שחר שילוח, שכנתי לכתיבה כאן, שכנתי, באתר הירוק שלהּ, 'רב פעמית', הביעה בפני בכתב את תמיהתה על כך שאינני נוקט כלפי עצמי את מטבע הלשון 'יפה נפש' אשר יש החולקים אותו לזולת כברכה וכקילוס, ויש החולקים אותן לזולת בכדי להשימם ללעג ולקלס. שחר כתבה את הדברים הבאים:
*
למה לא להיות יפה נפש? למה המונח הזה הפך לגנאי, מן עלבון כזה,שבדרך כלל מוטח מימין לשמאל? אם יפה נפש זה אדם רודף שלום שמכיר בזכותו של האחר לחיים ולביטחון, אז אתה יכול להיות כזה בלי להתנצל.
*
על דבריה הנכוחים של שחר הִשבתי בזו הלשון:
*
תודה על הדברים. אין כל רע בלהיות יפה/יפת נפש אם את חשה כך. אני לא רואה בעצמי יופי נפשי, הלוואי שהייתי יודע מהי נפש יפה. מעדיף באופן אישי לכוון שיהיה לי לב טוב וקשוב לסובבי. לא יודע אם אני תמיד מצליח. אה, ולשמור על הכרה פעילה. וחוץ מזה אם אצטט את רונה קינן (אני כלל לא ציני עכשיו) 'גם אני רוצה לחיות נכון'. אבל איכשהו, על הדרך, אני כבר קצת סקפטי ביחס לשלווה הגדולה שתיפול עליי בסוף היום.
*
יכולתי גם לצטט או להמהם ברקע הדברים את Creep של Radiohead או מבחר משירי ה- Smiths (האחרונים ליוו אותי בשנות ההתבגרות שלי). Tom Waits היטיב לתאר את התופעה כשתיאר את ה- Black Market Baby שלו (מן האלבום Mule Variations, 1999) במלים: 'She is a diamond who wants to stay coal' (='היא יהלום הרוצה להישאר פחם'). להשגתי, זוהי תחושה המלווה את האדם מהיווסדו דרך תחנות שונות בחייו. יותר נכון, ישנם בני אדם אשר משעה שבאו אל העולם הזה חשו בו בבית: בטוחים, מוגנים, יודעים מה הם רוצים ומה טוב עבורם ועבור סובביהם. הם יידעו לתעל את עצמם להשגת שפע חומרי ואולי אף רוחני בעולם הזה. ישנם גם אחרים. אלו שמשהו בתחושותיהם הפנימיות או בפרטים ביוגרפיים (חוויות שהתנסו בהם) הותיר אותם מעט מאחור, חשים חשופים ומאויימים בהוויה, רועדים לפעמים מקור. יותר מכונסים בעצמם. אוהבים את האנושות בצורה עשירה אבל תמיד קצת מרחוק. חשים את הדיסהרמוניה, את אי-שיווי המשקל שבהויה. חשים, כמו גולים מהוויה אחרת, התבועה בליבם, נעים בעולם הזה בלווית המוני סימני שאלה מהוססים, מתגעגעים-נוהים עד כלות למשהו, שנוכחותו קיימת בהכרתם אבל ממשותו נעדרת.
לא משנה כמה פעמים אעמוד מול קהל ואקבל תגובות חמות ומקבלות תמיד ישאר בי איזה אינסטינקט פנימי של הסתתרות מאור, שאיני ראוי וגם איני כדאי, יותר מאף אחד/ת אחר. שלמרות שהקמתי משפחה ואני מאושר בחברת אשתי וילדיי, טרם מצאתי את מקומי תחת השמש, ואני מודה בכל יום לאשתי, המכירה את התחושות האלה היטב גם את התבטאותן, ומוכנה לחלוק עימי חיים משותפים. כשנתקלתי לראשונה באלבום של ניק דרייק (1974-1948) בשנת 1995, רכשתיו בלי ששמעתי מתוכו דבר. פשט הבטתי בעיניו של הבחור הצעיר על העטיפה וזהיתי אצלו את אותה ההבעה, ואת אותה התחושה, שאמנם מנוסחת באופן חד בשירו Fruit Tree במלים: 'Lost in the womb of an everlasting night/ You find that darkness can bring the brightest light'.
למושג הנפש היפה (eine–schōne–Seele) שמור היה מקום נכבד בכתבי הרומנטיקה הגרמנית של במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. אני משוכנע אגב, שכאשר כתב לורד ביירון את שירו הקלאסי, She-walks-in beauty'' הוא כוון לא לאהובה בלבד כי אם לנפשו. הפילוסוף הגרמני פרידריך הֵגֶל תאר את 'הנפש היפה' כנפשו של ישו שבקשה להמלט ממשכנו של האל, על אף שעתידה היתה ליפול קרבן לאלימות האנושית. ולעומת זאת תיאר אותה כנפש שאינה יכולה לשאת את העולם הזה ולכן מתכנסת בעצמה בסוליפסיזם הדן אותו לטירוף ולמוות.
אפלטון כמובן זהה את היופי כאחד מן המידות הטובות של היופי. בכדיי להשיג את האידיאות האדם צריך להיות נכון במעלה המוסרית המבטאת את הטוב והיפה. מתוך הזיכוך העצמי וההתבוננות הנפשית בעצמה ובעולם היא עשויה להגיע לידי ראייה פנימית של הדברים, אלי כדיי חזוּת האידיאה.
אני עוסק בפילוסופיה אפלטונית ונאופלטונית ייוונית, נוצרית, מוסלמית ויהודית (אם כפילוסופיה ערבית ואם כפילוסופיה שנתחברה במרחבים הביזנטיניים והלטיניים) כבר שנים ארוכות. למדתי, שמעתי, התבוננתי גם חוויתי, ובכל זאת גם כסוג של תלמיד אפלטוני איני מבין את יפי הנפש האנושית שנחלקה בי. אני רואה אותה באחרים, בכל הדברים האחרים, אבל נדמה לי שעם כל אהבתי עדיין אני מתבונן ביופי הזה מרחוק, כרחוק הפחם מן היהלום. כפי שטענתי, ישנם הנולדים בטוחים בכל אשר הם עושים, מודיעים בקול חגיגי מהם תכניותיהם ומדוע הם יגשימו את כל היעדים שיציבו לעצמם. מדוע איש לא יבלום אותם, ומדוע האחרים פחותים חיוורים, מלמלנים או 'לא אותנטיים' (כאן שאלתי את השמוש ההיידגריאני). כאשר אני צועד ולמולי מוטל לו ליל ארוך אין אמונה מיוחדת שממלאת את לבי, גם לא ודאות. יותר מאשר אני הולך לאורו הנוגה של הירח המלא, אני פוסע חרש לאורו של סימן שאלה מטפיסי ונהייה למה שאינו נמצא או שכלל אינו קיים.
בתמונה למעלה: Nick Drake, 1967
© 2009 שוֹעי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
כותרת משנה:
על ה"אני", על האדם, זה התיאורטי וזה הטראגי, ועל הנתיבים שבין סוקראטס, דקארט וניטשה.
או [בטרם תיאמר כלפיי, ובצדק, מימרה בסגנון עכשווי, כגון "תעזוב אותי, באמ'שך] – איך כתבתני, יא שועי. אכן, כתבתני.
מה אומר שועי,
אתה כותב על עצמך ולכאורה זה טקסט אישי ולא פוליטי (בהמשך לטענות נגד הפוסט הקודם).
אבל לא חסר הרבה כדי שהקוראים יראו את עצמם (או את פוטנציאל עצמם) בדבריך.
זה הופך את הטקסט (וגם את הרשימה הקודמת) לחתרני לעילא.
אביב
שלי משנים – איך צמח בכלל המושג הזה "יפה נפש" שלדעתי הוא בכלל תרגום מהמושג הלועזי Bleeding heart Liberal
יש לך מושג?
לצבי, אסתי ואביב
וכפי שאמר לי אחד מחבריי הקרובים שלשום
אתה פשוט שם את עצמך על הבלוג
לא יודע האם זה טוב. לא בטוח שאני יודע/יכול אחרת.
נקשרה נפשי בנפשך
תחילתה של ידידות מופלאה?
בשמחה רבה
אולי אעלה היום פוסט נוסף שיציין כמה בשורות טובות שקיבלתי
אחת מהן, היא הסדרה שלך על 'ספר הדקדוק הפנימי' העולה הערב
אתייצב בשעה היעודה
כל טוב
כמה חיכיתי. כמה חיכיתי לראות את השתקפותי בעיניים אחרות [רונה, כמובן]. היום באתי על סיפוקי
מפליא אותי כי בחרת להגיב דווקא על הפוסט הזה
היי בטוב
אני שיטתית, אל דאגה
אומן
(-:
הגבתי לך על המייל, קיבלת?
הנספחים מחכים למענה
לא יודעת איך פספסתי את הפוסט הזה כשנכתב. איזה מזל שקישרת אליו אצל מיכל.
נוגע ללב, פשוטו כמשמעו, וכל כך יפה.
הי תמי
תודה רבה, אני כזה, כמו שתיארתי
קצת מגמגם, הרבה מופנם, מתבל בהרבה הומור בכדי לתקשר עם סובביי
לא בטוח בכלום, ולמרות שמשום מה ישנם אנשים הבטוחים שאני יודע מה הצעד הבא ולאן הוא יוביל, אני לא בטוח אף פעם מה הצעד הבא והאם הוא כדאי
(-:
מסע/משא אל הנפש בשלושה מימדי זמן:
"לא משנה כמה פעמים אעמוד מול קהל ואקבל תגובות חמות ומקבלות תמיד ישאר בי איזה אינסטינקט פנימי של הסתתרות מאור, שאיני ראוי וגם איני כדאי"…
היי שועי היקר. כמה שאני מבין ומכיר את המקום הזה שאתה מתאר.
(מאחר והתוודענו רק לאחרונה, יוצא שאני נחשף לדברים שעלו משכבר על ציר הזמן והמקום של הבלוג שלך. ומאחר ואין מוקדם ומאוחר בחלל הסיבי, אין בכך כדי להפריע).
אני מבקש להוסיף כמה מילים בעניין הנפש, ואולי אף לקחת את הנושא למקום קצת אחר.
כשקראתי את דבריך על הנפש, העלו בי הדברים (משום מה) שיר נסתר של הרמח"ל שנקרא "קווה קווה ליבי" (אולי אתה מכיר אותו). בשיר המופלא הזה (שחובר כנראה ברגע של חולשה, של משבר נפשי עמוק ומצוקה גדולה, אולי אפילו של משבר אמוני קשה) הרמח"ל דובר בו לשניים- אל ליבו ואל נפשו:
קווה קווה ליבי
קווה קווה ליבי קווה אוחילה
קווה אף קווה, עוד קווה, אוהילה
קווה עד מכל-לב תִּקְוָה אגדילה
כּוֹחךְ חַזְקִי
צוּרֵךְ צַדְקִי
נפשי אך בו בטחי אותו תדרושי
בטחי כי אחד הוא כי אַל תבושי
אם משברים תִּרְאִי, אם שטף מים
אם חָשַׁךְ כְּסִילֵךְ עוד יום שמים
אם כל צר כל אויב לוטש עיניים
תִּרְאִי, אל נא תִירָאִי
כּוֹחֵךְ חזקי
צוּרֵךְ צדקי
נפשי אך בו בטחי אותו תדרושי
בטחי כי אחד הוא אל תבושי…
השיר הוא ארוך ואין בכוונתי להביא את כולו. אבל הוא שיר מדהים ובעל עוצמות שלא ישוערו. הרמח"ל עושה בו הנשמה מפה אל פה לנשמתו הדועכת והולכת. את השיר הוא מסיים במקום של כוח. ובמשפט, הנמצא מחוץ לשיר והחותם אותו, הוא כותב: "ככתוב בתורתך שמע ישראל וכו' בטחי בה' עדי עד והיה ה' למלך וכו'."
אין לי ספק שכל מי שמכיר את שירו של נתן אלתרמן "שמרי נפשך", שכתב אותו בלילה שבו ביתו תרצה אתר ניסתה לשים קץ לחייה, ימצא בו ב"שמרי נפשך" של אלתרמן הדים ובנות קול משירו של הרמח"ל 'קווה קווה ליבי':
שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך,
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,
מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,
מאבן קלע, מסכין, מציפורנים.
שמרי נפשך מן השורף, מן החותך,
מן הסמוך כמו עפר וכמו שמים,
מן הדומם, מן המחכה והמושך
והממית כמי-באר ואש- כירים.
נפשך שמרי ובינתך, שער-ראשך,
עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך…
בעיקרו של דבר הדיבור אל הנפש הפצועה של שני המשוררים והרצון לחזקה אל מול משברי הקיום המתגברים, הולך ומתעצם כל העת בשיר/תפילה שהם כותבים אל הנפש. הרמח"ל הדובר אל נפשו ואלתרמן המבקש על נפשה של ביתו. הנפש העולה בשני השירים איננה "יפה", אך עולה מהם, משני השירים, הידיעה שהנפש היא הדבר הנושא את האדם אל על בזמן שגופו מושך אותו אל התהום. וביסודו של דבר על האדם בזמן משבר להיות יכול לחזק את נפשו כדי שיהיה מסוגל להתמודד עם נפתולי החיים (אם כי לעיתים יש והנפש היא היא המושכת את אדם אל התהום).
וכמובן וחשוב מכל, כאשר אנו מבקשים על נפשנו, מן הראוי שנעשה זאת מהמקום הצנוע והמידתי שאתה מתאר בדברים שלך שהבאתי למעלה. כי אז יש סיכוי טוב שזה יעבוד.
ורק כדי לסגור את מסע/משא הנפש הזה, שירה של תרצה אתר 'שיר הנשמרת':
השמיים רצים רצים רצים
בתריסים כל מיני עיגולים נוצצים
כל מיני דברים נעשים
יותר ויותר סמוכים.
אני נזהרת מדברים נופלים
מאש, מרוח, משירים
בתריסים כל מיני רוחות מכים
כל מיני עופות מדברים
אבל אני שומרת את נפשי מהם
וגם איני בוכה
אני זוכרת שביקשת שאהיה ברוכה
אני ברוכה, אני ברוכה.
השמיים רצים
הם אינם נוגעים בשיער ראשי שלך
הם אינם מתקרבים אפילו לרוח שבאה אלי ממך
השמיים רצים למקום אחר
והרוח סביבנו טבעת שקופה,
כמו בערב שרב אנחנו ירח,
הרוח סביבנו עבר
אגב שם השיר של אלתרמן הוא בעצם 'שיר משמר'.
דודו יקר,
תודה מקרב לב. לא הכרתי את שירו של רמח"ל (אני חייב לומר כי לא ממש התייחסתי למירב פועלו הספרוֹתי-פואטי עד כה, והתרכזתי במיוחד בהיבטים התיאולוגיים-קבליים של כתביו. ידועים לי מחזותיו: 'מגדל עוז' ו'מעשה שמשון'- קראתי ולא נפעמתי בשעתו (זה היה לפני למעלה מעשור). השיר מזכיר מעט משירי
אבן גבירול מה שקרוי: שירי החולי והתלונה.
הייתי גורס במקום קווה (לשון תקווה) קווה-קווה (כאחת הצפרדעים), ואז אכן יהיה הנ"ל רִע לצפרדע (כלשון שירו של רשב"ג שהבאת בתגובה לרשימה מן העת האחרונה).
ואה, כן, בצורה בלתי מתואמת בעליל, כתבתי על אחד משיריך החדשים רשימה כעת, ובהּ דווקא הדגשתי איזה פער השורר בין העמדה שהבעת בו ובין הגותו האופטימית-חדורת התיאודיציאה של רמח"ל.
(-: