Feeds:
רשומות
תגובות

*

הנה הרצאה שלי שהועלתה על הרשת היש"ר במחוגו: פעילותו של היש"ר מקנדיאה בליטא במכלול הגותו [מתוך הכנס הבין לאומי הקבלה בליטא שנערך לאחרונה מטעם מרכז שלמה מוסיוף לחקר הקבלה באונ' בר אילן],הדנה בכתביו של  האינטלקטואל,הפילוסוף והרופא יוסף שלמה דלמדיגו (1655-1591),יליד כרתים, תלמיד יהודי של גלילאו גליליי, שהרבה לנדוד וביקר בין היתר באיטליה, מצריים, תורכיה, ליטא, גרמניה, הולנד ובוהמיה (צ'כיה של ימינו); בין היתר,אסף כתבים קבליים ודרושים לוריאניים (למרות ששאלת יחסו החיובי כלפי הקבלה עומדת בסימן שאלה).  ההרצאה דנה בכתבי היש"ר שנוצרו בימי שהותו בליטא ובזיקתם העירה לספרות הבארוק בת-תקופתו,וכמו כן מציעה ראייה חדשה בדבר זיקתו של המחבר כלפי כתבי הקבלה, ובפרט כלפי הקבלה הלוריאנית שהחלה להיוודע באירופה בימיו, וכמו כן מעניקה פשר ומובן קוהרנטי למכלול כתביו, ולאינטואיציה הסינתטית של יש"ר, הכורך יחדיו עולמות ידע שונים לאחד.

אחרון חביב, הגמגום שלי. לאחרונה יצא לי לחזות בשני סרטוני יו-טיוב שכללו דברים שלי בפני קהל. ביום יום, אני כמובן שומע את עצמי, אבל מטבע הדברים לא רואה את עצמי מדבר. לא תמיד זה קל. אבל נדמה לי שאיכשהו אני מתמודד די טוב עם קהל. אפילו די אוהב את זה. יצא לי לדבר בשנים האחרונות לפחות עשרות פעמים לפני קהלים שונים. תמיד כמובן יש איזה מתח לפני, אבל לרוב אני מאוד נהנה. כאשר אני מנסה להתבונן על עצמי מן החוץ, יש לי איזו הערכה כנה כלפי העזתי לדבר את עצמי כפי שאני, לא להתחבא, לא להסות; לדבר את עצמי כפי שאני ברגע הנתון, עם הייחוד שלי והשונות שלי. במידת מה, דווקא מה שעלול להיתפס אצל אחרים (אני מכיר כמה וכמה) כפגם, מעורר אצלי שביעות רצון. לא רק משום שאיני מוותר לעצמי, אלא משום שאיני מוותר על עצמי. זוהי הבחנה דקה וחשובה מאוד.

*

©2012 שועי רז      

Dada is not Dead

*

**

בשנת 1967 כתב ההוגה הפוליטי ומבקר התרבות הצרפתי, גי ארנסט דבור (Guy Ernest Debord, 1994-1931), הרוח החיה בתנועת האוונגרד הסיטואציוניסטית האירופית (Situationist International), ומן האידיאולוגים שהשפיעו על מהפכת הסטודנטים הפריזאית שנערכה שנה אחר כך (1968), דברים על אודות הזרמים האמנותיים אשר בישרו לדידו את קץ האמנות המודרנית:

 *

הדאדאיזם והסוריאליזם הם שני זרמים המסמנים את קץ האמנות המודרנית. הגם שמודעותם לכך יחסית בלבד. הרי שהם בני-זמנה של המתקפה הגדולה האחרונה מטעם התנועה המהפכנית של הפרולטריון – וכשלונה של תנועה זו, שהותיר אותם כלואים בשדה האמנות שעל פי הכרזותיהם פג תוקפו. הוא הסיבה הבסיסית לשיתוקם. הדאדאיזם והסוריאליזם קשורים מבחינה היסטורית ומנוגדים זה לזה בעת ובעונה אחת. בניגוד הזה – המהווה עבור כל אחד משני הזרמים את החלק רב-ההשלכות והרדיקלי ביותר של תרומתו – נגלה את טבעה הבלתי מספק של הביקורת שפיתח כל אחד מהם באורח חד צדדי. הדאדאיזם ביקש לחסל את האמנות מבלי לממשה: והסוריאליזם ביקש לממש את האמנות מבלי לחסלה. העמדה והביקורתיות שפיתחו לאחר מכן הסיטואציוניסטים, הראתה שהחיסול והמימוש של האמנות הם היבטים נפרדים של אותה חריגה מהאמנות.

[גי דבור, חברת הראוה, תרגמה מצרפתית והוסיפה הערות: דפנה רז, הוצאת בבל: תל אביב 2001, ללא מספור עמודים, פסקה 191]

 *

   הדיכוטומיה לכתחילה שנוקט דבור, המפרידה ומבחינה את הזרמים הדאדאיסטים והסוריאליסטיים מכלל האמנות המודרנית, כסטייה או כחריגה ראויה לביקורת בעיניי באשר מחשבתו החברתית-פוליטית הניבטת מספרו חברת הראווה מתעלמת מן הפנים האינדיבידואליסטיות-סינגולריות באישיותו של כל אמן; הרי נקל יותר לצייר את עולם האמנות על ידי חלוקה (לא ממש הכרחית אגב), בין אמנים-משמרים, אוּמנים של אידיאות אמנותיות [אני שואל את המונח "אומנים של אידיאות" מהגותו של ז'ק שלנגר, שדיבר על מורים וחוקרים בפילוסופיה כאוּמָנִים של אידיאות המשמרים ומורים מחדש ובהרחבה אידיאות קדומות יותר מאשר פילוסופים-מחדשים] שנוצרו במאות שלפני-כן על ידי אמנים שהוכרו כקלסיקאים, ובין אָמנים-מחדשים, אמנים של אידיאות אמנותיות חדשות, המבקשים לפרוץ דרכים חדשות, אפיקי ביטוי ויצירה חדשים; מובן, כי אלו ואלו יביאו לידי ביטוי ביצירתם מוטיבים, השפעות וטכניקות שנודעו גם בעבר, אבל המינונים בין שימוּר, חידוּש ושיפּוּר ובין פריצת הגדר אל נתיבות חדשים תשפיע על מידת ההבחנה ביוצר כממשיך דרך ובין פורץ דרך. בעיניי, אגב, לא תיתכן הבחנה חדה שכזאת, שכן אמן הולך ומתפתח כל ימיו, ואמנותו נתונה תמיד ביחסים פנימיים הדוקים שבין רצף ותמורה.

**

*

   אבל ההבחנה של דבור באשר לדאדא אינה מדוייקת אף מבחינה היסטורית-ביקורתית (לטעמי, דבור גם אינו מדייק באשר לתנועה הסוריאליסטית, אבל לא אכנס כאן לביקורת דבריו אודותיה). למשל, בדאדא של ציריך (קברט וולטר) הוו טריסטאן צארה (שמואל רוזנשטוק) וריכרד הולסנבאק  כוחות ניהיליסטיים-ליצנים-חצופים (כך גם לעדות חבריהם), שניסו לשים את כלל מאפייני של החברה הבורגנית (בכללם: טעם אמנותי) ללעג ולקלס— ולא פעם תרמו לכך שכל מיני דיפלומטים וסוחרים שטרחו להגיע לחזות במופע בקברט וולטר המדובר— הסתלקו בזעם. עם זאת, קשה לומר את אותם הדברים על הוגו באל, אמי הנינגס, מרסל ינקו, האנס ארפ וסופי טאובר— שניכר כי ראו את עצמם כאמנים יוצרים חדשניים, אם כי בהכרח, פועלים  במסגרת התנועות האמנותיות בנות זמנם. כולם היו גם במידה זו או אחרת, קוראים/ות נלהבים/ת, ובאל עסק כנודע לא בתולדות האמנות בלבד, אלא גם בפילוסופיה, ספרוּת ומחשבה פוליטית ודתית.

   יתר על כן, דומה כי דבור מביא בחשבון בדבריו אודות הדאדא, אך ורק את הדאדא בציריך, שאמנם נפסק במידה ידוע בשוך מלחמת העולם הראשונה, אבל חבריו הפעילים המשיכו וייסדו את דאדא-ברלין (הנס ארפ, סופי טאובר, אוטו דיקס, מקס ארנסט, חנה הוך, קורט שוויטרס, אוטו בורכהארדט, ראול האוזמן, יוהנס באדר ועוד) ששגשגה עד עליית הנאצים ואף המשיכה זעיר-פה וזעיר-שם אחר המלחמה; וכן דאדא ניו-יורק בהנהגתם של מרסל דישאן ומן ריי (עמנואל רדניצקי), שניהם היו אמנים פעילים עוד בשנות השישים של המאה העשרים ומעולם לא חזרו בם מהשתייכותם לתנועה הדאדאיסטית— אף על פי שהיו מעורים כטריסטן צארה גם בהלכי הרוח הסוריאליסטיים; דבור אף מתעלם מדאדא עין-הוד (ישראל) בהנהגת מרסל יאנקו, שעל אף שאימצה מאפיינים ציוניים אדוקים, עדיין נשמרה בה רוח אמנותית חופשית למדיי. דומה כי דבור מבקש להתבונן בדאדא בעיקר דרך פרספקטיבת פרישתו של הוגו באל מן התנועה והתכנסותו יחד עם זוגתו אמי הנינגס בהתבודדות באזורים כפריים של שווייץ; כמו כן, הוא נושא עיניו, לחבירתו של צארה לאנדרה ברטון ולתנועה הסוריאליסטית בפריס. צארה גם הפך מאוחר יותר כברטון, כדובר-למען-הקומוניזם-העולמי, מה שכנראה מוכיח אליבא דדבור את קיצן של הדאדא ושל הסוריאליזם כתנועות-מהפכה-אמנותיות בין-לאומיות ואת חבירתן של המהפכה-הפוליטית גריידא. כל אלו כנראה שימשו את דבור בשנת 1967 בציירו את הדאדא כתנועה מתה שנכשלה— שהריי שמה לה לדבריו כמטרה "לשים קץ לאמנות המודרנית", ואילו זו האחרונה המשיכה לשגשג עוד הרבה אחרי שהדי הדאדא שככו לכאורה.

*

*

   בשנת 2009 פורסם הדימוי המרשים מאת Adrian Ghenie, המציב לכאורה בסלון הגלריה של אוטו בוכהארדט בברלין, בו התקימה התערוכה הבין לאומית הראשונה של הדאדא (30 ביוני 1920) זאב בודד אחד בלבד. הפוטומונטאז' מביא בחשבון כמובן את זכרונם של הצופים, הזוכרים ומכירים את התמונה שצילם רוברט סנקה, באותו אירוע באבּהּ של 1920. אותם יוצרים שישבו מבודחים בסלון, ממתינים לקהל שיבוא לצפות ביצירותיהם, כמו נבלעו בבטנו של הזאב הרעב, שאפשר שמסמל את מוראותיה של המאה העשרים. ברם, אפשר כי כמו בשלהי אגדת כיפה אדומה (האחים גרים),  ייכנס מיד לסלון הצייד, לץ עוטה מסכה אפריקנית, חמוש במספריים ענקיות, וייגזור במספריו (כלי אמנותי הכרחי בקולאז'ים של ראול האוזמן וחנה הוך) את בטן הזאב. אזיי ייצאו-ויעלו מתוכה כל אנשי הדאדא מחדש. וסלון הגלריה של האוזמן שוב לא יהיה זיכרון אמנותי שכוח שזאבי-שלגים מהלכים בּו בין חורבות. אלא מקום חי, ויטאלי, בועט, פורה-ומפרה. אני בוחר להתבונן בפוטומונטאז' הזה כקריאת-תיגר וכאתגר, להשּיב שוב את רוח הדאדא בינינוּ. אני רואה בקרקעית האמירה הקודרנית של האמן— אופטימיות וצחוק, ואולי פשוט עוד לא ויתרתי על הדאדא.

 *

והנה דניאל קאהן במופע שנערך בבונקר נאצי לשעבר בוינה של ימינוּ.-קאהן כדרכו מפליא לשזור במופעים שלו בין יהדוּת קוסמופוליטית-סוציאליסטית ברוח הבּוּנד,בין יסודות דאדאיסטיים,ובין שירה בדחנית יידישאית, שלדאבון לב, דומה שהפכה, גם כן, לאמנות ההולכת ונעלמת מן העולם.     

 *

*  

בתמונות: Raoul Hausmann and Hannah Höch at the opening of the First International Dada Fair, 30/6/1920, Photographed by Robert Sennecke 1920

 The First International Dada Fair in Berlin, 30/6/1920, Photographed by Robert Sennecke 1920

Adrian Ghenie, Dada is Dead, Photomontage 2009.

© 2012 שוֹעִי רז

כן..כן..ממ…ממ…

*

בראש ספרי על האמנות כתבתי: "ואן גוך כרת את אזנו; לפני שתכרות את שלך, קרא בספר זה"  [סאלבדור דאלי, יומנו של גאון, נוסח עברי: דן שחף, יפעת- הוצאה לאור: יפו 1968, עמ' 100]. 

העתונים והרדיו מודיעים ברעש גדול כי היום יום השנה לסוף המלחמה באירופה. בהקיצי הבוקר, בדיוק בשעה שש, רעיון השתלט עליי, כי היה זה בודאי דאלי שזכה במלחמה האחרונה [שם,שם, עמ' 163]. 

*

*

זה אינו קרנבל מסכות בונציה. זו תכנית טלוויזיה אמריקנית פופולרית משנות החמישים והשישים, המגלמת היפוך של אותו קרנבל. משום שאין בה מסכות, רק כיסויי עיניים. כל שכן, המתמודד הנכנס בשערי האולפן  אינו עוטה מסכה, את הפרסונה הבימתית-החברתית שלו, המוכרת לקהל ועל-כן עלולה להוביל את חברי הפאנל הסומים לזהותו עד מהרה, אלא אדרבה, בתשובות חסכניות, תוך הימנעות לכאורה, מהבלטת אותם סימני היכר נודעים העלולים להביא לזהויו, חושף המתמודד לטעמי, פנים קרובות יותר דווקא לדמותו האמתית, זאת החיה ומתנועעת מחוץ לאור הזרקורים.

*

*

סלוודור דאלי ודאי מפריך, על פניו, את כל שכתבתי למעלה. ניכר שאין הוא מקיים שום הפרדה בין דמותו הבימתית (האמן שידו בכל)  ובין סלוודור דאלי האדם. דווקא ניכר מן התשובות ההחלטיות, כמעט קצרות-הרוח של דאלי התוהה היאך חברי הפאנל אינם מזהים גאון שכמוהו מיד (דאלי קרא לאוטוביוגרפיה האפוריזמית שלו: יומנו של גאון). ניכר כי הוא מתקשה באנגלית, ואף על פי כן הוא מותיר את הרושם כאילו אין דבר שבו הוא אינו אושיה, ואין תחום שבו לא הותיר חותם. דאלי דומה למי שאינו רואה עצמו כלל כאדם פגיע, אלא כאמן טוטלי. הוא יושב באולפן בביטחון זרתוסטראי (כה אמר זרתוסטרא) וכמעט דומה שחש עצמו כמלך בעל עין אחת בארץ העיוורים, או כעל-אדם ניטשיאני (בעל שפם מפורסם אחר). אף על פי כן, יש משהו שהוא בו בזמן משעשע וגם נוגע ללב, ביוהרה הזאת של דאלי, במודעות הרבה מדיי שלו למעמדו בתולדות האמנות, לחוסר-הפקפוק המתגלם בכל הליכותיו בדבר שייכותו לנצח לזיכרון האנושי. הוא כמו מקרין על האולפן סמכות של לביא או של טיגריס, כאשר לא ברור האם שפמו אינו שפם של חתול, פלאי לעתים, אבל של חתול.  הוא כמעט מזכיר לי את גלוריה סוונסון בבסצנה האחרונה מתוך שדרות סאנסט (בילי וויילדר) כאשר הי א עומדת בפני מצלמות התקשורת שבאו לסקר את הרצח שזה עתה אירע ואומרת בחגיגיות:  "מר (ססיל) בי דה-מיל, אני כעת מוכנה לקלוז אפ שלי". ברם, בעוד סוונסון מזרה- אימים, דאלי דווקא משעשע מאוד בטווסיות שלו, בהכרתו-העצמית.

*

*

לואי "סצ'אמו" ארמסטרונג הוא סיפור שונה לגמריי. הוא מודע לגמריי כי אם ידבר בפני כסויי העיניים יזוהה מייד, כאחד האמנים הבולטים של תקופתו. הוא מנסה להסתתר מאחורי הימהומים שלכאורה מונעים מחברי הצוות (לפחות בתחילה) לזהות את הווקאליות הייחודית לו. דווקא הבחירה הזאת של ארמסטרונג, והביישנות השובבה שבה הוא מבצע אותה, דומה כי חושפים את אישיותו היום-יומית יותר מאשר את הפרסונה הבימתית שלו. יש בסצ'אמו, כאשר מפרידים אותו מן החצוצרה, משהו ביישני ומופנם כמעט. הוא אינו מקרין שום רושם של אושיה בעיניי-עצמו, או כמי שמתבונן על עצמו כאמן-על או בדרן-על. דרך המהומיו החלושים משהו, המשונים משהו, אני שומע את הילד מניו-אורלינס שעדיין אינו מאמין עד תום שמסע חייו הפכו לאחד מגדולי הג'אז של המאה העשרים, ולאחד מיקירי עולם המוסיקה ותעשיית הבידור האמריקנית. שני הקטעים משעשעים מאוד (על כן בחרתי להביא אותם כאן), גם מתוך הצחוק שעוררו בי, וגם מתוך הפרסונות השונות שעולות מהם: בין האמן הטוטלי, דאלי, שהוא פרסונה של אמן  בכל אשר הוא הולך, המשוכנע עמוקות בגאוניותו ובסינגולריות שלו, ובין האמן ארמסטרונג שדווקא המהומיו מסגירים את פגיעותו-ביישנותו,  שנדמה שעדיין עורג, גם אחר כל השנים הללו, לאישור הקהל ולאהבתו— ונרגש מהם עד עומק לב.

 

*

בתמונה למעלה: Salvador Dali, Self Portrait, Oil on Canvas 1923

© 2012 שוֹעִי רז

*

תָּמִיד יָקָר הָיּה לִי זֶה תֶל בּוֹדֵד

וְזוֹ גָּדֵר הַמּסְתִּירָה מֵעַיִן

חֵלֶק כֹּה רַב מֵאֹפֶק אַחֲרוֹן.

[ג'יאקומו ליאופרדי, 'אין סוף' (שורות הפתיחה), תרגם מאיטלקית: יוסף רופא, בתוך: לקט משירת איטליה החדשה, ירושלים 1960, עמ' 34] 

*

רשימה שראשיתהּ בפאזל רצפה שהרכיב בני הקט, המשכה בפאזלים התודעתיים שהציב ז'ורז' פרק, וסופה- הרהוּר על הורוּת וילדוּת.

*

   באחד מן הערבים האחרונים היה בני הקט (2.5) שוקד על הרכבת פאזל רצפה גדול של פו הדב וחבריו. הוא היה מרוכז בהרכבת החלקים אלו אל אלו באופן שדמה יותר לקולאז' דאדאיסטי או לציור קוביסטי מאשר לתמונה המקורית (המבוססת סרט האנימציה מאולפני דיסני). אף על פי כן, נראה כי הוא שואב מכך הנאה רבה. מובן שלא רציתי להפריעו ממלאכתו או לתקנו. חשוב שיילמד להתבונן על הדברים מכמה פרספקטיבות, שיבין שאין רק דרך אחת בלבד לפתרון בעיות. הבטתי בו והייתי מרוצה, משום שאמנות לדידי נולדת מנסיון וטעיה, במיוחד ממה שנדמה כפריצת גבולות ומחיצות סגנוניים, ומשלבים שונים ביניהם, היוצרים לבסוף, דבר מה חדש, הנִכָּר לעיניים כויטאלי ומקורי, ביטוי  עצמי ועצמאי של הנפש.

   הפאזל ההולך ומתרקם על הרצפה השיאני לחשוב על הקדמתו של ז'ורז' פרק (1982-1936) לרומן הגדול שלו, החיים הוראות שימוש: רומנים [הוצאת בבל: תרגם מצרפתית: עידו בסוק, תל אביב 2006], בו מופיעה הבחנתו לפיה הפאזל השלם מעניק את הפשר לחלקים המרכיבים אותו—"לא המרכיבים  הם הקובעים את המכלול, אלא המכלול קובע את המרכיבים", כמובן, הדברים עשויים להיות נכונים כאשר מדובר בפאזל המבטא דימוי ציורי מקובע שהטורחים על שחזורו, מנסים לחקותו בדיוק מירבי, תוך הנחה מוקדמת, כי כל חלקיו, אמנם מרכיבים את הדימוי האמור. אך האם הכרחי לצאת מהנחת קיומו של הפקת דימוי אחד ויחיד דווקא, ועל כן, להשיב את חלקי הפאזל אלו על אלו בכדיי שייצרו את התמונה ההכרחית דווקא? נניח, מפרספקטיבה מסויימת, האנושות הלאו היא פאזל רצפה שכל הזמן מצטרפים אליו חלקים חדשים ונפרדים ממנו לעולם חלקים אחרים. איך ניתן אפוא לטעון כי לאנושות יש דימוי קבוע, הלאו היא משתנה והולכת כל הזמן;איך ניתן לטעון כי המכלול כאן הוא זה שקובע את המרכיבים; הלא ה-"אנושיות" (הנגזרת מן הכינוי הכולל "אנושות") עשויה להתפרס לכל מני כיוונים, למשל: הטבה עם הזולת הוא מעשה אנושי; גם קנאה בזולת, גזילה ממנו, גירושו לאלתר– היא מעשה אנושי (למרות שיהיו שיגדירום כמעשים חסרי-אנושיות, ובכל זאת הם משתתפים בה). דברי ימי האנושות מורכבים ממעשים רבים הסותרים לכאורה אלו את אלו, עד שקשה לומר כי השם הכללי "אנושות" יכול לציין דבר מה מדבר מכלול המחשבות, הרגשות והפעולות של המין האנושי מן היווצרו ועד עתה.

   ז'ורז' פרק קבע בראש ספרו האמור את המוטו 'הבט בכל עיניך, הבט'; שורה זו לקוחה מתוך כותרת הפרק החמישי מן החלק השני של הספר מיכאל סטרוגוף (סטרוגוב) לז'ול ורן. במהדורה העברית המחודשת של הספר שראתה אור השנה (ז'ול ורן, מיכאל סטרוגוב, תרגמה לעברית: עדינה בסון, הוצאת כתר: ירושלים 2012) תורגם: "הבט, מלוא עיניך הבט' (עמ' 219). על כל פנים הסיטואציה המתוארת בפרק האמור היא מעמד הטלת עיוורון במיכאל סטרוגוב באמצעות ברזל מלובן, לאחר שהטטרים,  מחליטים להמתיק את עונש המוות שאמרו לגזור עליו כשליחו המיוחד של הצאר הרוסי. כאשר סטרוגוב מובל לקבל את עונשו— יוצאת אימו הישישה לקראתו וכך כאשר הוא נפרד ממנה במבט ממוקד, מוטל בו העיוורון. מאוחר יותר יתברר כי הדמעות שנקוו בעיניי סטרוגוב כאשר זכה לראות את פני אימו בפעם האחרונה, עוד ישמשו בהמשך כאמצעי שיסייע לעלילה כולה להגיע לידי גמר-טוב, ולנסיגתם של הטטרים.

      באחרית הדבר למהדורה העברית של החיים הוראות שימוש: רומנים, מציע ברנאר מאניה לקרוא את ספרו של פרק כיד-זיכרון לאימו של המחבר, צירל פרק, שנעלמה מחייו בגיל 5 או 6 (1942), הובלה על ידי שוטרים צרפתיים למחנה המעצר דראנסי ונשלחה משם לאושוויץ למצוא את מותה. הוא מציע לערוך השוואה בין שני מקורות, האחד, פתיחת החיים הוראות שימוש; האחר, מתוך ספרו האוטוביוגרפי ביותר של פרק, W או זיכרון הילדות: סיפור [תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב ]:

*

'כן, זה יתחיל כך: בין הקומה השלישית לרביעית, רח' סימון-קורבליה 11' [החיים הוראות שימוש, עמ' 20]

'לאמי אין קבר. רק ב-13 באוקטובר 1958 פורסם צו הקובע רשמית שהיא נפטרה ב-11 בפברואר 1943 בדראנסי (צרפת)' [W או זיכרון הילדות, עמ' 46]

*

מאניה מצביע על הזיקה הבלתי מקרית בין הספרות 11,4,3 החוזרות בשני המקורות, לכאורה אפשר צריך היה לקרוא כדלהלן: כן, זה יתחיל כך: בין 1943-1944 בדראנסי ב-11 בפברואר, מחווה מודעת של פרק, שדומני כי לא הפסיק להביט כל חייו במלוא עיניו אל אותו רגע בו נפרד לתמיד מאימו, שמסרה אותו לידי 'הצלב האדום', אוחז חוברת מאוירת של עלילות צ'רלי צ'פלין הצנחן, בגאר דה ליוֹן.

מחווה נוספת, שמאניה אינו מונה, וששמתי לב אליה, הוא תיאור מותו של באראלבות', המשקיע עשרים שנים מחייו בהרכבתם מחדש של אקוורלים ימיים שצייר, ואשר הופקו מחדש בידי גספאר וינקלר, כפאזלים:

*

עכשיו עשרים ושלושה ביוני אלף תשע מאות שבעים וחמש וכבר שמונה בערב; יושב לפני הפאזל שלו, ברטלבות' מת זה עתה. על מפת השולחן, אי שם בשמי הדמדומים של הפאזל הארבע מאות שלושים ותשעה, החור השחור של החלק היחיד שלא הונח עדיין משרטט צללית כמעט מושלמת שלX.אך לחלק שבין אצבעותיו של המת צורה, חזויה זה זמן רב בעצם האירוניה שבה, של W.

[החיים הוראות שימוש, עמ' 600]

*

עיון משווה בעמודים 81-80 מן המהדורה העברית של   W או זיכרון הילדות תלמדנו כי X הוא סמלו של צלב סנט-אנדרה; אנדרה היה שמו הצרפתי של אביו של ז'ורז' פרק; שמו היהודי היה: ייצק (יצחק) יודקו, אך הוא כונה בפי כל: איסי או איזי.  אימו של פרק, ססיליה (צירל) נכלאה בדראנסי בעשרים ושלושה בינואר 1943 (W, עמ' 40); אביו של פרק נהרג מרסיס מרגמה או מרסיס פגז במהלך שירותו בצבא הצרפתי ב-16 ביוני 1940; לפני מותו הוא הספיק ליפול בשבי הגרמנים והובל לניתוח שהתאחר, עד שנפטר מאיבוד-דם (W, עמ' 43). הפאזל ה-439 כולל בתוכו את המספרים: 39' (שנת פרוץ מלחמת העולם השניה, שנת גיוסו של איסי פרק לצבא הצרפתי, W, עמ' 36) ואת המספר 43' שנת מותה של ססיליה(צירל) פרק בדראנסי או באושוויץ.

   בנוסף בספרו החיים הוראות שימוש גספאר וינקלר הוא בונה הפאזלים האמן המפיק לברטלבות' את הפאזלים מן האקוורלים הימיים שצייר; הוא גם חובב גדול של ספרי ז'ול ורן ופטירתו פותחת את הספר כולו (עמ' 21, 56-46). ב-W מופיע גאספר Wינקלר, כבנה של ססיליה Wינקלר, שכמו אימו טבע בים (בן עשר) וגופתו לא נמצאה (עמ' 52).

   אותו X המסמל את האב (אנדרה) ואת העדרם (החור השחור) של האב ושל האם [במקום אחר ב-W כותב פרק כי משפחתו שורשיה במקור מספרד ורק אחר-כך בפולין, ומשמעות "פרץ" הוא "חור" (עמ' 42] הוא החלק החסר בפאזל, שתמיד היה חסר ולעולם יוותר חסר, ועל אף כי תמיד היה ניתן להרכיב את הפאזל באין ספור אופנים וצורות, בכל אופן וצורה, תמיד, כך דומה עליי להבין את פרק, עמדו חייו של W הבן, בסימן אותו חלק-נעדר, אותה אי יכולת להשלים את הפאזל, שבו תמיד יש חלק אחד, שלא יכול לשוב למקומו. דומה כי צורת האצבעות W— אותה תעוזה ויטאלית שאי-פעם הפעילה אותן, הונעה דווקא מתוך הצללים, מתוך המבט במלוא העיניים, אל החלל הריק, הומה כאב וגעגועים, שסימנו X.

*

 * *

בתמונה למעלה: אביגדור אריכא, הרובע ביוני, שמן על בד 1983.

© 2012 שוֹעי רז

בְּלוּז עֲקֵדָה

**

אָבִי עָל מְלָאכְתוֹ, כּחוֹם הָיּוֹם, שוֹקֶד

לִבּוֹ מָסוּר כּלוֹ לְצָו הָמְּפָקֶּד,

מַעֲלֶה עֵצִים, נִלְהָב,  עוֹבֶד ומְרָקֶּד

והכּאב—על בְּגִידָתוֹּ, נוֹקב, אותי נוֹקב

 

רַכֶּבֶת אוֹ אֹרְחָת גְּמָלִים, קְחוּ אוֹתִי מִכָּאן

כּבר לא אֵזְכֶּה לִגְדוֹל, גם לֹא—בְּחתימָת זָקָן

אמי- היא מחריבה אוֹתִי, אבי— אותי עוֹקד,

וּכְקָרְבָּן תָּמִים אֲנִי עוֹלֶה  על המוֹקד

 

וְגָם הָאָיִל הנראה הַרְחֵק

, אֲבוּד ומתפּרְקֵד,  

איני רוֹצֶה כּי יעלה אֶל חֵיק-

הָאֵל, אֶרְצֶה שיִזדָּקֵּן 

 

מן הפּסגה אֵי-שָם נִשְקָף לוֹ שדה חִטָּה

אינִי רוֹצֶה בָּאֵבֶן, אין לי צוֹרֶךְ בִּשְחִיטָה

הִוָּתְרוּ אפוא, זְקֵנִים, לשִׂיחֲכֶם המפֹאָר

אֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת; לָרֶדֶת מִן הַהָר!

*

*

הערות:

'אמי, את מחריבה אותי':  צטוט מאחד משיריו של ריינר מריה רילקה בין השנים 1922-1913 בתרגום עדה ברודסקי. כאן הובאו הדברים בפרפרזה שלי.

'איני רוצה באבן' הכוונה לאבן השתיה היא על פי מסורת חז"ל האבן עליה התקיימה העקידה.

*

ראו גם: חסר בית על ספסל צבורי שח לחברו (על העקדה)

 

*

בתמונה למעלה: איריסיה קובליו, ללא שם, שמן על בד 2000.

© 2012 שוֹעִי רז


הקו של הנדלר

* *

*

על הקו של דוד הנדלר בעיניי בת-זוגו, הציירת אביבה אורי כפי שנדפס במאמר שלה שראה אור בשנת פטירתו מן העולם (1984)– ועל יחסו לאדם, לכבוד האדם ולאפשרות השיויון בין בני האדם.  *

*

לציירת אביבה אורי (1989-1922) יש מאמר יפהפה, הקו שמו. הוא פורסם בחלקו ואחר-כך במלואו לפחות שלוש פעמים, בכתב עת, ובשני ספרים שהוקדשו ליצירתה של אורי (1984, 1986 ו-2002). להיבטיו המטפיסיים או הסף-מטפיסיים של הקו ביצירתה של אורי אני מקווה להתייחס בקרוב במקום אחר. כאן, רציתי להביא דווקא מחלקו האחרון של המאמר האמור, את התייחסותה הנוגעת ללב של אביבה אורי לרישומיו של בן זוגה, מורהּ לרישום, הצייר דוד הנדלר (1984-1904), אותו היא מזכירה בכפיפה אחת עם רישומיו של רב-האמן ההולנדי רמברנדט הרמנסזון ואן רין (1669-1606):

*

 נגענו נגיעה קלה ביותר בחייו המסתוריים המשתנים של הקו. לא הזכרנו עדייין את רב- האמן הענק רמברנדט, שלצד יצירותיו המונמנטאליות הִרבה לרשום ולחרוט; אך זו משימה למעלה מכוחי— הוא האנושי, האוהב, הגאון שיודע את עוצמתו, אך מעמיד עצמו כאחד מתוך רבים.

וכן למעלה מיכולתי לעמוד על הקו של הנדלר –  הקו של הנדלר ספוג חום ואהבת אנוש למעלה מכל אמן אחר שאני מכירה, כמוהו כרמברנדט שצייר את פושטי היד, את פליטי הגירוש, שהיה עצמו פליט החברה, נוגע אף מכחולו של הנדלר ביד חמה ובטוחה במטאטאי הרחוב, באמהות הנושאות את ילדיהן ונאבקות על קיומן, בנושאי המשא הכבד על גבם, משא תרתי-משמע; את האשה הוא מצייר ברגעים של חסד ואור, חסד של אהבה; הרישום שלו הוא כלהבה חמה ומאירה בתולדות ימי הרישום.  

[אביבה אורי, 'הקו', בתוך: גליה בר אור וז'אן פרנסואה שווריה, אביבה אורי, הוצאת אבן חושן, גבי ועמי בראון ומשכן לאמנות, עין חרוד: רעננה 2002, נספח, ללא מיספור עמודים]

כמובן, אביבה אורי נסחפת קמעא כאשר היא קושרת בין אמנותו יוצאת-הדופן של רמברנדט ובין אישיותו. כפי שהראו מומחי רמברנדט, ביניהם הרסטורטור, דורון לורייא; היה רמברנדט אישיות מורכבת רבת-פנים; כך אשפז בכפיה את אחת מנשותיו, ואיבד את הונו כתוצאה מבזבזנות בלתי מבוקרת והוצאות מרובות על כל מיני חפצי חן שמילאו את חדרי ביתו. את קרבתו של רמברנדט אל פליטי-החברה ניתן לייחס, בין היתר, לכך שככל שנקפו השנים, אנשי החברה הגבוהה באמסטרדם ומחוץ להּ לא הירבו להזמין אצלו יצירות או פורטרטים, וכך יש להניח, יצא לצייר את שהסכימו לשתף עימו פעולה, ולהיכלל בין תמונותיו.

*

*

   כמו רמברנדט, כך סיפר לי האספן ואוצר האמנות בנו כלב, היו אביבה אורי ודוד הנדלר במשך שנים קשי-יום. הנדלר שלא נהנה מהכרה אמנותית עניפה אך ציוריו ורישומיו זכו לפופולריות דווקא מחוץ לקהילת האוטוריטות באמנות המקומית, היה טורח לעבור מדלת לדלת בשכונות מסוימות בתל-אביב ולחזר אחר קונות וקונים ליצירותיו. ישנם כנראה אנשים אשר כנראה מחזיקים גם כיום בביתם ציור של הנדלר, בלי דעת מי הצייר ומה ההיסטוריה שלו.

   הנדלר מעולם לא זכה לתהילה שליוותה את אורי (גם אם לא רבים הכניסו ציורים שלה לאוספם או לביתם, ועל אף פרסים אחדים בהם זכתה לאורך הקריירה, תערוכת היחיד הראשונה שלה במוזיאון תל אביב התקיימה רק בשנת 1977, במלאת לה 55 שנים, לאחר כשלושים שנות ציור ויותר). מדובר היה בבעל מלאכה צנוע, השוקד על ציוריו גם שלא באטלייה, וגם שלא לפני פלטת צבעים. לעתים דומה כי הקו של הנדלר הוא קו של צייר שגם אמצעיו המוגבלים, גם טוש ונייר, מספיקים לו כדי ליצור, וכדי לחוש בעד התבוננות ברישום המהיר, את העין החומלת ואת חדוות הציור.  עתים דומה בהביטי ברישום של הנדלר לשמוע בו את הדהוד קולו של דיוגנס הפוסע בלילות לאור עששית ומחפש את האדם. שכן, הקו של הנדלר לא הבחין בין יהודי ובין שאינו יהודי, בין עשיר ובין עני, בין אשכנזי ובין מזרחי, ובין לבני עור ובין שחומים. גם כעת, דומני זקוקה האמנות, ובעצם כולנו, לאותם יוצרים ויוצרות, שייצאו אל השכונות לצייר את מה שנעלם מן העיין, ובתנועתם ומגעם נמצא כולנו מעט קשב וקירבה יתירה אל האדם, ואל כבוד האדם. גם כעת אנו זקוקים ליוצרות וליוצרות שידובבו את האדם באשר הוא אדם וקווי רישומיהם יהיו בחינת קווים המשווים בין בני האדם; כעין תגובת נגד כנגד חברה שקברניטיה מעדיפים שנחזה עד בלי די בעולמם של היהודים-העשירים, המצליחים והמפורסמים בעיקר; וכי אוכלוסיות אחרות, החיות כאן בינינו, יודרו ויורחקו מן התודעה, בבחינת מה שסמוי מן העין, סמוי גם מלב.

*

*

בתמונות למעלה: עבודות מאת דוד הנדלר (שנת יצירה לא נודעת)

דוד הנדלר, אביבה אורי, אקוורל על נייר.

דוד הנדלר, נשים בסמטא, טוש על נייר.

דוד הנדלר, אמהוּת, טוש על נייר.

*

© 2012 שועי רז

Rapid I Movements

*

על ספרו של הדס עפרת מציאות רבה מדיי: על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, 160 עמודים.

*

1

*

  טקסט חוייתי עשוי להפוך בתודעת הקורא לעין מרצדת בתנועות אישונים מהירות, לחויה המשתקת את הגוף (כלומר את כשרים המוטוריים), ופוקחת את העין הפנימית להביט אל תמונות שבמחשבה. ספר יכול לדובב את תודעתו של יוצרו—כלומר, ליצור מציאות שמקומה אי-שם במרחב שבין מציאות ובין חלימה; בין החיים ובין המוות; בין הפרסונות (מסכות) של הקומדיה דל'ארטה שכולנו עוטים בכל עת שאנו נכנסים למשחק תפקידים חברתי (כהורים, כילדים, כעובדים, כעמיתים, כחברים, כמכרים, כזרים) ובין האני-החשוף, הניצב פגיע ונדיר בעולם . המופען (אמן/ית המופע, מה שמכונה גם: מיצג), בבחינת מושא התבוננות, הוא כל מה שספר עשוי להיות ועוד— הוא נסיין גבולות, המתעקש לבקש את גבולותיו, לגנוב אותם ללא אישור, ללא תעודות מתאימות—ללא ידיעה מוקדמת מה יארע אחר כך; כמשורר המבקש להרחיב כל העת את שימושי השפה ואת כושרה למסור את החוויות העומדות בתשתית עולמו בפנימי, מבקש המופען כל העת להרחיב את תחומיה הנודעים, המוכרים לעייפה, של הממשוּת שאנו שוהים בה. למשל, יש להניח כי בלכתו הימהּ כמופען, לא יבקש המופען לרחוץ, או להשתזף על כסא נוח, לא לבנות ארמונות עם הילדים, אלא למשל, להעמיק לחפור בור, ולחפור ולחפור, עד ייתקבץ קהל שיתהה מדוע הוא נתקל בפעילות כל כך לא-שגרתית; האם יש לה סיבות; מה היא מבקשת להביע. המקום שבו המופע הופך בתודעתו של המופען כמו גם בתודעת צופיו לרצף שאלות הוא המקום המבהיר עד כמה אנו מהלכים סוּמים וכסויי-עיניים, מורגלים-מסתגלים, בתוך הממשוּת. מעשה-המופע בא להציב בפנינו מראה המלמדת גם על העזתנו לפרוץ את גבולותינו, אבל מעמידה את חלקנו דווקא מול מגבלותנו. המופע אפוא הוא מחוז של אפיפניה, הופעה, התבוננות מחודשת במציאות, בעולם, מתוך פרספקטיבות שעד כה לא שיערנו.

   הדס עפרת משנה לכתחילה בכותר ספרו את המונח העברי מ-"מיצג" ל-"מופע" ובכך יוצר תמורה בין השתמעות-תיאטרלית (הצגה, כלומר עטיית-פרסונה), ובין השתמעות אקזיסטנציאלית-ופנמנולוגית (הליכה חשופה ופגיעה, כנות של תופעה הקורנת את יישותה כלפינו ומעורר בנו דבר מה). מי שמתבונן במופע מתבונן בהופעתו של דימוי, אבל בד-בבד בהופעת הממשוּת, זהו דימוי הנטוע בעולם הממשוּת. המופע מעורר למחשבה, פוצע את הרגש, טורד מנוחה. הוא אינו מבקש את התיאטרליות דווקא, הוא מתהלך ברחוב (כמו שהשירה מהלכת ברחוב אצל פדריקו גרסיה לורקה— מה שמתנועע, מה שמשוחח, מה שישנו, הוא נושא לשירה), בניגוד לשחקן המחלץ בסיום הטרגדיה את פגיון-הגומי-המתקפל שננעץ כביכול מליבו, וצועד בשמחה עבר קדמת הבמה להשתחוויה; המיצגן הנופל על חרבו, אינו קם עוד, חרבו היא חרבו, חייו הם חייו, דמו הוא דמו; הכל נתון בכל עת בחדווה של ניסוי ותמיהה, תלוי על בלימה, אינו משחר לתשואות. אבל משחר אחר עוררות חדה וחרידה גם יחד. כמוהו כגלאי קוטב, גלאי קטביו של האדם; הוא בבחינת מי שאינו יכול לשאת את ההתנהלות השגורה, היום-יומית, המרדימה ומאלחשת את עירנותו של האדם (גם בשנת חלימה המוח עירני כמעט לגמריי, בכל הנוגע לפעילותו), ומחלץ את האדם מן הרדימה  הסוגרת ומרתיעה מפני פתיחות והתנסות חדשים. על כן, אמנותו של המופען אינה מבקשת להעמיד מבנים תרבותיים בני-קיימא-מסורתיים, שגורים לעייפה, אלא להתקדם דווקא דרך הערעור המתמיד על הנומוס ועל המוסכמה.

   מימד נוסף אליו מתייחס המופען הוא היופי הגלום במקום ובזמן ספציפיים-חולפים מתוך התפישה לפיה הכל ממילא נתון בהשתנות כל העת, ואין לצורה או לדימוי להחזיק מעמד, אלא להוות דווקא דבר חולף ומתכלה. יתירה מזאת, המופען אינו מבצע בלבד. הוא יוצר-ומאלתר את מופעו, וכל הכנותיו הגופניות והנפשיות לקראת המופע, גם החזרות, אינן אלא מבואות לרגע יחיד שבו פעולה חריגה בסדר הדברים, מאירה את הדברים באור חדש. בבחינה זאת, דומה המיצגן לפילוסוף אפיקוראי, המערער על סדרם הקבוע של הדברים, על זרמם הקבוע התימטי-סדור בהכרח (כפי שצייר דמוקריטוס את סדר האטומים). דווקא החריג, היוצא מן הכלל, הסִפִּי והבלתי מובן מאליו— הופכים ללבהּ של ההתרחשוּת, המביאות על המתבונן תובנות חדשות והתייחסויות חדשות שלא שיער אותן בלבו עד אז.

 **

2

*

*

   אני מעוניין להדגים את ההתרחשות, ואת ההבחנה בין ההכרחית בין הצגה וביצוע ובין מופע, מתוך המופעים הרבים (הפנומנות, והאפיפניות) שפורשׂ עפרת בספרו:

*

במהלך הצגת התיאטרון בין הספירות, הצבתי מדורה מאפר ומגחלים שאספתי משרידי מדורות כבויות. למופע המדורה יש קיום עצמאי, מעין טקס פרטי המתקיים במרחב ההצגה במקביל למונולוג שמבצעת נעמי יואלי, אבל פועל אחורה בזמן: במדורה נבנית מהשרידים שלה.  

לראשונה נדרשתי לבצע את אותה פעולה בכל ערב מחדש. אחרי מספר הצגות התחלתי להרגיש שאני מאבד משהו, שהפעולה הופכת לשגרה, שהיא מתקבעת בתוך תבניות עיצוב, שהיא לא יותר מהפגנה של כישורים טכניים כ"פָסל מדורות". כבר עמדתי להודיע לבמאית ולצוות ההצגה שמיציתי ואין לי עניין להמשיך להופיע בהצגה, ואז החלטתי לשנות גישה. אפשרתי לנשימות שלי להוביל את המהלך. הנשימות שלי מוגברות ומושמעות באמצעות רמקול בס התלוי מעל המדורה. צליל הבעירה של המדורה מיוצג באמצעות רחש הנשימות שלי בזמן אמת..

אחרי שתיים או שלוש הצגות נוספות

 בערך בהצגה השלושים, זה קרה. בניית המדורה חדלה להיות הפעולה המרכזית של המופע שלי. הפעולה התמקדה ב"כלי" המוסיקלי שהמצאתי.

אני נושם.

אני נשימה.

גיליתי מנעד רחב של צלילים. אלתרתי כמו נגן ג'ז. הנשימות הפכו לטקסט, למאוויים רגשיים, השלכה של אברי הגוף הפיזי שלי על כל חלל הבמה. נעמי קלטה אותי די מהר וענתה לי בהעצמת הנשימות שלה. המופע נולד מחדש.

[הדס עפרת, 'נשימה', בתוך: מציאות רבה מדי, על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמ' 22]  

 *

 עפרת מתאר פה מופע המתרקם בהדרגתיות אך גם בספונטניות במהלך הצגת תיאטרון סדירה. למעשה סוחף אחריו המופען את השחקנית במונודרמה, לדיאלוג של נשימות. זוהי אינה רק התערבות בהצגה או חריגה מן המבנה הקבוע של ההצגה, אלא מהלך שאליבא דעפרת יוצר מציאות חדשה, יוצר מתוך אלתור, ספונטניות, השראה, או טירוף— את מה שמאיר באור חדש ליוצרי ההצגה עצמם את הטקסט ואת המופע.

   זאת ועוד, הבערת המדורה מתוך רמצי מדורות אחרות שכבו, כמו מזכיר את העשייה האמנותית, ואת הפעילות האינטלקטואלית, שתמיד דומה כי הן מאירות את אורותיהן החדשים מתוך רמצי אורות קודמים ומגוונים, שעדיין עומדים לרשותם של היוצרות/ים החדשות/ים. עם זאת, ההצתה המחודשת מתוך מאורות קודמים הופכת עד-מהירה לפעולה טכנית ריקה-מהתלהבות, אזולת להט-פנימי, ואהבה לדבר. מה שהופך בסופו של דבר מופע ליצירה חדשה הוא דווקא היסוד החתרני, המאלתר, המלהט יש מאין; מתערב ומכניס יחסים חדשים וזיקות חדשות בין המערכת הסדורה, המוכרת לעייפה, של הדברים.

  במאמרו 'אקסטזה וביטוי' תיאר הפילוסוף הדיאלוגי מרטין בובר (1965-1878) את חוויית האקסטזיס, כהתלקחות שבה מתמזגים העולם והאני, בבעירה אחת. בסופו של דבר, באופן בלתי תלוי, מתאר כאן עפרת את המופע כסוג של אקסטזה יצירתית, המעלה אור, מבעירה אש, מפיחה חיים באמנוּת, הנוטה במהירות רבה  מדי להתקרר ולהתקבע (קרי באמצעות אימוץ תבניות מוסדיות, פורמטים וסטרוקטורות נכונים, נצפים ורווחיים). המופען לדידו של עפרת הוא אדם פרומתאי, שתפקידו לשוב להצית את האש המחייה המפרה של האמנות ולמנוע במו אמנותו החתרנית את דעיכת רוחו החופשית בעלת שאר-הרוח (או שאר-האש הלוהבת) של האדם.

   ברם, לא על הפן הפרומתאי, המורד-הענוש, לבדו יישען המופען. הדס עפרת הקפיד לשלב בין הפרגמנטים הרגישים, שעליהם ייסד את ספרו, מן בת-צחוק העוברת, שוזרת-חורזת, את דפי ספרו, בבחינה זאת, המופען אינו אך פרומתאוס או בן דמותו של האדם-המורד של קאמי האקזיסטנציאליסט, אלא גם כעין בן דמותו של הלץ הגרמני, טיל אולנשפיגל, כפי שסיפר אריך קסטנר (שרל דה קוסטר הציג את אולנשפיגל כגיבור לאומי פלמי דווקא), שדימהו ללץ שהסתלק מן הקרקס, מתערב עם הבריות במקומותיהם, ומהתל בהם. אלא שהמופען אינו מבקש להתל ואינו מבקש לצחוק על הבריות, אלא שמעשיו, הנתפשים על ידי כבדי-ראש כמשונים, נועדו לעוררם, להציב מראה לנוכח שמרנותם, סגירותם, צרות-אפקיהם.

המופען אפוא אינו אדם המורד בלבד; גם אינו אדם החושב בלבד או האדם האינטואיטיבי בלבד; אלא הוא גם (ובעיקר)— האדם הצוחק, השב ומעורר להבין כי לעולם ניתן לנער או לטלטל מצחוק את המבנים התרבותיים אמנותיים הרדומים; וכי יש בפעולה זאת (למשל: באמצעות אלתור נשיפות ג'זי סוחף) כדי להפיח בהם רוח חיים.

הדס עפרת, מציאות רבה מדי: על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, 160 עמודים.

תודתי למרית בן ישראל על שהביאה את דבר ספרו של המרתק של הדס עפרת לידיעתי

 *

*

בתמונות: Giacomo Balla, A Child Runs Along the Balcony, Oil on Canvas 1908

Francis Picabia, Sunrise, Oil on Canvas 1924

© 2012 שועי רז

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 295 שכבר עוקבים אחריו