בָּרְכִי, רִשְעוּת, ערים טובות אשר מצאת בהן מקלט

   בימים טובים לישראל,כגון ימי החנוכה,נהגוּ לגמור את ההלל לאחר תפילת העמידה בשחרית.השנה שלהי החג,לא היו ימים טובים לא לישראל,לא לממשלים הפלסטינים,לא ליהודים לא למוסלמים, גם לא לעולם.כמו אדם סובב,חסר מעיל בלילה ירושלמי/צפתי חרפי קפוא, סחוּף רוחות, גיליתי שאין לי מה לעשות כנגד זה עכשיו, חוץ מלקפוא לאט לאט. לשחרר לבלוג רעיונות משונים ומלים שבורות. ישנם זמנים כאלה המגישים כנגד פניו של האדם, כמו אגרוף בלתי צפוי, את מלוא האיוולת והנִבלות האנושית, הפושה ועולה בכל אתר.

   מצאתי עצמי, לראשונה זה שתים עשרה שנים, מתקשה להתפלל, להתרכז, לחשוב שיש בזה טעם או תכלית, אפילו שלדידי זוהי הפעילות הרוחנית העיקרית,תרגול של ה- Mind, הבעת אמון באנושות. הרגשתי בתפלה סוג של סוליפסיזם, שקיעה בעצמי, סוג של ניוול, הפוך מכפי שחשתי שנים, עת התפלה הביעה את אהבתי לאנושות ואת הכרתי העמוקה ברוח האדם. באחד הימים עכבתי את התפלה עד אחר- הצהריים. לא מפני בטלה או עצבות, אלא משום תחושה עמוקה של חוסר אונים ותכלית. חבר במילואים, חברים וחברות אחרים בקו האש של ערי הדרום עוררו בי דאגה כנה. את הסאה הגדיש שדר רדיו פופולרי שהבהיר למאזיניו, כי עד שהעולם לא יפתור את הבעיות ההומניטריות באפריקה, צ'צ'ניה, או קוסובו אין כל סיבה שינסו לעורר את רחמינו על ילדי עזה. נתקפתי קבס עז.   חשבתי שוב על  מריה הילדה העזתית עזת הרוח וגדולת הנפש, אשר טיל צהל"י הרג את אמה ואת אחיה לפני שנים מספר באחת מן התאונות, אשר דובר צה"ל ממהר להתנצל עליהן, היא (משותקת בכל גופו עד הצוואר ומתקשה לנשום) ואביה נותרו בחיים, הם חוסים כבר שנים בחסדם של אישורי מעבר צה"ליים לישראל לטיפולים בבתי-חולים, שאנשי תקשורת מצליחים להוציא עבורם מן הצבא. מריה, החורף הזה צה"ל לא ישאיר אותך לבד. יהיו לנו עוד סיפורים כמוךְ, ונוכל להרבות דמע. בקרוב יוכלו זכייניות הערוצים המסחריים להתהדר בעוד סיפורים רבים דקומנטאריים, חושפניים ומניבי-רייטינג, עלייך ועל אחיותייךְ. נוריד עלייך כולנו דמעות תנין רחום וחנון, ונאמר אמן (סיפורים מקבילים על ילדים ישראלים פגועים יובאו אף הם).

  מה נשתנה? העובדה לפיה אין אוכלוסי עזה מתקוממים כנגד הנהגתם המשלחת חוליות משגרי טילים לפגוע באוכלוסיה אזרחית, ואף תומכים בחלקם הגדול באלימות המתמשכת; העובדה, שבמידה דומה, אנו משועבדים למיעוט של פקידים במשרד הביטחון ובמשרד האוצר,המנהלים מדיניות שלאמיתו של דבר אין חיי אדם נחשבים בעיניה במאום, משני צידי הגבול (אבל מתחשבים בדעת הקהל הבין-לאומית משום שיש בכך חשיבות להבאת משקיעים עתידיים בארץ).מכך, שלא הושמעו קולות מתוך הציבור הפלסטיני- ישראלי הקוראים להפסקת האלימות משני הצדדים ולאלתר. על כך, שחזון החיים בערים מעורבות זה לצד זה, שבלאו הכי הינו אוטופי,הופך לחזון בלתי נתפש, והעובדה שאני מאמין בו בכל לב, שוברת את הלב, אני מתעקש לחלום בעיניים פקוחות, ובפתח עיניים חוזה בעוד ועוד  מסעות הרג הדדיים, ובעוד ועוד חומות הפרדה עתידיות.   

   אתמול, לעת ליל, הגעתי לירושלים מביתי במרכז למפגש אקדמי. בדרכי אליו ברגל בקור הגדול, נזכרתי בשיר של תמיר גרינברג. החלטתי להלל לאורו את שראו- חזו עיניי בשבוע האחרון. עוד לא החלטתי היכן יש לקבעו בסדר התפלה. הצעות תתקבלנה בעווית של כאב של עצבי הפנים ובנפש נמוכה:  

 

הלל

אַתְּ, רִשְעוּת צְרוּפָה, פֶּרְפֶטוּם מוֹבִּילֶה נִשְגָּב שֶל הֶרֶס, יִסוּרִים וּשְכוֹל,

הַאִם בֵּרַכְתְ אֶת הַקִדְמָה הַמְשַכְלֶלֶת אֶת שְפָתֵך לְמַדְרֵגַת אָמָּן?

בָּרְכִי, רִשְעוּת, אֶת פֶּלֶא הַמָּטוֹס, גוּש פְּלָדָה שְחֹרָה

נִשָּא עַל פְּנֵי זִרְמֵי אֲוִיר קַלִילִים, כְּרֵסוֹ הַמְשֻמֶּנֶת עֲמוּסָה

בְּשֶפַע שֶל בֵּיצֵי מַתֶּכֶת מַבְהִיקוֹת, שַי-עָנֹג לְחַג הַפַּסְחָא לְיַלְדֵי בֶּלְגְרַד.

בָּרְכִי אֶת קֶדַח הֹקָּנֶה, יְצוּר רָגִיש, חַד-עַיִן, הַמְאַפְשֵר בִּנְדִיבוּתוֹ גָם לְצָעִיר עָנִי, פָּשוּט

וְלֹא מֻכְשָר בִּמְיוּחָד לִזְכּוֹת בִּתְהִלַת עוֹלָם עַל פְּנֵי אַנְדַרְטַת שַיִש מְפֹאֶרֶת בְּכִבַּר הָעִיר.

בָרְכִי וְהַלְלִי אֶת הַמָּדָּע אֲשֶר עָשָה קְפִיצָת נַחְשוֹן. בָּרְכִי אֶת מַדָּעֵי הַכִימְיָה, פִיסִיקָה, בִּיוֹלוֹגְיָה

הַמְפִיצִים אֶת חָכְמָתָם בְּאֵד צָהֹב, עַלִיז, מֵעַל עָרִים, כְּפָרִים וּמַחֲנוֹת פְּלִיטִים.

בָּרְכִי, רִשְעוּּת, אֶת תַעֲנוּג הַהַגְלָיָה, יֹפְיוֹ שֶל הַגֵּרוּש, הַחֵן שֶבִּשְרֵפַת כְּפָרִים וְרֶצַח עַם-

שְכִיוֹת חֶמְדָּה עִלָאִיוֹת הַחֲבִיבוֹת עַל שַלִיטִים יוֹתֵר מִכֹּל אַרְמוֹן אוֹ נַעֲרַת-לִוּוּי נָאָה.

שִמְחִי בְּקוֹסוֹבוֹ וּבְחֶבְרוֹן, בְּאוֹשְוִיץ וּבְהִירוֹשִימָה, עָרִים טוֹבוֹת אֲשֶר מָצָאת בָּהֶן מִקְלָט.

בָּרְכִי גַּם אֶת הַדּוֹר הַבָּא. בָּרְכִי אֶת בּנוֹ שֶל הָעוֹבֵד הַזָּר, בָּשָר חָמִים וְתָם,

מֻשָא נֶחְשָק לְפֶצַע, דְּוַי וּמַגֵּפָה. בָּרְכִי גַם אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ

הַמְקַדְּמִים יָזְמָה עִסְקִית זְרִיזָה שֶל בְּנֵי הָאַרֶץ הַמוֹבְטַחַת.

בָּרְכִי אֶת אַהֲבַת הַאֳלֹהִים שֶשָּבָה לִלְבָבוֹת בְּנֵי הָאָדָם עִם כְּלוֹת הָאֶלֶף,

כִּי אֵין אֶקְדָּח אוֹ קְנֵה תּוֹתַח אֲשֶר יַבְטִיחוּ לָךְ גַּדְלוּת כְּמוֹ פָּסוּק יָחִיד מִסֶּפֶר מְקֻדָּש.

בּרְכִי אֶת מַכְשִירֵי הַטֶּלֶבִיזְיָה, הַמְפִיצִים אֶת פָּעָלֵךְ הַנַּעֲלֶה לְכֹל קַצְוֵי עוֹלָם, בָּרְכִי נָא

גַּם אוֹתִי וְשֶכְּמוֹתִי, אַנְשֵי מוּסָר וְלֵב הַיְשוּבִים בְּנַחַת בְּחַדְרָם, כּוֹתְבִים שוּרה קְצוּצָה

וְרוֹחֲצִים בּעֹשֶר הַדִּמוּי.

 

בָּרְכִי, רִשְעוּת, בָּרְכִי, בָּרְכִי,

פִּרְחִי, רִשְעוּת, פּרְחִי וְשַגְשֵגִי,

חַכְּכִי יָדַיִךֱ בְּסִפּוּק

עֵת תֶהְגִּי בִּתְבוּנָתוֹ שֶל הָאָדָם

כִּי עוֹד גְדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת נָכוֹנוּ לָךְ

 

[תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל-אביב 2000, עמ' 55-54]

 

 לשעבר, ברכו הבריות זה את זה שבת שלום. משמעה המקורי של הברכה היה לאחל לזולת כי שבעת הימים הבאים עליו (=שבת) יהיו ימי שלום. זה הולך ונעשה אוטופי. אפילו מעט זר ומנוכר. אולי גם לשבת שלום עוד אצטרך להתייחס כאל תרגול עצמי של ה- Mind.

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז