Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for פברואר, 2009

  

שירה נאדרה מעוררת בי שמחה, שמחה על גאונות אנושית, על היכולת להביט בינות עולמות אל מקומות עלומים, ועל הלימוד והידע (מערבית: עִלְם) הנלווה אליה, יש בשירה נאדרה בכדי לעורר בי עלוּמִים,כאשר ההלם הראשוני שבמפגש עם השורות הקצרות,המביעות כל-כך נפש רחוֹקה,הופכות כל-כך קרובות,כאילו נעות במהירות של אור שאין בו זמן, רז שאין לו קצה. החלטתי להקדיש בעת הקרובה מדיי פעם רשימות על שירה אהובה, חלקה מפתיעה למדיי, משום שאינה עומדת (לפחות כרגע) במחיצה אחת עם הקאנוני ועם הפופולארי, ובכל זאת החלטתי להקדיש שורת רשימוֹת לשירים המלווים אותי שנים ארוכות או עת קצרה בלבד, ובכל זאת הותירו בה בנפש, רישום בל יימחה.

   לרגל החמישי לחודש אדר, החל כעת (היממה היהודית משתרעת מליל ועד ליל),אני מביא את שירו של ע' הלל (הלל עומר, 1990-1926) אותו קראתי לראשונה לפני כשני עשורים. החוויה הארוגה בו, השמחה האנושית המשתוללת, העולם כנפש והנפש כעולם המעוּרים זה בזה, מותירים על פניי חיוּך שובב בכל פעם שאני שב וקורא בו. גם אם יש בו מרוחו של וולט וויטמן ואולי גם סוג של רוח צ'פלינית. עדיין יש בו משהו מקורי מאד, חד פעמי, לטעמי בלתי ניתן לחיקוי, כעין שיקוּף פנימי של התפּעמוּת  

בניגוד לשירה מוקפדת, תבניתית בו תופס הרציונל האסתטי את קדמת הבמה, דומני כי בשירו זה של עומר, ישנה פשטות- עמקנית אדירה- נדירה, הנובעת מן החוויה הפנימית ומן האהבה האין סופית לנבראים הנאצלת על הקורא/ת מכל שורה ושורה של שירו. שירתו של אדם- חוֹוֶה,מתבונן- פואטי,המביט מקרוב מאוד במהוּת הדברים, אפשר אף בנשמתם. את ויטמן יכול היה ודאי להכיר מתוך תרגומו המופתי של שמעון הלקין ל- עלי עשב.  

   ועתה אתיר למלים הטובות והמיטיבות לעשות את פעולתן, לרשום רישומם, על הנפשות, בין אם הן מתוודעות לשיר הכביר הזה לראשונה ובין אם הן יוצאות למפגש מחודש. אשאר ברקע, כמי שמתבונן בשתיקה ושקיקה בחשכת ליל ברקיע השמיים, ומתפעל מרקמת חוּפּת-הכוכבים הנגלית לעיניו:

 

בסיבוב כפר-סבא// ע' הלל

 

וּבַחֲמִישִׁי לְחֹדֶשׁ אֲדָר פָּרַח עָלַי הָעוֹלָם בִּסְעָרָה,
וַאֲנִיזֹרַקְתִּי אֶל כֹּתַרְתּוֹ צָלוּף בַּבְּשָׂמִים הַשְּׂמֵחִים,
וְשָׁמַעְתִּיאֶת כָּל פִּרְחֵי-הָאוֹר וְאֶת צִלְצוּלֵי-הַמַּיִם קוֹרְאִים לִיבִּשְׁמִי:
הֵנָּה, הֵנָּה!אֵין סָפֵק שֶׁחֲשָׁבוּנִי פַּרְפָּר, אוֹ אֶפְשָׁר הִתְכַּוְּנוּ אֶל נִשְׁמָתִי בִּלְבַד,
מֵילָא, יְהֵא כָּך.
וְהָעוֹלָם הָיָה צָלוּל כָּמוֹנִי, אֲבָל מַבְרִיק מִמֶּנִּי הַרְבֵּה,
כִּי אֶתְמוֹל נִרְטַב בַּגֶּשֶׁם עִם כָּל אַנְקוֹרֵי הַדְּרוֹר.
וְזֶה הָיָה בַּחֲמִישִׁי בַּאֲדָר, שָׁמָּה בְּסִבּוּב כְּפַר-סָבָא,
אוֹ אוּלַי בְּשָׁנָה אַחֶרֶת, אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁמְּצַלְצֵל אַחֶרֶת – – –

הַפַּרְדֵּסִים הַנּוֹסְעִים פָּרְחוּ הֲלָצוֹת-הֲלָצוֹת שֶׁל תַּפּוּזִים,
כִּי אָמְרוּ לְשַׁגְּעֵנִי מִצְּחוֹק.
אַך אֲנִי בָּרַחְתִּי לִי הַשָּׁמַיְמָה אֶל הַמְּחוֹלוֹת הַתְּכֻלִּים
הַשְּׁקוּפִים-רְבָבָה!
אֶלָּא כָּל הַפְּרָחִים הוֹשִׁיטוּלִי יָד – לָרֶדֶת.
כַּנִּרְאֶה הָיִיתִי אִישׁ-חָשׁוּב! – הוֹ-הוֹ!
אֲבָל אֲפִלּוּ תַּרְנְגֹל טִפְּשִׁי הָיָה שָׁם מֶלֶך,
אֶלָּא שֶׁאֲנִי הָיִיתִי אֱלֹהִים! כִּי מְאֹד צָחַקְתִּי עָלָיו,
הוֹי, חֲסַר-שַׁחַר צָחַקְתִּי!וְגַם צָחַקְתִּי עַל חֲמוֹר אֶחָד שֶׁהָלַך בַּדֶּרֶך וְהָיָה עִקְבִי.
שָׁאַלְתִּי אֶת נַפְשִׁי: אֵיך אֶפְשָׁר לִהְיוֹת עִקְבִי בְּיוֹם סְחַרְחַר שֶׁכָּזֶה?
"
צָרִיך לִהְיוֹת חֲמוֹר כְּדֵי כַּך" – חִיְּכָה אֵלַי נַפְשִׁי מִבִּפְנִים.

