
*
*
בשנת 1917 לאחר פציעה וחודשים של חזיונות ושל סיוטים מחמת 'הלם פגזים' (כך כונתה אז התסמונת הפוסט-טראומטית) בחזית בוֶרְדַן, כתב המשורר הבריטי ממוצא יהודי, זיגפריד שָֹשֹוּן, אשר כִּהן כקפטיין בצבא המלכה, היה אחד המפקדים האמיצים והאהובים על החיילים בחזית ונודע בכינוי 'ג'ק המשוגע' (Crazy Jack), ועוטר אף ב'צלב ויקטוריה' על גילוי עוז רוח וגבורה נדירה בפינוי פצועים תחת אש גרמנית, את ההצהרה הבאה שהוקראה בבית הנבחרים בלונדון. דומני כי הצהרה זו, שהוקראה בבית הנבחרים האנגלי באותה שנה בה הוקראה בה 'הצהרת בלפור', שומרת על תקפה ועל עדכניותה עד עצם הימים:
*
אני כותב את ההצהרה הזאת כאקט של התנגדות מִדַּעת לשלטונות הצבא, משום שאני מאמין כי אלו שיש בכוחם לסיים את המלחמה מאריכים אותה במכוון.
אני חייל, ואני משוכנע שהנני פועל בשם החיילים. אני מאמין שהמלחמה הזאת, שנכנסתי אליה כאל מלחמת הגנה ושחרור, הפכה בינתיים למלחמת התקפה וכיבוש. אני מאמין שהמטרות שלשמן אני ורעי החיילים נכנסנו אל המלחמה הזאת היו צריכות להיות מוגדרות בצורה כה ברורה, עד שאי אפשר היה לשנותן, וכי לו נעשה הדבר, היעדים שהניעו אותנו היו כעת בני השגה באמצעות משא ומתן.
ראיתי ונשאתי את סבלם של החיילים, ואיני יכול להשתתף עוד בהארכת הסבל הזה למען מניעים שאני מאמין שהם רעים ובלתי צודקים.
איני מוחה נגד דרך ניהול המלחמה, אלא נגד הטעויות וחוסר הכּנוּת הפוליטיים שהלוחמים מוקרבים למענם.
בשמם של הסובלים כעת, אני מביא את דבר המחאה הזה נגד דרך הרמייה שנוהגים בהם; אני גם מאמין שאני עשוי לסייע בקעקוע השאננות אטומת הלב שרוב האנשים בבית מקבלים בה את המשך היסורים שאינם מנת חלקם, ואשר אין דמיונם מסוגל להשיגם.
(זיגפריד ששון, 'גמרתי עם המלחמה: הכרזה של חייל', תרגום: אלינוער ברגר, נדפס: פאט בארקר, התחדשוּת, עם אחרית דבר מאת יורם יובל, ספריית הפסיכולוגיה החדשה/הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2006, עמ' 7).
*
ששון לא היה פציפיסט, אבל היה הלוּם קרב, המבקש לסיים את אבדן חיי אדם, את הפציעות, הקטיעות ואת אבדן השפיוּת ואת מחלות העצבים, בקרב חיילי בעלות הברית. אין בהצהרה שלו רגישות מיוחדת לחיי החיילים שמנגד או לחיי האזרחים הנמצאים בתוך מעגל הדמים. ואף על פי, יש בדבריו של ששון בכדי להעיר על סבלם של חיילים, שימצאו את עצמם בסיומה של המערכה הזאת, פגועי הלם קרב ומסוייטים. יש בהצהרתו של ששון, בכדי להאיר את האפשרות לפיה לא כל החיילים בעזה ששים אליי קרב, וכל-כוונתם להדביר את האויב. אני מניח, לאור חשבונן של מלחמות, שיש מבין החיילים יורים ובוכים ויש כאלה היורים ועוד עתידים לשאת את פצעיה הנפשיים של הלחימה לאורך שנים ארוכות, מה שישפיע עמוקות על משפחותיהם הקיימות והעתידיות.
הצהרתו של ששון חשובה גם לימים אלה, משום שששון לא היה, ככל הידוע לי, מקורב לחוגים הומניסטיים, אנארכיסטיים, או לחוגי שמאל רדיקלי, אלא היה ג'נטלמן ופטריוט אנגלי שמרן, שהבין בשלב כלשהו של הלחימה, כי חיי האדם קודמים לשאיפות הלאומיות- פוליטיות של מנהיגיו, קודמות גם לכותרות עיתונים המרעימות תרועות ניצחון. ששון לא הועמד למשפט צבאי ולא נורה, רק הואיל והיה 'גיבור מלחמה' מוכר באנגליה, ורק הודות להתערבותם של אינטלקטואליים אריסטוקרטיים שלחצו על העברתו לטיפול נפשי על פני העמדתו בפני משפט צבאי. אגב, אלו הערימו עליו בכדי שיהיה מוכן לוותר על העמדתו לדין על דבריו, שנתפשו (בטמטום) כדה-מורליזציה של הציבור. חסרונן של אמירות כאלה בשלושת השבועות האחרונים, מצד חוגי מרכז וימין ישראלי, מלמד משהו על 'חסנה ולכידותה של הישראליות'.
על העורף השאנן ואטום הלב למדתי שיעור נוסף היום עת בתי הצעירה ספרה לי כי מורתה סיפרה להם כי 'צה"ל נלחם בנחישות ובגבורה כנגד הערבים יימח שמם וזכרם' (=סוף ציטוט). אוי למערכת שאלו הם מוריה. דומה אפוא כי מערכת הביטחון חדרה למערכת החינוך, והופכת את צלם האדם ברשות הכלל: לזילות ולכיעור. 'ומה באשר לתושבים הערביים של עזה?' שאלתיה. 'עליהם לא אמרו דבר' אמרה. שפר מזלה שבביתה היא שומעת קולות אחרים.
עוד דבר, השבוע הלכתי לקנות חטיפים בהוראת מערכת החינוך בה לומדים ילדיי בכדי שיוכלו להכין 'שי לחייל". הדבר הזכיר לי סיפור ששמעתי פעם מידיד חולף, בוגר מלחמת לבנון הראשונה, שספר לי על דקות בעתה שאינן מניחות לו גם עשרים שנה אחר כך, עת הוא וחבריו ישבו בטנק צהל"י שהושבת בירי נ"ט (=נגד טנקים) ביום הראשון של הפלישה לבֵירות,, אכלו ופלים של עלית, וציפו שחיילי הקומנדו הסורי יירו בהם למוות בכל רגע או ייקחו אותם בשבי (למזלו, היה לזה סוף טוב). המלחמה משווקת אפוא לילדים כשקית הפתעה המחולקת לקרואי מסיבת יום הולדת. מצד אחד מעמיסים שקי גופות ומהצד השני 'תעמיס לי ביסלי'.
מחר, שוב מדיווחי ילדיי, למדתי על קיום פעילויות של הקמת שרשראות אנושיות שיווצרו במוקדים שונים ברחבי הארץ בכדי להביע תמיכה בחיילי צה"ל ותושבי הדרום, שוב ללא אזכור של האוכלוסיה הפלסטינית. דבר שלמותר לציין נחוץ מאוד, גם לאור רצח בנותיו של רופא פלסטיני העובד בבית החולים תל-השומר הישראלי, עליו דווחנו לפנות ערב (ראו אתרהּ של אסתי סגל) וגם על מנת שנוכל באמת לחנך את ילדינו לכיבוד האדם באשר הוא אדם, ולמען ייראו בשלום, לא רק חיים של שקט, אלא חיי שיתוף פעילים בין צדדים שבעבר היו ניצים.
על הילדים הפלסטינים- עזתיים, שבין כה, התחנכו על ברכי התעמולה החמאסית הקוראת לרצח יהודים ולשחרור תל-אביב (בעזרת השאהידים פרפור הארנב ונהוּל הדבורה, המככבים בתכניות הילדים שם), אין להרחיב, מעוצם הזוועה. הן המלחמה העניקה להם (לילדי עזה) אישור לתעמולת השנאה, עת כעת זכו לטעום מכוחו ועוצם ידו של 'האויב הציוני' ולטעום מנה נוספת של אימה, חידלון, יתמות ושכול. לתפארת פעולות הטרור העתידיות ולחיי המלחמות שבדרך.
בתפלה לנוח רוח השלום על שני העמים, וכלשון שירו של דילאן תומאס 'ולמוות לא תהיה ממשלה' (כעת דומה כי עומדות לרשותו- שתי ממשלות לפחות באזורנו. באשר לממשלתינו, גם אם היא תחליט על הפסקת לחימה הערב- עדיין כנהוג יירו בכל הכוח עוד יממה קדימה לפחות).
בתמונה: זיגפריד ששון (Seigfried Sasson, 1886-1967), תצלום פורטרט, 1916.
© 2009 שוֹעִי רז
על ההצהרה שלא היכרתי ועל הדברים שלך גם, כרגיל.
בבקשה, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לאנושי
ועכשיו אני גם מבינה את הבחילה שמעוררת בי במבה.
די. שזה ייגמר כבר.
"אני מאמין שהמלחמה הזאת, שנכנסתי אליה כאל מלחמת הגנה ושחרור, הפכה בינתיים למלחמת התקפה וכיבוש. אני מאמין שהמטרות שלשמן אני ורעי החיילים נכנסנו אל המלחמה הזאת היו צריכות להיות מוגדרות בצורה כה ברורה, עד שאי אפשר היה לשנותן, וכי לו נעשה הדבר, היעדים שהניעו אותנו היו כעת בני השגה באמצעות משא ומתן."
פשוט אי אפשר להאמין שזה נכתב ב1917 כמה שזה מדוייק להיום.
ולגבי הבת שלך… מה שאני שמעתי זורם היום מהפה של הבת הקטנה של אחי… אללה יוסתור עם להקתו כמה זה היה מחריד וכמה לא היה שם מי שישטוף לה את הפה עם סבון, אלא להיפך רק עודדו את דבריה על הערבים וכו'
תודה על ההצהרה המעניינת של ששון, מסתבר שאין חדש תחת השמש, אשכרה.
לגבי מערכת החינוך, זה מעניין, איפה אתם גרים ? באיזו עיר ?
אצלנו, שזה דוקא אזור לוחמני (עמק הירדן עם כל הסיירות והצנחנים), לא היה שום דבר שנאמר או נעשה בבית ספר שחרג מן הטעם הטוב לדעתי. בטח לא התלהמות, שום מבצעי הזדהות עם צה"ל ובטח ובטח לא שמחה על הנזק בעזה. לכן מסקרן אותי מה קורה במקומות אחרים.
ההתלהמות פה שמורה לשיחות בהסעות, כולל הנהגים וחלק מן הילדים. אבל לבטח לא המורים או המנהלים. כניראה שזה לא מובן מאליו, וצריך להודות להם או לציין את זה איכשהו.
תודה על המידע
תודה
באמת מפליא שלא הוציאו מהדורה מיוחדת של במבה לרגל המלחמה
שבו התינוק לבוש מדי צה"ל וחבוש כובע פלדה
יוצא לקרב למען ילדי הדרום
למזלי, בתי, גם בלי הטפה של הוריה, הבינה מזמן כי אין כל הבחנה בין נפש יהודי ובין נפשו של מי שאינו יהודי, וגם בין היהודים היא אינה עושה היררכיות ודיכוטומיות (כגון:דתיים- חילונים, אשכנזים-ספרדים)
דומני כי מזמן היו צריכות להיערך הפגנות עם שילוט
חיים לערבים, חיים ליהודים
לא פוליטיות, אנושיות
מה שחלקים מן הציבור רואים כמובן מאליו ממקומם
אינו כה מובן מאליו, ובימים אלו עומד בסימן שאלה גדול במיוחד.
כמה חסרים אצלנו, ובעיקר בצבאנו, יהודים חכמים ואמיצים כמו ששון (ולכל הקופצים, ידוע לי שאמו לא היתה יהודיה).
והרי זו הצהרה נהדרת. נועזת ("אקט של התנגדות מִדַּעת לשלטונות הצבא"). והמשפט שעשה עלי רושם במיוחד הוא:
"השאננות אטומת הלב שרוב האנשים בבית מקבלים בה את המשך היסורים שאינם מנת חלקם, ואשר אין דמיונם מסוגל להשיגם".
תודה, שועי, שהבאת את הדברים האלה.
ושרשרת אנושית של ערבים ויהודים, אוחזים יד ביד, מתקיימת כל שבת ליד כפר קרע – ראו באתר שלי.
האיזכור המצויין של סיגפריד ששון מעלה בראש את המחשבה, לפיה מומלץ לכלול את כתביו בלימודים התיכוניים [או, אולי, בקורסי מפקדים צה"ליים למיניהם].
ולו להמחשה ולהתראה מראש אודות המרחק הקצר בין היות חייל מסור, כזה הכותב ביומנו, לאחר פציעתו, כך – "עודני שוחר-קרב ומוכן ומזומן לחזור לגדוד בעוד כמה שבועות…"; ועד להתפכחות ["איך אוכל להתחיל את חיי מבראשית בעוד איני משוכנע בשום דבר חוץ מזה שהמלחמה היא נבלה שנעשתה לי ולבני דורי?…".]
[סיגפריד ששון – זכרונותיו של צייד שועלים]
אני דר מאוד במרכז
ואם תרצי תשובה מפורטת יותר
כתבי אליי
עמק הירדן הוא מקומם של קיבוצים לא מעטים ולכן איני מתפלא על אי ההתלהמות, שכן למיטב ידיעתי מערכת החינוך שם אמורה לגלם הומניזם
את השערותיי לגבי עמדה קפיטליסטית בלתי מרוסנת ובין אלימות אשמור ברשותך, לרשימה אחרת
מקצת הבאתי כבר ברשימה 'להאפיל על אייפל, לרטש את ג'ק' שפורסמה כאן לפני חודשיים לערך.
גם ז'ן אמרי ודנילו קיש לא 'סבלו' מאמהות יהודיות
אבל אני רואה בכתביהם חלק אינטגרלי ממה שאני מחשיב הגות רלבנטית מאוד לקיום היהודי, ולקיום האנושי בכלל
ובכלל אני מזדהה עם חלקים מדבריהם הרב יותר מאשר עם הוגים רבניים בני שני הדורות האחרונים
מעניין שגם עליי עשה המשפט שהבאת רושם עז, מצמרר
לגבי השרשרת האנושית היא ידועה לי, וכיודע לך אני משתדל מאוד להשתתף ולפרסם אירועים כאלה
על אף שמשום מה זיכוני כבר עוברים ושבים בגורל הנע בין משפט צבאי ובין אשפוז כפוי
אין כמוך
על שהעשרת אותנו עוד
ושאבתם מיים בששון
אגב, הטיפול הנפשי שעבר ששון מתואר בספרה של פאט בארקר שציינתי לעיל
הוא נשען על תעודות ועובדות
אבל דומני, כי ישנן נקודות בהן נטלה לה המחברת חירות ספרותית
נזכרתי במשהו שכתבתי לפני 6 שנים…
http://www.e-mago.co.il/e-magazine/militar.html
תודה על הפוסט.
אכן כן
חשוב לציין, כי נערכו מבצעי משלוח סיוע וחבילות מזון ליישובי הדרום
את ודאי ערה למבצע הסיוע לאוכלוסיה הפלסטינית
הייתי מציין את ניצולי השואה העריריים, שגם החורף לא יקבלו את כספי הפיצויים המובטחים
שירותי הרווחה המתמוטטים של מדינת ישראל המטפלים במאות אלפי אנשים הנזקקים לשירותיהם דבר יום ביומו, נוער בסיכון המקבל ארוחה תוך כדי טיפול על חשבונו של העובד הסוציאלי, נכים שאינם זוכים לסיוע, מוסדות ציבור שאינם מנגישים עצמם לקהל הנכים וכיו"ב
כל הדברים שלא עולים במערכות החינוך שלנו
כולם דברים שלא מתארגנת עבורם חבילה
תן ליבך ללב"י, פשוטו כמשמעו
מעניין שהדברים שאתה מתאר קורים דוקא "בבועה" כביכול…
לגבי תולדות ששון, מעניין מאד הסיפור עם ההעמדה לדין והתרגיל של הטיפול הנפשי וההלם קרב כדי לצאת מהמצב הסרבני בלי ענישה חמורה.
זה למעשה הדפוס הקיים בארץ, במקרים רבים, כאשר כביכול מנסים לסייע לאדם לחמוק מן הדין, אבל יוצא שגוזלים לו את הנכס העיקרי וזה כבודו הסגולי, ושמו הטוב, בבחינת "דיבה רפואית".
הלם קרב במידה רבה הוא מעין "פשרה" לא מכובדת בין הממסד הפוליטי-צבאי ובין העם, וזה רק החמיר ככל שמדעי הנפש והרפואה התפתחו והפכו את זה לענף משגשג, כולל כלכלית (תרופות ומיתוגים). טראומה היא מושג, איבחון פוליטי, במהותו, המבצע הכלאה לא קדושה בין רפואה ובין פוליטיקה ומוסר. טראומה מעשה ידי אדם מוגדרת כחשיפה להתנהגות המנפצת את עולמו המוסרי של הנפגע. הלם קרב הוא מונח המחליף "עריקה" "פחדנות" או "סרבנות", תלוי במתונן ובסולם ערכיו הפוליטי. והמוסרי
לא מסכים, אין כאן שום פשרה
ואם ישנם גם אנשים המנסים לטעון לתסמונת הפוסט טראומטית על מנת לתבוע את משרד הביטחון
הדבר רק גרם לכך שועדות צבאיות תשתדלנה לפטור משירות על כל סעיף נפשי אפשרי ב-dsm
ולא על ptsd
חייו של הלוקה בתסמונת מלווים בחלומות זוועה, זכרונות מציפים,תחושת קיום אבסורדית ודיסהרמונית בה כל גילוי של אלימות בסביבתו גורם לו לתחושות ניכור, חרדה ודיכאון
במיוחד מטרידה המחשבה מדוע הוא נותר דווקא בחיים ומה המשמעות שניתן לגזור מכך
וכבר נכתב על כך למכביר
לא פשרה במובן שהכאב לא קיים, אלא הכאב הוא תוצאה של הדיסוננס בין ערכים גלויים לבין מה שנעשה בשמם. בהיעדר כוח פוליטי ושיקוף חברתי, נוצרת המחלה.
חשיפה למוות של עצמך, מות חבריך או פציעתם, מראות של מוות וזילות חיי אדם, כל אלו אינם מניחים לנפשו של הלוקה בסינדרום הפוסט-טראומטי
גם ללא ההקשר הסוציולוגי-פוליטי
המלחמה מטילה את החייל למקום של אבדן אמון באנושי, בסדרם וביציבותם של הדברים
דרוש כאן תהליך שיקום ארוך
ולא פעם, הדברים אינם חוזרים אף פעם לתקנם
התופעה של פוסט טראומה עדין מעסיקה רבים, ולא ברורה לחלוטין, אחד מגיב כך והשני אחרת לאותו אירוע בדיוק. טראומה קיימת במצב של אסון, אבל המחלה שהיא דחק פוסט טראומתי אינה נחלת כולם, והמשתנים הקובעים לא ברורים, אם כי יש השערות.
בנוגע לטראומה מעשה ידי אדם (בניגוד לאסון טבע למשל), מדובר בדרך כלל בניפוץ של תמונת עולם מסויימת, ואבדן דרך כתוצאה מכך. לכן זו מכונה תסמונת חברתית ולא קלינית נטו,] מעיסוק רב שנים בתחום זה, אני מקבלת רושם שהמרכיב החברתי הוא גדול, גם ביצירת התסמונת וגם באיבחון שלה ובודאי בהחלמה. כלומר, הכרה חברתית מחוללת תהליך החלמה במקרים רבים, והיא הנותנת.
לגבי הענף של הלם קרב, הותיק והנלמד יותר, הדעות השתנו עם השנים, פעם זה נחשב לפגם אישיותי או פחדנות או בוגדנות אפילו, היום נוטים לצד הביולוגי יותר, אם כי עדיין קיים תיוג חברתי, כיון שבמהותו הצבא מעודד הסתגלות פונקציונאלית למצבים של הרג קיצוני כולל טבח וכולל מות חברים וכיוצב. השאלה אם כן לא רק מה "האמת האובייטיבית" של התסמונת, אם קיימת, אלא מה מחליטה החברה לפרשן סביב האירוע, ומכאן גם אופן ההתייחסות לאחר מכן וסיכויי ההחלמה.
הכברתי.
מקרב לב
אבל כמי שהכיר את התופעה מקרוב
ועל סמך מקרים אחדים
קצת קשה לי לשים את זה על החברה
מדובר בכאב נפשי עמוק, אשר עשוי להיות מוטב
אבל הוא נותר מקנן לעולם
ב"במערב אין כל חדש"
מתאר סצנה של נאיביות גדולה, שבה החיילים הזרוקים שנים בשוחות מאזינים לקולות הזוועה של המלחמה וזעקותיו של פצוע אחד שגוסס בשטח שביניהם לבין הצבא שממול, זוכים לביקור קיסרי ותוהים בעיניים גדולות האם "זה האיש שיכול להפסיק את כל זה". ככה, פשוט, מגרדים את שכבת ה"אין ברירה" שתחתה גם אנחנו משתופפים. שועי, תודה על פוסט נפלא.
אריך מאריה רמארק הוא אחד מאבותיי הספרותיים
וכבר שבוע שאני מתלבט בקשר לציטוט שלו מספרו 'עת לאהוב ועת למות' המדבר ארוכות על ריח המוות
האם להביאו כאן אם לאו
בין הסופרים/משוררים שכתבו על זוועת מלחמת העולם הראשונה ניתן למנות גם את וילפרד אואן (חברו של ששון), גיאורג טראקל, לואי פרדיננד סלין, י"ח ברנר, ירוסלאב האשק, בלז סנדרר, אביגדור המאירי וכמובן איסאק באבל
את ודאי מכירה את הספרים
אם את יכולה להזכיר/לחדש לי עוד, זה יהיה קרוב להיות טובת הכלל
שבמערב אין כל חדש הוא אחד הספרים המכוננים של מק'קיין?
קראתי בהשתאות באחד מאתרי האינטרנט שמק'קיין, המועמד הרפובליקני החביב שלא זכה בנשיאות כידוע, ציין את הספר הזה כאחד הספרים שהשפיעו עליו רבות
והאמת שבמחשבה שניה או שלישית זה לגמרי לא מפתיע.
אני הייתי אגב מצטטת את המשפט האחרון מהספר:
הוא נפל באוקטובר 1918, ביום שהיה כה שקט וחרישי בכל החזית, עד שהדו"ח הצבאי נצטמצם במשפט אחד: במערב אין כל חדש.
הוא נפל על פניו ושכב על האדמה כישן. כשהפכו אותו על גבו, נראה היה שלא ארכו ייסוריו. הבעת פניו היתה כה שקטה. כאילו היה ממש מרוצה שכך קרה.
דלטון טרמבו "ג'וני שב משדה הקרב" וכמובן מילכוד 22 של ג'וזף הלר.
אבל אז אתה חושב לעצמך- הם כבר אמרו כל מה שאפשר לומר ובכל זאת דבר לא השתנה.
על שהזכרת לי את טראמבו
המלכוד של הלר, עד כמה שאני זוכר מתרחש באיטליה במלחמת העולם הכי שנייה
לרמארק היה ספר אנטי-מלחמתי נוסף על אודות חייל ורמאכט במלחמת העולם השניה בחזית הרוסית
שנקרא: 'עת לאהוב ועת למות', וראה אור בתרגום עברי על ידי שרה ריפין בהוצאת הספרים מ' מזרחי תל-אביב, בשנות החמישים או הששים (בעותק שבידי לא מופיעה שנת ההוצאה)
גרבר, גיבור העלילה,נשלח לחופשה בברלין וחש זרות איומה מעמו, מן הנאציזם ומן הערכים הגרמניים-הלאומניים שבשמם הוציאוהו לכבוש את רוסיה
לבסוף, בשובו אל החזית, הוא נשמע לקול המצפון ומשחרר שבויים רוסיים לקראת סוף המלחמה. אחד השבויים הרוסיים מנצל את המומנטום ויורה בו למוות במקום
מה שמחזיר אותנו אל גדי מנלה (הפוסט שלך הבוקר)
סיום הספר מזכיר במידה רבה את סיומו של במערב אין כל חדש
אבל לדעתי מר בהרבה
רמארק כתב את הספר, למיטב ידיעתי, בארה"ב (שהריי הוא ברח מן הנאציזם לפני המלחמה לאחר שספריו נשרפו ברבים והוא עצמו נכלא, וכנראה עונה).החלט, די נועזת, שכן הוא בוחר להציג חלק מלוחמי הורמאכט כאנשים מוסריים ובעלי לב,, הנלחמים על אף שהם מודעים לרוע הבלתי נתפש, לעוול ולאיוולת בתוכה הם פועלים. לא בדיוק עמדה פופולרית בארה"ב של שנות הארבעים
בנוסף, דומני כי הוא לא זכה לתהילתו של הראשון משום הצגת חלק מאנשי הצבא הגרמני כגיבורים חיוביים (יש גם נאצים) וגם הואיל וספרו זה לא זכה לעלות על מוקד
על כל פנים, הספר מסתיים בשורות הבאות
הוא לא חש ביריה. הוא רק ראה פתאום עשב לפניו. צמח, סמוך לעיניו, רמוס למחצה, ואגודה של גבעולים אדמדמים ועלים צרים ועדינים אשר גדלו, והוא כבר ראה זאת לפני כן, אלא ששוב לא ידע מתי. הצמח התנועע, ואחר כך נצב בודד על רקע האופק המצטצטמצם של ראשו השוקע,אילם ופשטני, ונושא את נחמת זערערות הדברים הזעירים ואת מלוא שלוותם; הוא גדל וגדל עד שמילא את מלוא הרקיע כולו ועיניו נעצמו
אבל תן לה את הכבוד הראוי במצעד הסבל והזוועה.
והלר הצליח לכתוב את האבסורד – ותראה, שנים אחרי , ואחרי הסרט ואחרי שיוסריאן הפך ל"האוסהולד ניים", השימוש הציני בטרמינולוגיה מלחמתית לא פס מן העולם.
מן הקטקומבה קראתיך יה
אהבתי, ומזמן לא שמעתי את הביטוי מאז סיור מוזר ברומא, בקטקומבות אורגינל.
לקח לי שנים רבות להבין ש -ההיפך ממה שניראה, להיות בעד שלום זה מסוכן מאד לבריאות ולתוחלת החיים, ואיכותה…
הצביעות המובנית, מצב העולם אם תרצה, מקיים את ה"קדוש", כלומר האלהת איש השלום, בד בבד עם עצימת עין זדונית כאשר מתנקשים בו.
זה למשל מסוג "אמונות החיים" (שלום זה סבבה ואנחנו חיים בשבילו), המתנפצות עם קיומו של הלם קרב, ולכן סברתי שכאשר החברה תכיר בנסיבות, תגיע החלמה, גם לשבורי הלב.
אם נכנסים לעומקה של "התאונה" שהיא גם לשונית, וגם הכרתית, היוצרת את הטראומה, ונכניס לשם אור, יכול להיות…אבל אז כמו לאמר שכאשר המשיח יבוא, יהיה טוב.
הלם הקרב הוא התאונה המקורית, אחת מהן
ולקוראים/ות כאן אני ממליץ לקרוא את הפוסט שלך מאמש
ותודה על שהארת מעט את הקטקומבה
יום נעים
סיטואציות מסוימות במלכוד של הלר תאמו חוויות שחוויתי בשירותי הצבאי
וגם בחיים לעתים, בשוק העבודה
משהחילונו בונים איטי-איטי את מדפי "ארון ספרי המלחמה", אבקשכם להכליל בו גם את מנחתו רבת המבע של וולפגנג בורכרט – "הרבה צרות היו לו עם המלחמות" ["מוצרט הקטן שלנו"]. בעיתו כתבת אודותיו, שועי, ואף את, אסתי, למיטב זכרוני הקורס נדרשת לו [הלא כן?].
בורכרט
גם הוא עזב את העולם מוקדם , מוקדם מדיי
וגם כדאי מאוד להכיר את 'קאפוט' של קורציו מלפארטה האיטלקי (עיתנואי שתיעד דווקא את התנהות הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה)
גם את הזוועה האנושית וגם כמה נקודות אור, ולכן אולי לא הפך לספר אנטי-מלחמתי קאנוני
הפרק על הטבח ביהודי-יאסי וזה העוסק בעלית הגרמנית החוגגת במשתאות עינוגים על ידי גטו ורשה,
עת מאלפרטה חוזר משם מזועזע עד היסוד ממראות יהודים קפואים בשלג
הם טקסטים שאינן מניחים לי גם שנים לאחר שקראתים
תודה לך על הרחבת הדעת. את קורציו מאלאפארטה אני מכיר ומוקיר מספרו "העור". את "קאפוט" לא הכרתי [בדרך כלל, עובדה זו מצדיקה שאפתח טינה קלילה כלפי מי שמאיר את עיניי. חיבתי כלפיך, כך אני מקווה, תסרס את הנטייה המושרשת בי, בעודה באיבה]. לנוכח המלצתך החמה, אשתדל להשיגו. תודה.
עתה שלפתי את הספר "העור", והנה באחורי כריכתו מופיע אזכור של הספר "קאפוט" [ושמו האמיתי של מאלאפארטה = קורט אריך זוקרט]
על 'העור' שמעתי אך מעולם לא קראתי
אני דווקא מן הנהנים לללמוד ולהתחדש
אם מפי הזולת אם כפי הנפש
ואם יש דבר-מה הממלא אותי טינה הוא דווקא אנשים ההופכים את הידע שברשותם לטריטוריה שאין להיכנס אליה, וחשים איום כאשר מאתגרים את מחשבתם
ברי לי אמנם, כי ישנו גם ידע פנימי שאינו נחלק לכל, אבל שמות סופרים וספרים, אלו רק השערים והחלונות, אפילו לא המפתן.
אבוי
…היתה זו הלצה…
לגוף הנושא – כמוך, אני חש זכות להתחדש, להוסיף דעת וידיעה, ומוקיר תודה לכל מקור המביאני לידי סיפוק שכזה.
ו"העור" הינו ספר ראוי לחלוטין
חוש ההומור שלי קצת משובש בימים האחרונים
וגם העצבים צריכים גיהוץ ומירוק
בכל אופן, בדבריי אודות הממלאים אותי טינה, התכוונתי כמובן למקצת מנהגים נקוטים בעולמה של אקדמיה
וכדיי להבין עד תום דבריי יש לעיין בפרק 'לשון' מספרה של חביבה פדיה 'בעין החתול'
שבו היא מצרה לטעמי על אותם הדברים ממש
a time to love and a time to die
הספר שפקח את עיני להבין שלא כל חיילי הורמאכט היו נאצים, ושבכל יחידה כזו היו חיילי אס אס ששמרו על החיילים מפני כל סטיה מהקו המרכזי של המפלגה, ודאגו לחסל כל חייל שהראה איזשהו רגש רחמים לשבוי רוסי או ליהודי ניצוד.
ונכון, הסיום שקרע את ליבי דומה כמעט אחד לאחד לסיום של במערב אין כל חדש. ממש התרגום דומה גם הוא. מעניין. את שני הספרים קראתי בזמנו באנגלית, רק שאת במערב רכשתי לפני כמה שנים בעברית ועד עכשיו יש לי תחושה של זרות כשאני פותחת אותו בעברית. מוזר קצת, הא?
וצבי – בורכרט המופלא, אבן כתבתי עליו כמה וכמה פעמים ואפילו ננזפתי שציינתי ששם ספרו הוא "כל כך הרבה צרות היו לו עם המלחמה" כי ה"כל כך " הסתבר כתוספת שלי.
ובמסגרת הספרים האנטי מלחמתיים אם יותר לי להזכיר שוב את בית מטבחיים5 ואת הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון של סארויאן.
האשם הוא בי;הרי לא היה יסוד להנחה שהנחתי, לפיה חוש ההומור המשובש שלי מוכר לך.
ספרה של פרופ' פדיה מונח על שולחני, אך יש קודמים לו. בעקבות דבריך לעיל, קראתי עתה את הפרק, על הלשון, שלושת קורבנותיה ועוד. דומני שראוי כי אקרא את הספר בניחותא, כסדרו, במלואו. בבוא עיתו, אזכור את מילותיך. תודה
אגב, לא לפני עת רבה קראתי, אינני זוכר היכן, מאמר שלה, אודות הגמגום, פואטיקה ודיסוננס, מאמר מרתק ומסעיר.
אכן, זוכר גם זוכר.
ובאשר לסרויאן [סארויאן, בחלק מעותקי הישנים יותר] – לפני זמן נטלתי לידי את "הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון", ומשום מה החלטתי להניח לו [ אולי הוא הרשים אותי פחות מ"נמרו של טרייסי" ומ"הקומדיה האנושית" שלו; אולי סתם עניין של עיתוי ומצב רוח]. אך אם את ממליצה, ראוי לחזור אליו. גם לך, איפוא, תודה.
כיף שאתם פה,
באמת!
ועד שנערוך יחדיו מדור של ספרות אנטי-מלחמתית
בארון הספרים היהודי האוניברסליסטי
אני מודה לכם (וגם לדפנה לוי, וגם לכל המגיבים/ות שהביאונו עד הלום) על שיח מענג במיוחד שצמח תחת הפוסט שלמעלה
שהחל בסיגפריד ששון וסופו מי ישורנו
מלחמת העולם הראשונה היתה מבין האכזריות והמיותרות בתולדות האנושות. אמנם היא שינתה סדרי עולם, ובין היתר החליפה את השלטון העותמני בא"י במנדט הבריטי, אך נדמה שמהפכים אלו הם פרי תגובת שרשרת אקראית, לא כוונת תחילה.
דבריו של זיגפריד ששון נראים לנו רלוונטים גם היום משום שזיכרון מלחמת העולם הראשונה נחקק בתודעת המערב כפרדיגמה למלחמה באשר היא מלחמה: הרסנית, ניהילסטית, מצדיקה את עצמה. אולם לא כל מלחמה דינה כדין מלחמת העולם הראשונה. מלחמת בעלות הברית בהיטלר, למשל, היתה מוצדקת ומוסרית, אף שכמו קודמתה גם היא גבתה קורבנות אין ספור. באותם ימים היה הפציפיזם עמדה סהרורית שמשמעה בעצם כניעה להיטלר.
למרבה הצער "שעתו היפה" של המערב, שהביס את היטלר ובני בריתו, לא כיפרה על התבוסתנות שהנחילה מלחמת העולם הראשונה בלבבות הרבים, אלא באופן פרדוקסלי רק העמיקה אותה. היכולת להבחין בין מלחמה צודקת למלחמה נפשעת אבדה לנו, ובמקומה קיבלנו סנטימנטליות זולה שמרחמת על האכזרים ומתאכזרת לרחמנים.
אני כנראה איני מסכים איתך
למשל, את מלחמת העולם השנייה אפשר היה לעצור עוד בשנות השלושים של המאה העשרים
ועוד הרבה בטרם האנשלוס שכבר לימד משהו על הכוונות הגרמניות
קשה לי לראות במלחמה בה נהרגו עשרות רבות של מליונים, מאות מליונים נפצעו ונאנסו, מלחמה צודקת
ברור שהיה צריך לעצור את הנאצים (לא אחלוק)
החכם המדיני עיניו בראשו
ועל כן בסופו של דבר לדידי, גם מלחמת העולם היתה בסופו של דבר, מלחמת קיום והשרדות חייתית
לא פאר אנושי, אוולת -ברוטאלית -מדממת
גם מכונת התעמולה ההוליוודית, שעל סרטיה גדלתי, לא הצליחה לשנות את דעתי
ובטח ובטח, ברמה הריאליסטית-היסטורית, גם לא תמונות השואה
עלי לחדד את טענתי: המלחמה בהיטלר, ולא מלחמת העולם השנייה בכללותה, מוצדקת לדעתי. כמובן שגם בעלות הברית עשו מעשים שלא שירתו את המטרה שלשמה נלחמו (אונס הנשים הגרמניות למשל), אך הוקעת מעשים אלה אינה גורעת ממוסריות המלחמה.
באשר לאפשרות לעצור את היטלר בשנות השלושים: הייתי רוצה לשמוע מפיך כיצד ניתן היה לעשות זאת מבלי לצאת למלחמה הרבה קודם. אילו רק השכיל המערב לתקוף את גרמניה ב-33, כמה קורבנות תמימים של מכונת המוות הנאצית היו נחסכים! הרי בסופו של דבר שילם העם הגרמני בדמו על שבחר בשלטון מרצחים, וסביר להניח שאף יותר מאשר היה נאלץ לשלם לו הותקף קודם לכן.
המקבילה לישראל של היום ברורה. למרבה הצער הפוליטקאים שנמנעו מלהשלים את המבצע ולמוטט את החמאס אחראים להרס הרב פי עשרות מונים שינחל הסיבוב הבא.
ברור שגם אני הייתי מעדיף לחיות באוטופיה פציפיסטית: אינני פאשיסט ולכן אינני רואה ערך במלחמה כמלחמה. אך כיום הבחירה אינה בין מלחמה לשלום אלא בין מלחמה עקובה מדם היום למלחמה עקובה מדם אף יותר כאשר החמאס יתחמש מחדש.
שוב איני יכול הזדהות עם חלקים ניכרים מדבריך אבל אני מודה לך על תגובתך, ועוד יותר על כך שהצבעת על כך שלמעשה בפוסטים שלי אינני מציע פתרונות, מציאותיים- מעשיים-קונקרטיים וגם זה נכון ומדויק
איני מזדהה עם השוואת המשטר הנאצי לזה החמאסי, נכון שבשני המחנות שנאו ושונאים יהודים, אך ברמת הראיות החמאס טרם הצמיח מחנות השמדה וכיו"ב ולמרות שבתעמולה האנטי-ישראלית שלו ישנם מוטיבים נאציים ללא ספק, עדיין איני חושב שניתן לבצע השוואות
אני מסכים עימך שאת גרמניה הנאצית היה ראוי לעצור ולו באופן צבאי עוד בשנותיו הראשוניות של היטלר. עוד יותר, אני חושב שהסבל שעסר על תושבי הדרום בשנים האחרונות יכול היה להיחסך, לו היו נעשות פעולות צבאיות ממוקדות והמשכיות כנגד הנהגת החמאס, באופן שלא היה מאפשר את ירי הטילים, ועוד בעת שבו נבחר החמאס (ראשי תיבות: חרכה' אלמקאואמה' אלאסלאמיה'= תנועת ההתנגדות האסלאמית כשבהתנגדות פירושו מאבק מזוין המשכי ומתמיד כנגד ישראל) לעמוד בראשות עזה
תוצאות המבצע האחרון יביאו בעוד כעשור ומחצה לפיגועים רבים בקרב הילדים שחזו בו ושיגדלו
התמונות של הילדים הפלסטינים שהומתו ימשיכו לשחק כראייה ברמה הבין-לאומית לאכזריותה של ישראל, לסגרגציה ואולי גם לג'נוסייד ולמרות שכבר כתבתי אחד הפוסטים הקודמים שלי כי אני מאמין שחיילי צה"ל אכן נזהרו בחיי האוכלוסיה האזרחית מאוד, עדיין אין בהנחה הזאת אפילו בכדי להניח את דעתי
מה אני מציע?
אני לא יודע בשלב הזה שום דבר
למעט זעזוע אנושי
אני מודה שרק לאחרונה גיליתי את אתרך ולכן לא הספקתי להתעדכן בפוסטים קודמים. אשמח אם תוכל לתת הפניות לחומר הרלוונטי.
המשוואה חמאס = גרמניה הנאצית ודאי שאינה נכונה, כשם שאף תופעה היסטורית אינה זהה לחלוטין לקודמתה, אך היקש מסתמך על דמיון ולא על זהות. כלומר, מספיק לטעון שחמאס ≈ גרמניה הנאצית כדי להסיק מדרך הפעולה שהיתה ראויה ב-33מהי דרך הפעולה הראויה כיום. לומר לך שאני מרוצה מהמצב או טופח לעצמי על השכם? לא ולא. למעשה אני חי בחרדה יום-יומית מפני מלחמה אזורית.
הפלסטינים, כמו יתר האנושות, הם בעלי בחירה חופשית ואין לדעת מה יעשו ילדי עזה כשיגדלו. הבחירה היא בידיהם, בה במידה שרבין המנוח, שחווה על בשרו את כל מערכות ישראל, שינה את דרכו. עד שיבחרו בדרך השלום — ומבחינתי זה אומר בראש ובראשונה הדחת החמאס וכל שאר הארגונים הג'יהאדיסטיים, שערך החיים בעיניהם הוא כקליפת השום — על ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה בכל האמצעים העומדים לרשותה.
כרגע אין לסמוך על מנהיגי העולם הצבועים שיושיטו לנו עזרה ממשית בשעת סכנה, ולכן דעותיהם לגבי הסכסוך אינן רלוונטיות. עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו. את האזרח הפשוט במדינות המערב ניתן אולי לשכנע, אך לא נוכל לעשות זאת כל עוד אנו משחקים לפי כללי הדיפלומטיה האורווליאניים. את האמת הלא נוחה יש להטיח בפרצופם בכל הערוצים האפשריים.
צריך אתה לדעת כי האתר אינו אתר פוליטי-מעשי ואין בו הידרשות לשיח הפוליטי ומינו אלא זהו אתר המייצג את מחשבותיי כאמן, ואם עמדות שאני מציג תואמות בחלקן לדרכו של השמאל, אין זה משום שאני מעוניין בהשפעה על אחרים או שאני רואה בעצמי הגיגן פוליטי, דמגוג או כיוצא באילו
אני גם לא תר פהעל פי רוב פתרונות לבעיות העולם, ולכן אופן הכתיבה וההגשה ייחודי,תמהוני והזוי למדיי
תוכל להתרשם מן הפוסט 'אינטרובט משתומם על העולם הלוחם' וגם 'שירה בציבור על הלב השבור'
וגם מ-'קרבנות,מלחמה'
ממורי ורבי באוניברסיטה למדתי שתיאוריה ופראקסיס לא זאת בלבד שאינן קיימות במישורים שונים אלא מזינות זו את זו, כשם שהנפש והגוף אחד הם. גם אינני מכיר במושגים "שמאל" ו"ימין". מהאחד הייתי מצפה שיאבק בכוחות הרוע והרי הוא מזדהה עמם; מהאחר הייתי מצפה שיזדהה עמם והרי הוא נאבק בהם.
תודה על הקישורים. אבדוק אותם בקרוב.
מן הזוית הטרחנית שלי כולנו אנושות אחת
זוהי השיטה בה אני הולך ובה אני בהחלט מערב בין תיאוריה ובין פרקסיס
באשר לדיכוטומיה בין שמאל לימין, יש לה בעיקר יישום פוליטי
באשר לאנשים המרכיבים את הקבוצות יש אנשים נפלאים וגם אנשים נבזים בשני המחנות גם יחד
כשם שיש בכל קבוצה/קהל אנושי שהוא
נפלא
הי שרון, תודה וברוכה הבאה.