Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוקטובר, 2008

הרועָה// וינסנט ון גוך (1889)                                  

שיר הקברן// שלום גד (2000)

 

 

  [מוזיאון תל-אביב לאמנות, שמן על בד]

 

נהג יהלל כביש דרך מנוע

אשה תהלל גוף דרך בד

גוף יהלל שמיִם דרך אדמה

 

נערה תהלל ים דרך דמעה

אהוב יהלל אוהב דרך שְלִילה

גוף יהלל שמיִם דרך אדמה

 

אדריכל יהלל נוף דרך סרגל

חבל יהלל צדק דרך צואר

גוף יהלל שמיִם דרך אדמה

 

סוטה יהלל ישר דרך סטייה

'ג'ון דיר' יהלל חול דרך ברזל

גוף יהלל שמים דרך אדמה

 

'עלית' תהלל בוקר דרך קפה

תנור יהלל ערב דרך עוגה

גוף יהלל שמים דרך אדמה

[שלום גד, 'שיר הקברן'  מתוך:  

 פרוייקט העבד, Earsay: תל-

 אביב 2000].  

 

 <ג'ון דיר היא חברת טקטורים  

    אמריקאית> 

 

רוחני ככל שיהיה, עוֹלם קטן, חיה פּוֹרָה מחשבות, עדין קשור האדם בטבורו לאדמה ולסוֹפִי, ואין לו אלא לנהות אל האין סוֹף. 

  

 

Read Full Post »

 

  

חזרתי מערב סוּפי שהתקיים במלון סנט גבריאל בנצרת על ידי טריקה' אלסלאם אלקאדרי, הפועלת בעיר. בערב היו למרבה הצער, יותר מדיי שירות ותושבחות של חלוקת כבודות ופחות מדיי פעילות רוחנית. הסתובבתי קודם קצת בנצרת. עיר ענקית, לברינת סבוך של רחובות וסמטאות (המון תוספות בנייה) כמו צמרת עץ עצומה, פרועת רוח, קדמונית. התושבים היו אדיבים מאוד וניסו להדריך אותי כמיטב היכולת כיצד להגיע לבית המלון האמור. אחד הרחובות היה אולי הרחוב התלול ביותר בו צעדתי בימי חיי. חווית הנסיעה שם מצריכה כנראה יכולות נהיגה של פעלולן.

אשתי הורידה אותי בנצרת והמשיכה בנסיעה עם הילדים לצפת (שם דרים הוריה). כך שנדברנו שלכשאצא מן הערב אדאג לעצמי להסעה לכוון צפון, ומנקודה כלשהי של הדרך היא תאסוף אותי חזרה לצפת. ד' אחת מהמשתתפות בערב הסכימה בטובהּ להסיע אותי בחזרה ברכבהּ עד למושב אמירים. עוד שני בחורים צעירים, בשנות העשרים המוקדמות, אמריקאים שבאו ללמוד כאן, תפסו את המושבים האחוריים. הם בקשו להגיע לקדיתא, שם אמרו עתיד להתקיים פסטיבל תיפוף- יהודי לאורך כל הלילה. הם שאלו אם אני מעוניין להצטרף אליהם. אמרתי שאשמח אם הם ימשיכו מאמירים איתנו וכי נוכל להסיע אותם ולהוריד אותם על ידי קדיתא. זה ממילא על הדרך לצפת. הם קצת הופתעו שאני מבוגר מהם בעשור לפחות ובעל משפחה.

לא הכרתי את ד' עד אז. היא הילרית כבר שנים ארוכות אבל לפני מספר שנים התחברה לסופיות הערבית. היה זה לאחר שחיפשה מורה רוחני מאז שעמדה על דעתה ולא הצליחה למצוא מישהו/הי שיפיס את דעתה. והנה לילה אחד לפני שנים מספר חלמה שעליה לנסוע לקשמיר, ארץ מוסלמית פונדמנטליסטית למדי בימינו, שם יחכה לה המורה שלה.

היא השיגה אשרת תיירות ואייכשהו הגיעה לשם. התאכסנה בבית מלון משפחתי והתידדה עם בעל הבית שהתרשם לטובה כנראה מפעילותו כמוֹדֶטִית. לאחר מספר ימים בקש ממנה ללכת לכתובת מסויימת בעיר ואמר לה שהשיח' מחכה לה שם. היא הלכה, נכנסה לחדר וגלתה שם את המורה שהופיע בחלומהּ.

היא שהתה שם עוד זמן ארוך וכיום היא אחת הנשים המערביות היחידות שעומדת בקשר עם המסדר הסוּפי שם. השיח' אף מעוניין שהיא תפיץ בעולם המערבי את תורתו. כסוּפִי אמיתי, אין לו עניין בלאומיותהּ או בדתהּ, אלא באשר בליבהּ.

אמרתי לה שהספור מדהים- לא מחמת השתלשלותו בלבד אלא גם הואיל ומנסיוני אין טעם לחפש מורה, אם נועדת לעסוק בתורה המסוימת- המורה יגיע אליך. היו לי שני נסיונות כאלה בעבר. האחד סביב טאי צ'י (אותו אדם שהה במנזרים בסין מעל עשור), השני סביב קבלה (איש חרדי אנונימי, מבוגר מאוד, בעל ידיעות תורניות נכבדות). בשני המקרים דובר בשני אנשים שפנו אליי, ואגב שיחה בקשו ממנו עדויות למה שאני כבר יודע, לאחר שהשבתי, התאמַנו או שוחחנו שעות (כמובן, שלא במסגרת חוג או שלא במתן תשלום או תרומה), כאשר בשני המקרים הגיעו שני האנשים השונים לאותה מסקנה: לפיה עליי להמשיך בדרכי לבדי, ולהמשיך ליצור באופן מקורי, השואב מתורות שונות ומקורפוסים פילוסופיים ומיסטיים שונים.

אז זהו, אין לי כרגע לא שיח' לא רב ולא מורה מסוג אחר. יש לי את נפשי לשכלל. אולי לבסוף בעוד שנים ארוכות יבוא אליי המורה הרוחני המקווה. אולי זה יהיה אני. מתוך היצירה שתתמיד ושתתפתח ומתוך גילוי תובנות חדשות.

נפרדתי מד' על ידי שער הכניסה לאמירים. שני הבחורים מן המושב האחורי יצאו עימי ואמרו שמזמן לא האזינו לשיחה כזו מעמיקה. הודינו להם. אשתי חכתה באוטו ליד. לקחנו אותם לקדיתא. הורדנו אותם בטבע (חשכה כמעט מוחלטת, ריח של מדורה, הלמות תופים מרוחקת) המשכנו לצפת. ד' אמרה לי שיש את המייל שלה למכר משותף ושאוכל ליצור איתה קשר כך. למכר המשותף, כך הסתבר, כבר אין את המייל של ד'. עם זאת, דומני שכאשר כל אחד מאיתנו מתפלל או מהרהר אודות האלהות (היא עורכת דִ'כְּר סוּפִי מדי יום ביחידות, כפי שלמד אותה השיח'; אני מתפלל תפילות יהודיות ביחידות, בכוונות ייחודיות) – אנו נפגשים בין כה על איזו דרך נעלמת, שאין לה קצה, המשתרעת מעל ומעבר לכברת הארץ הגלילית בין נצרת לאמירים.  

תמונה למעלה: טקס סמאע סוּפי, אמצע המאה השבע עשרה.  

© 2008 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

  

  בספרו של ר' אלעזר מוורמס (1230-1165), חכמת הנפש, שהוא החלק החותם את הקורפוס ההגותי שלו, סודי רזיא, קרוב לודאי היצירה ההגותית המשמעותית ביותר בתולדות יהדות אשכנז בימי הביניים; אנו מוצאים כי בליל הושענא רבה, ליל החותם הגדול, אדם שלא יראה צל ראשו לאור הלבנה או אדם שלא יראה צל צוארו ויראה את צל ראשו זעיר- יידע שלא יחיה בשנה ההיא.  מסורת זו עברה לידיהם של מקובלי ספרד ותולדותיה הגיעו עד לצפת של המאה השש-עשרה ולקהל מקובליה.

