*
לאחרונה עיינתי בספר שיריו של אלמוג בהר, צמאון בארות (עם-עובד, תל-אביב: 2008), והנה בשיר עצות למתפללים (עת רצון להיוועץ בו בטרם ראש השנה) מצאתי את השורות הבאות:
[…] אִם אַתְּ לְבַדֵּךְ וְאֵין תְּפִלּוֹת רְגִילוֹת לְשְפָתַיִךְ
ולְפָנַיִךְ מֻנָּח הַלַּיְלָה, פְּרוֹזְדוֹר-אָרֹךְ, רֵיק- מֵאוֹר, כְּמוֹ-טוֹב
אַל תַּסְכִּימִי לַחֲמֹק בְּשֶקֶט אֶל תוֹכוֹ: הִתְחַזִּי לְתִינֹקֶת וְזַעֲקִי צְעָקָה- גְדוֹלָה
אֲשֶר כָּמוֹהָ לֹא נִהְיְתָה וְכָמוֹהָ לֹא תִוָּסֵף, עַד שֶתֵּחָרֵש אֹזְנָהּ-שֶל-רָשוּת.
אלמוג בֶּהַר, צמאון בארות, תל- אביב 2008, עמ' 24.
*
אי אפשר שלא לזהות פה הדהוד מפורש למדיי, לשירו הקלאסי של דילן תומאס, ממנו אצטט כאן את ראשיתו ואת סופו בלבד:
*
Do not go gentle into that good night
Old men should burn and rave at close of day
Rage, rage against the dying of the light
[…]
And you my father, there on the sad height,
Curse, bless me now with your fierce tears, I pray.
Do not go gentle into that good night
Rage, rage against the dying of the light.
Dylan Thomas, Collected Poems: 1934- 1952, New-York 1957, p.128
*
לדידי, אלמוג בהר לא רק נוטל משירו של תומס אלא מציע בשירו-הוא הדהוד פרשני המציג את שירו של תומאס באור חדש. מקובל לחשוב, כי תומאס הקדיש שיר זה לאביו, בעת שזה היה על ערש דווי, בכדי שזה ימשיך להיאחז בחיים. ברם, האב המוזכר בבית החותם את השיר עשוי להשתמע דווקא כאב השמיימי, האל, אליו מוסבת תפילת המשורר. אם לכתחילה נראית התחינה כפונה נרגשות לאב הביולוגי שיקיץ מתרדמתו, יברך או יקלל את הבן, העיקר שיראה סימן חיים כלשהו, אולי דמעת עיין, מבעד למסכת המוות הקרב; הריי ניתן לקרוא את הבית החותם, כתפילתו של כל-אדם הזועק לאלהיו המסתתר הנעדר, שכמו שותף מלווה הוא לאדם בחייו, במדוויו ובתפילותיו.
כעין זה, עשה לדעתי בהר, כאשר הפך את המלים I Pray לעיקר, ולמעשה העתיק את שירו של תומאס לעולם הליטורגי של התפילות. עם זאת, אין כוונתו להפוך את השיר לתפלה, כי אם זעקת-הערר (Rage) שאינה נענית לעולם אך היא מהדהדת בחלל העולם ואינה מניחה לרשות (לדעתי, תרגם כאן בהר את המלה Deity, משמע: אלהות). אם האל אינו מתגלה ונותר מכוסה, הריי הנפש הולכת ומתגלה ומתוך זעקתה היא קרובה והולכת אל עצמה. כפי שאני מבין את דברי בהר בהמשך:
פְּנֵה אֶל הָרָשוּת בִּלְשוֹן-זָכָר, עַד שֶהִיא תְּשַנֶּה אֶת מִינָהּ
עַד שֶהִיא תִּפְנֶה אֶלֶיךָ בִּלְשוֹן נְקֵבָה.
אלמוג בֶּהַר, צמאון בארות, תל- אביב 2008, עמ' 24.
כלומר על המתפלל לנקוט את לשון התפלה הפונה אל האל בלשון זכר, עד שיחוש המתפלל כאילו פונה אליו האלהות בלשון נקבה, ואז לכאורה דובבת הרשות את המתפלל להבין כי עיקר תפילתו אינה התיבות הסדורות לו מקדמת דנא בסידורו או במחזורו, אלא הזעקה הקיומית הפרטית שלו, כדבריו שהובאו לעיל: אַל תַּסְכִּימִי לַחֲמֹק בְּשֶקֶט אֶל תוֹכוֹ: הִתְחַזִּי לְתִינֹקֶת וְזַעֲקִי צְעָקָה- גְדוֹלָה/ אֲשֶר כָּמוֹהָ לֹא נִהְיְתָה וְכָמוֹהָ לֹא תִוָּסֵף, עַד שֶתֵּחָרֵש אֹזְנָהּ-שֶל-רָשוּת […]. משמע, האל נותר בהתכסותו, בהעדרו, אך המתפלל מצליח להעביר את הנוסח המתוקן שנמסר לידיו ולעבדו לידי זעקה קיומית המביעה את חיי הנפש הפנימיים ביותר. אל לא לצפות להתגלוּת (תיאופניה), אלא לדממה שבה תהדהד זעקת הלב הדוממת אל אלהיה.
סימון וייל, הפילוסופית והמיסטיקונית הצרפתיה ממוצא יהודי (1943-1909), הביעה בספרה הכובד והחסד (ירושלים 1994) רעיון דומה:
רק כאשר אנו קוראים מעומק ישותנו לקול שיאמר משהו, כאשר אנו זועקים לקבל מענה והוא אינו ניתן לנו, רק אז אנו נוגעים בשתיקת האלוהים.
בדרך כלל מכניס הדמיון שלנו מלים ברעשים, כשם שאנו משתעשעים מתוך עצלות בראיית צורות בעשן. אבל כאשר אנחנו תשושים מדי, כשאין לנו עוד כח לשחק, אז אנו צריכים מלים של ממש. אנו זועקים לקבלן. הזעקה קורעת את קרבינו. בתשובה איננו מקבלים אלא דממה.
לאחר שהתנסו בכך, יש מי שמתחילים לדבר לעצמם כמטורפים. יהיו מעשיהם אחר-כך אשר יהיו, עלינו רק לרחם עליהם. אחרים, מתי-מעט, נותנים את כל ליבם לדממה.
סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית עוזי בהר, ירושלים 1994, עמ' 144-143.
לא ברור רק היכן נמצא המתפלל/ת של בהר לאחר הזעקה: האם בין קהל המדברים אל עצמם או שמא בקהל הנותנים את כל ליבם אל הדממה, אך ברור כי תפילתו/ה שוב אינה טקסט כתוב אלא זעקת לב מהדהדת, שאינה חומקת גם אינה פוסעת בעדנה אל תוך הליל הטוב והמיטיב.
עוד הדהוד- הרהור אישי, שעלה בי לאור זעקת המדמה עצמה להיות תינוקת בשירו של בהר. בבית-כנסת שבו התפללתי בכמה מראשי השנים האחרונות, מתפללים גם אב וילדתו (בלשון חז"ל: תנוקת). הילדה רתוקה לכסא גלגלים מחמת מחלה ומשותקת למן צווארה ומטה. מדי פעם בתוך התפלה היא זועקת לעצמה בקול. מעבר לזעזוע אשר קולהּ מעורר בי בכל פעם, ולקריעת הלב. תמיד אני יוצא בהרגשה שאם יש בבית הכנסת הזה דבר-מה שיש לו שיג ושיח עם מה שמֶעֶבֶר, זוהי זעקתהּ מלאת האנושיות והחיוניות, החודרת אל הלב. הדהוד שאני נושא עימי כל השנה. הדהוד הנענה בדממה.
Do not go gentle בקולו של דילן תומאס:
http://www.youtube.com/watch?v=PyWiE1vNSxU&feature=related
Do not go gentle מולחן ומבוצע על ידי ג'ון קייל (באופן העוקב אחר קריאתו של תומאס את השיר):
http://www.youtube.com/watch?v=maISWZ8Tpsc
© 2008 שוֹעִי רז
תודה מלב, מיכל.