השִגעון שבצלילות הדעת

                        

1

 

נתון במצב מאוד לא רגוע. יושב וצופה בערב בעדכונים השוטפים. הילדים ישנים בחדר השני. כל הזמן מחפשים את כתבינו לענייני ערבים, משל היה זה הציור השבועי לילד ואם רק נביט מעט יותר בבהירות במרקע, יתגלה לנו מיקומו הנסתר. 'כתבינו לענייני ערבים בטלפון' אומר לבסוף השדר. כאילו זו לב הדרמה. קולות הפיצוץ רחוקים. מצלמים כל אמבולנס הבא בשערי בית החולים ועזה היא ארץ נעלמת, היא ארץ אויב עכשיו, ומכאן ועד הטעות הצהלי"ת הראשונה שתפגע בטעות באוכלוסיה אזרחית וברבתי עם. התקשורת הערבית, שהיא היסטרית לא-פחות מעמיתתה הישראלית. הערב מציגים היסטריה. דם ואש ודמעות; תרגום בגוף הסרט: חגיגת מוות.

משרד הבטחון ממגן את אתר הקרוונים בניצן בחוליות של צינורות בטון, המשמשים בדרך כלל להזרמת שפכים לים. זה מביא אותי לחשוב על המנטרה העתיקה לפיה 'הערבים רוצים לזרוק אותנו לים'. אבל הפעם זה משרד הביטחון שלנו. צמרמורת חולפת אותי כי אני נזכר פתע בקוויקווג הפרא בספר מובי דיק, ההולך לישון בארון המתים, צופה את מותו קדימה. לא טוב משפיעה עליי חגיגת המוות הזו.   

מצב רוח של לשוטט בחוץ אבל קר מדיי. חוסר רוגע של חוסר התעלמות, של הבנה של גודל המצוקה האזרחית בשני הצדדים. אני לוקח מהתיק את הספר שעון חול של דנילו קיש שאני קורא שוב ושוב ושוב במשך שנים כבר, לפעמים בבת אחת לפעמים בהבזקים קצרים של תודעה. כאילו היה מִשנה שיש לשנות אותה או ספר שנשמט מעם ספרי הקודש.  

ברשימותיו של מטורף, מאת א"ס, גיבורו של קיש,  ובן דמותו של אביו, האינטלקטואל החידתי,חולה הנפש, שנרצח לבסוף באושוויץ בשנת 1944, אני קורא את הדברים הבאים המדברים אליי הלילה יותר מתמיד:

 

מה הם כל מאמצי האנושות, כל מה שמכונה היסטוריה, כל פועלו של האדם, מה שאדם עושה ומה שעושה את האדם, מה כל-זה אם לא נסיון שווא של האדם להתייצב מול האבסורד של המוות המושל בכל, לתת משמעות למוות, כאילו אפשר לתת לו משמעות למוות, כאילו אפשר להעניק לו פשר אחד מפשרו. הפילוסופים, הציניקנים שבהם, מנסים למלא את חסרון משמעותו של המוות  בהגיון נעלה כלשהו או בתמרון שכלי מבריק, כדי להמציא נחמה לכל, אבל מה שנשאר, לפחות מבחינתי, בגדר סוד לא-מושג, הוא זה: איך עולה בידו של אדם, על אף ידיעת המוות, לפעול ולחיות כאילו המוות מחוץ לו, כאילו אין המוות אלא תופעה טבעית! הרעד שאחז בי בימים האחרונים עזר לי להבין, על אף התקפי חרדה עזים, שמחלתי אינה אלא זאת: מפעם לפעם, מסיבות שאינן ידועות לי, וממניעים שאינם מובנים כלל, אני נעשה צלול, תודעת המוות עולה בקרבי, תודעת המוות כמוות; ברגעים אלה של הארה שטנית, המוות מקבל  את מלוא המשקל שיש לו כשהוא לעצמו, an sich, שלרוב אין בני אדם משערים אותו (כי הם משלים את עצמם באמצעות העבודה והאמנות, מכסים במליצות ערטילאיות על מועקת העדר- הפשר ועל ה- vanitas שלו) ואין הם חשים במשמעות האמיתית אלא בשעה שהוא נוקש על דתם נקישה ברורה ונחרצת, והמגל בידו, כמו בתחריטים של ימי הביניים. אבל מה שמזעזע אותי (אין נחמה בידיעה) ומגביר שבעתיים את הרעידה שבקרבי, היא ההבנה ששגעוני בעצם הוא צלילות הדעת, וכי למען החלמתי- שכן החלחלה הזאת קשה מנשוא- נחוץ לי בעצם שיגעון, טירוף, שכחה, משום שרק טירוף יכול להצילני, רק שיגעון יביא לי ארוכה!  אילו הציג עכשיו דוקטור פפנדופולוס שאלה על בריאותי, על מקור הטראומות שלי, על מקור חרדותיי, הייתי יודע להשיב לו תשובה ברורה ונחרצת: צלילות הדעת. 

(דנילו קיש, שעון חול, תרגמה מסרבית קרואטית דינה קטן בן ציון, הוצאת עם עובד: תל-אביב 1994, עמ' 172-171)

 

שנים אני קורא את הספר, וכבר העליתי בדעתי לא פעם כי א"ס אינם רק ראשי התיבות של שם האב אלא על דרך הקבלה (ודנילו קיש, כאינטלקטואל ודאי היה מודע וער לכך) הוא אין- סוף, קרי האלהות העליונה, ופתאום אני חושב כי צלילות הדעת, המחשבה החושבת את עצמה, נאצלת אל העולמות כולן היא חרדת אי ההיוֹת של כל הדברים, חרדת החלוֹף, חרדת החורבן של העולמות ושל התודעות כולן, העולות אל הנעלם לרָעָוַא (=לרצון) משל היו צלילות דעתוֹ, כי מי שמאבד את עולמו, מה עוד נותר לו. כל המשלים הספיריטואליים מקדמת דנא שביקשו לראות את העולם כשלשלת הויה גדולה ומוסדרת, הרמונית במתכונתה, שנתגלה להם בבת אחת שהם עומדים כל העת באיבו של ספק כאוס קוסמי- מטפיסי נורא. כמי שחווה כאוס בחייו, אני יודע שהדברים נרשמים אצלי כדיסהרמוניים. הפילוסופיה והאמנות עבורי, הן רק נסיונות ליצור הרמוניה אשלייתית- מנחמת של סדר שאולי מעולם לא היה קיים, אולי אבד. מי שברא עולמו (אין סוף) נטע בו גם את חרדת הקץ (הסוף) באותה נשימה ואת צלילות הדעת הנוראה הנושאת אותה. וכן, גם את בנות- לוויתה: המועקה, החרדה, החלחלה והרעד.    

 

2

 

   אני אוהב את ריימונד צ'נדלר. כלומר את הספרים אודות הבלש הפרטי פיליפ מרלו. פעם אפילו התחלתי לתרגם את השינה הגדולה עם חבר שבינתיים אבד לי (בינתיים גם יצא תרגום לעברית). אני אוהב את הדיסהרמוניה של חיי מרלו, את ההכרח לצאת החוצה ולהכניס קצת סדר בכאוס האנושי, לא כאלטרואיסט ולא כלוחם צדק מוּדע, אלא מתוך ההכרח הפנימי, המגובה תמיד בהמון אלכוהול והומור חד, להטיל מעט הרמוניה- אשלייתית- מנחמת בתוך ערב רב של דיסהרמוניה אנושית לגילוייה האלימים והמושחתים. הרמוניה שפוקעת לא פעם אל מול עיניו של מרלו, ועדיין כהכרח שאין מנוס ממנו הוא אנוס לתור אחרי אותו סדר מטפיסי אבוד הנגלה לרגע ושוב חומק אל תוך לילה אפל ללא קץ וקצה. ייתכן שספריו של צ'נדלר מלווים את חיי משום הוירטואוזיות הדיאלוגית והתיאורית של יוצרם, אבל יותר כך, משום שהוא יצר בלש מטפיסי, שכל מפגשיו עם הבריות לדידו, הן ראיות לעולם מטפיסי עלום ואבוד, שאפשר להציץ לתוכו לשיעורין בלבד, אך הגילוי לעולם כרוך בכאב לא מועט.

    באחד מן הספרים הפחות טובים בסדרה, האחות הקטנה (The Little Sister) יוצא מרלו לטיול במכוניתו בתום יום מעייף במיוחד של היתקלויות בפניה המכוערים של האנושות לסוגיה, ועל הדרך גם מטביע יגונו במעט ברנדי, וממשיך בדרכו :

 

נסעתי הלאה עד מחלף אוקסנארד ופניתי לחזור לאורך האוקיינוס. המשאיות הגדולות. עם שמונה וששה עשר גלגלים זרמו צפונה, כולן מפיצות אורות כתומים. מימין שירך הפסיפיק הגדול השמן והמוצק את דרכו אל החוף כמו עובדת ניקיון העושה דרכה הביתה. לא ירח, לא המולה, בקושי רעש גלים. לא ריח. שום זכר לריחו החריף והפרוע של הים. ימה של קליפורניה. מדינת חנויות הכלבו. הרבה מהכל והטוב שבלא-כלום. שוב התחלנו. אתה לא אנושי הלילה, מארלו.

בסדר. למה שאהיה אנושי? אני יושב במשרד ההוא, משחק עם זבוב מת ופתאום נופל עליי פריט קטן ומרושל ממנהטן, קנזס, ומפתה אותי במרמה למצוא את אחיה תמורת עשרים דולר מרופטים. הוא נשמע כמו מנוול, אבל היא רוצה למצוא אותו, אז עם האוצר הזה בחיקי אני מתגלגל לביי-סיטי והשגרה שעוברת עליי כל-כך מעייפת עד שאני כמעט נרדם על הרגליים. אני פוגש אנשים נחמדים, עם ובלי דקרי- קרח בצוארם. אני משאיר אותם שם ומשאיר את עצמי פרוץ לכל התקפה. ואז היא באה ולוקחת ממני את עשרים הדולר שלה ונותנת לי נשיקה ומחזירה אותם בגלל שעדיין לא עשיתי את היומית שלי.

[….] אני לא יודע. אני יודע רק שמשהו אינו כפי שהוא נראה והאינטואיציה העייפה והמזדקנת אך המהימנה תמיד אומרת לי שאם אשחק את המשחק בקלפים שקיבלתי, האיש הלא נכון יפסיד את התחתונים שלו. זה העסק שלי? טוב, אז מה העסק שלי? אני יודע? האם ידעתי אי- פעם? בוא לא ניכנס לזה. אתה לא אנושי הלילה, מארלו. יתכן שמעולם לא הייתי אנושי או שלעולם לא אהיה. ייתכן שאני סתם טיפת פלסמה עם רישיון פרטי. יתכן שכולנו הופכים כאלה בעולם הקר והעמום הזה, שבו מתרחשים תמיד הדברים הלא נכונים ולעולם לא הדברים הנכונים.  

(ריימונד צ'נדלר, האחות הקטנה, תרגם מאנגלית: ראובן לסמן, הוצאת זמורה-ביתן: תל-אביב 1987, עמ' 74-73)

 

 אולי שתיתי מעט יותר מן הרצוי אחר-הצהריים. ישבנו אני וחבר קרוב, במוצאיו של יום אקדמי, במכוניתו ולגמנו מבקבוק סינגל- מאלט אירי משובח. דיברנו על היסטוריה, על האומץ לשאת את ההיסטוריה הספוגה בכל כך הרבה מוות ובכל כך הרבה מתים לשווא ביזמתם של משטרי עיוועים וממשלות איוולות. שחנו גם אודות המטפיסי והאפיסטמולוגי, רעיי הטובים משכבר. על מיסטיקון הלניסטי בן שלהי הזמן העתיק, שחווה חוויה של איחוד מיסטי עם אלה מצרית קדומה, שהפכה עד ימיו לבת דמותה של החכמה הקוסמית-האוניברסלית, לאמור: 'אני יודע את איזיס, אני הייתי איזיס, אבל עדיין איני יודע האם איזיס קיימת'. כבר החשיך. החבר היה אנוס כבר לצאת לביתו הנמצא בטווח טילי הקסאם והגראד. משפחתו ציפתה לו שישוב ולא רציתי לעכב בעדו. נפרדנו פכחים לגמרי, והאוטו שלו זינק על כביש ארבע דרומה. עומד שם, חשבתי לרגע לאורם של פנסי הדרך המנקדים את האפלה בצהוב-כתום, כי גם החברוּת, גם הקירבה האנושית, הנה אף היא, סוג של הרמוניה אשלייתית- מנחמת של סדר, שאולי מעולם לא היה קיים; סדר רגעי בן-חלוף, והוא כל שנחלק לנו, רישום מזכרת מאיזה סדר עלום בתוך האפלה הרוחשת של הקיוּם. קצת כמו לדעת את איזיס. כשהמשכתי ברגל לכיוון ביתי נזכרתי פתאום במרלו, בפרק שהבאתי לעיל, ובמשפט, החוזר ומהדהד בו: 'אתה לא אנושי הלילה, מארלו', וככל שהרהרתי בו, פוסע לצד הדרך, מתנחם בחברתן של המלים, הרגשתי אנושי יותר ויותר .    

 

בתמונה למעלה: Egon Schiele, The Family, Oil on Canvas(1917).

 

© 2008 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז