב אותי מן הרקיעים אל הקרקעית. ולכן, אני מנסה לא להגזים בשום דבר, וגם כאשר אני מאמין במשהו בכל לבי, אני לא מצייר אותו לנגד עיניי כאילו יש לו איזו משמעות רבתי בעולם שמחוץ להכרתי, מעבר להיותו רעיון שאני מחבב בכל לב.
האחים מארקס קרובים ללבי מילדות, אף אחד לא הכיר לי אותם, פגשתי אותם במקרה; ומיד נכנסו לי ללב והרגשתי שאף אחד לא מבין אותם כמו שאני מבינה אותם. הכי אהבתי והזדהיתי עם הארפו 🙂
תודה על דברים שלא ידעתי קודם. אני מאד אוהבת אותם. בהמשך למה שכתב ארנסה, אני חושבת, מה הם החיים? כאילו יש ציפייה להגיע לאיזשהו הומאוסטאזיס שלו ורגוע ויציב, כשלמעשה החיים הם מין אוקיינוס דינאמי של אירועים עולים ויורדים ומתחלפים, והומאוסטזיס מושלם הרי יש בו משהו משל המוות דווקא. אז הוא סחב אהבה לנשים ולהימורים כל חייו, אז מה. הוא עשה מזה קומדיה! אין יותר גדול מזה. (אני לא אומרת זאת כביקורת, אלא מחשבות שעלו לי בהמשך להתכתבות שלכם).
ואגב, גם אם הסיפור של גראוצ'ו הצעיר היה סיפור מכונן, עדיין הייתי זהירה מכדי לשים עליו את כל ההיסטוריה שלו. יש נטייה במחקר לנתח שירים או סיפורים בגישה פסיכולוגית שמפרשת את מכלול הנפש וההתנהגות של האמן לפי מה שכתב. אני חושבת שזה הרבה יותר מורכב וגם חוטא ליוצר, שבכלל לא משתתף בניתוח הפסיכולוגי הזה (אני נזכרת בשימבורסקה). אז כן אולי זה מפתח כמו שכתבת, להבין דברים שהתרחשו, אבל מי יודע מה היית מוצא מעבר לדלת.
יעל יקרה, http://wp.me/pJa8q-igB
אשר לסיפור על גראוצ'ו בטקסס. גראוצ'ו הזכיר את הספור לראשונה רק בשנות השבעים של המאה הקודמת. עד כמה שאני זוכר הוא לא הוזכר באוטוביוגרפיה שלו Groucho and Me. לא נראה לי שזה מיתוס מאוחר ולא נראה לי שהוא אינו מרכזי. העובדה לפיה הארנק על הצוואר היה נקרא Grouch ולפיה התאהב לשווא באשה יפה שלבסוף שדדה אותו הוא מוטיב די קבוע בסרטי האחים מארקס. יש שם שאת מרגרט דומונט (האדירה, יש לציין) שתמיד משחקת את האלמנה העשירה שגראוצ'ו מצליח לחיות על חשבונה (למשל ב-Duck Soup כרופוס ט' פיירפליי או ב-At the Races כהוגו ז' הקנבוש) גם פיסקלית וגם הומוריסטית. בשני הסרטים (וגם בלילה בקזבלנקה) נשלחת אליו סוג של נערת פיתוי (בדרך כלל חשופת רגליים), המנסה להוציא ממנו סודות או לקחת את כספו (היא לפעמים גם מצליחה). בנוסף, ברוב סרטי האחים מארקס גראוצ'ו הוא למעשה סוג של נווד שלא ברור מהיכן הוא בא ולאן הוא הולך, המתחזה פעם לרופא, פעם למוסיקאי, פעם למנהל בית מלון, פעם לחוקר ארצות וכיו"ב. הוא גם תמיד חי על מזוודות, כאילו עומד לעזוב מייד כשההעמדת הפנים שלו תתגלה; אולי גם זו איזו מזכרת לחוסר היציבות שחווה כנער דפוק וזרוק בטקסס. אגב, לא ניתן לחלוק כי עבור גראוצ'ו כסף וסקס היו איזו אובססיה. הוא אמנם מעודן הרבה יותר מקומיקאים בדורנו. אבל בראיונות איתו עניין הכסף והמין עולים כל הזמן.
לגבי הגישה הפסיכולוגיסטית, צריך להכיר אותי יותר כדי להבין עד כמה בעצמי אני ממתנגדי הגישה. בסדנה שאני מעביר השנה אני מבהיר תמיד כי אסור לקרוא יוצרים מתוך תיוג נפשי או חברתי-מעמדי שהושת עליהם, זה לפעמים הורס את הכל. כאן, אני לא מרגיש כי יש נגיעה בפסיכולוגי כי אם באישי. הטענה שלי היא כי זכרון מאוד כאוב וחי אצל גראוצ'ו, שעליו התקשה לדבר רוב ימיו, הפך לנושא אליו הוא שב וחזר ושב בקומדיה שלו. זה לא נראה לי רחוק מהמציאות. והואיל ורוב סרטי האחים מארקס הראשונים הושתתו על דמויות שגילמו האחים עוד כעשור וחצי ויותר לפני כן במופעי וודוויל, אני רוצה לחשוב שיש קשר ישיר בין הדמויות שגראוצ'ו גילם בסרטי הקולנוע (דמות בעלת מאפיינים די קבועים, עם שם ועיסוק מתחלף) ובין חוויות נעורים (לכל אדם יש כמה חוויות תשתית עימן הוא מתכתב לא מעט).
אוי תודה רבה מאוד על הקישור!! מאד נהניתי לקרוא 🙂 בסוף השגת את הספר?
גם אם מוטיבים מהסיפור של גראוצ'ו בטקסס הפכו לחלק בלתי נפרד מהמופעים והסרטים, מהשם שלו ועוד, עניין הכסף והמין יכולים להיות קשורים לא רק לסיפור הזה, אלא גם (למשל) להתפתחות שלו כילד, ליחסיו עם הוריו ועוד. אני לא מרגישה שאתה עושה ניתוח פסיכולוגיסטי, אבל משתמע מהנגיעה באישי לא מעט לגבי הפסיכולוגיה של היצירה של גראוצ'ו ובכלל האחים מארקס. זה מעניין מאד ויפה לשמוע על הסיפור הזה, ואין ספק שזה נוגע, אני רק רוצה להסב את תשומת הלב לכך שזה לא בהכרח מסביר את הכל. גם אם זה נשמע מאד קולע וקשור, נראה לי חשוב שמי שקורא את הסיפור שכתבת עליו יתייחס לחומר הזה בעדינות.
יעלילה, הצדק עימך. אני פשוט מניח כי הקוראים/ות כאן כבר מודעים/ות לכך שהדעות המובעות כאן מבטאות את דעתי האישית בלבד; כלומר, אין לראות בכתוב מעלה מאמר מדעי המשמיע את כל הדעות שהושמעו במחקר או ביקורת ספר הדנה במגמות העכשויות של חקר התחום. גם כאשר אני כותב על ספרים אני כותב רשימה על מסעי האישי בהם כפי שהבנתי וחוויתי באופן מינורי. אני לא מחפש להיות בר-סמכא (אולי סוג של בר-אוריין שמסתתר מאחורי ערימת ספרים, אם זה עדיין נחשב בעיני מישהי/ו). וכן, קראתי מאז את Harpo Speaks.
שועי יקר,
אני מבינה, וממש לא מזלזלת במה שכתבת, אני גם לא מרגישה יומרנות מצדך. היה לי מאד מעניין לקרוא.
תודה יעלילה מה שמפתיע הוא שמדי פעם גם כיום, אני מוצא זמן לצפות בסרט של האחים מארקס; איטאלו קאלווינו כתב פעם מאמר שבו טען כי ספרות קלאסית איננה מה שמישהו קבע שהיא קלאסית, אלא מה שלאדם עצמו יש חשק לחזור ולקרוא מדי פעם; מה שהוא שב וחוזר אליו. אין הרבה קומדיות שמתחשק לי לצפות בהן שוב. למופעי סטנדאפ (שנים לא הייתי) ולתכניות סאטירה אני בכלל מתייחס כאל מוצר חד פעמי מתכלה. לסרטי האחים מארקס אני שב וחוזר.
עיקר שכחתי, יש כמה וכמה אנשים הסוברים שאני אדם נורא מצחיק ביומיום; כלומר, כשאינני רוטן יש לי הומור דק וקצת אנארכיסטי, שבעזרתו אני צובע קצת את העולם (שלא יהיה לי מדי אפור). אם יש משהו שאני חש הוא שההומור שלי יושב דווקא על כמה זכרונות של געגועים, עצב, חוסר ומצוקה. יכול להיות שניסיתי לצייר את גראוצ'ו באותם הקווים.
זה יפה מה שקאלווינו כתב. מעניין אם יכול להיות, אם כך, שקלאסיקה היא גם אישית? אני מניחה שלאנשים שונים יש גם קלאסיקות שונות משלהם (במקרה הטוב, שיש להם בכלל איזושהי קלאסיקה באמתחת 🙂 וגם אמנם יש קלאסיקות משותפות לרבים (כמו למשל אופרת הסבון הידועה בשם התנ"ך 🙂
לרטון הולך יופי עם הומור 🙂 ואני מוחה בשם האפור – אפור זה הרבה גוונים! (למרות שקילקלו אותו עם מאה גוונים של).
מצטרפת לגעגועים אל גראוצ'ו ואחיו. טוב שהם איתנו כך או אחרת, לנצח.
(-: יעלילה, יש בתנ"ך המון פסוקים יפהפיים, אבל אני לא סגור, לגמרי לא סגור, על ההיקסמות ממנו. יש בו חלקים רבים שבעיקר נועדו להגדיל ולרומם רעיונות מסוימים, שושלות אנושיות ובתי מלוכה. יש בו אי-אילו חלקים, שרוב תועלתם (בעיני) היא היותם מזעזעים מבחינה מוסרית. אני לגמריי לא בטוח אם הייתי נוטל עימי עותק של התנ"ך לאי בודד. (הנה אני רוטן). מקווה שהייתי פוגש את האחים מארקס על האי (לא בטוח שהייתי מכניס אותם לתיק. אבל לפגוש אותם על האי נראה לי מעודד הרבה יותר מאשר לפגוש את רחבעם בן שלמה, נניח) (-:
גם שעון עומד מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום! (זה לגבי הפסוקים היפים שיש בתנ"ך פה ושם 🙂 אין אף אחד מהתנ"ך שהייתי רוצה לפגוש על אי בודד.
יעלילה משנה לשנה נדמה לי הטקסט של ההגדה של פסח כקריאה מתמשכת של יאללה מכות יאללה; ובעצם קשה לומר שזוהי אינה האווירה הכללית בתורה (כנענים, מואבים,גרגשים, יבוסים, מצרים, עמלקים וכיו"ב). יכול להיות שבתורה נכללו אלמנטים מתקדמים מבחינה מוסרית ביחס לתקופה (למשל, איסור קורבנות אדם; הגבלות במה שניתן לעשות בשבויי מלחמה או עבדים). אבל אני חושב שכבר חז"ל הבינו שלא ניתן להמשיך לטעון 1,300 שנה לאחר יציאת מצרים שפעם היינו קצת יותר מוסריים. אגב, יכול להיות שהתורה מתאימה מאוד לרוב הישראלים. לדידם, גם צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.