לעומת זאת, בשכבי לישון, אני חושב על צל ראשי על הכר מאחוריי, בלתי נראה אבל קיים, צל המגלם את המרווח שעוד נותר בין ראשי המתאווה להירדם ובין רכותו הקולטת של הכר. צל שעוד עומד לרגע בין ערוּתי ופכחוני ובין השקיעה בשכרון-המנוחה ובנשיית- חלום. יש המעבירים בהרף הזה, בטרם ייבלע אשנב הצל, העומד שריר בינם ובין הכר,את אירועי היום לנגד עיניהם או מזכירים לעצמם מה עליהם לעשות ביום הבא;יש לוחשים במתינות תפילה לאל; ישנם המשתדלים להרהר בבקשת סליחה ומחילה על כל עוון ולזכור את כל האומר פיוס ביום הבא; אחרים מתגעגעים: לעתים יודעים למי או למה ולעתים רק חשים בערגוֹן לוחץ בליבם; אני משתדל לאמץ את כוחותיי האחרונים ולחשוב מחשבה מקורית: משהו הנובע מתוך מה שלמדתי בתוך אותו יום, מהתבוננות בסובביי האנושיים והחיים, משורת שיר, חיבור שהוא, מצורות גיאומטריות שדימיתי לראות חולפות בצמרות העצים, ממהלך מוסיקלי, מרגע מסויים ביום שהותיר בי את רישומו אבל טרם חוויתיו לאשורו; משהו שיאיר את יומי בטרם אשקע באפלה הפנימית.

שאם לא כן, מה יורה לי כי השלמתי את שקיוויתי במלאכת יומי, מה יבדיל בין תנומה מתוך רצון ליתן מנוחה לכוחות הנפש והגוף ובין התמסרות לעלפון של שכחה מתוך שכחה, אשר הוֹרתהּ עוד בעֵרוּת. אני זוכר את ההרף, את המשך הקצר והעדין העובר עד הנחת העורף על הכר, ומנסה להספיק בו מחשבה מקורית אחרונה להיום. ומתוך שאני זוכר את צל ראשי, ומתוך שאני מקווה ליצור דבר- מה באותה שעה אחרונה של יום, חי אני.

Read Full Post »

  

   מומוס (במקור: Nicholas Currie, יליד 1960) בן דמותו של אל הלעג והביקורת החברתית אצל קדמוני יוון, מלווה את חיי כבר 13 שנים. אמנם, שירים מתוך אלבומיו הראשונים שמעתי כבר קודם לכן, אבל את העותקים הלגיטימיים של האלבומים: Circus MaximusThe Poison Boyfriend  Tender Pervert, Monsters of Love:Singles השגתי רק מעט אחרי שהשתחררתי מעול השירות הסדיר בשנת 1995. מעט אחר כך, התוודעתי גם לאלבומיו האלקטרוניים המאוחרים יותר, ובראשם לטעמי: Timelord  ו- The Philosophy of Momus ,אשר שירים 19-8 בו מהווים יצירת נהדרת. אלבום נפלא נוסף הוא :The Ultraconformist המבוצע כולו בהופעה חיה, אך כולל חומרים חדשים מראשיתו ועד סופו. בעזרת חברי הטוב, גל ובר, התוודעתי גם לאלבומים נוספים של הגאון הסקוטי בו עסקינן (מאחוריו עשרים אלבומים בעשרים שנות קריירת סולו; עוד הלחין והפיק כמה וכמה אלבומים נוספים לאמנים נוספים ואף הוציא אלבום נוסף כסולן ההרכב The Happy Family  בשנת 1982). מאז 2003 מתגורר מומוס בברלין (עם בת זוג) ושם אף הוציא את שלשת אלבומיו האחרונים. הוא מרבה לפרסם רשימות בבלוג הפורה שלו: Click Opera.

קשה להציג באופן מדויק את דמותו של מומוס. מדובר בנסיין כפייתי, פורץ גבולות, הנהנה לבחון בכל פעם מחדש את כושר ההמצאה שלו לא פחות משהוא נהנה לאתגר את יכולת קליטת החומרים הבלתי רגילים שהוא מוציא תחת ידו אצל מאזיניו. מדובר באמן של סאונדים דיסהרמוניים; אחד מאמני הפופ היחידים המסוגל לבנות שיר פופ על אדני מוסיקה א-טונאלית. סאונדים חריגים ולעתים מופלאים המתנגנים על רקע דיקלום/שירת טקסטים הנסבים לא-מעט על סיטואציות מיניות, חלקן ייחודיות למדיי, בהשראת סרז' גינסבורג, וספרות אירוטית מגוונת. בשלהי שנות התשעים ובתחילת העשור הנוכחי הוציא מומוס סדרת אלבומים שהתבססה על מוסיקה- אותה כינה Analogue Baroque ("בארוק אנאלוגי"), מוסיקת בארוק המנוגנת על גבי סינתיסייזר בלווית סאונדים בלתי אפשריים וטקסטים שנשאו גוון של חמשירים מתוחכמים משהו אבל בוטים למדיי בהקשרם המיני והחברתי. מומוס שעבד אז הרבה ביפן (הוא כתב מספר אלבומים לכוכבת הפופ היפנית, קאימי קארי) הושפע כנראה מתרבות הקריוקי בטוקיו, מסרטי האנימה, מחוברות המנגה, מדוקטרינת הוואבי-סאבי (מציאת פגם בכל יופי ובכל קיום//יופי בכל דבר פגום). אך, גם בתקופה הזאת הקפיד מומוס למלא כל אחד מאלבומיו במספר שכיות חמדה במיטב המסורת, ואף אם חשדתי לפרקים כי הבחור התחפף/ עומד להתחפף. כעבור זמן עמדתי על דעתי, כי הנסוי הצליח, הבעיה היתה לא בו אלא בי. אייכשהו, מומוס תמיד מקדים את זמנו , וברור לי כבר לגמריי כי כאשר ייתגלה על ידי חוגים רחבים (האם יש עוד תקווה?), יוכר כאחד המוסיקאים הגדולים של המאה העשרים (בכל הנוגע למוסיקה קלה). את תסכולו המיוסר (אך המבריק) על חוסר הצלחתו להגיע לפרסום נרחב שחרר מומוס בשיר, How to get and to stay famous, שהוא טקסט הלקאה עצמית יפהפה בכנותו ובאכזריותו, ויוצא דופן בחדותו. דומה, כי לא מקרה הוא שאלבומו הבא אחר כך, Stars Forever, היה בלשונו נסיון לצייר פורטרטים מוסיקליים. האיש הוא אמן ורסטילי מורכב, ובהקשר לציור ומיניות: כעין אגון שילֶה של זמנינו, רק במוסיקה ומלים (כרזת תערוכת הציורים הראשונה של שילה בוינה, כמו גם עטיפת אלבומו הראשון של מומוס, נשאו את דיוקן האמן כסנט סבסטיאן, ירוי החיצים).

Ocky Milk (דצמבר 2006) , האחרון שבאלבומיו, לפי שעה (אלבום חדש אמור לצאת בדצמבר 2008), ממשיך את תהליך היפרדותו של יוצרו מאלבומיו של ראשית העשור. אגב נטישת הקו המיני הבוטה, לטובת רומנטיקה ואירוטיקה עדינה, שאפיינו את אלבומיו עד אמצע שנות התשעים (להוציא את ,אלבומו, Hipopotamomus , מראשית שנות התשעים שניסה להתיז מיניות אנטי-בורגנית לכל עבר). הסאונדים הולכים ומתעמקים ודומה כאילו מומוס תופס כעת את עצמו בראש ובראשונה כאמן המצייר בסאונד, יותר מאשר מלחין את שיריו  (התהליך החל כבר באלבומו המשותף עם האמנית הגרמניה אן לפלנטין, Sunmmerisle). עם זאת, מעבר לאוונגרד פופי סוריאליסטי, כולל האלבום גם מספר שירים קליטים ומלודיים ועדיין מורכבים ויפהפיים למדיי, במיוחד: Nervous Hearbeat , ו- Hang Low המזכיר מעט את ה- Pet Shop Boys בימי תפארתם. למיטיבי הדאו של מומוס, מומלץ בחום לתת אזנם ל: Dail Phone הבארוקי, ל- Permagasm  ול-7000 BC  האוונגרדים-סוריאליסטים, ל- I Rfuse to die הקברטי- צ'רלסטוני, וכן לרצועה החותמת Ex-Erotomane ('בעל תשוקה מינית בלתי ניתנת לריסון לשעבר'), שאומרת כמעט הכל על היוצר יוצא הדופן הזה,  שאינו מפסיק לחקור את העולם ואת תודעתו, ואינו חדל להתחדש, להפעים או להרעיש את מאזיניו בכל פעם מחדש.

 

Μomus, Ocky Milk, Analog Baroque: Berlin 2006

 

*

ָָ

 

 

 

 © 2008 שוֹעִי רז

Read Full Post »

  

*  

מה התכלית של זה הכאב/אם לא לנענע לי את הלב (שולי רנד, 'מה התכלית')

*

הרבה כתרים נקשרו באלבומו של שולי רנד נקודה טובה אם כתר תורה (בכל זאת, רנד הוא חרדי) ואם כתר זהב (אלבום זהב). אני מעוניין לציין את ההפקה המוסיקלית העשירה של אסף אמדורסקי, שאחראי על הצליל  של האלבום, ועוד יותר מזה את הטקסטים של רנד, אשר מהינים להציע דמות של יהודי- חרדי מתלבט, הנטוע עמוקות בין חבלי אמונה ובין ציפיית גאולה. ברם, הרואה את השבר שבהוויה ואינו רואה בעולם לכתחילה את הטוב שבעולמות האפשריים, ואת הפעילות האלהית המטיבה בכל תופעה ובכל מקום. רנד לא ניסה להציע כאן פתרונות אינסטנט ניסיים, כפי שהציע בסרט האושפיזין (מאוד לא אהבתי), שם שיחק אמנם מצויין את דמותו של הברסלבר בעל-התשובה, עבריין משוקם. אבל, כמי שזוכר את הופעתו הבלתי נשכחת בוויצק (ביכנר), שנים קודם לתשובתו, היה קשה קצת לראות כיצד ירידת קבין של קדושה על רנד מפחיתות דווקא ממנעד ההבעה שלו כשחקן.

לכן, כאשר בראשונה שמעתי את אייכה לא נפעמתי מדיי. השיר היה טקסטואלית מוצלח, סוג של בלוז קיומי ונוגע, מעין זעקה אישית אלי אל מסתתר בשפריר חביון, אך מבחינת לחן דובר בלחן דל למדיי, שעיקרו מסיכת אווירה, עם פריטות נתונות עליי צ'לו בקטעים הנכונים. רנד אף אינו חדשן גדול מבחינת אופי כתיבתו כפי שמרבים להציגו. קדמו לו בז'נר הרוק- הברסלבי כמה וכמה אמנים, כגון: גלעד קרדוניס (שהפך ברבות כמה אלבומים ליוסף קרדונר. אלבומו הראשון של קרדוניס, סימנים בדרך, אף זכה להכרה מסויימת בעד עשרות הקאברים שנעשו עד כה לשיר הפותח את האלבום שיר המעלות), עדי רן (שיריו מעטרים את סרטו של רנד האושפיזין), סיני תור (איש חברון ויקיר נוער הגבעות), ואהרן רזאל, המוסיקאי המורכב ביותר מבין המוזכרים (תלמידו של פרופ' אנדרי היידו; אלבומו השלישי של רזאל, זמן הגאולה, כבר נשא חותם ברסלבי ברור, שלא אפיין במפורש את שני קודמיו). למותר לציין, כי כל המוסיקאים שהוזכרו כאן הנם בעלי תשובה, מי מבית חילוני (רן, קרדונר) ומי מבית דתי במקור (תור, רזאל ורנד) שעברו כמה גלגולים במהלכם חזרו או לחליפין 'התחזקו' בעמדותיהם הדתיות. רזאל, רן ותור גם קדמו לרנד בכתיבת טקסטים אישיים לשיריהם. כך, שקשה לראות, באלבומו של רנד 'מהפכה טקסטואלית', כאילו רנד יצר לעצמו רנד  ז'נר חדש של כתיבה אישית בתוך המוסיקה היהודית- חסידית, אלא ניתן לראות בו ממשיך של זרם שהולך וגואה ומתחזק, אשר קבל חיזוק מקורי ובלתי צפוי בדמותו.

מקוריותו של רנד ככותב, לב הצלחתו לדידי, נובעת דווקא מיכולתו לתאר את משבריו של האדם הדתי, הכוסף לאלהיו בלא מענה, ואשר כל מענה הינו בעיקרו 'שאדם יודע שכל מאורעותיו הן לטובתו' (רב נחמן). ברם, האני- הדובר בשיריו של רנד גם אינו מצליח על פי רוב להגיע עדי מדרגה זו, והוא חש לא מעט נטוש, חלוש ונידח בין תלאובות המציאות ובין 'החילונות' המאיימת, האורבת על מנת להגביר בו את הספק בדבר אמיתות האמונה ומשמעות התורה בחייו. עליו להתגבר בקשיים ניכרים לעבודת בוראו או במאמץ לפייס את אשתו ובני ביתו. דווקא כאן טמון סוד- יופיים של הטקסטים של רנד. בטקסטים האישיים ישנה נטייה להתרחק משגב החיים הדתיים: אין כאן תיאורים אידיליים של סעודות שבת, טיש אצל הרב, נחת מן הילדים, שלווה ואור שבעת הימים (והדהוד השאלה הבלתי נמנעת: תבואו אלינו לשבת?), אלא דווקא סרטוט פניהם של הכאב התמידי, המתח הדתי והקונפליקט התמידי העומדים בבסיס החיים הדתיים, ואשר טרם זכו להארה מספקת. אותם חיים שהביאו את בית הדין המקבלים את הגרים להזהירם שמא אינכם יודעים שישראל הם מטורפים, נרדפים וסחופים.

הכאב, העצבות, הנהיה לאלהות ושבר-ההויה עמדו במוקד הגותם של כמה ממוריה הגדולים של היהדות- הדתית במאות השנים האחרונות, כגון: האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי, באם המיתוס של שבירת הכלים, התיקון והעלאת הניצוצות הוא אכן שלו), הבעש"ט (האדם כנע- ונד תמידית בין עולמות ומצבים), ר' נחמן מברסלב (שגם השמחה לה הטיף היתה כעין מצב נגד לעצבות ולתוגה בהן חי; אף הוראתו 'אין בעולם ייאוש כלל' מעידה על דוברהּ), הרב אברהם יצחק הכהן קוק ('לא ייסוג ליבי מכל עצבות שבעולם') ור' יוסף דב הלוי סולובייציק ('איש האמונה הבודד'). רנד הוא במידה רבה תלמידם בהצלחתו לתאר את עמידתו של המאמין על כל משבריו וגליו לנגד בוראו; בהצלחתו לשרטט עמדה קיומית, שאינה חפצה כמיסיונרים-היהודיים, 'המחזירים בתשובה', לקדם מכירות ולהאיר את יפי החיים היהודיים בכל מחיר ותנאי [בחיי, לפעמים דומני שלדידם הם מקבלים שכר מבוראם פר גולגולת שהם מצליחים להניח עליה תפילין] אלא לתאר את היהודי כחי חיים, התובעים אותו לאותן התמודדויות ולאותם קונפליקטים שכל בן אנוש מתמודד איתם. החיים הדתיים אליבא דרנד אינם בריחה מן המציאות אל מציאות אלהית או אל קדוּשה מדומה, אלא התמודדות בלתי נפסקת עם מאורעות הקיום, מתוך מערכת הכלים שהאדם קונה מתוך תלמודו (עיונו) ומתוך תפילתו והתבוננותו בבריאה. כאשר השיח עם האלהות הינו שיח המכוון לפתיחת ליבו של האדם להבין ולראות היכן הוא שוגה, מה לא הבין נכונה וכיצד עליו לתקן את מעשיו, יותר מאשר עמדה תיאורגית- מגית של השפעה ממשית על האלהות ועל פעליה.

בכך דומני מתחקה רנד אחר הקבצן השלישי, כבד- הפה (שבאמת אינו כבד פה אלא יודע לחבר שירים וחידות נפלאים מאוד), בסיפורו האחרון של רב נחמן, מעשה בשבעה קבצנים (בעטלרס), המודע היטב לכך שהיחס אל האלהות הוא לעולם יחס של כמיהה ושל געגוע, ואשר דווקא כמיהה זו של הלב היא המעניקה ללב ולדימוי המעיין הצפון בו את משמעו.

בנוסף, דומה כי בכוונת-מכוון שב שולי רנד והצטלם בתמונות הנוגעות באלבום, כצולל בברכה או כנאבק בגלי הים. לטעמי, זהו נסיון להמחיש מטעמה של השתפכות הנפש אצל רב נחמן:

צריך כל אדם לצעוק לה' יתברך ולישא ליבו אליו יתברך

כאילו הוא באמצע הים תלוי על חוט השערה

ורוח סערה סוער עד לב השמים

עד שאין יודעים מה לעשות

וכמעט שאין פנאי אפילו לצעוק.

אבל באמת בודאי אין לו עצה ומנוס

כי אם לישא עיניו ולבו לה' יתברך

עמדה זו שבה ועולה בשירים השונים, ובמיוחד בשירי התפלה המובהקים באלבום: 'מה התכלית?' 'מוחין דקטנות' ו-'רפא-אל'. רפא-אל הצליח לרגש אותי עד דמעות במיוחד מאחר שלתפילת האחים לרפואת אימם על ציוּן רבי שמעון בר יוחאי במירון אין מענה ידוע, ויותר מכך העובדה כי בלב התפילה והתחנונים על הציוּן, שכן 'כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק', נזכר האח הצעיר רפאל בו ובאחיו ובשני ההורים בטיול ילדות בחולות שרים להם בשני קולות. ודווקא שם מוסבת לדידי התפלה מתפלה בעד צדיק מתווך לתפלת תחנונים מתוך זכרון ילדות פנימי-בראשיתי מכונן.

עם כל אלה, ישנם פנים באלבום שהביאו אותי לידי תחושת ניכור מסויימת אולי אף רוגז מסוים. אני מתכוון בעיקר לרגעים בהם פונה שולי רנד מעם תיאור החוויה הדתית באופן קיומי- אוניברסלי לכדי תיאור פרטיקולרי-קבוצתי יהודי. שירים כמו 'סגולה', 'ערפל' וגם ההבחנה החוזרת ונשנית בין היהודי ובין הגוי בשיר 'מוחין דקטנות' הביאו אותי לידי התקוממות מסויימת. דומה כי ברגעים כאלו בכר רנד לבאר את דברי ר' נחמן  'צריך כל אדם לצעוק לה' יתברך ולישא ליבו אליו יתברך' באופן המצמצם ביותר, לפיו: אדם הוא ישראל בלבד, כלומר יהודי. שירים נוספים, כגון: 'בן מלך שעשוי מאבנים טובות' (מעולם לא ניהלתי שיח עם אתאיסט כ'מלחמה על החיים', משום שאיני מנסה לשכנע איש) ו-'המשורר' (ניתן לזהות שהוקדש למחזאי חנוך לוין; מזכיר קצת כמה משיריו של לו ריד באלבום Magic and Loss; סופו ממש מכעיס אותי משום שיש בו הנחה סמויה של רנד לפיה המשורר בשעת פטירתו קבל עליו סוג של תשובה) מלמדים כי תכלית האדם, אליבא דרנד, אינה הנהיה לאלהים של כל אדם כדרכו (ועל פי בחירתו), אלא צעקתו של היהודי הדתי בלבד ההולך בעקבות אמונת חכמים והנושא עליו את עול הממסד הרבני, בהיותו (של הממסד הרבני) מגלם לדידו את דעת התורה ואת הרצון האלהי.

כעת, ייתכן שעמדות אלה אינן מבטאות עד תומן את עולמו הפנימי של רנד וכי הובאו באלבומו רק בכדי להצליח ולהתחבר לממסד הדתי מבלי שהאלבום כולו ייתפס כחתרני מדיי. ייתכן גם כי רנד מצליח לקיים בחובו גם מימד אוניברסלי של דתיות וגם זהות פרטיקולרית יהודית בחדא מחתא, וכבר נתקלתי בחסידים ששתי המגמות גם יחד דרות ברעוּת יחסית בדעתם. אבל שוב, דווקא רגעים אלה לטעמי, מונעים מן האלבום כולו להפוך לקול ברור, שאינו מחפש להתנשא על פני דתות אחרות ולאומים אחרים אלא לקבלם כשותפי-דרך שוים וכחברים לשיח, ומותירים את רנד כבעל קול יוצר-ייחודי ומיוחד במחנה הדתי בגבולות היהדות- החרדית, החפץ, לעתים 'למען השלטת כוחו להגדיל תורה ולהאדיר' בקרב יהודים בלבד, ולמען קיום המוסדות הרבניים והשררתם על הציבור.

דברים אלו שלי כביקורת אלבומו של רנד נכתבים בבחינת דברים הנאמרים 'בתוכחה גלויה ואהבה מסותרה', משום שיש באלבומו של רנד ובמיוחד במילות השירים שכתב גילוי של כנות חודרת ורגישות רבה. לא ברור לי אפוא מדוע בקש לכסות אותם בחלק מן השירים במסרים כה קונפרמיסטים וכה לא אישיים ומזדהים עם ה'קבוצה' (היהודית- חרדית- חסידית) ובמיוחד עם מוקדי הכח שבהּ (הרבנים). למה הדבר דומה? למי שהיה מייחד יצירה לבחינת האדם, היסודות שמניעים אותו ונהייתו אל הנעלם, ולצידם יוצר המנוני עיזוז וגבורה, שבח וקלוסין, המוקדשים ללאום ולארץ ולהעדפת קבוצה אנושית אחת על פני רעותהּ. ואולי, אני אומר זאת בצער, משעה שמקבלים את הנומוס היהודי- דתי האורתודוכסי, קשה כבר מאוד להשתחרר מן הכבלים שמטילים עליך ראשי הקבוצה ומנהיגיה.

אלבומו של שולי רנד, נקודה טובה, הוא אכן אירוע תרבותי חשוב, ובעיני הולכים ורבים אף אירוע מכונן. עוד לפני הכל, מדובר ביצירה כנה, מרגשת וחודרת אל נימי הלב. ברם, ראוי לשים לב כי לצד נקודותיה הטובות המיטיבות והפוריות ישנן בה גם לא מעט נקודות אפורות ונוקשות, מעוררות אי- נוחות מסוימת, שעיקרן ההשלמה עם המערכת הדתית- הכוחנית והצנטרליסטית שבתוכה פועל האמן, מבלי להעלות כלל כל בדל תהייה לגביה; תהיה שאותה מפנה רנד בקלות רבה כל-כך כלפי עצמו וכלפי אלהיו, לאמר: 'מה התכלית?'

       

שולי רנד, נקודה טובה, דיסק שמע, התו השמיני 2008.  

מעשה בשבעה קבצנים:

 http://www.daat.ac.il/daat/history/hasidut/sipur12-2.htm

מעשה בבן מלך שהיה עשוי מאבנים טובות: 

 http://www.daat.ac.il/daat/history/hasidut/sipur3-2.htm

 

© 2008 שוֹעִי רז

Read Full Post »

  

ספר מתח היסטורי אפל, מאוד אפל. אינוונטאר עמוס למדיי של פריטים, ארכיב ויד זיכרון פרטני שהקים מחברו ליריד הקולומביאני (=ע"ש כריסטופר קולומבוס) העולמי שנערך בשיקגו בשנת 1893, למארגניו, ולמסע הרציחות סדרתי, שנערך בעיר בקרבת היריד באותו זמן על ידי הפסיכופאת, הרמן ובסטר מדג'ט, שנודע בכינוי ד"ר ה"ה הולמס. מסע אשר כלל קטל נשים צעירות, ילדים וטף, וגם מעט גברים שנרצחו במיתות משונות, במיוחד (ביתור, הרעלה, שיסוף גרון, הרעלת גז, נעילה בכספת ללא חמצן) בין כתלי מלונו, מלון התערוכה העולמית, מגדל עגמומי, שהוקם על ידי הולמס במטרה לספק את דחפיו האלימים, העשוי לעורר אסוציאציה למוטל הדרכים של נורמן בייטס בפסיכו של היצ'קוק. הפריטים הרבים, השתהותו של המחבר על כל פרט ופרט, כל דמות ודמות (מה שמושפע לטעמי, מן הריאליזם הקר של טרומן קפוטה בספרו בדם קר) נתפסת כקלאודוסקופ צבעוני, או כעין סחרחרה, שבה הפרטים נעים כל הזמן, כמו עיר גועשת ורוחשת, אך התמונה הנחזית אינה תמונת הקִדמה האנושית בפארה, שהיתה אמורה להתגלות, וכך אכן תוארה על ידי העיתונות בת הזמן, אלא תמונה של דיכוי מעמדי ושל דיכוי נשי ושל אלימות גברית שאין לה קץ או פשר, המקדשת את עצמה מתוך השגת התכלית הראויה: רווח כלכלי ומעמדי. בני אדם נעלמים לבלי שוב במסדרונות מלונו של הולמס מבלי שאיש יתור אחריהם בכובד ראש, פועלים רבים מאבדים את חייהם במהלך בניית היריד בשל הצורך לעמוד בלוחות הזמנים המטורפים כאשר בתום היריד (שאורך בסך הכל חודשים מספר) ננטש האזור כולו וכעבור זמן מועלים המבנים המפוארים בו באש, גם מבקרים לא מעטים בתערוכה מאבדים את חייהם בשל רשלנות בהקמת אחד המבנים; ראש עיריית שיקגו האהוד והמקושר נופל קורבן ליריות מתנקש מהגר, המוצא את פרנסתו בחלוקת עיתונים. התרוצצות, המולה ותזזית אנושית ממלאות את ספרו של לארסון, תקוות אנושיות הנגדעות באיבן באבחה אחת; מוצגת תמונה חולנית למדיי של תאוות שליטה, כח וגדולה, הנכונות כדי למלא את סיפוקן לנטול חיי אדם. כאשר קראתי את הפרקים המיוחדים להקמתו ולהפעלתו של ה- Ferris Wheel

*

מול סיפורו של מאדג'ט-הולמס מציב לארסון את סיפורו של הארכיטקט דניאל ברנהאם שלמעשה ריכז בידו את מלוא סמכויות הבינוי והניהול האופרטיבי של היריד הקולומביאני העולמי. בארנהאם, אשר נישא לביתו של אחד מעשירי שיקגו (בעל בית מטבחיים) חולק משרד ארכיטקטים מצליח עם שותפו האמן- הפילוסוף גו'ן רוט שהוא הכח היוצר שבמשרד בעוד ברנהאם אחראי בעיקר על היזמות ועל החלקים התפעוליים.  ברנהאם יוצא לגייס את מיטב הארכיטקטים האמריקאים לפרוייקט- משימה שמתגלה כלא קלה כלל עקב מאבקי אגו קשים. תכניותיו הראשוניות של רוט שהחל בפרוייקט נגנזות משום פטירתו הפתאומית מדלקת ראות והפרוייקט האדיר נמשך בלעדיו כאשר ברנהאם מרכז בידיו יותר ויותר סמכויות וממריץ לעבוד בכל מחיר ובכל תנאי בכדי לעמוד בלוח הזמנים הדחוק של הפרוייקט. ברנהאם דומה נכון לספוג גם את המחיר בחיי הפועלים (אם כי הוא מקפיד לכאורה בנהלי בטיחות). הוא רואה את עצמו רתום לפרוייקט האמור לשרת את יקרתה הלאומית של ארה"ב ואשר כישלון בו יהיה בושה מחפירה לאומה. הוא מתכוון לחנוך את התערוכה בזמן ולהצליח לנוכח המשבר הכלכלי להביא אליה מספיק מבקרים מדי יום על מנת שהיא תיניב רווחים למשקיעים. עיקרון הברזל המהדהד של ברנהאם: 'מוטב שלא תהרהרו בתכניות קטנות; חסר בהן הקסם הנחוץ להתססת הדם' יש בו משום ראייה לכך, שהאיש נמצא במירוץ ואינו מוכן לתת לדבר לעמוד בדרך להגשמת חלומו, הנתפס לדידו כחלומה של האומה כולה. עם מותו של רוט הופך ברנהאם לגיבור החיובי של לארסון, אבל האם הפטריוט והמנהל הזה הוא אכן גיבור? מהם המחירים שהוא מוכן לשלם על מנת לעמוד בתכניותיו? מהם אמצעי השליטה הכוחניים שהוא מפעיל בכדי לשבור את מתנגדיו ואת בולמי התכנית? עולה כי גם ברנהאם ממש כהולמס השטני שקוע בהשלטת מרותו, וסמכותו על סובביו. זה רוצח בדם קר וזה עומד בראש מכונה, המסכנת את חיי הבנאים לא אחת- מתוך הצורך להשלים את הפרוייקט עד ליום הפתיחה. מה שמתיר לו את ההתנהגות הזאת, המצויה בגבולות החוק והנומוס החברתי, הוא כמובן מעמדו החברתי- כלכלי השפיר. תפישתו ההגליאנית, לדרוס פרטים בודדים בכוחניות בשם הגשמת מאוויה של האומה כולה (לכאורה) או בשמו של אינטרס כללי דמיוני אחר, מאפיינת גם היום, כפי שכנראה אפיינה תמיד, את הפוליטיקה ואת עולם העסקים במקומות רבים.

גם הולמס מנסה כלפי חוץ להציג ארשת של איש עסקים צעיר ונמרץ, ההולך וצובר נכסים, המחזיק תמיד אשת חיק לצידו. כגבר מצודד מאוד הוא מושך נשים ואף ילדים אוהבים להשתעשע עימו. כאיש שיחה כאריזמטי הוא אינו מעורר את חשדו של איש. בחברה מעמדית כל-כך איש אינו חושד שמעבר לחזות הג'נטלמנית שוכן רוצח סדרתי נאלח. אלמלא חוקר משטרה בגמלאות, שאיבד את משפחתו בשריפה, והמחליט לצאת ולחפש כמה ילדים נעדרים וכך עולה על עקבותיו של הולמס, יש להניח כי איש לא היה שם קץ למעלליו המתחוללים תחת עיניהם הסומות של בני העיר, אשר למדו להסתנוור מממון, ממעמד חברתי ומכאריזמה אישית- ולראות בהן חזות הכל וגם סוג של ערך, המגלם את הטוב ואת היפה, ולכן מתקשים ליחס לאדם כהולמס רשעות כלל, אפילו לכשהיא מתגלה לנגד עיניהם שוב ושוב. גם כאשר מובל הולמס לבסוף אל חבל התלייה, אין בכך אלא מצג שווא של צדק, באשר ברור לכל כי הרצח בערים יימשך על ידי רוצחים אחרים שיבואו על מקומו או על ידי יזמים זריזים השוקדים על השגת יעדים על חשבונם של הנדכאים בשולי החברה, שידם אינה משגת וקולם אינו נשמע.

ספרו של לארסון נושא אפוא בחובו סוג של הד פנימי פסימיסטי עמוק, המתגלגל והולך ומתעצם, דווקא מפני עושר ועוצם הפרטים הנקבצים והנשזרים בו יחדיו, כקולו המתכתי הרועם של הגלגל הענק, של חברה אנושית ההולכת ומכלה את עצמה ובונה מחדש וחוזר חלילה מבלי היכולת להשתחרר מן היסודות האלימים הפרטיים והקיבוציים הצפונים בה, הבאים לידי ביטוי בחלוקה החברתית המעמדית- כלכלית ההיררכית, וביכולתם של החזקים לנצל לענות או למצער להמית את החלשים, אם באמצעות החוק והנומוס החברתי ואם בפעילות רצחנית פרטית מזעזעת, שאינה בגדר החוק, ואשר ככל שיעדיה הם אנשי המעמדות הנמוכים כך הסיכויים שיסכלו אותה הולכים ופוחתים. באשר רק יחידי סגולה הם הנוטלים לעצמם את המשימה לדאוג לזכויותיהם של אלה שאינם מסוגלים להשמיע את קולם, ואשר את קולם לכתחילה, מעטים בלבד נכונים לשמוע.

 אריק לארסון, השטן בעיר הלבנה: רצח, קסם וטירוף ביריד ששינה את אמריקה, ,תרגם אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל- אביב 2008, 535 עמודים.

  

בתמונות: תמונת גלגל-הענק של פריס ותמונת הככר המרכזית של היריד הקולומביאני העולמי (שיקגו, 1893).

 

© 2008 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

מזה מספר שנים  נוכח הפילוסוף היהודי- צרפתי, עמנואל לֶוִינַס (1995-1906) בחיים הישראלים, לא במחלקות לפילוסופיה שבאוניברסיטאות בלבד (בין הבולטים שבחוקריו בישראל: אפרים מאיר, דניאל אפשטיין, זאב לוי, ז'ואל הנסל, שמואל ויגודה, חנוך בן פזי ואלי שיינפלד), אלא כחלק אינטגרלי מחיי התרבות והרוח. כל השיח על 'האחר' הנו עקבה לוינסיאנית מובהקת שהכתה שורש בשיח בכל מקום (כי הלא, ז'ק דרידה להודאתו, נטל מינוח זה מלוינס). כך למשל, אינני זוכר שבעבר התייחסו לחריגים/לעולים-חדשים/לערבים-ישראלים/לפלסטינאים/לחרדים/לעובדים-זרים/לפליטים,כ'אחרים', כאשר המושג 'אחר' כבר מבהיר את הכיבוד ואת האחריות שיש לנהוג בקבוצות אלו ובכל אדם ואדם השייכים לקבוצה. ברי סחרוף, אמן רוק, אשר קהלו אינו מורכב ביסודו מפרופסורים באקדמיה הקדיש את אלבומו 'האחר' (2001) לעמנואל לוינס ולהשפעתו עליו, וכך הרחיב עוד יותר את הקהל המתעניין בהגותו. זאת ועוד, אם עד תחילת העשור הנוכחי היה בנמצא רק חיבור אחד משל לוינס, אתיקה והאינסופי בעברית (ספר שיחותיו עם פיליפ נמו, וכעין אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית ,1995), אסופת מאמרים בודדת בעברית [דעת, 30, אוניברסיטת בר-אילן] ומונוגרפיה, האחר והאחריות, שייחד ללוינס זאב לוי. הריי שבשמונה השנים האחרונות התרחב מאוד מפעל התרגומים של לוינס לעברית, הכולל היום את כתביו היהודיים העקריים (הקריאות התלמודיות, מעבר לפסוק, חירות קשה), כתבים פילוסופיים שונים וסמינרים שהעביר (כגון: אלהים והפילוסופיה, המוות והזמן, והומניזם של האדם האחר), אסופות מאמרים (עמנואל לוינס בירושלים), ביוגרפיה אינטלקטואלית (קרוב ורחוק: על משנתו של עמנואל לוינס) וגם הבטחות להוציא לאור בקרוב את שני חיבוריו הפילוסופיים העיקריים, כוליות ואין סוף (1961) ואחרת מהיות או מעבר למהות (1974). דומה אפוא  כי בתוך עשור ומחצה קנה לוינס מקום בתרבות העברית כאחד מגדולי הרוח היהודיים של המאה העשרים, ומחשובי הפילוסופים היהודיים בעת החדשה.  

   לאחרונה, החליטה הוצאת הספרים רסלינג, אשר כבר מלאה תפקיד חשוב ומכריע בהרחבת הספרות הלוינסיאנית בעברית [אלהים והפילוסופיה, המוות והזמן, חירות קשה ולאחרונה, ספרו העיוני של אלי שיינפלד (מעורכי כתב העת הצרפתי, מחברות ללמודים לוינסיאניים): פלא הסובייקטיביות: עיון בפילוסופיה של עמנואל לוינס] להוסיף אל רשימת ספריה גם תרגום לעברית של הביוגרפיה אותה ייחד שלמה מלכה ללוינס, עמנואל לוינס: ביוגרפיה- החיים והעקבה (2008).  נקודת המוצא של חיבורו של מלכה היא חידה ותהייה. מלכה שהיה תלמידו של לוינס בנעוריו במוסד החינוכי היהודי אותו ניהל שנים ארוכות, למן שלהי שנות הארבעים ועד צאתו לגמלאות בשלהי שנות השבעים של המאה העשרים, ה- École normale israélite orientale של רשת אליאנס, תוהה בדיעבד על מציאותו של היהודי המלומד, המנהל חם המזג אך הקשוב לכל אדם, אחד הפילוסופים הגדולים של המאה העשרים בראש מוסד זה, שהיה ללא ספק קטן וצר למידותיו האינטלקטואליות. כל שכן, מאחר שלדעת רוב המתראיינים מבוגרי בית הספר היה לוינס פילוסוף-פרשן- יוצר מבריק ולאו דווקא מנהל יוצא דופן או בעל כישורי הוראה יוצאים מן הכלל.

   יתרונו של החיבור הוא גם חסרונו הגדול. זהו חיבור המבקש למצוא בראש ובראשונה את הקווים היהודיים בהגותו של לוינס ולהציגו כאחד מגדולי המשקמים של חייה הרוחניים של יהדות צרפת לאחר השואה. משימה שלדידו של המחבר, קבל על עצמו לוינס ביודעין ובכוונה. המחבר מייחד חלק גדול מן הדיון לרישומי חוויות אישיים מהשתתפות בשיעורו הקבוע של לוינס על פירוש רש"י לתורה , שנערך מדי שבת אחר התפילה; על הקפדתו על משמעת בין כתלי בית הספר ובמיוחד דרישתו מן התלמידים לקיים בקפדנות את מצוות הדת, להניח תפילין ולא לאחר לתפילה. עם זאת, הוא מדגיש בחיוב את פרשנותו היצירתית והאינטלקטואלית יוצאת הדופן של לוינס, אשר פתחה בפני שומעי-לקחו צהר לעולמות אינטלקטואליים חדשים. כמו גם, בכך שישנן מצוות מסוימות שלא קיים ביודעין, כגון: שהרשה לעצמו לנסוע במעלית בשבת, ששתה יין שאינו כשר ושמעולם לא כסה את ראשו מלבד בעת התפילה, למעט בשנת חייו האחרונה שאז הקפיד על כך מאוד. את כל אלו לא פוטר מלכה כמשובות, אלא כמעשים המעידים עד כמה היה האיש אדוק בקיום המצוות, מחד גיסא, ואילו בהנהגותיו ובדרך הוראתו היה דבר מה ששאף תמיד לפרוץ את גבולות האורתודוכסיה הנוקשים והמצמצמים, מאידך גיסא- מה שקנה את ליבם של תלמידיו (אשר ברובם היו יהודים יוצאי צפון אפריקה, כמו שטורח להדגיש מלכה), שלא בקשו להתחקות  דווקא אחר הדגם החרדי המחמיר, ועם זאת בקשו לחיות חיים דתיים מלאי תוכן ומשמעות.  

   מלכה מתאר את האישיים ואת הצמתים החשובים בהתפתחותו האינטקלטואלית ובהכשרתו הפילוסופית של לוינס. כך, הוא סוקר את יחסיו עם מוריו העיקריים: משה שוואבה, מוריס פרדינה (או פראדין), שרל בלונדל, אנרי קרטרון, אדמונד הוסרל, מרטין היידגר (לוינס מעולם לא סלח לו ואף נטר לו גלויות על תמיכתו בנאצים ועל קבלתו קתדרה בפילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג לאחר שקודמו היהודי, מורו הגדול של לוינס, אדמונד הוסרל סולק ממנה) וכן במיוחד: מר שושני, מורו המסתורי והגאוני לתלמוד, המתמטיקאי ואיש הרוח, 'מורה נדיב ואכזר', כלשונו של לוינס, שהותיר אחריו תלמידים נפעמים רבים במדינות רבות, וחי את חייו כקלושאר נרגן (מלכה הקדיש בעבר ביוגרפיה לחידת מר שושני). הוא מתאר גם את קשריו של לוינס עם פילוסופים ומשוררים צרפתיים שתמכו, עודדו ואף הזמינו ממנו הרצאות ראשונות לאחר שובו מן השבי הגרמני בתום מלחמת העולם השניה (לוינס שירת כמתרגם לרוסית ונכלא במחנה שבויים בגרמניה אשר גבל במחנה ההשמדה ברגן-בלזן), כגון: גבריאל מרסל וז'ן וואל (האחרון עמד על כך שספרו של לוינס כוליות ואינסוף יהפוך לדיסרטציה אוניברסיטאית, מה שסימן את ראשית הקריירה האקדמית המאוחרת של לוינס). כמו כן, דן המחבר ביחסיו של לוינס עם כמה מחברי-נפשו, כגון: הסופר והעתונאי הקתולי, מוריס בלנשו (לפני כשנתיים ראה אור בעברית ספרו, פסקמוות), שהסתיר את ראיסה וסימון לוינס, אשתו וביתו, במהלך המלחמה; וחברו- עמיתו היהודי- אורתודוכסי, אנרי נרסון, שלמד עם לוינס שנים ארוכות והיה האיש שהכיר בינו ובין מר שושני.   

   חלקו האחרון של החיבור, עוסק גם ביחסיו של לוינס עם הסופר וההוגה הצרפתי יהודי, ז'ק דרידה, אשר למאמרו אלימות ומטפיסיקה: מסה על הגותו של עמנואל לוינס (1964) היה תפקיד חשוב בהפצתו ובהתקבלותו של כוליות ואין סוף של לוינס, ולדעת אחדים שמשה הביקורת שהטיח שם דרידה במקצת דעותיו של לוינס יסוד לשינויים שהכניס לוינס במשנתו הפילוסופית בספרו המאוחר אחרת מהיות או מעבר למהות. משום מה השמיט מלכה מדיונו זה את דעתה המבוססת והמקובלת של החוקרת אליזבת ובר בספרה Verfolgung und Trauma  שם הוכיחה כי הספר אחרת מהיות מבטא התמודדות מאוחרת של לוינס עם טראומת השואה יותר מאשר תגובה פילוסופית גריידא על מאמרי ביקורת קודמים.   

    מלכה גם מייחד פרקים ליחסיו של לוינס עם הפילוסוף ואיש הרוח הצרפתי, פול ריקר, ולקשריו של לוינס עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני עימו שוחח בשורה של מפגשים בין דתיים שנערכו בותיקן, ובמספר ארוחות ערב במהלכן הקפיד האפיפיור לישב בין הפילוסוף היהודי (לוינס) ובין הפילוסוף הנוצרי (ריקר), ואף טרח לתמוה בקול רם בביקור נדיר בקונסטיטואר (הרבנות הראשית) בפריז, מדוע איש לא טרח להזמין את הפילוסוף היהודי החשוב של הזמן, בן- העיר, עמנואל לוינס; דיון נוסף מיוחד למקומה של האוניברסיטה הקתולית בלובן שבבלגיה בתהליך התקבלותה של הגותו של לוינס באירופה, משום שהיתה ראשון המוסדות האקדמיים באירופה בהם זכה לוינס להכרה ואשר שבה והזמינה אותו להרצות כאורח- רצוי בין כתליה.

   סיפרו של מלכה מביא שורת עדויות מפי ילדיו של לוינס, סימון ומיכאל. הילדים מתארים דמות אב קשובה מאוד ולעתים קשה ומחמירה. התעוררה בי חוסר נוחות לקרוא כי אותו פילוסוף, שיכול היה להגדיר את הליטוף כנעלה שבפעילויות האנושיות, בהיותה אות לכיבוד 'האחר' ולהכרה בכך שלא ניתן לתפסו, סטר לבִּיתוֹ כאשר לא שקדה על לימודי המתמטיקה שלה (על אף שבדורו של לוינס ודאי היו מגדירים זאת כ'מכות חינוכיות'). עדות מעשירה מובאת גם מפי בנו של לוינס, הפסנתרן והקומפוזיטור, מיכאל לוינס, השב וטוען כי אביו למעשה כתב את כוליות ואינסוף  באותו חדר בו היה שקוע הוא, הנער הצעיר דאז, באימוני הפסנתר שלו. שני הילדים עומדים על יחסי האהבה והקרבה ששררו בין הוריהם לאורך חייהם המשותפים, ועל כך שפטירתה של ראיסה היתה מכה  ממנה לא התאושש לוינס.

   עם כל אלה, ראוי לציין כמה חסרונות בולטים נוספים בספרו של מלכה. בראש ובראשונה, העדרה של הפילוסופיה של לוינס מן הביוגרפיה. הביוגרפיה של מלכה אמנם מטיבה לספר את סיפור חייו של לוינס ולעמוד על קשריו האינטלקטואליים, אך מקומו של הדיון הפילוסופי האנליטי בהתפתחותה השיטתית של הגותו של לוינס נפקד כמעט לגמרי. גם הבטחתו של המחבר לטפל בהתפתחות הפילוסופית שחלה בין כוליות ואינסוף ובין אחרת מהיות אינה זוכה לדיון מקיף, ואף האנקדוטות הפילוסופיות אותן טרח מלכה להביא בספרו אינן מלמדו על מלומדותו יוצאת הדופן בכתבים. יותר מכך, מלכה אינו טורח משום מה להזכיר בין דפי ספרו את ההפרדה שערך לוינס עצמו בין כתביו היהודיים (כתבים וידויים) ובין ספריו בפילוסופיה שראו אור בשתי הוצאות ספרים נפרדות, וכנראה גם מיועדים היו מראשיתם לקהלים שונים. אמנם לוינס טען כי אין להפריד בין הפילוסופיה ובין סוגי מחשבה שונים (תשע קריאות תלמודיות, מהדורה עברית, עמ' 156). ברם, בד-בבד, טרח לוינס להודיע במפגיע לפילוסוף עמית שטרח לאזכר את היותו של לוינס  'הוגה יהודי', כי 'אינני הוגה יהודי במיוחד. אני הוגה ותו לא' (קריאות תלמודיות חדשות, מהדורה עברית, פתח דבר, עמ' 7)- כל אלו אינם זוכים להתמודדות בספרו של מלכה, השב והופך בדמותו של לוינס היהודי, המייצג לדידו, את עולמה של היהדות ושל התלמוד ורש"י בהיכלי הפילוסופיה.

   בנוסף, דמויות הזוכות לדיון בספרו של מלכה כדמויות משמעותיות בתהליך התפתחותו של לוינס (כמו דרידה, למשל) אינן מוזכרות כלל בספר שיחותיו האוטוביוגרפי עם פיליפ נמו, ותמורתן- מוזכרים אישיים אחרים. לא ברור אפוא- מה חירות נטל לו מלכה לברור את דמויות מוריו של לוינס ובני שיחו המשמעותיים, כאשר האחרון השאיר בכתובים סקירה מפורטת שונה לא במעט מזו שהרכיב מלכה. יתירה מזאת, מלכה שב ומתעקש כי יחסיהם של לוינס ושל דרידה היו יחסים של הערכה הדדית עמוקה. זאת הוא למד מהערכתו העמוקה של דרידה ללוינס שהובעה גם בהספד שנשא על קברו וגם בשורת פגישות אישיות עם מלכה עצמו. מלכה אמנם מביא מפי אחד מעמיתיו, דברים שאמר לוינס אודות כתביו של דרידה: 'דרידה, זה כמו צייר מופשט, תמיד אתה שואל את עצמך אם הוא יכול לצייר ממש' (עמ' 193). וכן מביא דברים שאמר לו לוינס, כאשר מלכה הביע את תמהונו לגבי דברים שכתב דרידה במאמר שכתב לכבוד ספר יובל ללוינס: "אמרתי שלא הבנתי כלום במאמר. הוא הוסיף, קצת מתוך נימוס, ודאי מתוך נימוס "גם אני לא", ומייד תיקן את עצמו ומלמל: "למען האמת, קיבלתי את הקובץ ממש עכשיו, לא היה לי פנאי להתעמק בו" (עמ' 187). אף על פי כן מתעקש מלכה, לכל אורך הפרק, כי בין לוינס ובין דרידה שררה הערכה אישית ומקצועית  רבה.   

   בנוסף, מלכה עומד פעמים רבות על השפעת השואה, רציחתם של בני משפחתו הקרובים של לוינס (הוריו ואחיו) בקובנה על ידי הנאצים, ושהותו שלו במחנה השבויים על אדמת גרמניה, על הכתבים. עם זאת, מלכה אינו מצליח לעמוד על מניעיו של לוינס באירוע מסויים שהותיר רושם קשה על איש אקדמיה אירופי אשר כתב עבודת דוקטור אודות הפילוסוף מרטין היידגר, אותה שפט לוינס. לדבריו, כאשר ניגש המחבר לאחר ההגנה על התיזה שלו בכדי להודות ללוינס על עבודתו. הזעיף לוינס פניו אליו ואמר: "בדיוק דיברתי על הספר שלך עם ידידים ותיקים ועוררתי את צחוקם. חשבתי שתרצה לדעת למה צחקנו. אתה זוכר את הקטע בו אתה כותב: 1943 היתה שנה פוריה ביותר?". "כן" השיב ריצ'רדסון. "ובכן בשנת 1943 היו הוריי במחנה ריכוז אחד ואני באחר. זו אכן הייתה שנה פורייה. ובסיימו את דבריו פנה לוינס ממנו ונעלם" (עמ' 177). אותו ריצ'רדסון כתב כי נפגע עד עמקי נשמתו ואף הוסיף : "איך משתלבת שערוריה כזאת בהגותו של לוינס? איזה מעמד עלינו ליחס לה?"(שם,שם). מלכה בחר לאמץ את הגישה לפיה שורש דבריו הבוטים של לוינס- מקורם בכך שבספר בן 700 עמודים שכתב ריצ'רדסון על היידגר לא הופיע ולו צל של אזכור בדבר פעולותיו בימי המשטר הנאצי. אבל דומני כי בכך התעלם מלכה מכמה נתונים חשובים שהוא עצמו הזכיר לאורך החיבור: [א]. לוינס לא הרבה לדבר על השואה וכאשר דיבר עשה זאת אך ורק בחוג האנשים הקרוב לו ביותר [ב]. לוינס נמנע מלדבר על הוריו ואחיו שנרצחו על ידי הנאצים, ועובדת הרצח היתה עבורו פצע שמעולם לא העלה ארוכה [ג]. לוינס סיפר שבימי השבי הרגיש לא פעם כנידון למוות שזמנו שאול. הוא ושותפיו היהודים למחנה ידעו על מחנות ההשמדה ועל המשרפות. ובאחד הימים, אף הצליח לחזות בצללים של תושבי מחנה ההשמדה הסמוך ברגן בלזן, מה שגרם לו זעזוע נפשי עמוק, אשר לווהו בשארית חייו. כל אלו עשויים ללמד על כך שבפנותו אל ריצ'רדסון היה לוינס נאמן לשיטתו, אלא שלא נקט את המבנה היסודי של שטתו: המעמד הדה-אונטולוגי של האני מול פני האחר (המכונן את האני ולו חייב האני הכל) אלא ראה בסיטואציה פנייה של האני אל האחר בשמו של 'השלישי' (במקרה זה: קורבנות השואה כולם) המכניס אל יחסיהם של האני- והאחר את מימד הצדק החברתי-המוסדי. פנייתו החריפה של לוינס אל ריצ'רדסון לא היתה אפוא לקריאתי התפרצות משולחת רסן, אלא תוכחה שבה למעשה הוכיח לוינס את ריצ'רדסון על התעלמותו מן הסבל האנושי ומן הרצח של ימי המלחמה לאורך כל ספרו. לוינס אם-כן נסה, ככל שאני רואה את הדברים, להעמיד את האתיקה מעבר לאונטולוגייה וכן מעבר לפוליטיקה ולנומוס האקדמיים, כפי שדרש בכל כתביו.   

    לסיכום, ספרו של מלכה הוא ספר המקיף את חיי לוינס ומטפל במיוחד בקשריו האינטלקטואליים והאישיים עם שורת אישיים בני דורו. עם זאת, הספר כמעט ואינו דן בזיקה בין חיי לוינס ובין הגותו, ועוד יותר אין בו הצעות חדשות לגבי הזיקה בין התפתחויות ביוגרפיות בחיי לוינס ובין התפתחות הגותו למן ספריו המוקדמים ועד המאוחרים. הדיון בפילוסופיה של לוינס נעדר כמעט לחלוטין מספרו של מלכה, ואת מקומו תופס דיון ער בהנהגותיו היהודיות- דתיות של לוינס, מתוך מגמה כנה להציגו, בראש ובראשונה, כפילוסוף שהגותו חבה חוב גדול למסורת התרבותית היהודית, ואשר ראה בתלמוד חיבור שאשר עתידה להיוודע לו השפעה לא פחותה על התרבות האנושית משל מיטב כתבי הפילוסופים היווניים. זהו ספר חיוני ואינפורמטיבי מאוד למבקשים ללמוד על לוינס האדם. ברם, לקוראים המעוניינים להיכנס לראשונה אל עולמה של הפילוסופיה הלווינסיאנית נותרו, לפי שעה, ספר השיחות של לוינס עם פיליפ נמו, אתיקה והאינסופי, וספרו הקטן והמצויין של הרב דניאל אפשטיין, קרוב ורחוק: על משנתו של עמנואל לוינס (תל-אביב, 2005), ספרי המבוא המצויינים הקיימים בשפה העברית. שניהם כאחד מיטיבים לסרטט הן את התפתחותו הפילוסופית של לוינס והן את קורות חייו, ועוד יותר מכך, את אבני הבניין של המטפיסיקה האתית המיוחדת שהעמיד, אשר הולכת ותופסת את מקומה בין הטקסטים הפילוסופיים הקאנוניים של המאה העשרים ובתולדות הפילוסופיה.

*

שלמה מלכה, עמנואל לוינס: ביוגרפיה- החיים והעקבה, תרגום מצרפתית דניאלה יואל, עריכה מדעית זאב לוי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008, 312 עמודים.

 

© 2008 שוֹעִי רז.

Read Full Post »