Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for נובמבר, 2008

א

  ספרו של תמיר גרינברג על הנפש הצמאה (עם עובד: תל-אביב 2000) הוא לדידי ספר השירה הטוב ביותר שקראתי במהלך העשור האחרון. כמה שירים מתוכו קנו להם שביתה בזכרוני והם מהלכים עימי באשר אלך. גם בספרו הראשון, דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת (עם עובד: תל-אביב 1993),עתים השתוללו עתים נחו, שירים נדירים ביופיים. לכן, הואיל ולא צפיתי בהצגה חברון (הוצגה בשנת 2007 בשיתוף פעולה בין התיאטראות 'הבימה' ו'הקאמרי' בבימויו של עודד קוטלר), רציתי מאוד לקרוא את המחזה, משנתבשרתי כי נדפס לאחרונה.

   המחזה הוצג בשעתו במדיה כמחזה פוליטי, בעל מסרים נוקבים. העלאתו עוררה לכתחילה מחלוקת וזעם מצד חוגי ימין. בחדשות הערב ובמגזיני התרבות הוצגו קטעים מצולמים, שהראו קטעים של אכזריות צהלי"ת בלתי נתפסת, הנושרת, כאבק רדיואקטיבי, בשרירות ובכמויות נדיבות על ראשי פלסטינים חסרי ישע, כעין המחזה קיצונית של טוריהם הריאליסטיים של גדעון לוי ועמירה הס, המתארים את עוולות הכיבוש ואת מצבם הכלכלי והחברתי החמור של תושבי עזה והשטחים.

    דומני, כי בכך יצרה התקשורת (בכך אגב, השתתפו עיתונים המזוהים עם השמאל הפוליטי ועיתונים המזוהים עם המתנחלים, במידה שווה) מצג- שווא פשטני, המתעלם ממורכבות הקולות העולים מן המחזה, שהריי ההרס, החורבן והאבדן כפי שהוצגו על ידי גרינברג הינה תולדת האלימות השוררת בשני המחנות הניצים גם יחד. מובן כי סובלים ממנו במיוחד פלסטינים- מתונים- ואינטלקטואליים, המוחים כנגד עוולותיו של צה"ל מחד גיסא (עיכובים במחסום, זילות חיי אדם), אך הנאלצים לספוג ולשאת את מעלליו של האסלאם הקיצוני הפונדמנטליסטי הפושה בהמונים, והקורא להם לבצע, הלכה למעשה, את 'דין מחמד בסיף', ואם אין סיף אזיי בסכין או ברובה. באשר כל  יהודי, יהא גילו אשר יהיה, הסובב בחברון לא חמוש, כשר, בהנתן תנאים מסויימים, להיירות או להידקר, על ידי מי שמזהה את רצון אללה עם רצח ונקמה. 

   אפשר גם שהדרך בה בחר עודד קוטלר, במאי המחזה, להדגיש אלמנטים מסויימים ולעמעם אלמנטים אחרים הביאה למצג המסויים שנוצר לגבי המחזה. הדבר קביל הוא. בימוי הוא לעולם מלאכה פרשנית, של העתקת המלים (החוויה והחיזיון האישיים הנוצרים אצל הקורא בהתמסרו לטקסט) לידי מיצג תיאטרלי. לא צפיתי בהצגה בשעתו. אך מקריאתי את המחזה, הבנתי את עמדתו של גרינברג כמבטאת סוג של טרגדיה ההומה לקראת התפרצות אפוקליפטית- אלימה, הפוגעת בלא הבחנה ביהודים ובפלסטינים, ואשר שני הצדדים כאחד הם מחולליה.

 

ב

   האכספוזיציה הראשונית, מתארת מפגש שייקספרי מנבא-רעות (לי הזכיר את מפגש שלוש המכשפות בתחילת מקבת: When shall we three meet again/In thunder, lightning, or in rain?) בין אמא אדמה ובין יום אביב חמים. שעה שיום אביב חמים מדגיש את התחדשות הטבע, את האופטימיות ואת הפריחה. מדגישה אמא אדמה שבמקום בו הם עומדים ספק הוא אם משהו אכן עשוי לפרוח. זהו אזור בו הנבילה תמיד גוברת על הפריחה, הגדיעה על הגדילה. היא מותירה את הקהל בתחושה לפיה 'מעשה נורא' עתיד להתרחש, משהו שאי אפשר למנוע כבר את התרחשותו.  

   במרכז המחזה עומדות שתי משפחות שכנות: משפחת כנעאני, בראשה עומד האב חאדר, לשעבר ראש העיר חברון (איש כבוד מתון), ובני ביתו: סמאר (אשתו), בניו: מהדי (לוקה בפיגור שכלי) וחליל (פונדמנטליסט- אסלאמי, הקרוי, כשמה הערבי של חברון),וכן רניה (אשת חליל) ונעים (בנם התינוק). כנגדם עומדת משפחת מיימון: בעז (מושל חברון בפועל, איש מתון לכאורה), רחלי (אשתו), וילדיו: אליאב (מתבגר, ימני קיצוני שונא ערבים), איילה (על גבול הילדות והנערות) ויותם (ילד כבן שלוש), אליהם מתלווים גם יואל כהן (אחיה של רחלי), רב הישוב היהודי בחברון, ואשתו לאה (עקרה), וכן רונן שפירא (סגנו של בעז). כאשר חליל יורה למוות ביותם מיימון, בן השלוש, לאחר שכיוון אל עבר אביו, בועז, מסרבת רחלי לקבור את הבן עד אשר ייתפס הרוצח ויבוא על עונשו.  זמן קצר אחר-כך, כאשר מגיעים כוחות צה"ל בהוראת המושל להודיע על הריסתו הצפויה של בית כנאעני ועל מנת ללכוד את חליל, חוטף אליאב, המצטרף לכוחות, את נעים התינוק מידי רניה אימו, כנקמה על רצח אחיו, ונמלט מן המקום. התינוק נופל מידיו, אם בכוונת מכוון ואם בשוגג, ונפטר זמן קצר אחר-כך מן החבטה שקבל. גם רניה אינה מסכימה לקבור את בנה עד אשר יבואו היהודים על ענשם. מכאן ואילך מתנהל המחזה במורד האפוקליפטי הקודר והמסוייט, עד לסופו הבוער והחידתי .

   גרינברג בוחר במודע להציג את 'הקטסטרופה' הטראגית העומדת באיבה של הטרגדיה המתרגשת,  כהפלתו/רציחתו של נעים. מותו של יותם, נתפס כעוד פיגוע חברוני במתיישבים שם, אירוע שאיום ככל שיהיה, הנו חלק מן התנאים הטבעיים של ישיבת צבא הכיבוש בחברון וגלילותיה. חליל לא כיוון אמנם לרצוח את התינוק, כי אם את אביו (בעז). ברם, כל זמן שבנם של משפחת מיימון נהרג, הדברים עדיין עומדים ומתגלגלים במסלולם. להווה ידוע, כי ביתם של משפחת כנאעני ייהרס, הרוצח ייתפס, יועמד לדין או ייהרג, ואזי יותם יובא למנוחות, הריגתו/רציחתו של נעים הקטן, הנלקח בכח מזרועות אימו, על ידי אליאב, מערערת את שיווי המשקל של הנהלים הצבאיים, של המודוס וִיוַנדי המסוייט של פיגועים ופעולות נגד צבאיות, ועתידה להפר את האיזון בטבע, וזה לא ייושב על שמרביתן של הנפשות הפועלות ישובו אל העפר, אל בטנה של אמא אדמה הבלתי-רחומה. מי באש, מי בחרב, מי בחניקה, מי במגפה.

 

ג

 טוראי שמואלי, דמות נוספת, כעיין דמות כלאיים בין וויצק (וויצק, גיאורג ביכנר) ובין דמות המספר- השומר  ב'השבוי' לס' יזהר, יושב לנצח במחסום, על ידו ילד פלסטיני ערירי, המשכיר עצמו בשֶקִל למי שמעוניין לעבור את המחסום (הנהלים הצבאיים מכתיבים שהמעבר יתבצע אך ורק בלווית ילד). הילד הפלסטיני מצפה להרוויח את לחמו. שמואלי מצפה שמישהו יבוא להחליף אותו, ויסיים את הסיוט חסר הפשר, של התעללות באוכלוסיה אזרחית ואת העייפות הנוראה שלו מהכל. ההוראות סותרות זו את זו, הנהלים למעשה אינם מתירים לאיש לעבור. איש לא מתקשר אל שמואלי, איש לא בא להחליפו. הוא פוחד להפר את הנהלים ולהתיר לאנשים לעבור במחסום גם במצבים בהם ליבו נקרע לעשות כן. כמו אסטרגון וולדימיר (מחכים לגודו, סמואל בקט) מצפים שמואלי והילד היתום למשהו טוב, שלא עתיד לקרות. שניהם יודעים זאת היטב, אבל נאחזים בתקוות- שווא בהרהורי גאולה, כאשר העיר חברון מסביבם הולכת ונהפכת, כמהפכות סדום וטרויה, אם ביד הטבע אם ביד אדם.

    אחמד האופורטיוניסט, סוחר באבנים של בתים שנהרסו על ידי כוחות הביטחון בחברון. הוא מעמיסן על עגלתו ומוכרן בירושלים לקבלנים היהודיים, כ'אבן חברונית משובחת'. הוא לא מהסס למסור ידיעות מודיעיניות לכוחות צה"ל בכדי לזכות בטובות הנאה ובעבור בצע כסף, אך גם בהבטחות המפקדים אין ממש. הוא ישכיר את הילד בכדי לעבור במחסום וכאשר יגלה כי תקנה אחרת אוסרת את המעבר הוא יכה את הילד. את זעמו על הפיקוד הצהל"י הוא יוציא לבסוף על הש"ג שמואלי. דמותו של אחמד הזכירה לי מאוד את דמותו של פודזו המתעלל בלאקי במחכים לגודו (אדם מוציאים לאור: תל אביב 1985, עמ' 52-51). באשר, בעוד החיילים הישראלים שבמחזה מתוארים כתאווי שליטה אך בעלי מצפון שהוא, המושתק שוב- ושוב בעטיים של הנהלים שיש להקפיד על קיומם בקפידה. אחמד מתנהג כאילו מטרתו היא להביא עוד ועוד סבל למען המטרה המקודשת על רווח וצבירת הון. הוא לא נרגש מן המוות ומן הטרגדיה הסובבות אותו. הן רק מייעלות את מנגנון צבירת ההון שפיתח.

   את קרן התקווה הקודרנית של המחזה מחזיקים מהדי (בערבית: גואל, משיח) ואיילה (סמלה של כנסת ישראל ושל השכינה בספר הזוהר), היוצאים בתום שלב ההתרה של הטרגדיה, למסע מתוך חברון החרבה. מסע חסר-יעד OntheRoadtoNowhere. אליהם מתלווה גם הילד הפלסטיני להשכיר, היכול סוף- סוף לעבור את המחסום. הקטע כולו העלה בראשי הדהוד למחזה נשות טרויה לאוריפידס (הפלגת היוונים מעם העיר החרבה) וגם לסרטו של סם פקינפה Straw Dogs (שם יוצא המתמטיקאי שנקם את אינוסה של אשתו באלימות לדרכו בלווית אחד מתושבי העיירה הלוקה בפיגור, אל עבי- הלילה). אבל התקווה אותם נושאים מהדי המפגר; איילה המטורפת (כעין אופליה), או הקרובה לכך, והילד היתום הינה הליכה אל תוך ערפל, אל תוך לועה של חיה טורפת, יותר מאשר אל תוך שחר חדש של תקווה.

       

ד

 

אם במדרשי שמות עסקינן, הריי גם כאן ניתן לשים לב לכך שרחלי היא רחל המבכה את בניה, בעז הוא השופט, הגואל שאינו מצליח לגאול, מי שבעטייו של השכול כבר לא יקים את בית דוד. חאדר (מערבית: נוכח) הוא מסוג הנוכחים- נפקדים, מי שהיה בעברו נשוא פנים, ועתה צל-אדם, הנאלץ לנטול הלוואות משכנו המושל בכדי לכלכל את בני ביתו. כנעאני חרד מפני אסונם של שכניו לכתחילה, הואיל והוא מכיר בכך שאסונם הוא אסונו.  

   שם המשפחה כנעאני מרמז אולי לפסוק המקראי 'והכנעני אז בארץ' (בראשית י"ב, 6). על פסוק זה רמז פרשן המקרא הימי-ביניימי, אברהם אבן עזרא, כי יש בו סוד. ברוך ספינוזה במאה השבע-עשרה באר סוד זה (מאמר תיאולוגי מדיני, מהדורת תרגום חיים וירשובסקי, ירושלים תשכ"ב, פרק שמיני עמ' 96) כהערה אנאכרוניסטית, המעידה על כך שהדברים נכתבו לאחר זמן, משום שלאחר שהתנחלו בני ישראל בימיו של יהושע והשופטים בארץ ישראל גורשו ממנה הכנענים. ראייה זו שמשה את ספינוזה במסכת ראיותיו לאיחור חיבורו של המקרא לראשית ימי הבית השני (על ידי עזרא הסופר). טענה דומה אגב, משמיע האסלאם לגבי זמן חיבורו ומהותו של המקרא. דומני, כי גרינברג, מודע לכל אלו היטב, וכי מחזהו הוא בראש ובראשונה קריאה, כי לא המיתוסים והאתוסים ההיסטוריים , המפוקפקים לדידו, הם שיקוממו את חברון. אלו רק הולכים ומשקיעים אותה עוד במדמנת הטרגדיה ושפיכות הדמים. גירושם ודחיקתם המחודשת של הכנעאנים לא תיטיב את מצבה של ישראל, אלא תביא את המתנחלים מחדש אל מעגלים מתחדשים וחסרי מוצא של אלימות ואסון.

 

ה

   מחזהו של גרינברג הוא טרגדיה אפית המציגה התנגשות בין המצפון האנושי, אשר חוקי הדתות והנהלים הצבאיים ערערו את תפקודו ואת תקפו. על כל אלה מתעורר חוק הטבע, המזכיר לאדם את חדלונו ואת אפסותו. כאשר המסך יורד, עם תפילתו האחרונה של טוראי שמואלי הגוסס, אין חמלה ואין רחמים. לא חוט של חסד נמשך אל הארץ כי אם חוט תיל קורע בשר. אזהרתה של אמא אדמה נשאה פרי, כל הבא ממנהּ אליה ישוב, וכל אדם המאמץ באופן דוגמטי מחמיר מערכות חוק דתיות או אידיאולוגיות עשוי, אליבא דגרינברג, לערער את מצפונו ואת קול תבונתו ולהביא עליו ועל סובביו הרס וחרבן. מחזהו של גרינברג אינו מושלם גם לא שלם, והקורא מסיימו כששכרו במועקתו, יותר מאשר בהבנה כיצד נתן להיפדות ממעגל הדמים הנמשך. זאת ועוד, גם אם גרינברג אינו מצליח להעפיל בו לידי פסגות פואטיות אותן ידע בעבר, עדיין הוא הצליח ליצור יצירה, שהיא זעקה קודרת, זועמת ומתריסה- ההולכת עם הקורא גם בהמשך יומו, לופתת בגרונו, תובעת מענה על השאלה הבלתי פתירה: האם ניתן עוד להשיב למקומם (גם אם יושג פיתרון של שלום בחברון) את הסדר המוסרי שהופר ואת הסדר הטבעי ששובש. האם ניתן להיחלץ עדיין ממעגל הדמים, הנמשך הזה, שאנו נתונים בו?

 

תמיר גרינברג, חברון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2007, 96 עמודים.  

 

 

© 2008 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז 

Read Full Post »

ראש הנזירים פנה אליי בלשון הינדו: "זוהי דרכנו" אמר, "להתפלל בעד האנשים הישנים". מי שישן אין לו המחשבות שיש לו בהיותו ער. על כן מתפללים אנו שהחמלה השמיימית תטהר אותו, וכך יתעורר בבוקר ומחשבות טהורות בלבו."

הוא הציע לי להצטרף למדיטציה ואני הסכמתי ברצון. ישבנו להתפללנו לרחמי השמים בעד כל בני האדם. לא שכחתי עוד את הלילה ההוא, עד היום, כשאני משכים קום, אני מהרהר בנזירים הערים בהימלאיה, המתפללים לטוהר מחשבותיהם של השקועים בשינה.

(דהאן גופל מוקרג'י, צ'יטרה-גריבה- סיפורו של יון, תרגום: מאיר שלו, איורים מורן קליגר, הוצאת עם עובד (ספריה לנוער): תל-אביב 2008, עמ' 37).   

 

   לעתים מזדמן לי ספר ומרפא בכנפיו. לעתים מגיע ספר בדיוק בעת הנכונה, ומביא לידי תובנה שנעלמה ממני, גם אם חיפשתי אחריה כה וכה  אז באים דבריו, המרכזים את כוחות הנפש, ורומזים לי לבחון שוב את עצמי לאורם. זה פשוט כמו היכולת להסתובב בלילה ברחובה של עיר, להתבונן בעוברים ושבים, במכוניות הרוטנות, בבתים המתיישנים, ברמזורים המשנים את צבעיהם, בחתולים המזדרזים תמיד, ופתע, לזכור לשאת פנים אל השמיים המכוכבים ואז להתבונן לאורם מחדש מכל אותם הדברים הקודמים, כחדשים ומחודשים. 

   ביום שישי האחרון הגעתי, עם מועד סגירת הספרייה, הציבורית במקום מגוריי על מנת להחליף ספרים לילדיי. בכדי שלא לאחר את זמן עזיבתן של הספרניות את הספריייה. החלפתי ספרים בחיפזון. אחד הספרים שהחלפתי לבִּתִי היה ספרו של דהאן גופל מוקארג'י, 'צ'יטרה גריבה- סיפורו של יוֹן' (נכתב בשנות העשרים של המאה העשרים וזכה בכמה פרסים), שתורגם לאחרונה מחדש לעברית עשירה, קולחת ומאירה על ידי הסופר מאיר שלו , אוּיר בחן רב על ידי מורן קליגר וראה אור בספריה לנוער של הוצאת עם עובד בעריכתהּ של דלית לב.

   לא הכרתי את הספר קודם לכן, ומכאן יובן כי לא קראתיו בתרגומו הנושן של ירוחם לוריא. העובדה כי מדובר במעשייה העוסקת בקשר בין האדם ובין החי מתוך פרספקטיבה הינדואיסטית ובודהיסטית שבה את לבי. חשבתי גם כי בתי תגלה בה עניין, לצד כרכים אחרים של יורשי הארי-פוטר (את הסדרה המקורית היא כבר סיימה לקרוא מזמן). כבר בדרך הביתה הבנתי כי למעשה לקחתיו עבורי. טוב, במובן מסויים, אף פעם לא חדלתי להיות בן נוער. ויש המחמירים וגורסים עוד, כי טרם נפדיתי מעם הילדוּת. 

   כמה שעות אחר-כך, לאחר ארוחת שבת, עם כאב גרון מחמיר ועם סימני שפעת הולכים ונמשכים, החלטתי לשאול את הספר מעם השולחן בחדר הילדים ולקוראו לפחות עד שתיפול עליי תנומה. להפתעתי, סיימתיו הרבה לפניי שנרדמתי. לשמחתי היתה הקריאה מלווה לא רק בהנאה מרובה אלא גם בתובנה מחודשת ובכל זאת מפתיעה.

   המספר הנו נער, בן דמותו של המחבר, המגדל בדומה לנערים רבים בכלכותה, יונים ויוני דואר. הנער מלווה את מלך- היונים שלו צ'יטרה גריבה במסע חייו, למן לידתו, דרך מסעיו, אבדניו, שירותו כיון דואר בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, ושיבתו אל בעליו, פצוע בגוף ובנפש וצריך ריפוי והחלמה. מוטיב חוזר בספר הוא מסע חיפושיו של הנער אחר היוֹן הנודד, השב ואובד, שב ומסתתר, נע ונד, בין משפחתו היוֹנִית, חבריו הסִיסִים, מרדפי עיטים וינשופים אחריו, ובין המנזר הבודהיסטי בהרי ההימלאיה, אליו שבים וחוזרים הנער והיוֹן, פעם אחר פעם, לצרכי הטהרות, תפילה ורפואה.

   בספרויות לא מעטות שמשה היונה כעין מטפורה או אלגוריה לנפש האדם. בנצרות המזרחית- הנסטוריאנית בימי הביניים היתה היונה כשלעצמה, סימלהּ של רוח הקודש מן השילוש הקדוש, ויש שישוע התגלם בהּ. בספרות הסוּפית היתה היונה אף היא סמל לנפשו של המבקש להשתלם ולהתקרב אל דרכיו של אללה. בשירה היהודית אנדלוסית היתה 'יונת רחוקים' (ר' יהודה הלוי) סמלהּ של כנסת- ישראל הנתונה בגלות, 'יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה' (שיר השירים ב', 14),המבקשת חירותהּ מפני העורבים השחורים והעיטים (האומות), המכבידים עולם על צוארה. ראוי לציין, כי מוטיב זה ראשיתו עוד בשירה הערבית המוסלמית המוקדמת וכן בשירו הפילוסופי-אלגורי של אבו עלי אבן סינא (1037-980), אגרת הציפור, שזכה לפירושים רבים, ולשלשה עיבודים ימי ביניימיים בעברית, לכל הפחות. עם זאת, צ'יטרה גריבה, היון גא הצוואר, אינו בבואת נפשו של המספר, כי אם ידידו ורעו ממש, והסיפור כולו עומד על ההתאמה ועל הקירבה השוררת בין הנבראים כולם, אשר אל לא לאדם לקפדן בחופזו ובאיוולתו, אשר ראשיתן בפחד שהאדם חש מפני זולתו על פני חישת הקירבה וההתאמה בין כל הנבראים.

   חבר נוסף במסע הנדודים של הנער ויונו הוא הצייד גונד, שאינו מרבה הרג כלל, והוא מצטייר כאדם המתאים עצמו לטבע, חי בטבע, ומכיר את דרכי החיות, הצמחים והעונות. גונד לוקח עימו את צ'יטרה גריבה לחזית במלחמת העולם הראשונה, שם משמש היון עם יון נוסף כיוני דואר הנושאים ידיעות בין החפירות, חשופים לירי ארטילרי ולתקיפות מטוסים המתאווים להפילם; כאשר שבים השניים (גונד והיון) פצועים בגופם ובנפשם לכלכותה הם יוצאים שוב למנזר הבודהיסטי ושם בהדרכת הלאמה הם מטהרים את נפשם מן הפחד ומן השנאה שקננו בה, בעטיים של רשמי הרצח בשדות הקרב. רגשות שמנעו מגונד לשוב לחיים בטבע ומצ'יטרה- גריבה לשוב ולעופף, ורק משהם טהורים ותפילות הנזירים (המתפללים תמיד לשלומם של הבריות בכל מקום) שורות עליהם, הם יכולים לשוב באומץ מחודש אל מסע חייהם. 

 לא התימטיות של הסיפור, התנועה התכליתית מראשיתו אל תומו, עומדת במרכז העלילה. כי אם תיאוריו מרחיבי הלב של המספר את המסע ואת הדרך בה פוסעים גיבוריו: את הטבע, את ההתאמה השוררת בו, את האכזריות הטבעית והאנושית מחד גיסא ואת החמלה והאחריות מאידך גיסא, כשני פנים המרכיבים אחדות אחת. דומה כי ככל שהרהרתי בקוראי בו, כן נמלאתי בחזרה באומץ ובחיוּת שמעט חסרתי לאחרונה, מפני דברים שארעו (הקשורים, איך לא, בחיים האקדמיים). דומני, כי ייטיב הקורא/ת אם יקשיב/תקשיב היטב באוזן פנימית למילותיו של ספר זה. הגות עדינה יש בו, קריאה לאנושיות יש בו, תוכחה על איוולות המלחמה ופשעי- השנאה יש בו, האזנה לרחשי החיות ביער לעת ליל יש בו (מה שהדהד לפניי פרק בלתי נשכח מתוך לובנגולו מלך זולו לנחום גוטמן, שאפשר שהושפע מן החיבור שלפנינו), ויש בו גם משום הרושם (או חוט החסד) המתלווה למי שיושב/ת באסאנה של יוגה שעה ארוכה, ומרכז/ת מחשבתו בכל מאודו בנקודה אחת, ההולכת ומגלה בפניו, באין מחשבות טורדניות ורגשות פחד עטים עליו/ה עוד, וביתר בהירות, את רצונו/ה הטמיר להיות ישר/ה ולהיטיב עם סובביו/ה ועם באי-עולם.

 

לכן, אחיותי ואחי, היו כפרח הנותן את ריחו, חיו באומץ, נשמו אומץ והעניקו אומץ לזולת. חִשבוּ והרגישוּ  אהבה,למען תוכלו להעניק שלוה ושלום. יהי שלום על הכל. שלום (עמ' 117).

 

דהאן גופל מוקרג'י, צ'יטרה-גריבה- סיפורו של יון, תרגום: מאיר שלו, איורים מורן קליגר, הוצאת עם עובד (ספריה לנוער): תל-אביב 2008, 117 עמ'.

 

הערה: נמנעתי בכוונה מכל השוואות בין החיבור לעיל ובין ספרו של מאיר שלו, יונה ונער. זאת מפני שגם אם היווה ספרו של מוקרג'י את אחד ממקורות ההשראה של שלו, עדיין ראוי הוא לדיון עצמאי, מפני מעלותיו וחיוניותו.  

בתמונה:'יונת השלום' לפבלו פיקאסו, רישום (1949).

©2008 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

 

  

רצח אלפרון אתמול הותיר רישום בל יימחה על בעלי העסקים בעיירה, שלאחרונה הפכה עיר, בה אני דר בשנים האחרונות. אתמול,כשהלכתי לקנות פירות וירקות בחנות הירקות הגדולה והמרכזית, שהיתה דיי שוממה בשלהי הצהריים, שמתי לב מייד לעובדה, שעובדיה הסתובבו מורכני ראש וקדורניים, כמו אחרי הודעה על רצח ראש ממשלה. פתע בהתעוררות פתאום, נשא אחד העובדים הזוטרים באזני חבריו הנכאים, כהנרי החמישי אצל שייקספיר, את נאום המוטיבציה הפואטי הבא:

 

אתם לא יודעים מה הולך להיות

תהיה מלחמת עולם, מלחמת גוג ומגוג, מלחמת כל בכל

הרבה ימותו בהּ, אולי גם אנחנו נמות

כפרה עליי, ה' (=השם) ישמור את הנשמה שלי

אבל העיקר —

 

<וכאן הייתה פאוזה רבת רושם>

 

אבל העיקר—

 

<וכאן נאנק מעומק- לבו וצעק>

 

יאללה בית"ר!

 

כאן פרץ הוא ופרצו כולם בשירת המנון אוהדים משוחררת ומלאת דביקות, לפי מנגינת השיר 'היום, היום הזה ממש' שהושר על על ידי דורית ראובני בשעתו, וחודש לפני שנים מספר על ידי שרית חדד. לא הצלחתי לעקוב אחרי מלות ההמנון אבל הוא כלל הרבה אזכורים של צבעי הקבוצה: צהוב-שחור.  

נסיתי לשמור על ארשת רצינית, כי לא ראיתי סביבי אנשים משועשעים כלל. אדרבה, חשבתי, מוטב מלחמה על המגרש מאשר מלחמה ברחובות. בבניין בית"ר ירושלים ננוחם, ולא בהעפת ג'יפים במטעני נפץ ברחובה של עיר.

ניגשתי. שילמתי את החשבון. אחלתי לחיילים הצלחה בהמשך דרכם.   

כשנשאתי את השקיות, הומות הירק, בשובי מן החנות, הרהרתי בכמה נקודות:

[א]. ישנם אנשים המוכנים למות בידיעה שבית"ר ירושלים תמשיך לשגשג אחרי מותם. פעם היו מקדשי שם, שנהרגו בעיתות שמד, בידיעה שאפשר שדתם תמשיך לשגשג אחריהם. אירע אף לי שכאשר הרהרתי במוצאי החיים, שאבתי עידוד שכאשר יגיעני הרגע ההוא, אוכל לחשוב על כך שהאנושות עוד תמשיך אחריי, אנשים ייוולדו וימותו, יילמדו, יעסקו בדברי חכמה, באמנות, חלקם ודאי יצעדו בעד נתיבי רוח בהם צעדתי בשעתי, אף הם ימצאו את חוויתם הייחודית בחיים האלו. כל אחד מעוניין שמשהו יימשך גם אחריו.

[ב]. ישנו צורך אנושי בהמנונים. המנונים הם סוג של הבעה משותפת. אז נכון שהמנונים לאומיים תמיד נתונים בסוג של מחלוקת. אבל ישנם שירים המגדירים קבוצות אנושיות, ואלו נזקקים להם לא רק בכדיי ללכד את השורות ולשאוב עידוד, אלא על מנת לזכור ולהזכיר את מה שמייחד את כל אחד מחברי הקבוצה. מהם האידיאלים שבשמם הוא הולך ואשר לאורם הוא חי את חייו. למשל, לזוגות רבים יש את השיר שלהם. אנשים רבים נושאים בקרבם שיר שמסמל בזיכרונם הרגשי תקופה שלימה, ואת תמצית הקשר עם בני אדם שנכחו בחייהם באותו זמן.

[ג]. שירת ההמנון המסויים, בין אם הוא המנון קבוצתי- חברתי ובין אם הוא שיר שנבחר על ידי האדם כהמנון אישי בלבד, היא חוויה שמעניקה לאדם אישור. ורוב האנשים זקוקים הלא לאישור על מעשיהם. כמו ילד הנושא עיניים אל ההורים בכדי לברר האם מעשיו רצויים בעיניהם. כך שירת ההמנון כמוה כאישור עצמי על כך שהאדם זוכר עדיין את העקרונות שלאורם הוא חי. מילות ההמנון אינן צריכות כמובן להיות דווקא פמפלט אידיאולוגי, אלא דיי שיזכירו לאדם את דעותיו ואת אמונותיו הבסיסיות, והנה אישר את עצמו. מובן כי שירת ההמנון הקבוצתי- חברתי (דתי, אידיאולוגי וכיו"ב) מאשר לכאורה את הפרט בעיניי הקבוצה.

עלו בי גם כמה הרהורים על תפקידם וחשיבותם של המנונות בזמן העתיק ובדתות קדם ובתפקיד התיאורגי- מֶגִי שיוחס לאמירתם, כפותחים נתיב אל האלהות, אבל לא כאן אלאה בדברים. כי כשנכנסתי לביתי והתיישבתי על יד המחשב, נזכרתי פתע-פתאום בהמנון שחיבר ג'ק קרואק (1969-1922), ממכונניו ומייסדיו של דור ה- Beat  האמריקני, אשר פתע- פתאום הלם מאוד את תחושותיי. ישבתי לתרגם אותו (קצת בחיפזון) והריהו לפניכם/ן:

 

המנון//ג'ק קרואק

 

וכאשר הראיתָ לי את גשר ברוקלין

בבוקר,

אה, אלהים

ואת האנשים מחליקים ברחוב על גלדי קרח ומיים,

פעמיים,

      פעמיים,

שני אנשים שונים

חצו, בדרכם למקום עבודתם,

כה קשובים ומשתדלים,

אוחזים תחת זרוע את חדשות הבוקר היומיות

מעוררות הרחמים

מחליקים ונופלים על הקרח

בתוך חמש דקות

ואני בכיתי, בכיתי,

אזיי לימדתני דמעות, אה

אלהים בבוקר,

אה, הוא

ואני שְעוּנים אל שאון בכיו של פנס הרחוב

דרך עיניים,

       עיניים,

     איש לא השגיח בבכיי

      או שהיה למישהו איכפת

      אך, או אז, ראיתי את אבי

      ואת סבתהּ של אמי

      ואת שורת הכסאות הארוכה

      ושומרי-דמעות ומתים,

      אה אני, ידעתי אלהים שיש לך

      תכניות טובות יותר מאלה, כך

שיהיו אשר יהיו התכניות שיש לך בעבורי

מפריד-המלכוּת,

עשה את זה קצר

חולף ביעף

עשה בבת אחת

הבא אותי הביתה אל האם הנצחית

עוד היום

לשירותך, בכל אופן

(עד אז( 

 

(1959)

 

[Jack Kerouac, 'Hymn', City Light Poets Anthology, Edited by Lawrence Ferlinghetti, City Light Books: San Francisco 1997, pp. 131-132]

 

   פניתי, כה וכה, לא היה לי עם מי לשיר. גם לא ידוע לי שמישהו הלחין שיר זה. דרך החלון, מעט מעל המחשב, החל לרדת ערב. סגול, הולך ומתרוקן מאור. איני חולק על העדפותיהם של עובדי חנות הירקות, איש באמונתו יחייה. אך אני מבכר את האם הנצחית, גם אם אין לי כל ודאות לקיומהּ עדיין.  

 

  

 

  © 2008 שוֹעִי רז

Read Full Post »

תנו רבנן: מעשה בתינוק אחד שהיה קורא בבית רבו בספר יחזקאל והיה מבין בחשמל ויצאה אש מחשמל ושרפתו וביקשו לגנוז את ספר יחזקאל (תלמוד בבלי מסכת חגיגה פרק שני דף י"ג). 

קשה לשאת ספרים. אדם רואה עץ וכותב ראיתי עץ. וישנם ספרים אודות ספרים […] תארו לעצמכם יהודי והיהודי יושב על כסא והכסא בעולם. את בדידותו הגדולה של היהודי. לכמה חלל נזקק אדם עם כסא וכמה חלל ניתן לו. (יואל הופמן, Curriculum Vitae, הוצאת כתר: ירושלים 2007, פסקה 41, ללא מספור עמודים)

 

   הזדמנתי באחד מימי השבוע שעבר לרחובה של בני ברק על מנת לרכוש עותק מן המהדורה החדשה שערך המקובל ר' יעקב משה הלל, ראש ישיבת חברת אהבת שלום בירושלים, לחיבור הקלאסי שער הכוונות (שער התפילה, שער א'  מספר הכוונות) לר' חיים ויטאל משום רבו, ר' יצחק לוריא אשכנזי (=האר"י). חיבור נאדר זה, המעתיק את עולמו המחשבתי- תיאוסופי של ספר עץ חיים לשדרתה הפנמנולוגית של ההלכה, ועיקרו מסירת סתרי תורה בעניין קיום המצוות וכוונתן הרוחנית, ראה אור במהדורות אחדות, ממהדורה שנערכה על ידי ר' שמואל ויטאל בנו של ר' חיים ויטאל, יצא כעת לאור לראשונה מכתב יד ערוך על ידי ר' חיים ויטאל, משמע: הקורא יכול תוך עיון בחיבור להתקרב עוד לקבלה הלוריאנית גופא, באופן שעל פניו קרוב יותר למקור העלום והחידתי ולפני שהוטלו בה שינויים והגהות מאוחרות (מן האר"י גופו, כמעט ולא נותרו כתבים, זולתי פרגמנטים וביאור קצר על ספר יצירה שחיבר בנעוריו, ושאינו מלמד עדיין על עתידו של הנער כאחד מגדולי המקובלים שחיו מעולם).  

   רגיל ומחבב אני כמה חנויות ספרים בני ברקיות, יותר את אלו, השוכנות רחובות צדדיים, אשר יכול הקורא לעמוד בהן עת לא קצרה, ולעיין באלפי הספרים העומדים על המדפים; אוהב אני ממש, חנויות שמרחבן גדול, ציבור לקוחותיהן קטן אך נאמן מאוד, ומגוון הספרים רחב- וכולל זולתי באורים על התלמוד ועל המקרא, וספרי הלכה ופסיקה (שאלות ותשובות) גם ספרים חדשים גם ישנים בתחומי ההגות היהודית. עוד יותר מחבב אני שיחות בלתי צפויות שהתרחשו אגב שסקרתי את המדפים, כך הכרתי לפני שנים מספר מקובל ואינטלקטואל חרדי גדול ורב, צנוע מאוד בהנהגותיו, שביקש לבחון מדוע זה בחור צעיר אשר כמוני אוחז בחיבור הקבלי, קל"ח פתחי חכמה לר' משה חיים לוצאטו, ומה הוא מקווה ללמוד ממנו? בשיחה שראשיתה נסב על אשכנז של המאה השתים עשרה [חסידי אשכנז] עבור דרך איטליה ואמסטרדם של המאה השמונה עשרה [אברהם היררה והרמח"ל] וסופה בליטא של המאות השמונה- עשרה והתשע-עשרה [מהגאון מוילנה ועד ר' יצחק אייזיק חבר], חלפנו יחדיו דרך עשרות חיבורים, אישים ודעות. הנה כי כן נוצרה לפתע סוג של ידידות אינטלקטואלית שהצליחה לגשר על פני פער גילאים של כחמישה עשורים תמימים בכוחה של אהבת תורה, אדם וספרות; ואולי, כפי שטען תמיר גרינברג, בשירו על היש הפיסיקלי [נדפס בספרו: על הנפש הצמאה, עם עובד: תל-אביב 2000]: 'בין חניות הספרים שרה הרוח/את שיר תהלתו של האדם' )שם, עמ' 35),

   ברכתי את בעל החנות לשלום ונכנסתי אל תוככיה. כמה מסדרונות של ספרים. האחרון שבהם כולל שלשה ארונות שניים מהם מקבילים זה לזה ארוכים ועוד אחד קצר המגשר ביניהם כתבנית שער ארוך וצר: מחציתו חיבורים בקבלה מחציתו חיבורים בחסידות [מדור קבלה וחסידות, כמו שמכנים זאת, בכמה מן האוניברסיטאות בארץ] אתרתי מייד את החיבור שחיפשתי וכבר פתחתיו בכדי לבחון את חידושיה של המהדורה ולעמוד קצת בסודם של דברים הנכתבים שם, כאשר נחו עיניי על ילד חרדי, כבן עשר לערך, רוכן אל מדף חצי ריק, גבו פונה למעבר ומעיין בשקידה בספר עב כרס. תחילה חשבתי כי מעיין הוא בספר חסידות, אבל משהו בתנועותיו לימד כי הוא נתון בלחץ, מצוקה או בהתרגשות ניכרת, כמו קורא דבר מה בגניבה, ומגונן בגופו על הספר לבל ייראו במה הוא עוסק, כמי שיודע שהדבר אינו מותר לו. בשלב כלשהו הרגיש בנוכחותי, סגר את הספר, וכמי שנתפס בקלקלתו ניסה להחזירו במהירות למקומו. המדובר היה בספר עב-כרס למדיי וגדול בתבניתו, ומחמת הצפיפות על המדף וזרועותיו הקצרות התקשה הילד מאוד בהחזרתו למקומו הראשון. נסיתי לגייס חיוך ידידותי וקול רגוע ומרגיע ככל הניתן ושאלתיו האם הוא זקוק לעזרה בהחזרת הספר למקומו. בשלב זה הרים הילד את פניו אליי, הבעה חוששת משהו אך מוקסמת ממה שגילו עיניו בספר קודם לכן, כפה שחורה ללא פיאות מסולסלות. הניח את הספר בחופזה, שוכב על טור ספרים, נשא רגליו, חלף על פניי, ונמלט בריצה מן החנות.

   בשבריר הרגע אחר כך ניסיתי לחשוב על שאירע. הפכתי את הספר שהילד השאיר.  היה זה ספר  עץ חיים, חיבור היסוד של הקבלה הלוריאנית (קבלת האר"י), חלקו הראשון של הספר שהחזקתי תחת זרועי, קרי: שער הכוונות. חשבתי על הילד. היות שמדובר היה בשעת צהריים דומה שהתגנב מן המוסד החינוכי אשר בו הוא לומד על מנת להציץ בספר זה בהיחבא. אפשר שפחד להיתפס. החברה החרדית אינה רואה בעין יפה ילדים המנסים לעסוק בדברים שאך מבוגרים מעטים זוכים לעסוק בהם על בוריים. האיסור על עיסוק בדברי קבלה עד ההגעה לגיל ארבעים שריר ועומד בשדרות מסויימות של הציבורים הדתיים בארץ. מקורו-  בתפישה ימי ביניימית, שמוצאה דווקא בפילוסופיה, לפיה השכל האנושי מגיע לשלמותו דווקא בגיל זה. הואיל ויצריו של האדם נחלשים בשוך הנעורים, אזיי מהווה תקופה זו עידן של התגברות כוחותיו הרוחניים (והאינטלקטואליים) של האדם על כוחות הגוף, עת רצון לעיון בסודות עלאיים. ברם, בציבורים רחבים, הפך איסור זה לאיסור מיתי מאיים. למשל, ממיודעיי: אדם המחזיק בביתו את ספר הזהר אך אינו מתכוון ללמוד בו עד שיגיע עדי גיל ארבעים, ולא לפני כן. אותו אדם העיר לי הרבה בשעתו, על התיימרותי לשיטתו, לקרוא ולהבין בספרות הזהרית ובספרי קבלה אחרים עוד בגילי הצעיר, ואף אמר לי שדומה אני לתינוק (=ילד) עליו מסופר בגמרא (=תלמוד בבלי) במסכת חגיגה פרק שני, שכאשר עסק בסתרי מרכבה (דספר יחזקאל פרק א'), יצאה אש מן החשמל ושרפתו. בעד אגדתא (=אגדה) זו שבתי שוב לילד שזה עתה נמלט מן החנות. אולי חשש כי אביישהו ברבים. אולי חשש כי אסגיר את סודו לבעל החנות וזה יטלפן להוריו או מוריו שיענישוהו. אולי פחד, שמא אש אכן תצא מן הדפים מחד גיסא, ומהוקעתו ברבים, מאידך גיסא, על שההין לעסוק בדברים שנאסרו ברבים, ושנועדו כביכול, רק ליודעי בין ולנבוני לחש.

 הואיל והיה נטול פיאות ארוכות ולא נשא סימנים מעידים להשתייכותו לאחת החצרות החסידיות (לא כיפה ברסלבית,לא פוזמקים שחורים של חסידות גור גם לא לבנים של חסידות סאטמר) הסקתי כי הינו בן לציבור הליטאי. רבני הליטאים נוטים להצניע את עיסוקם בקבלה. וספרייתם הקבלית על פי רוב מוצנעת היטב. תלמידי הגאון מוילנה (החסיד ר'  אליהו בן שלמה זלמן) הביאו מסורת משום רבם בספר כתר ראש על כך שכבר בגיל שלוש- עשר ניסה לברוא גולם על דרך ספר יצירה, אך הרגיש שעליו לחדול ממעשיו. אפשר כמובן שמדובר בילד סקרן מאוד, שהוקסם מדבר קיומה של ספרות סוד המגלה סודות אלהיים כמוסים ורצה לבוא בסודה; אפשר כי מדובר בעילוי תורני צעיר, אשר יבוא יום ויתפוס את מקומו בינות המקובלים, ומי יודע, כך חשבתי, אולי יהיה גדול וגאון כקודמו הוילנאי. אפשר גם שאת אותה חמדה שמוצאים ילדים רבים (ביניהם ילדיי) בספרי הארי פוטר, ובפנטסיה של היות קוסם ומכשף טוב הנלחם בכוחות הרע, איוה אותו ילד לאתר ולמצוא בין דפי ספר עב- כרס ועתיק יומין, ספרו של האר"י, טעם לרגע מפרי עץ חיים ותקן בדמיונו עולמות, אחוזֵי טוב ורע, שבורים ומשוברים.  

   דבר אחד ידעתי בודאות, הצטערתי מאוד שלא התעכבתי קמעא, מעניק לו שהות להשלים את עיונו בהשקט ובבטח. עוד ידעתי, כי סקרנותו האינטלקטואלית של הילד, יהו מניעיה אשר יהיו, עשויה עוד לחולל בו דברים נפלאים. שכן הוא במודע ובהעמידו עצמו בסכנה (חברתית, לכל הפחות) בחר להתגנב מבית תלמוד תורתו וללכת שבי אחר חלום אינטלקטואלי או רוחני- משהו שמעבר לסדר היום השיטתי של הלעטת תלמידים בדפי גמרא ובהלכה פסוקה, על ידי רבנים חמורי סבר, בין אם נפשם של התלמידים מתאווה ללמוד מקצועות אלו ובין אם לאו. ידעתי כי מסוגלות זו לברוא (או למצער: לברור) לו חירות משלו, גם בין כתלי העולם התרבותי הנוקשה והנוקדני שבו הוא גדל, עוד תביא עליו טובה מרובה בהמשך חייו. שילמתי למוכר את דמי שער הכוונות ויצאתי את החנות. נושא את החלק השני של החיבור, שבו עיין הילד קודם לכן. יהי רצון, קיויתי בליבי, שעוד יזכה הנער לרכוש לו עץ חיים משלו ויזכה לעיין בו מתוך רוחב רוח ועין טובה וימצא בו את אשר הוא מבקש. 

*

סדרת כתבי האריז"ל השלם: שער התפלה [שער הכוונות], דרושי הכוונות לרבינו האר"י ז"ל בעריכת הרח"ו ז"ל היוצאים לאור לראשונה על פי כתיבת ידו, יוצא לאור פעם ראשונה על ידי המכון להוצאת ספרים וכתבי-יד אהבת שלום ויד שמואל פרנקו, ירושלים תשס"ח.

  

©2008 שוֹעִי רז.

Read Full Post »

-א-

 

 

עוד דברים  שנשברו חוץ מחיות, רשימה חלקית: היכלות, כיסא הכבוד, קן ציפור, משיח, ארץ, מולדת, חסד, רחמים, אדמה, מלאכים, מתיבתא דרקיעא, ירושלים של מעלה, שלום, ואהבת לרעך כמוך (שם, שם, עמ' 171).

 

*

   כבר חלפו שלשה שבועות ויותר מאז שסיימתי לקרוא את ספרה של חביבה פדיה בעין החתול ועד כה התקשיתי לכתוב עליו. ישנם ספרים,ספרים יחידים, להם אני חש כי יש להם חיים משל עצמם- רצוני לומר, ספרים שיותר מאשר הכרתו של הקורא (או המבקר) פועלת בהם, הספר פועל בתודעתו של הקורא. זוהי הנקודה המופלאה של הספרות הקבלית לדידי. יותר משאתה חש כי תפישותיך פועלות על החיבור הקבלי, באם תתמסר לקריאה מדוקדקת של טקסט קבלי מתוך הבנה נכוחה של העולם התרבותי מושגי בתוכו פעל המקובל, תמצא את עצמך סחוף אחר הכרות חדשות, עולמות חדשים אליהן עשוי האדם לכונן הכרתו.

   אבהיר עצמי, איני נמנה על הסוברים, כי הקבלה הנה תורת אמת בלעדית (כטבעה של אורתודוכסיה, בתרגום מיוונית: דעה אמיתית),ובה ארוגה החכמה האלהית בגילויה האפשרי המיטבי לאדם. אני רק מחזיק בעמדה לפיה ספרות הקבלה המגוונת מאוד, לשיטות שונות ולהשגות שונות, הינה הקורפוס שהפליא להציע את המגוון הרחב ביותר של אפשרויות הכרתיות ומוקדים שונים לריכוז ולכינון ההכרה האנושית בספרות הרבנית- יהודית, חלק מהכרותיהם של המקובלים הושתתו אמנם על עולמות מחשבה לא יהודיים לכתחילה, ובמיוחד דוקטרינת ההאצלה הניאופלטונית, הנוכחת החל  בפרק קמא דספר יצירה עבור בשיטתה של חבורת ס' הזהר ושל ס' עץ חיים לר' חיים ויטאל, וכלה בחיבורי הקבלה מן המאה השמונה עשרה ואילך לגילוייהם הליטאיים, החסידיים והמזרחיים (הן בצפון אפריקה, הן בעראק, הן בתימן והן בארץ ישראל). כמו גם פרקטיקות תיאורגיות- מגיות ואקסטטיות שהורתן עוד עוד בספרות מסופוטמית עבור דרך הקורפוסים הגנוסטיים, ההרמטיים והכלדאיים, ובאסופות ניאופלטוניות משלהי הזמן העתיק, פרי ליקוטם של פילוסופים בני האקדמיה האפלטונית המאוחרת באתונה. שעה שהקורא בפילוסופיה היהודית של ימי הביניים עשוי לכונן הכרתו בין תפישות קוסמולוגיות המהוות וריאנטים על אותה מערכת מטפיסית, הציעה הקבלה לגילוייה השונים מבנים מחשבתיים השואפים להגיע עדי חויות על-רציונליות, עתים כשלב שלאחר העיון הדיסקורסיבי בספרות הרבנית ובמדעים, ועתים ללא למודים מכינים, אלא מתוך הכנה של טהרה והתקדשות. לדידי, טועה הקורא הסבור כי ספירות, אותיות, פרצופים, עיגולים ויושר הנם התפתחות ישירה של מסורת אחידה מקדמת דנא (מה שמקובל למדיי בעולם הרבני). המובהק בקבלה הוא דווקא השוני והמגוון הרעיוני הצבעוני העז מאוד, כמניפת זנבו של הטווס. השיח שנהלו מקובלים עם מסורות שונות ומשונות על מנת להביאן לידי סינתזה או על מנת ליצור מכמה שיטות שיטה חדשה, שהורתה בלימודיו בכתבי קודמיו כמו גם בגילויי רוחו, הם פרי העושר התרבותי המופלא שניתן למצוא בספרות זו. מופלא עוד יותר לגלות כי חיבור פרוזה פיוטי בן- זמננו עשוי לשוחח עם המסורת הקבלית העשירה, ולא זו בלבד, אלא להוסיף לה נופך ייחודי משלו. לא בכדי, דומני כי מארג הסיפורים הקלאודוסקופי המרכיב את בעין החתול– הרבה מעבר להיותה יצירה ספרותית יוצאת דופן, הנה, בכמה מחלקיה, יצירה קבלית עצמאית, שלא רק עומדת בתווך של הספרות הקבלית, אלא הופכת לחלק משדרתה ואבני בניינה. לא ספרות המושפעת מן הקבלה (כגון: ח"נ ביאליק, גוסטאב מיירנק, ליאו פרוץ, זלדה,דוד שחר,אומברטו אקו ויואל הופמן וכיו"ב) אלא יצירה החותרת לעמוד כחוליה בשרשרת היצירה הקבלית לדורותיה.     

   חביבה פדיה, פרופסור העוסקת בחקר הקבלה והחסידות, משוררת מוערכת (מתיבה סתומה ו-מוצא הנפש), מבקרת תרבות, הצליחה לפתוח בספרה זה צוהר לתודעת העולם הייחודית של הקבלה, ולהתמסרות ההכרה של המקובל לעבודת אלהים- אלא שחידושה הגדול של פדייה נובע מן החוג של חסידי ואנשי מעשה שמצאה לעצמה בבאר-שבע, הליכתה אל משפחת המודרים, הנדחים אל שולי החברה, אל חוג מגדלי החתולים הבאר-שבעי: נשים מבוגרות אלמנות (רוזה-חתולים), בעלי-תשובה סחופים וספק- מטורפים (ידידיה)- כולם נודדים בלווית חתולים, אוספים אותם אל בתיהם ואל ליבם, מצטערים עימם על כל שטח שנגזל מידיהם על ידי קבלנים ותומכים בהם בעת פציעותיהם. כאשר הוטרינר העירוני,קשה הלב, קורע חתולים מאת מגדליהם וחבריהם האנושיים, אלו ואלו (חתולים ובני אדם) סובבים קרועי לב כגלות שכִינה, כמו נקרע חוט החסד התלוי ועומד מעל ההוייה כולה, אשר רק מעטים עוד נושאים את זכרו. פדיה מתלווה עליהם ועתים אף מובילה אותם, כראש חוג קבלי סודי, או כאדמור"ית, המבקשת להוביל מהפכה בהתייחסותו של הישראלי לסביבה ולחי, אשר הפכו לחומרי גלם ולקרבנות של תאוות ממון של קבלנים, בעלי הון ועושי דברם, המרעילים את שותפיהם בעלי החיים בשל בצע כסף. פדייה אף מיטיבה לקשור קשר בין ההתנכרות לסביבה ולחי ובין ההתנכרות הרגשית לבני האדם, ואף למעשה מציעה, ללא כחל וסרק, בחלקים אפוקליפטיים יותר של החיבור (חלקו הראשון, המציג את פדייה כתלמידתם של נביאי התוכחה המקראיים), כי במקום בו מרעילים בעלי חיים וגוזלים את שטחי מחייתם אין מנוס אלא שבסופו של דבר יפנו את אותה אלימות כלפי האדם, ללא הבדל מין ועם.    

 

-ב-

*

דבקה בי אחר-כך אמונה טפלה שאם חתול שמעולם לא נענה למגע אנוש ואין לו רצון להיכנס לבית מגלה פתאום דחף להציץ או לפרוץ או להיכנס לבית, הוא עומד למות. […] יש חתולי רחוב שמתוך קיום יחס זהיר ומסוים של נדיבות וקשר עם אדם, נמשכים בשעת מותם אל מעונו של אותו אדם כמהות אקס-טריטוריאלית. נמשכים הם אל האדם היחיד שבתוך הזרות המוחלטת החוצצת בין החיה לאדם שנתן להם גם חיים. וכן הרצון להתקרב אל הזרות הזאת בשעת המוות, המאפיין את החתולים בדרך כלל, מבטא בעת ובעונה אחת גם את הרצון אלהתקרב אל החיים. הוא מבטא את התחושה של המוות לא רק כאין וכהעדר, אלא כיש ראשון, כמקור. מבטא תחושת הסוף כתחושת הגעגוע הביתה, הגעגוע אל החזרה. החזרה אל האם הגדולה (שם, עמ' 367-366).   

 

   דמויותיהם עזות הרושם וחדות המבע של החתולים שדר, תשע (לשעבר ג'ונג'ון ג'וניור), עדינה, האפור המלך וקונפוציוס, הולכים עימי כבר שלושה שבועות לכל מקום. פדיה מגלה כלפיהם אהבה השמורה לרעים אהובים, יותר מאשר פליטים בני עולם החי ובני חסות. פדיה מדגישה את אפיו של כל חתול, והתבוננותה בחיי החתולים מביאה אותה לא אחת לרפלקציה עמוקה על חייה ועל החיים האנושיים. על אף שפדיה מביאה בספרה מסכת מקורות רבנית וקבלית מרשימה העוסקת בבעלי החיים, בהתנהגותם, ביחס האנושי עליהן וכיו"ב, כל אלו מהווים לפדיה לא אסמכתא בלבד אלא אבני בניין לתפישתה חדת המבע. דומה כי אליבא דפדיה האדם והחי אינם אלא חוליות בשרשרת ההוייה הגדולה. פדיה כמו שבה ושונה את תפישתם של הסטואיקנים היווניים אודות הפַּנוֹיְמַה, הרוח הגדולה, הנחלקת לכל הברואים, והנוטעת בכל ברוא את תכונותיו הייחודיות, על פי התכונות המצויות באותו המין. תפישה שוויונית זו, הגורסת למעשה שוויון בין כל הברואים, באשר כל אחד מהם נוטל חלק ברוח הגדולה על פי מסוגלויותיו וכשריו, מהווה כמובן ביקורת חדה על המסורת הרציונליסטית האירופאית של הנאורות, והורתה אצל דקארט, אשר קבע כי בעלי החיים הנם יישויות מתפשטות בלבד, כעין אוטומטים או מכונות משוללות רגש ותבונה. פדיה אינה מהססת לבקר גם את האתיקן היהודי הגדול של המאה העשרים, את עמנואל לוינס, על שינק את שיטתו מהתבוננות באהבה האנושית שעשוי כלב להעניק לשבויי מלחמה כאשר האנשים סביבם מתייחסים אליהם כתתי- אדם [כוונתה לסיפור על הכלב בובי, 'הקנטיאן האחרון בגרמניה' המובא בספרו של לוינס חירות קשה, המהווה כעין אנקדוטה מימיו כאסיר במחנה שבויים על אדמת גרמניה]. פדיה טוענת כי 'האחר' הלוינסיאני נוסד, בין היתר, על יסוד התנהגותו של הכלב, אלא שכרציונליסט מערבי והוגה אירופאי, הכלב נשכח, ומה שנלמד מכלב הפך לאנקדוטה חולפת, ואולי לוינס צריך היה לכונן הכרתו לא רק עבר 'האחרים' מקרב בני האדם אלא להמשיך ולהתבונן בבעלי- החיים גם לאחר זמן. פדיה מצידה מנסה לדרכה לחזור לדרכי ההתבוננות העתיקות בטבע ובמכלול הברואים מתוך יחס של כבוד ושל פליאה, ומתוך רצון כן ללמוד מכל קיוּם הנמצא במרחב האלהי.

    אלמנט נוסף ברבדים הרבים המתגלגלים בספרה, רצוא ושוב, הוא הרובד האנדלוסי (ספרד המוסלמית). בקטע מסויים מדברת פדיה על הזיקה השוררת בין אישונו של החתול ובין הלבנה. הדבר העלה בקרבי הדהוד אסוציאטיבי לשיריו של שלמה אבן גבירול (נפטר 1058), אשר הרבה לשורר אודות הלבנה. בספרות האנדלוסית הערבית- יהודית היתה הלבנה אלגוריה לנפש הכללית ממנה נאצלו הנפשות האינדיבידואליות, ומשם ירדו אל עולמינו, ואליה (אל הנפש הגדולה, נפש העולם) הן עתידות לשוב. דומני אפוא כי החתול המתבונן באור הלבנה בערגה ובנהיה הפך על ידי המחברת למטפורה לנהייתה של הנפש האנושית המתבוננת אל מקורה וכור מחצבהּ. ברם, גם הרעיון של הפנוימה,אותו הזכרתי לעיל, מצוי היה בקרב היהודים הספרדיים בני תור הזהב. לכך תרמה מציאות ספרו של הפילוסוף הניאופלטוני המוסלמי, עבדאללה מחמד אבו סיד אלבליוסי (נפטר 1127), כתאב אלחדאא'ק (=ספר הערוגות, תורגם לעברית במאה השלוש עשרה בשם: ספר העגולות הרעיוניות), שאמנם תיאר שרשרת הוייה שלמה שבה כל המצויים ארוגים בסדר הייררכי, מחד גיסא. ברם, סדר זה לדידו הנו מעגלי וכך כל אחד מן הנמצאים הופך להיות חוליה חיונית שווה והכרחית בסדרי ההוייה וקיומה.      

 

-ג-

 

   באחד מאותם רגעים נדירים שבהם נפתח לרגע סגור ליבו והיה כתיק המקיא את כל תכולתו החוצה ובקושי נסגרו כפתוריו שוב, אמר לי, כמה ארוכה היתה דרכי עד שהבנתי שהכלים השבורים חיוניים הם, אין לנו מה לעשות בכלי מתוקנים. רק הכלים השבורים נותנים לנו את מצב המשחק הנחוץ כדי לשרוד את משך חידת היותינו כאן. ועם זאת, בני, דע לך כי אין כואב מפצע שבירתך שלך (שם, עמ' 184).

 

   בראש תהלוכה רבת- רושם של מודחי באר שבע ושל חתולי הרחוב, צעדה של יופי ומצוקה השזורים יחדיו צועדת פדיה, לא כמפגינה, לא כנביאה מילניאריסטית, אלא כפייטנית מתריסה התובעת את עלבונם של חיים מודחים ורושמת את יופיין הטבעי לאור החסד האלהי של החצרות האחוריות. לא על מודחותם של החיים הבאר שבעיים, בור האשפה ושרוול הרעל של המרכז (רמת חובב ואתר דודאים), מספרת פדיה, אלא גם על הגלות של הגלות, חיי בעלי החיים ומגדליהם, ברובם אנשים עריריים, בעלי עבר פסיכיאטרי, אך טהורי לבב, הרואים ברחמים ובחמלה על סובביהם (גם לכשהם אינם חיים ברווחה) את תכלית היותם עלי-אדמות. אלו נתקלים שוב ושוב באטימות הרשויות, האומרת שוב ושוב לדרדרם לידי אשפוז כפוי או סוף אבדני. פדיה מתארת זאת כך שבאשר כבוד האדם הפך להיות פרי של השכלה ושל סטטוס סוציו-אקונומי אין מי שיאזין לשוועת העני, כל שכן לשוועת החיות. פדיה אף מגוללת את פרשת אי היכולת של סובביה, אנשים המגדלים בביתם בעל- חיים, להבין מדוע יש האוספים בעל חיים פצוע מן הרחוב ומביאים אותו אל הוטרינר; פקידי הרשויות מוצגים על פי רוב כאדישים לכל סבל, אנושי כלבי או חתולי; המציאות, הקיום המדיני כולו, כמו אומר, אליבא דפדיה, לשרת את עשירי המרכז, לגייס את החוקים לטובתו, ולאבד מן העולם את אלו שלא זכו או יזכו לבוא בקהלם. קבלנים או סתם אזרחים עשירים וכבודים, בעלי קשרים במסדרונות השלטון, יכולים לשסות את כלביהם באין מפריע בחתולים חולפים. בנוסף לכך, הריחוק מן החתולים ומן הכלבים שהודחו מתוך הבתים החרדיים מביאים את האנשים המשתייכים לציבור זה לגילויי אכזריות או למצער לגילויי אדישות לסבלן של החיות. חלקים מבני העליה מחבר העמים מסתכלים על החיות בניכור רגשי, ואף הם מרשים גילויי אכזריות כלפיהם. מול התמונה הפסימיסטית מאוד שמציבה פדיה, בהם נותרים חתולי הרחוב חסרי הגנה נתונים לכל משיסה ופורענות שתתרגש על ראשם, היא מספרת את ספור מאבקם של אוהבי החיות הבאר-שבעיים, שאינם חדלים ממאבקם, על אף התנאים והנסיבות המורעים כל העת. באר שבע של פדיה הנה אפוא עיר בעלת יופי טבעי הולך ומתכלה, מוסר אנושי הולך וחדל, אשר רק עוד נקודות רפות של אור אנושי וחייתי מרקדות בה עדיין על שלוליות הצל.

  פדיה, כפי שכבר הזכרתי לעיל, קושרת עצמה לכל אורך החיבור לשרשרת אנושית נוספת, היא שרשרת המקובלים שלפניה. חיבתה למקובלים שוליים, כמעט מודחים, ניבטת גם פה. על אף שפדיה הקדישה אחדים מספריה לקבלת פרובנס, ולקבלת הרמב"ן ותלמידיו בברצלונה וגלילותיה. על אף שעסקה בהיבטים אחדים במחשבת הקבלה הלוריאנית ובמיוחד בתרגומים ופירושים חסידיים לקורפוסים הזהרי והלוריאני- בוחרת פדיה לדון שוב ושוב ולהעלות את זכרם של חיבורי סוד וחיבורי קבלה, חלקם חיבורים קלאסיים וקאנוניים, אלא שאתרע מזלם ואינם נלמדים או שגורים על פיהם של קהילות הלומדים, כוונתי במיוחד לתורת הסוד של חסידי אשכנז, לספר מערכת האלהות האנונימי המיוחס לרבנו פרץ מקורביל, בעל התוספות, ואינו לו, ואף על פי שר' משה קורדוברו, אולי גדול מקובלי צפת, ייחס את החיבור לר' טודרוס הלוי אבולעפיה, המקובל בן שלהי המאה השלוש-עשרה, יש המייחסים אותו כיום למי מתלמידי ר' שלמה בן אדר"ת, תלמידו הגדול של הרמב"ן. מקור נוסף עליו נשענת פדיה בהרחבה הוא קובץ החיבורים הביזנטיני האנונימי, ספר הקנה וספר הפליאה, וחיבור אנונימי נוסף מן הקבלה הספרדית, ס' התמונה. חיבורים שנותרו מעט נידחים גם בקרב המכוונים והמעיינים בספרות הקבלה. הספרים הביזנטינים הנזכרים היו אמנם יחד עם ס' הזהר מקור חשוב לשבתיי צבי וחוגו במאה השבע- עשרה, אבל דומני שזולתו לא הרבה השתמשו בהן כאבני יסוד בשיטתם (זולתי בחסידות). מורה הקבלי (הדמיוני?) של פדיה נקרא לא במקרה רבינו פרץ, כשמו המשוער של מחבר מערכת האלהות. במקום אחר מוזכר כי לר' פרץ יש אח ושמו זרח (כשני בני יהודה המקראי) ואפיוניו מלמדים כי מדובר באקדמאי שכלתני- רציונליסט מובהק, הכולא את חייו הרגשיים ומרסנם והולך שבי אחר ניתוח אנליטי קר ומנוכר. פדיה אמנם אינה חושכת שבטה מן אנשי הסגלים האקדמיים צרי העיין וקטני הלב, אלא שבאחד הסיפורים בספר 'לשון' היא מביעה את מלוא ביקורתה על הפוליטיזציה ועל הגווארדיות/קליקות של האקדמיה, הרוחצות בנקיון כפיהן ושיטתיהן שיטות של אלימות כוחנית, הדרה והשתקה. פדיה נוקטת בסיפור זה כתיבה אזוטרית ממש ורק באחריתו היא מגלה בקצרה מאוד את כוונתה ומורה על מושא תוכחתהּ.

   באחד מסיפורי הספר,מביאה פדיה כביכול ראשי פרקים בחיבור סוד משום רבינו פרץ,מורהּ,פרק זה,לדידי הוא חיבור העשוי לעמוד כחיבור קבלי חדש,מאמר מכונן באופן העיון בקבלה ומסקנותיו, או למצער (כלומר: לכל הפחות) להחליף את המאמר 'עשרה מאמרים בלתי היסטוריים על הקבלה' למייסד ענף חקר הקבלה האקדמי, פרופ' גרשם שלום (נפטר 1982), מאמר הנחשב, בעיקר על ידי תלמידיו החיים של האיש למאמר מיתולוגי ומייסד, ואינו אלא עשר הערות ערוכות על תפישתו של שלום את הקבלה כתופעה רוחנית. קריאה עמקנית בסיפורים 'השבירה' ו- 'הערה על השבירה' (עמודים 171-163) וכן בסיפורים: 'חבלים: סוד מערכת ההויה', 'בשער התוהו וכלב הזמן' (עמ' 185-179) דמו בעיניי לקריאת חיבור קבלי עצמאי אוטונומי, ששיבר את כליי, ועתה אוסף אני אותם ומחברם- מלכדם, זעיר פה וזעיר שם, מתוך כאב ויופי, לכדי מבנה חדש-ישן.      

  

-ד-

*

לאט, רק ברגעים בודדים, אנחנו מרגישים את החומר השקוף שבתוכנו, החומר השמיימי- הספירי, המקרין לפנינו את המראות הצובאות על עינינו החלודות, החומר הרואה אותנו בבהירות רבה כל-עך שגם את העומד מאחוריו רואה הוא כאילו הוא מלפניו. רוצים לשוב ולהיות צל כשבגבֵּנו האור האלוהי. מעדיפים להיות צֶלם, אם בצלמו שלו מדובר.

יושבים בתוך המערה, כמו  שיושב האישון בתוך בת העיין ומחכים לראייה.

(שם, עמ' 298) 

 

ועוד לא אמרתי דבר על חתולי- פדיה, הפועמים כבר כחודש בזכרוני, גם לא הרחבתי על הזיקות שפדיה שבה ומוצאת בינם ובין ההתנהגות האנושית, לרעיון המבריק לפיה האדם אינו צלו של הקוסמוס או צל צילו של אדם קדמאה עילאה [אדם קדמון עליון. כל הבריאה היא 'כמראה אדם עליו מלמעלה' (יחזקאל א, כ"ו)] אלא דווקא כמראה חיה (וכבר במדרשי אגדה ובספרות ההיכלות והמרכבה מצאנו כי החיה ושמה ישראל עומדת במרכז השמים), אולי כמראה חתול רחוב. גם עוד לא דברתי על סופרים ומשוררים קודמים שייחדו ספרים ושירים לחתולים. אחד הדברים שעוררוני לרכוש ולקרוא את ספרה של פדיה, משעה שנתקלתי בו, היתה העובדה, ששירים, שאני כותב (ולא מפרסם, לפי שעה), מלאים בחתולים מתרוצצים. רציתי להתבונן במשמעות שמייחסת להם פדיה. באחד הלילות האחרונים, כשטיילתי בעיר לבדי, נתקלתי בחתול רחוב לבן מתמתח על גדר, ופתע נדמה היה לי שאני רואה לפניי את האות א' העברית לבנה בוהקת כעין אור נחשך (אצל מקובלים שונים האות א' היא רמז לנאצל הראשון/הנברא הראשון, לספירת כתר בזיקתה אל ספירת החכמה, ולשֶם אהי"ה). החתול נעלם מאחורי הגדר ואני נותרתי עם האות א', מחייך בהבנה, כממתיק סוד. המשכתי הלאה בחשכה הכמעט מוחלטת במורד הרחוב והאות א' מרקדת לנגדי עוד שעה ארוכה.  

 

 

חביבה פדיה, בעין החתול, עם עובד: תל אביב 2008, 367 עמודים.

*

*

לקריאה נוספת:

חתול מסתורין: על 'בעין החתול' לחביבה פדיה

 

© 2008 שוֹעִי רז.

Read Full Post »