וּכְשֶׁהִסְתַּכַּלְתִּי הַחוּצָה, דִּמִּיתִי פִּתְאֹם שֶׁהָאָרֶץ כֻּלָּה רָצָה לָהּ,
כְּפָרָה אֲבוּדַת-עֶשְׁתּוֹנוֹת.
אַךְ לַאֲמִתּוֹ, אֲנִי הוּא שֶׁרַצְתִּי לִי עִם שְׁתֵּי פָּרוֹת לִכְפָר-הָרוֹאֶה
אַחַת הוֹלַנְדִּית וּשְׁנִיָּה דַּמֶּשְׂקָאִית,
אַךְ בְּסִבּוּב כְּפַר-סָבָא תָּקְפָה עָלֵינוּ פְּרִיחַת הָעוֹלָם,
וְהַפַּרְדֵּסִים בִּלְבְּלוּנוּ בְּרַעַם רֵיחוֹתָם
הַמְּתוּקִים-הַמְּתוּקִים-הַמְּתוּקִים
גַּם לַהֲקַת סְנוּנִיּוֹת רָאִיתִי שָׁמָּה, שֶׁנִּטְרְפָה בְּעַנְנֵי הַבֹּשֶׂם
וּמְאֹד הִשְׁתּוֹלְלָה עַל כָּך.
מִיָּד הֵבַנְתִּי, שֶׁהָיְתָה זוֹ לַהֲקַת רִגְשׁוֹתַי,
הוֹי, אֵיזוֹ לַהֲקָה סְחַרְחֶרֶת!
שְׁתֵּי הַפָּרוֹת שֶׁאֵרְחוּנִי לְחֶבְרָתָן, גָּעוּ מְאֹד לָעוֹלָם, חֲסֵרוֹת כָּל נִמּוּס הָיוּ.
מַה קָּשֶׁה,
מַה קָּשֶׁה הָיָה לִי שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת לְעֻמָּתָן בִּגְעִיָּה,
הוֹי-הוֹי, כַּמָּה רָצִיתִי לִגְעוֹת לָעוֹלָם שָׁמָּה, דַּוְקָא שָׁמָּה,
קְצָת אַחֲרֵי סִבּוּב כְּפַר-סָבָא,כִּי שָׁמָּה בְּאֶחָד מֵאַגְמֵי הַגֶּשֶׁם, שָׁטָה בַּרְוָזָה גְּאוֹנִית
וְהָיְתָה מְלַעֶגֶת לַשֶּׁמֶשׁ שֶׁנָּפְלָה לָאֲגָם,
כִּסְבוּרָה הָיְתָה שֶׁכְּבָר צָדָה אוֹתָהּבְּכַפֶּיהָ!
כָּמוֹנִי כָּמוֹהָ, גַּם אֲנִי סָבוּר הָיִיתִי כָּכָה.
וְזֶה הָיָה נִפְלָא. לִהְיוֹת טִפְּשִׁי וְלָדַעַת זֹאת מְאֹד.
וְלָדַעַת אֵיזוֹ אִוֶּלֶת עֲצוּמָה וְנִפְלָאָה הוּא הָעוֹלָם
בּוֹ מְקַפְּצִים אֲנַחְנוּ!הִרְגַּשְׁתִּי מִבְּלִי-מֵשִׂים שֶׁמִּישֶׁהוּ מְחַיֵּך אֵלַי.
אֶפְשָׁר שֶׁהָיִיתִי אֲנִי זֶה, וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה זֶההָעוֹלָם,
וְאֶפְשָׁר שֶׁנִּתְעַרְבַּבְנוּ שְׁנֵינוּ.אָז רָצִיתִיכָּל-כָּך לִנְשֹׁך אֶת הַכֹּל,
אֶת עֵינַי הָרוֹאוֹת, אֶת הָאוֹר הַנּוֹגֵן, אֶת הַבְּשָׂמִים הַקּוֹלְחִים,
אֶת הַקּוֹלוֹת, אֶת נִשְׁמָתִי!
הוֹי, כַּמָּה הָיָה הַכֹּל אֶפְשָׁרִי! כָּל-כָּך אֶפְשָׁרִי!
בֶּטַח נִרְאֵיתִי מְגֻחָך בְּעֵינֵי הַסְּפָרִים שֶׁבְּיַלְקוּטִי,
אֲבָל מַה יּוֹדְעִיםהַסְּפָרִים עַל הָעוֹלָם בַּחוּץ, בַּחֲמִישִׁי בַּאֲדָר,
בְּסִבּוּב כְּפַר-סָבָא!
מַה יּוֹדְעִים הֵם עַל תַּחֲרֻיּוֹת הָרִיצָה בֵּין הַסַּבְיוֹנִים הַצְּהֻבִּים
וְהַכַּלָּנִיּוֹת הָאֲדֻמּוֹת,
בְּשׁוּלֵי מִגְרְשֵׁי-הַסְּפּוֹרְט הָרְטֻבִּים?!
מַה יּוֹדְעִים הֵם עַל מַסַּע הַחַשְׁמַל שֶׁפָּרַץ מֵחוּטָיו הַדַּקִּים הַחוּצָה,
כִּי חