השִגעון שבצלילות הדעת

                        

1

 

נתון במצב מאוד לא רגוע. יושב וצופה בערב בעדכונים השוטפים. הילדים ישנים בחדר השני. כל הזמן מחפשים את כתבינו לענייני ערבים, משל היה זה הציור השבועי לילד ואם רק נביט מעט יותר בבהירות במרקע, יתגלה לנו מיקומו הנסתר. 'כתבינו לענייני ערבים בטלפון' אומר לבסוף השדר. כאילו זו לב הדרמה. קולות הפיצוץ רחוקים. מצלמים כל אמבולנס הבא בשערי בית החולים ועזה היא ארץ נעלמת, היא ארץ אויב עכשיו, ומכאן ועד הטעות הצהלי"ת הראשונה שתפגע בטעות באוכלוסיה אזרחית וברבתי עם. התקשורת הערבית, שהיא היסטרית לא-פחות מעמיתתה הישראלית. הערב מציגים היסטריה. דם ואש ודמעות; תרגום בגוף הסרט: חגיגת מוות.

משרד הבטחון ממגן את אתר הקרוונים בניצן בחוליות של צינורות בטון, המשמשים בדרך כלל להזרמת שפכים לים. זה מביא אותי לחשוב על המנטרה העתיקה לפיה 'הערבים רוצים לזרוק אותנו לים'. אבל הפעם זה משרד הביטחון שלנו. צמרמורת חולפת אותי כי אני נזכר פתע בקוויקווג הפרא בספר מובי דיק, ההולך לישון בארון המתים, צופה את מותו קדימה. לא טוב משפיעה עליי חגיגת המוות הזו.   

מצב רוח של לשוטט בחוץ אבל קר מדיי. חוסר רוגע של חוסר התעלמות, של הבנה של גודל המצוקה האזרחית בשני הצדדים. אני לוקח מהתיק את הספר שעון חול של דנילו קיש שאני קורא שוב ושוב ושוב במשך שנים כבר, לפעמים בבת אחת לפעמים בהבזקים קצרים של תודעה. כאילו היה מִשנה שיש לשנות אותה או ספר שנשמט מעם ספרי הקודש.  

ברשימותיו של מטורף, מאת א"ס, גיבורו של קיש,  ובן דמותו של אביו, האינטלקטואל החידתי,חולה הנפש, שנרצח לבסוף באושוויץ בשנת 1944, אני קורא את הדברים הבאים המדברים אליי הלילה יותר מתמיד:

 

מה הם כל מאמצי האנושות, כל מה שמכונה היסטוריה, כל פועלו של האדם, מה שאדם עושה ומה שעושה את האדם, מה כל-זה אם לא נסיון שווא של האדם להתייצב מול האבסורד של המוות המושל בכל, לתת משמעות למוות, כאילו אפשר לתת לו משמעות למוות, כאילו אפשר להעניק לו פשר אחד מפשרו. הפילוסופים, הציניקנים שבהם, מנסים למלא את חסרון משמעותו של המוות  בהגיון נעלה כלשהו או בתמרון שכלי מבריק, כדי להמציא נחמה לכל, אבל מה שנשאר, לפחות מבחינתי, בגדר סוד לא-מושג, הוא זה: איך עולה בידו של אדם, על אף ידיעת המוות, לפעול ולחיות כאילו המוות מחוץ לו, כאילו אין המוות אלא תופעה טבעית! הרעד שאחז בי בימים האחרונים עזר לי להבין, על אף התקפי חרדה עזים, שמחלתי אינה אלא זאת: מפעם לפעם, מסיבות שאינן ידועות לי, וממניעים שאינם מובנים כלל, אני נעשה צלול, תודעת המוות עולה בקרבי, תודעת המוות כמוות; ברגעים אלה של הארה שטנית, המוות מקבל  את מלוא המשקל שיש לו כשהוא לעצמו, an sich, שלרוב אין בני אדם משערים אותו (כי הם משלים את עצמם באמצעות העבודה והאמנות, מכסים במליצות ערטילאיות על מועקת העדר- הפשר ועל ה- vanitas שלו) ואין הם חשים במשמעות האמיתית אלא בשעה שהוא נוקש על דתם נקישה ברורה ונחרצת, והמגל בידו, כמו בתחריטים של ימי הביניים. אבל מה שמזעזע אותי (אין נחמה בידיעה) ומגביר שבעתיים את הרעידה שבקרבי, היא ההבנה ששגעוני בעצם הוא צלילות הדעת, וכי למען החלמתי- שכן החלחלה הזאת קשה מנשוא- נחוץ לי בעצם שיגעון, טירוף, שכחה, משום שרק טירוף יכול להצילני, רק שיגעון יביא לי ארוכה!  אילו הציג עכשיו דוקטור פפנדופולוס שאלה על בריאותי, על מקור הטראומות שלי, על מקור חרדותיי, הייתי יודע להשיב לו תשובה ברורה ונחרצת: צלילות הדעת. 

(דנילו קיש, שעון חול, תרגמה מסרבית קרואטית דינה קטן בן ציון, הוצאת עם עובד: תל-אביב 1994, עמ' 172-171)

 

שנים אני קורא את הספר, וכבר העליתי בדעתי לא פעם כי א"ס אינם רק ראשי התיבות של שם האב אלא על דרך הקבלה (ודנילו קיש, כאינטלקטואל ודאי היה מודע וער לכך) הוא אין- סוף, קרי האלהות העליונה, ופתאום אני חושב כי צלילות הדעת, המחשבה החושבת את עצמה, נאצלת אל העולמות כולן היא חרדת אי ההיוֹת של כל הדברים, חרדת החלוֹף, חרדת החורבן של העולמות ושל התודעות כולן, העולות אל הנעלם לרָעָוַא (=לרצון) משל היו צלילות דעתוֹ, כי מי שמאבד את עולמו, מה עוד נותר לו. כל המשלים הספיריטואליים מקדמת דנא שביקשו לראות את העולם כשלשלת הויה גדולה ומוסדרת, הרמונית במתכונתה, שנתגלה להם בבת אחת שהם עומדים כל העת באיבו של ספק כאוס קוסמי- מטפיסי נורא. כמי שחווה כאוס בחייו, אני יודע שהדברים נרשמים אצלי כדיסהרמוניים. הפילוסופיה והאמנות עבורי, הן רק נסיונות ליצור הרמוניה אשלייתית- מנחמת של סדר שאולי מעולם לא היה קיים, אולי אבד. מי שברא עולמו (אין סוף) נטע בו גם את חרדת הקץ (הסוף) באותה נשימה ואת צלילות הדעת הנוראה הנושאת אותה. וכן, גם את בנות- לוויתה: המועקה, החרדה, החלחלה והרעד.    

 

2

 

   אני אוהב את ריימונד צ'נדלר. כלומר את הספרים אודות הבלש הפרטי פיליפ מרלו. פעם אפילו התחלתי לתרגם את השינה הגדולה עם חבר שבינתיים אבד לי (בינתיים גם יצא תרגום לעברית). אני אוהב את הדיסהרמוניה של חיי מרלו, את ההכרח לצאת החוצה ולהכניס קצת סדר בכאוס האנושי, לא כאלטרואיסט ולא כלוחם צדק מוּדע, אלא מתוך ההכרח הפנימי, המגובה תמיד בהמון אלכוהול והומור חד, להטיל מעט הרמוניה- אשלייתית- מנחמת בתוך ערב רב של דיסהרמוניה אנושית לגילוייה האלימים והמושחתים. הרמוניה שפוקעת לא פעם אל מול עיניו של מרלו, ועדיין כהכרח שאין מנוס ממנו הוא אנוס לתור אחרי אותו סדר מטפיסי אבוד הנגלה לרגע ושוב חומק אל תוך לילה אפל ללא קץ וקצה. ייתכן שספריו של צ'נדלר מלווים את חיי משום הוירטואוזיות הדיאלוגית והתיאורית של יוצרם, אבל יותר כך, משום שהוא יצר בלש מטפיסי, שכל מפגשיו עם הבריות לדידו, הן ראיות לעולם מטפיסי עלום ואבוד, שאפשר להציץ לתוכו לשיעורין בלבד, אך הגילוי לעולם כרוך בכאב לא מועט.

    באחד מן הספרים הפחות טובים בסדרה, האחות הקטנה (The Little Sister) יוצא מרלו לטיול במכוניתו בתום יום מעייף במיוחד של היתקלויות בפניה המכוערים של האנושות לסוגיה, ועל הדרך גם מטביע יגונו במעט ברנדי, וממשיך בדרכו :

 

נסעתי הלאה עד מחלף אוקסנארד ופניתי לחזור לאורך האוקיינוס. המשאיות הגדולות. עם שמונה וששה עשר גלגלים זרמו צפונה, כולן מפיצות אורות כתומים. מימין שירך הפסיפיק הגדול השמן והמוצק את דרכו אל החוף כמו עובדת ניקיון העושה דרכה הביתה. לא ירח, לא המולה, בקושי רעש גלים. לא ריח. שום זכר לריחו החריף והפרוע של הים. ימה של קליפורניה. מדינת חנויות הכלבו. הרבה מהכל והטוב שבלא-כלום. שוב התחלנו. אתה לא אנושי הלילה, מארלו.

בסדר. למה שאהיה אנושי? אני יושב במשרד ההוא, משחק עם זבוב מת ופתאום נופל עליי פריט קטן ומרושל ממנהטן, קנזס, ומפתה אותי במרמה למצוא את אחיה תמורת עשרים דולר מרופטים. הוא נשמע כמו מנוול, אבל היא רוצה למצוא אותו, אז עם האוצר הזה בחיקי אני מתגלגל לביי-סיטי והשגרה שעוברת עליי כל-כך מעייפת עד שאני כמעט נרדם על הרגליים. אני פוגש אנשים נחמדים, עם ובלי דקרי- קרח בצוארם. אני משאיר אותם שם ומשאיר את עצמי פרוץ לכל התקפה. ואז היא באה ולוקחת ממני את עשרים הדולר שלה ונותנת לי נשיקה ומחזירה אותם בגלל שעדיין לא עשיתי את היומית שלי.

[….] אני לא יודע. אני יודע רק שמשהו אינו כפי שהוא נראה והאינטואיציה העייפה והמזדקנת אך המהימנה תמיד אומרת לי שאם אשחק את המשחק בקלפים שקיבלתי, האיש הלא נכון יפסיד את התחתונים שלו. זה העסק שלי? טוב, אז מה העסק שלי? אני יודע? האם ידעתי אי- פעם? בוא לא ניכנס לזה. אתה לא אנושי הלילה, מארלו. יתכן שמעולם לא הייתי אנושי או שלעולם לא אהיה. ייתכן שאני סתם טיפת פלסמה עם רישיון פרטי. יתכן שכולנו הופכים כאלה בעולם הקר והעמום הזה, שבו מתרחשים תמיד הדברים הלא נכונים ולעולם לא הדברים הנכונים.  

(ריימונד צ'נדלר, האחות הקטנה, תרגם מאנגלית: ראובן לסמן, הוצאת זמורה-ביתן: תל-אביב 1987, עמ' 74-73)

 

 אולי שתיתי מעט יותר מן הרצוי אחר-הצהריים. ישבנו אני וחבר קרוב, במוצאיו של יום אקדמי, במכוניתו ולגמנו מבקבוק סינגל- מאלט אירי משובח. דיברנו על היסטוריה, על האומץ לשאת את ההיסטוריה הספוגה בכל כך הרבה מוות ובכל כך הרבה מתים לשווא ביזמתם של משטרי עיוועים וממשלות איוולות. שחנו גם אודות המטפיסי והאפיסטמולוגי, רעיי הטובים משכבר. על מיסטיקון הלניסטי בן שלהי הזמן העתיק, שחווה חוויה של איחוד מיסטי עם אלה מצרית קדומה, שהפכה עד ימיו לבת דמותה של החכמה הקוסמית-האוניברסלית, לאמור: 'אני יודע את איזיס, אני הייתי איזיס, אבל עדיין איני יודע האם איזיס קיימת'. כבר החשיך. החבר היה אנוס כבר לצאת לביתו הנמצא בטווח טילי הקסאם והגראד. משפחתו ציפתה לו שישוב ולא רציתי לעכב בעדו. נפרדנו פכחים לגמרי, והאוטו שלו זינק על כביש ארבע דרומה. עומד שם, חשבתי לרגע לאורם של פנסי הדרך המנקדים את האפלה בצהוב-כתום, כי גם החברוּת, גם הקירבה האנושית, הנה אף היא, סוג של הרמוניה אשלייתית- מנחמת של סדר, שאולי מעולם לא היה קיים; סדר רגעי בן-חלוף, והוא כל שנחלק לנו, רישום מזכרת מאיזה סדר עלום בתוך האפלה הרוחשת של הקיוּם. קצת כמו לדעת את איזיס. כשהמשכתי ברגל לכיוון ביתי נזכרתי פתאום במרלו, בפרק שהבאתי לעיל, ובמשפט, החוזר ומהדהד בו: 'אתה לא אנושי הלילה, מארלו', וככל שהרהרתי בו, פוסע לצד הדרך, מתנחם בחברתן של המלים, הרגשתי אנושי יותר ויותר .    

 

בתמונה למעלה: Egon Schiele, The Family, Oil on Canvas(1917).

 

© 2008 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז      

 

Read Full Post »

קורבנות, מלחמה: כמה מחשבות על פריזמות שבורות דרכן אנו מתבוננים במציאות

*                                           

*

ליום פטירתו של עמנואל לוינס (1995-1906), נר שמיני של חנוכה.

 

נכתב לנוכח האירועים האחרונים בדרום.  

 

 

א. דוד שחר

*

  בשבת יצא לי לעיין מחדש, אחרי שנים ארוכות,  בספרו של דוד שחר (1997-1926) קייץ בדרך הנביאים [ספריית הפועלים: תל-אביב 1969// הספריה החדשה (הוצאת הקיבוץ המאוחד): תל-אביב 1996], החלק הראשון בשבעת הספרים המהווים את הקורפוס 'היכל הכלים השבורים' פרי עטו. שחר מדובב את זכרונות ילדותו, את המציאות הירושלמית הפנטסטית של ילדותו, של ילד הקורא הלוך וחזור את תרגומו של ח"ן ביאליק לדון קישוט של סרוונטס, ומאזין רוב קשב בגניבה לדברי השכנים.  

   משום מה נגע ללבי סיפורו של בּלוּם (כשם גיבורו של ג'ימס ג'ויס),ד"ר לביולוגיה ורוקח,הלובש מכנסי חאקי קצרים-בריטיים,תחת חלוקו הלבן.בלוּם הורחק מן האוניברסיטה העברית לאחר שעימות בינו ובין פרופסור למקרא הגיע לידי תגרת ידיים. הפולמוס התגלע על סוגיית הקרבת הקורבנות (ס' ויקרא). בלוּם סבר שאין לבטל את פעולת הקורבנות כלאחר יד כפרי של תרבות עתיקה  פרימיטבית וחשוכה. אלא אדרבה, כד"ר לביולוגיה, סבר כי מתודת המחקר הביקורתי הנהוגה בתחום מדעי הרוח מבוססת בסופו של דבר על הלכי רוח וסברות מודרניות. לדידו, על החוג למקרא באוניברסיטה העברית לחדש את עבודת הקורבנות שהיתה נהוגה במקדש בתנאי מעבדה, ובניסוי אמפירי- לבנות דגם של אוהל מועד/מקדש, למנות כהנים ולוויים על משמרותיהם ולחדש את הקרבת הקורבנות, וכך לבחון את סוגיית הקורבנות לכתחילה, מבלי התערבותם של הלכי רוח תרבותיים, מודרניים או אחרים בסוגייה. הפרופסור למקרא התרגז על דברי בלוּם (שהוא אגב מוצג בסיפור כיהודי שאינו מקיים מצוות) והדברים הגיעו אל סוף בלתי נמנע ולהרחקתו של בלוּם מן הלימודין בחוג למקרא.

   הסיפור הזה נגע לליבי משתי בחינות. אחת, מזה זמן רב אני הופך והופך בסוגייה, מדוע אין חוקרי העת העתיקה וימי הביניים במירבם, מנסים באמת לדלות את כל מה שניתן על התרבות שבה חיו מושאי מחקרם, מדוע אין הם מנסים לחיות ולהחיות במחשבתם לפחות, את האידאות ואת תמונת העולם של הפילוסופים או המיסטיקונים בהם הם עוסקים. מה פשר הריחוק/הניכור? מה פשר ההליכה השיטתית אצל הפסיכולוגיה הפרוידאנית וממשיכיה או אצל הוגים אנתרופולוגיים (לוי-שטראוס, גירץ) פילוסופיים (היידגר, לוינס) או הרמנויטיים (דרידה, בורידיאר) כאמצעים ראשוניים בהבנת הלכי נפשו של הוגה, אשר חי שנים רבות בטרם היו אלה המאוחרים. אבל הטענה חלילה אינה כלפי המגמות המודרניות והפוסט- מודרניות במדעים השונים, אלא כנגד זרם מסויים הקובע, כי ככל שאנו מתרחקים לאחור העולם הופך פרימיטיבי ואפל, לפיכך, אין טעם להבין את עולמו של מקובל בן המאה השלוש עשרה (למשל) מתוך תמונת העולם התרבותית בתוכה הוא חי, נפעיל עליו אפוא את הכלים המתקדמים- הנאורים אשר אומצו בחום על ידי החברה המערבית, וכך נדמה להבין את מניעיו. אמנם, יש במגמה זו בבחינת פרשנות יצירתית של טקסטים קדומים אבל האם היא קולעת אל ליבם ומהותם?

    בחינה נוספת, וחשובה עוד יותר, הקורבנות בבית המקדש היוו מצווה אבל גם היו אמורים להביא בתודעת העם לידי שלום וביטחון קיומיים (למשל קורבנות בעלי החיים, שהוקרבו בימי חג הסוכות הוגשו לשלומן של אומות העולם). כשונא שפיכות דמים מכל סוג (אדם וחי), ודאי שלא הייתי חותר לחידוש הקורבנות (חלילה וחס). נוחים עליי דברי הרמב"ם (משה בן מימון, 1204-1138) הרואים בהעלאת הקורבנות- מצווה שהונהגה כשלב מעבר בין התרבות הפגאנית- אלילית- המצרית לקידמה המונותאיסטית כביכול, שיוצגה על ידי תורת משה, ועל כן לאחר חורבן בית המקדש השני כבר חלפה- עברה מן העולם. דברים  אלו זכו להתקפה רבתי של עולם הרבנים בדורות שאחריו. למשל, עבור המקובלים קרבן הוא לשון קרבה, המקרב ומאחד את עולם הספירות ולפיכך מוריק שפע אלהי אליי שכינה (ספירת מלכות, נוקבא) ואל עולמנו. התפילה הוכרה על ידי חז"ל כתחליף לקרבנות בהתבסס על הפסוק המקראי 'ונשלמה פרים שפתינו'. ואמנם, אליבא דגרסת בלום, ניתן לבחון את תועלת התפילה מתוך השאלה האם אכן ברמת העם היא מוריקה עלינו שפע ברכה, או כפי שיכנו זאת מנהיגנו: שלום וביטחון? האמת הינה בעיניי המתבונן. ולהתבוננותי האישית, כמי שתופס את התפילה כתרגול הכרתי- אישי (כדוגמת: יוגה, טאי-צ'י או מדיטציה) שעיקרו תרגום התיבות לידי מושגים מטפיסיים, ויציאה להתבוננות מטפיסית- מדיטטיבית של ה- Mind, אני נמנע מלהכריע. בד בבד, אציין כי מעולם לא צדדתי בקריאת תהלים, תפילה או לימוד תורה מתוך תפישה מאגית או תיאורגית (השפעה על האלהות או על היישות),  

*

* 

ב. יוסף אבן כספי

*  

אחד ההוגים היהודיים שהצליח להביע את ההסתייגות מהקרבת הקורבנות לתועלות שונות ושאמץ כנראה באופן תכליתי את תפישת הרמב"ם (ראו לעיל), היה יוסף אבן כספי, פילוסוף ופרשן תורה אשר חי בפרובנס אשר בדרום צרפת (1280- אחרי 1332). מדובר באחד מן הרדיקלים שבפרשניו-תלמידיו של הרמב"ם, אשר חיבר, בין היתר, שני פרושים על ס' מורה הנבוכים של קודמו (עמודי כסף ומשכיות כסף).

   בכדי להבליט את מגמתו ביחס לקרבנות, אביא כאן את ביאורו המלא לספר ויקרא, הכולל את רוב דיני הקורבנות,  מראשיתו עד תומו, להלן:

*   

הנה מה שיכלול זה הספר, הנאמר למשה מפי השם תוך חודש ניסן, ראשית השנה השנית לצאתם מארץ מצרים, ורוב עניינו מצוות מעשיות וקצתם מידות, לכן אין ראוי לי לדבר בם כלל, וקצת פרטים בו קדם לי באורם, וקצתם אניח עד סיפור המשל בעניין אש זרה בפרשת שמיני, והנה תחילת הספר ויקרא אל משה מאהל מועד, וסופו: אלה המצוות אשר צווה  וגו' בהר סיני. ואין בזה סתירה, כי לפעמים אף על גב שנבנה המשכן היה משה הולך אל הר סיני אם לטייל אם לסיבה אחרת, ואינו נמנע מדיבור השם לו קצת מצוות בהיותו בהר

[יוסף אבן כספי, טירת כסף (ספר הסוד), מהדורת יצחק הלוי לאסט, פרסבורג תרס"ה (1905), עמ' 155]  

*

   באחד הפוסטים המהנים של מרית בן ישראל, סיפרה הכותבת על בובנאי שפגשה, שהיה מנסה להמחיז ספרות קלאסית (דוגמת 'מובי דיק' של מלוויל ו'מלחמה ושלום' של טולסטוי) בהצגה בת חמש דקות. הנה באנלוגיה, לפנינו פרשן תורה המצליח לשיטתו לתמצת את ספר שלם בחמש שורות. דיני הקורבנות אלו המהוים 'מצוות מעשיות' אינן מעניינות את הפרשן, עבר זמנן ובטל קורבנן. גם המעבר המהיר על דינים חשובים כגון 'ואהבת לרעך כמוך, אני ה" המופיע בפרשת קדושים דספר ויקרא אינו אמור להתמיה את המכיר את אבן כספי. כספי כאינטלקטואל מחמיר סבר כי כל תורת מוסר אינה למעשה נומוס חברתי- דתי, המשתנה בין חברות שונות. לטענתו, רק המתלמד במסורת הפילוסופית- מדעית (על פי הקורפוס האריסטוטלי) על בוריה ולא בתורות הדתיות הפחותות יגיע לידי שלמות אנושית אינטלקטואלית, שכתוצאה ממנה ידע את כללי ההתנהגות הראויים באמת.עולה מכך כי לצורך השגת השלימות האנושית לדידו חיוני יותר לאדם ללמוד את האורגנון (ספרי אריסטו בלוגיקה) ואת האתיקה הניקומאכית יותר מאשר את הדינים החברתיים בתורה. אלו גם עולים כמובן עם מובנה האמיתי של תורת משה שנתעלם מן הבריות השקועות בהבל הרבני. כך לשיטתו של אבן כספי, אהל מועד לא היה מיוחד להתגלות. משה היה באותה מידה יכול היה לזכות בהתגלות על ידי התבודדות בהר סיני. משום שמדובר בהשגתו השכלית גריידא של המנהיג. ידוע הסיפור המובא בין כתבי אבן כספי על כך שהוא הולך לשאול את הרבנים רק בדינים, כגון: 'דין הכף החולבת' כלומר, כף חלבית שהוכנסה לתבשיל בשרי, מה שאינו מתיימר לדעת את פתרונו גם אינו מעניינו. על הפילוסוף לדידו, לעסוק בעניינים שברומו של עולם ולא בענייני מנהגים מדיניים- דתיים המוּשָתִים על הבריות [יוסף אבן כספי, ספר המוּסר, מהדורת יצחק הלוי לאסט, לונדון תרע"ג (1913), עמ' 69].     

 *

*

ג. אברהם נתן בן אלישע: נתן העזתי

*  

בשנת 1665 נפגשו בעזה שני צעירים, אחד שטרם מלאו לו ארבעים; הצעיר, כבן 26. שניהם עתידים היו בתוך כשנה ומחצה להעביר את העולם היהודי מהפכה משיחית- מילניארית חסרת תקדים. כוונתי לשבתי צבי ולמקובל ר' אברהם נתן בן אלישע מעזה. כאשר הגיע שבתי (שהיה אז סוחר עשיר ששקע במרה שחורה) אל נתן לקבל ייעוץ בדבר התיקונים הקבליים באמצעותם ייטיב את נפשו השסועה והמסוכסכת ואת מצבי ההארה והחשכה התודעתיים ביניהם נדד, ראה בו נתן העזתי (שכנראה הכיר את שבתיי מימי ילדותו בירושלים) כמשיח המיועד אליו נכספו ישראל מאז ימי גירוש ספרד, מאז העלאתו אל המוקד של של שלמה מולכו. מאז נפילתו של מרכז המקובלים בעיר צפת;כל שכן, מאז פרעות חמלינצקי והקוזקים ביהודי מזרח אירופה בשנים 1648-1649. את מעשיו המשונים, האנטינומיים להכעיס של המשיח, עתיד היה נתן להסביר כמה שנים אחר כך  לפיו אורו של המשיח מסמל את השניות בין האור שיש בו מחשבה ובין האור שאין בו מחשבה בעמקי האלהות. בין ההיבטים הרציונליים, דיסקורסיביים, נומיים וקונסטרוקטיביים בהוויה ובאישיותו של שבתיי צבי ובין היסודות הניהליסטיים, האי-רציונליים, האנרכיסטיים והאנטינומיים של אישיותו, שנדמו למתבונן מן החוץ כמעשי טירוף, עד שנודעו בקרב חסידיו כסוג של 'שגעון אלהי'.

   בניגוד לתיאולוגיה הרמבמי"ת שלא ראתה ברוע יישות עצמאית, כי אם רק חוסר- טוב או על פי המודל הפילוסופי- רציונליסטי, המשכות אחר התאוות, הדמיונות והריגשות- קרי התנהגות איוולת, ראו השבתאים במובהק במה שנתפס כרוע וכאיוולת סוג של יישות אונטולוגית עצמאית שמקורה עוד בעצמות האלהות, ומשמעותה שגעון אלהי, לאו דווקא ליקוי מאורות או הסתר פנים, אלא תחום פעילות אלהי לגיטימי. דומני, כי את התזה המאוחרת של פרויד (בעקבות מלחמת העולם הראשונה) של הבחנה בין ארוֹס ותנאטוֹס ככוחות פעילים בנפש האדם, המתנגשים ביניהם, יש להבין באותה רוח. ואף על פי כן, איני מציע כי פרויד הושפע מן השבתאים, אלא שהרוע שזקף ראשו בימי מלחמת העולם הראשונה בה העמים האירופאים היו עסוקים בלטבוח זה את זה הותירו על פרויד רישום, לפיו אין לפטור עוד את ההתנהלות האנושית האלימה, כדחף בר שליטה לחלוטין. ניתן אולי לעדנה אך לא להיפטר ממנה.  

   אחריתו של שבתיי צבי היתה התאסלמות אותה הסביר נתן העזתי כצורך של המשיח לירד אל עומק הקליפות בכדי להתחיל משם בתהליך הגאולה האוניברסלית האחרונה. מחמד צבי (שמו האסלאמי) חי עוד שנים אחדות במקום גלות וכנראה ראה דווקא באסלאם 'תורת חסד' אם כי לא נטש מעולם כנראה את אמונתו ואת ראייתו העצמית כגואל. היות ששבתיי צבי התאסלם תחת איום על חייו מצד הסולטאן באם לאו ימיר את דתו יש לראות בפעולתו זו, של התמד הקיום, פרי של אור שיש בו מחשבה (החלטה בונה ומעשית), ואולם הטרנספורמציה הדתית החיצונית של ש"ץ הביאה את היהודים להתפכחות ולאכזבה עמוקה, ומאז ראוהו כמשיח שקר- או כמי שמבטא איוולת ושקרות. העידן הגנוסטי- הדואליסטי שהתמקד בראיית האור שאין בו מחשבה כמציאות לכשעצמה תם כמעט לגמריי (עתידות עוד נכונו לו אצל הדונמה, אצל חסידי יעקב פרנק ואצל חסידים בני הדורות הראשונים, ואולי כפי שהצעתי אף אצל פרויד המאוחר). העמדה הרמבמי"ת הרציו-שמרנית שוב זקפה ראשה ברוב עוז אצל התיאולוגיה הרבנית להסיק לאמור: מה מחמד היה משוגע אליבא דהרמב"ם (אגרת תימן), כך מחמד צבי משוגע, ואין לשגעונו דבר עם שרשי האלהות.  

 *

*

ד. עמנואל לוינס

*  

חשבתי על נתן מעזה גם לאורו של המבצע בעזה ולאור כך שמצדיקי המלחמות למיניהן אכן יגידו שלפנינו מצב של אלימות מדינית כנגד אלימות מדינית, ואלימות היא כח פעולה לגיטימי התלוי ועומד בנפש האדם. את מעשי השגעון שרואות עינינו, אם כטירוף מדיני- דתי של החמאס ובין אם כטירוף מדיני ישראלי, אפשר להצדיק כתקפנות המתעוררת לאור תסכול מתמשך, אלו מפאת הכיבוש הנמשך לדידם של האדמות האסלאמיות- פלסטיניות, ואלא משום שהעזתים מעיזים לתקוף יישובים ישראלים שנים לאחר יציאת צה"ל מחבל עזה והורדת היישובים היהודים שהיו שם לשעבר ('גוש קטיף'). כל צד באופן ניהיליסטי-פראי מנסה להוציא זעמו להשחית על הצד האחר, ובבר ועקנין ז"ל גם צוערי מגרש המסדרים החמאסי ז"ל (לפי התלמוד הירושלמי, גם על מות רשעים מתוכם אין לשמוח, אלא להתאבל על שלא הספיקו לשוב מדרכיהם הרעות) יעידו על אור שאין בו מחשבה, שהפך למאפליה.  

   כנגדם, יקומו בעלי השיטה האמפירית- רציונלית כביכול כמר בלום הרוקח בסיפורו של דוד שחר ויאמרו כי היות שניתוחים שונים שהושמעו בעבר, כמו גם תחזיות עתידיות באשר לתהליך השלום אינן מוכיחות את עצמן, באשר מנהיגות החמאס אינה מעוניינת להידבר אלא דביקה באידיאולוגיה אסלאמית- דתית הגורסת כי יש להיאבק עד חורמה בישראל (חזרת 'המאבק המזוין' של פת"ח בגרסא אסלאמית- פונדמנטליסטית מוקצנת). יש לעבור לביצוע נסיון אמפירי, הגורס כי אם דרך המתינות והאיפוק נכשלה בדרך להביא שקט וביטחון ליישובי 'עוטף עזה' ולערי הפיתוח שם, יש לנסות את האופציה הצבאית עד תומה ולבחון את תוצאותיה/תוצריה. גישה כזאת אינה מביאה כמובן בחשבון את מספר קורבנות האדם שיועלו על מזבחה, והיא לאמיתו של דבר אינה 'נסוי במלחמה' בלבד אלא 'נסוי בבני אדם', שיימשך כל אימת שלא יירה טיל ויהרוג מאות אזרחים עזתיים בו בזמן. גישה זו כמובן תגרוס כי אין בחמאס רוע אלא אוולת רצחנית שיש לרסנה ולתמרנה. הנה דווקא ניהול הקרב מתוך שיקולים תועלתיים- אנליטיים כביכול, יכולה שלא לגרוע מאום מהגדשת סאת הדם והקטל בשני המחנות.

   אני דווקא מעוניין להציע אופציה על פי הצעתו של אבן כספי. אם זה למעשה הוציא את הקרבת הקורבנות מן הראוי לעיון ולפירוש. אולי יש באופן, מקביל, להוציא את עצם המלחמה מן הדיון. לטעון כי כשם שהקרבת קורבנות לאל, ולקיחת אנשים כעבדים ושפחות סרה מן העולם (או לפחות מן העולם התרבותי), כך יש להניח תנועה ולהשמיע קול קורא אוניברסלי שמחייב אומות לנטוש את האטביזם (התנהגות נסגנית) של המלחמה ושל שפיכות הדמים, לטובת קידמה אנושית הגורסת, כי למעשה אין כל טעם לדון במלחמות האם צודקות הן אם לאו [פראפרזה על ספרו הנודע של הפילוסוף הפוליטי מייקל וולצ'ר המשמש Textbook ברוב מדינות המערב להבנת סוגיית ההתנהגות המתירה להכריז מלחמה וההתנהגות תוך כדי מלחמה (ראה אור במהדורה עברית: מיכאל וולצר, מלחמות צודקות ולא צודקות, מהדורת תרגום יורם ברונובסקי, הוצאת עם עובד: תל-אביב 1984). 'המלחמה אינה המשכה של הפוליטיקה' כגרסתו של קולונל פון קלאוזוביץ'. יש להוציא את המלחמה הרחק מחוץ לתחום השיח, כהתנהגות אנושית, המאפיינת אולי כתות שוליות, המוצאות מחוץ לחוק, אך לא את ליבתה של האנושות. משנה תוקף להצעתי תימצא במשנותיהם הדה- אונטולוגיות של קאנט ושל לוינס, אם בראיית האדם 'כיש כשהוא לעצמו' (הנחות יסוד למטפיסיקה של המידות, עמ' 99-95) ואם בהבנה הפנימית העמוקה כי 'האחר' מכונן את האני ועל כן האחריות אליו היא אין סופית. על פני האחר נגלים עקבותיו של המטפיסי, המצווה לאמר 'לא תרצח'. לא תרצח כלל, במשמעות האפודיקטית הנרחבת ביותר (למשל, בתמצית, בדבריו של לוינס עצמו: עמנואל לוינס, אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו, מהדורת תרגום אפריים מאיר ושמואל ראם, הוצאת מאגנס: ירושלים 1994, פרקים שביעי ושמיני, עמ' 77-67) .

   ולכל המגיבים העתידיים, אם יאמרו מדוע אני משחית זמני על אוטופיות שאין להן יסוד במציאות, אענה כבר כעת בלשונו של לוינס בפתיחת ספרו טוטאליות ואינסוף (1961): 'החיים האמיתיים נעדרים, אף על פי כן אנו בעולם'. משמע יש משום הרעיונות המופשטים האוטופיים הצבת אתגר בפני האנושות, או עבור מעטים שיבקשו לחיות אותם מתוך שליחוּת והכרה, כי בכך הם נוטלין חלק בהקמת עולם טוב יותר, וציויליזציה אנושית חיונית וקונסטרוקטיבית יותר. איש לא האמין פעם כי יבוא יום ולא יעבדו את האלהות דרך קורבנות, או שלא יחטפו אנשים, נשים וילדים ויסרסרו בהם לעבדות… והנה זהו העולם שבו אנו נתונים היום. איני יודע איך מתמודדים אם הקיצוניות האסלאמית ועם הדיקטטורות הערביות דמויות הדמוקרטיות, אבל אני יודע שהשלום יבוא כאשר השנאה שבנו (בכלל האדם) תימוג, והדבר כרוך לדידי, בחתירת אמת להפסקת המלחמות ולהוצאתן לחלוטין מתמונת הציויליזציה האנושית ומתולדות האדם, אחרת מהיוֹת  ומעבר ליישוּת, 'לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה' (ישעיהו ב, 4; השוו גם: מיכה ד, 3).    

   הנה לוינס עצמו בספרו היהודי חירות קשה ייחד פרק לחנוכיה ולחנוכה (עמנואל לוינס, חירות קשה, מהדורת תרגום עידו בסוק, הוצאת רסלינג: תל-אביב 2007, עמ' 309-307) ובו החרה החזיק אחר גישתם של חכמי התלמוד שהשמיטו לחלוטין את זכרן של מלחמות המכבים, והזכירו את נס פך השמן לבדו. לוינס ראה בכך אות להסתייגותם של החכמים לכתחילה מן המלחמה הדתית- הפוליטית, ומהפצת האלימות. בחנוכה עצמה ראה אות ואפשרות להפצת האור הפנימי של חום הלב המשפחתי, אל החוץ ואל קבלת פני האחר: הארת פנים לכל אדם, יצירת משפחה פאן- אנושית, משפחת האדם.

*

*

למאמרה של מרית בן ישראל, 'מלחמה ושלום בחמש דקות?', שהוזכר בתחילת הפרק השני כאן: 

http://www.notes.co.il/marit/50198.asp  

*

בתמונה למעלה: Isaac Levitan, Moonlit Night, Oil on Canvas 1897

*

© 2008 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »

אור על גבי אור: רשמים ממפגש אחווה סוּפי-יהודי בעכו העתיקה

*

אלוהים הוא אור השמים והארץ. אורו נמשל לגומחה אשר בה מנורה, והמנורה עשויה זכוכית, והזכוכית ככוכב נוצץ; היא הוצתה (בשַמנוֹ של) עץ מבורך, עץ זית, לא מקצווי מזרח ולא מקצווי מערב. שַמנוֹ כמעט שיאיר אף אם לא תיגע בו אש- אור על גבי אור. אלוהים ינחה את אורו את אשר יחפוץ, ואלוהים ימשול לאנשים משלים; אלוהים יודע כל דבר.

[הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב: תל-אביב 2005, סורה' א-נור, סורה 24 פסוק 35, עמ' 288].

 *

מעט לאחר שחלפנו ברחוב מואר מאוד על פני אחת הכניסות השמורות והמאובטחות לעייפה של 'הפסטיבל לתיאטרון אחר', הנערך בחנוכה בעיר העתיקה, ולאחר שהתרחקנו מחברתם של אנשי ביטחון וביקשנו לצאת עבר הסמטאות החשוכות, כבר הגענו לקרן הרחוב משם משכונו המארחים ונרוצה דרך שער ברזל אל חצרו הפנימית של בית גדול העומד בשיפוצים. כחמישים נוכחים ונוכחות נאספים בכעין מעגל ישיבה (אידרא) תחת כיפת האבן הגדולה נוכח חלונות אבן פרוצי חושך, המסיעים רוח קר מן הים הרוחש. פיגומים, יופי וקור תחת שמים צפוניים, הנשקפים הרחק.  

    את מפגש האחוה בין המסדר המקומי, א-טריקה' א-שאד'וליה' א-ישרוטיה', ובין א-טריקה' אל-אבראהימיה' (דרך אברהם), מסדר סופי ערבי- יהודי, פותח ד"ר עמר אלרייס, מן העכואים הקורא בערבית את הפסוק מפרק האור בקוראן שהובא כאן לעיל בתרגום מדעי. אליו מצטרף הרב רוברטו ארביב, המדליק נר שני של חנוכה בנעימה רכה. אל השניים מצטרפת אורחת, זמרת איטלקיה, ממיודעותיו של הרב ארביב, זמרת בתחום מוסיקת העולם, המסלסלת ביופי רב פסוקים פוצעים של בקשת דרך ותפילה לשלום. לאחר מכן, מטעים ראיס את פרושו הסופי לסוד האור, הנר, והמנורה. נוּר אללה, אור אלהים, הכל שרוי בו באחדות שווה.האל האציל מתוכו כח נקבי, כך אליבא דהשאד'ולים- ישרוטים ומתוכו ברא עולמו. האור האלהי הממלא את הכל, שורר בנו. כל אדם הוא נר בו פורה האל מאורו, עליו לזכור זאת בכל רגע, בכדיי להשתתף ביצירה האלהית ולהיות אמצעי להפצתה בעולם.

   באולם קר מאוד, מפני רוח ימית, הזורמת פנימה, דרך חלונות ענק, פרוצים לרווחה כשערים. אני שוקע אל תוך מעילי. ולנוכח דברי ראיס והקור, אני חושב פתאום על ההארה לה זכה כביכול הפילוסוף הצרפתי, בלז פסקל, שאת רישומה הנפשי העלה על הכתב  בפתק אותו תפר בבטנת מעילו: 'אש. אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב. לא אלהי הפילוסופים והמלומדים'. מזכיר לעצמי שהערב עומד בסימנו של אלהי אברהם, ישמעאל ויצחק.  

   מורי בחקר הקבלה וחברי, ד"ר אברהם אלקיים, קורא משירתם של דן פגיס ושל פנחס שדה ומקבילם לשני מודלים של הדבקות באור האלהי, האחד: הבליעה והכיליון באור האלהי (פנאא' על-דרך הסופים) והשני: נסיון לנטול חלק באור האלהי ובהאצלו אל זה העולם באופן קונסטרוקטיבי המייסד חברות, תרבויות, וקורפוסים ספרותיים עשירים. אלקיים גם קורא עם הקהל קטע מתוך ספר הזהר הדן בהתבוננות בלהבת הנר ובגוונים השונים המצטיירים בה ומבקש להתבונן היטב באורם של נירות הצפים באגן של שמן  על גבי מיים הניצב במרכז המעגל, קורא לכל אחד לרדת לשאלת טיבו האם עשוי היה להיהפך למי שמשתוקק לכלות באור האלהי או האם הוא מן הטיפוס המיסטי המבקש לבנות עולם בהשראת הדבקות באור האלהי. 

    האורות סביב כבים ואיש איש נותר ונר אישי דולק לפניו. פרופ' עודד מיימון עובר להנחיית מדיטציה אל עבר האור הפנימי. על פי רוב קשה לי לעקוב אחר הוראותיהם של מודטים ועל כן אני נוקט מדיטציה משלי המבוססת על טכניקות הקשורות לעולם היווני- הלניסטי של שלהי הזמן העתיק ו/או על יוגה. ברם, הערב אני עיין המתבוננת בלהבה שלפניי, 'נר אלהים נשמת אדם', ומהרהר בכך שורסיות שונות של תורות האמנציה הניאופלטוניות תוארה הנפש הכללית, כעין גלגל המתווך בין המטפיסי ובין הטבע, המתבונן אל השכל הכללי, ההיפסותאזה הראשונה הנדמה לאש, ובאסלאם אף לנור אללה, ושב וחוזר אל גלגל העין המתבונן בשלהבת המרצדת לפניי. חושב גם על הפיתגוראים ועל תפישתם את האש היסודית שהיא מקור הקוסמוס ואשר היא עתידה לכלותו בתום כך וכך מחזורי זמן. וגם בסטואיקנים שדגלו ברוח יסודית, המאצילה לכל הנבראים כל אחד כפי חלקו. במיסטיקון הסופי האנדלוסי, בן המאה העשירית, אבן מסרה, שסבר כי נפש האדם היא שלהבת משלהבתו של האור האלהי. אור ורוח בעיניים עצומות. נרות ששלהבתם מרצדת בגין הרוחות העזות על פני אגן המיים במרכז החדר. ויאמר אלהים ויהי אור ויהי אור ועוד רוחו מרחפת על פני המים.  

   אנו עוברים לפריטת העוּד של המוסיקאי האמן יאיר דלאל, הבא לכבוד האירוע ממושב אמירים, המפייט בחשכה לאור נרות חמישה שירים, ביניהם: 'יא ריבון עלם ועלמיא' למילותיו של ר' ישראל נג'ארה הפייט הצפתי והדמשקאי בן המאה השש-עשרה, ו'זמן א-סלאם'. שיריו מקלפים ממני שרידי עצבות נפשית מרה של ימים עמוסים מדיי בין לבבות זוממים או אדישים מדיי; מפיקים מן הסדקים שבפינות עיניי דמעות של מים מתוקים.

   מעט אחר כך עוברים לטקסי ד'כר מן המסורת השאד'ולית- ישרוטית ולד'כר של דרך אברהם שהוא כעין מזיגה בין אזכור רפיטטבי- קצוב של שם אללה, פסוקים אסלאמיים וקטעי תפילות יהודיות. ברגע זה חולף אותי רטט של הבנה כי אירוע זה נדיר ככל שיהיה או תמהוני לעיניי צופים שמן החוץ, הינה תפילת הלב המתוקנת של האנושיות, כאשר בני מסורות דתיות שונות מתכנסים יחדיו לעבודת האל האחד הנמצא מעל ומעבר לכל המחלוקות הפוליטיות- לאומיות ומעבר לממסדים הדתיים, ואורה מאיר באופן ישיר, בלי צורך בתווך, בלבבות, ומאחדת את כולם, מעבר לשמות ולדימויים השונים המבדילים, שם מעבר לכל, אז באין כל, הכל אחד.    

   במהלך הערב אני פוגש פנים חדשות: את גדעון, סינולוג ברסלבי ואת אשתו ובנם התינוק שהגיעו לערב, את רועי, מרפא סיני, המתעניין כעת מאוד בתופעות אנטינומיות בעולמה של הקבלה היהודית; את אהאב, אחד ממובילי ארגון ההידברות הפלסטיני- ישראלי 'הדרך לסולחה'. רועי, אהאב ואני משוחחים עוד שיחה ארוכה כל הדרך חזרה באוטובוס לתל-אביב. אני ואהאב מתרשמים מן המקומות הדומים בחיים בהם אנו נמצאים. הוא, כמי שחי על הגבול שבין העולם הפלסטיני- הישראלי-יהודי (בא ממשפחה מוסלמית, נשוי ליהודיה וחלק ניכר מחבריו הנם יהודים)- ומצליח לאחוז וללכד את כולם; אני, שחוגי החברתי כולל אקדמאיים, ראשי-ישיבות, רבנים, שיח'ים, אמנים, הילרים וסופיים, נשוי ליהודיה אורתודוכסית, בורח מכל הגדרות ומיקומים, זולת אלו ששמתי בכותרת הבלוג. אני מתוודה על עייפות רבה מן הריקושטים הבלתי עדינים, הפוגעניים, העפים סביבי במעגלים החברתיים השונים, במיוחד אצל בני משפחה וחברים, השייכים לעולם הדתי-אורתודוכסי ולצד הימני של המפה הפוליטית, ומנגד- מחברים שאינם מבינים מה עוד מחזיק אותי בעולם הדתי-יהודי של ימינו, תהיות שאני עצמי מעלה לא מעט. מתגובות אי-סובלניות של אנשים שאינם מבינים את ההתעקשות לעסוק בעולם הרוח האסלאמי. הוא מדווח על תופעות דומות בהן הוא נתקל כאשר הוא מראה בקיאות וחיבה לידע יהודי או ישראלי בקרב פלסטינים. אני מחייך ואומר, כי זה מה שקורה כאשר דוחפים חומות, במשך שנים, בכדי שייפלו לבסוף. כאשר הן זזות מעט, אתה חש, את מלוא כאב הגוף המתאמץ ואת כאב הלב, אבל גם את ההכרה שבכל זאת משהו נע מעט, וזה מה שאפשר בכוחותינו הדלים. רק מעט מן המעט. 'גם את הקושי ואת הכאב נותן לנו אללה' אומר אהאב, ושלשתנו מחייכים בעצב בחושך, לנוגה נורות קריאה כחולות של אוטובוס, המפיצות אור קלוש. מביעים תקווה להתראות שוב בקרוב בפעילויות של 'דרך אברהם' בתל-אביב. יורדים מן האוטובוס, תחנה לפני 'השלום',

   בראשי עוד מרצדים אורות שונים ומשונים ומתנגן קולו של יאיר דלאל הפורט על העוּד ומפייט בקול שקט עדין ומדויק מאוד 'זמן א-סלאם אנשאללה'. לרגע איני בטוח האם אני משתתף באירועים כאלה משום נהיית המפגש הבין דתי או משום הנהייה אל אותו אור נעלם, שמעל ומעבר לכל הדתות, המפעים את חיי, הנוגה את הכרתי, ואשר כל הנבראים שותפים בו והוא מאחד בטובו את כולם. שמא מפני גלגל העין הפנימית המביטה אל האש השמיימית, אל אור השכל. ואולי כל המגמות אינן צריכות הכרע-דעת מפני שכולן אחד.      

 

בתמונה: מחול בני טריקה' אלמולויה, על שם מולנא, ג'לאל א-דין א-רומי, כפרפרים הנמשכים אל הנוגה האלהי.

 

© 2008 כל הזכוּיוֹת שמורות לשועי רז

Read Full Post »

One Alcoholic Afternoon

                                           

 א

'הוּא הָיָה צַדִּיק/שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי-עָרָק/וְחַי בָּהֶם' לחשו שפתיי האיקו, מעין אלגיוּם של שבח, שנבע מחדרי אלקלב (=הלב), בחולפי, שתוי למחצה, על פני ציון קברו של התנא בנימין הצדיק על יד אכסניית הנוער, באִבַּהּ של שכונת מגורים בצפת, מתנודד לאחר אחר-צהריים אינטלקטואלי- אלכוהולי שלווה בדיונים שנעו ונדו, כגלי הכרה סחוּפים, בינות היוגה סוטרה לפטנג'לי ,אנאדות לפלוטינוס, כתבי השיח' אבן מדין (מורו של המיסטיקון הסוּפי הדגול, מחיי א-דין אבן ערבי) וכמה מחכמי צפת הותיקים. בני שיחי, היו שניים מחבריי לחבורה: השיח' והסניור. ישבנו עלי בלקוֹן שהשקיף אל המצודה העתיקה. לרגליה נבנתה עיר הטקסטיל והמקובלים היהודית של המאה השש-עשרה. נהנים מן השמש הסתוית. 'כַּאֲשֶׁר הַשֶּׁמֶשׁ הִתְחִילָה לִצְלֹל אמודאית מֵעֵבֶר לָהַר סְגֻלָּה/איילת הַשַּׁחַר נתחלפה לִי בְּעָרָק אַיָּלָה' המשכתי לשורר, מבוסם משהו, מדדה בעצלתיים זיגזגית, מגשש את הדרך חזרה אל בית מארחיי. הרהרתי עוד רגע קט בשירת היין של משוררי אל-אנדלוס. השמש אכן כבר אדמה כאילו לבשה תולע למכסה.

 

ב

   ערב קודם, הלכתי עם כמה מורים וחברים, המבוגרים ממני ימי דור לשמוע אל הרינה ואל התפילה בערב שירת הבקשות החגיגי, שנערך בבית הכנסת אבוהב בעיר העתיקה של צפת בהשתתפות הפייטן יחיאל נהרי, מפייטניו של בית הכנסת עדס אשר בשכונת נחלאות בירושלים.  

   בית הכנסת אבוהב, על פי ההגדה הצפתית הרווחת, הועבר, מספרד לצפת, בין ליל ממש, כאילו נתאווה אל גולי ספרד ואל העיר הגלילית בה מצאו לבסוף מנוח לכף רגלם במחצית השנייה של המאה השש עשרה. הואיל ועל דרך האגדה מצינו כבר רבנים משייטים על ענן, דואים על כנף רוח, דאה הפעם 'מקדש- המעט הנטוש' אל המבקשים לחונן את עפר קהילותיהם בארץ הקודש. הנה הלילה, ערב שבת, נחה לפתע פייטנו של בית הכנסת הירושלמי אל בית הכנסת בצפת לשמח את בני העיר בליל סתוי קר של לבנה מליאה ועמוסה באור, מפיצה נגוהותיה, בסמטאות הצרות.  

   תור ארוך השתרך בואכה שער הכניסה של בית הכנסת, ואני חשבתי על צפת בקור כעל עיר דמוית אורבורוס, נחש אשר זנבו נתון בפיו, משהו רם ונישא ובד-בבד מוּקש-מוכשל בידי עצמו, מוזנח תמיד. בעת שירת הבקשות עצמתי עיני בדַהַרַנַא. ריכזתי את כל כוחות ההכרה בנקודה אחת ונתתי לניגון לאסוף אותי משם אל הדרך העולה בית-אל (לא ההתנחלות), הבית היחיד שאליו הרגשתי שייך אייכשהו-כלשהו אי פעם (זה שמעל ומעבר). מסביבי הלכו להם מתפללים בידיהם מגשים וחילקו לכל המתאווים עשבי- הרחה, עוגיות וכוסיות 'ערק אילה'. בכל פעם שהפייטן נהרי התעלה על עצמו מחאו המתפללים כף אל כף או השמיעו קול צהלולים, ואני כבר שהיתי במקום אחר, אולי שבתי ברוחי אל 'גלות ירושלים אשר בספרד'. התבוננתי, אין מלים, בתוככי-ההכרה- הפנימית. המוסיקה הסלסולים המוסיקליים והמקאם הנוגה ליווני במסעי הלילי: 'אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים'.   

 

ג

'על פי גוּרי (=תלמידי) האר"י (האלהי רבי יצחק הוא ר' יצחק לוריא) נפטר בן האר"י, משה אשכנזי, על שגילה להם אביו את סוד האיילה שהוקשה על ידי נחש בספר הזהר, סוד שנאסר עליו לגלותו משמיים', כך חשבתי בלבי, מבוסם מ'ערק איילה' ברחובה של עיר, שהיא כנחש אשר זנבו נשוך בפיו החשוך, מעט בטרם צאת שבת; שומע הדהודי עוּד מרוחקים, אולי אמיתיים אולי דמויים; נזכר בכך שבאגרת החמישית מאגרות אחי הטהרה (רסאא'ל אח'ואן אלצפאא') מתואר העוּד, ומתוארים סדר מיתריו, כמבטאים את ההתאמה (ההרמוניה) השמיימית; מעיין בדעתי בדרוש הראשון מספרו של ההוגה הרנסאנסי, יהודה מוסקטו, נפוצות יהודה, שם מתואר האל כקומפוזיטור עלאי, שהמוסיקה שלו פועמת ומניעה את כללוּת-הנבראים. אכן לשעבר כזאת חשבתי לעצמי, כשהילכתי פעם לבדי בעיר העתיקה של צפת , בעת סערה עזה של רוחות ושלגים במוצאי שבת חורפית במיוחד, הבנתי פתע מדוע החזיקו מקובליה באמונת גלגול הנשמות. באותה שעה ומקום, ניתן היה לחוש ממש בחיים הרודפים שם חיים בסימטאות, בגלגול נצחי, כאילו נשמות צפות, סחור-סחור, במסע נסתר לאין קץ, נישאות בהבל הקר של הליל, נעות לאיטן באויר. ורק חתולי רחוב והֶלֶך-חולף, שעוד התעקשו לנקד את הסמטאות, על אף הרוח המעוורת, דימו לחזות בהן פתע, כהרף עין אחד.  

 

אלגיוּם: אפיטאף של או מלות שבח החרוטות על קבר לזכר  הנפטר.

ערק: משקה האניס בגרסתו הלבנונית- גלילית, 'זיעה' בערבית.

אורברוס: נחש שזנבו נתון בפיו, המסמל את כללות הקוסמוס הנגלה (הגלגל המקיף), שהוא אליבא דהפריפטטים (תלמידי אריסטו) גם מקור הזמן הפיסיקלי. 

האגדה הנזכרת אודות האר"י מובאת בתוך: ספר שבחי האר"י השלם והמבואר, נלקט נערך ונסדר בהנחייתו ובהדרכתו של יעקב משה הלל, ראש ישיבת חברת המקובלים אהבת שלום, מכון להוצאת ספרים וכתבי-יד אהבת שלום: ירושלים תשנ"א, עמ' קי"ד, וכן נזכרו שם מקבילות ומקורות בס' הזהר, ולא אאריך כאן.

 

בתמונה למעלה: יצחק פרנקל-פרנל (1981-1899), צפת, שמן על בד, ללא תאריך.

© 2008 שוֹעִי רז

Read Full Post »

זכויות אדם, דמוקרטיה, קומדיה

1

 

אין שום דבר משעשע בחברה שבה כל הבעת ביקורת על הממסדים (הפוליטיים/דתיים) עשוי להסתיים במעמד לפני כתת יורים. נכון, ישנו הומור גרדומים, אבל זהו הומור השמור בדרך כלל לאילו המאמינים עדיין בזכויות האדם, בחופש המחשבה, הדבור והביקורת, והיודעים כי הם נרדפים עד חורמה בדיוק בגין כך.  

 

2

 

קומדיות כמו זמנים מודרניים, ו-הדיקטטור הגדול של צ'פלין (אם אכן ניתן לקרוא לה קומדיות) או כמו מרק ברוז של האחים מארקס לא היו יכולות להיעשות בגרמניה תחת שלטון הרייך השלישי. איני יכול להעלות בדעתי קומדיות רוסיות שהוסרטו בימי המשטר הקומוניסטי וכמעט אף איני יכול לדמיין קומדיות אמריקאיות קלאסיות שנעשו בימי המקארתיזם של שנות החמישים (I Like Lucy פשוט אינו מצחיק, ולא ברור מה שעשע את האמריקאים אז. Some like it hot של בילי וויילדר נעשתה כבר בשנת 1959 אחרי אותה תקופה). אני מקפיד על המלה קומדיה ולא סאטירה פוליטית דווקא. משום שקומדיה הינה יצירה החותרת להביא את קהלה לידי צחוק משוחרר. צחוק משוחרר הוא פרי האינסטינקט הבריא של אדם משוחרר. אדם שאינו חופשי בתנועותיו, בדיבורו, בבחירותיו (לפחות למיטב הכרתו) מוציא צחוק עצבני- מעושה. הארפו מארקס הנשען על קיר בניין ואז הבניין מתמוטט (לילה בקזבלנקה) לא היה עובר את אישור הצנזור במדינה פשיסטית או טוטליטרית, משום שהיה פוגע ברוח האומה (מה זה: רמז לבנייה רשלנית? לאי-פריון בעבודה? אולי רמז למשטר המתנודד על כרעי תרנגולת?). במדינה טוטליטרית כשאדם רואה בסרט בניין מתמוטט הוא נבהל.    

 

3

 

הַקרינו לקבוצה אנושית קומדית מצבים קלאסית (אגב, הומור עדתי אינו הומור- הוא רדיפה, אותו דבר הומור הצוחק על בעלי לקויות שונות- ומציג אותם כמוגבלים וחסרי אונים/יכולת). ראו איך הם צוחקים לאורה. לפי הצחוק תבינו מה מידת הדמוקרטייה וכמה חופשי הוא האדם באותה החברה. אם הם יושבים מכווצים, מביטים אלו על אלו במבט שואל ומבקש אישור כי מותר לצחוק המצב הוא רע מאוד. אם האדם אינו מסוגל לצחוק באופן משוחרר וספונטאני מבדיחה טובה אין זה אדם משוחרר וחופשי באמת. אם כל אדם היושב בקהל אינו מבין בדיעבד מדוע הוא צוחק ומה הפעיל את בת הצחוק הפורצת מקרבו הריי זה אדם שאינו חש חופשי באמת. ככל שההומור מורכב יותר ומצריך השכלה רחבה יותר כך הוא מבטא את חופש רוחו של האדם. ככל שמדובר בהומור המתאר חוסר שליטה בנקבי הגוף או משחקי חברה של מירוץ עם כפית בפה עליה מונחת ביצה קשה עם ידיים קשורות מאחורי הגב או חיקויים מאנפפים של דמויות מוכרות, הריי זה מבטא את השפלת רוחו של האדם.

 

4

 

במדינות דמוקרטיות בהן חירויות הפרט הולכות ונמחקות יעדיפו סיטואציות דרמטיות, כגון תכניות Reality ב- Prime Timeעל פני קומדיות כתובות היטב. לא ייפלא, שמיטב הקומדיות שהוקרנו בארץ היו סדרות קנויות בריטיות או אמריקניות, ושהקומדיות בארץ עתירות היו בצחוקים מוקלטים. יוצאת דופן היתה זהו זה, שלא תמיד הצחיקה, אבל ידעה גם אפיזודות בלתי- נשכחות. זהו, אין יותר זהו זה. היתה חמישיה קאמרית  ואף היא דעכה עוד בטרם שוך עידן ביבי. למעשה דומני, כי החמישיה הקאמרית הפסיקה את פעילותה מאחר שהחיים תחת שלטון ביבי לא היו משעשעים כלל ועיקר. ברק אחריו בכלל הגדיש את הסאה. משחק מכור של ימי שרון היתה כוכב אחד מעז (מפליא להאיר) בשמי הערב. יש Reality (מי יודח הערב?) ויש סרטי תעודה חמורי- סבר (אמנם מבקרים את השלטון, אך לאו דווקא את אצולת הממון). מודי בר-און בסדרה על תולדות הקומדיה העברית, תעד את שאריות החופש המתפוגגות והולכות, בת- צחוק של ילד קטן המנסה להדביק ולתפוס את בועות הסבון הפורחות בטרם פקיעתן.  

 

5

 

אם העובדה לפיה ביבי-ליברמן ישובו למשול היתה נתפסת רק לפני תשע שנים כסוג של הלצה מוצלחת, היום היא נתפסת כמציאות חמורת סבר. מציאות רצינית בת- תוקף. לא מציאות מחויכת. עבור רוב העם: מציאות מקוּוה.  

 

בתמונה: 'הילד הבוכה' המיוחס לצייר ברונו אמאדיו [?], שחתם על הציורים כ- בראגולין או סאביי. היה תלוי בשנות השבעים בכל קופת חולים/חדר אחות/בית חולים. לא ברור למה. אולי הואיל והרישומים האלה היו חסרי זכויות.

 

 

© 2008 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

 

Read Full Post »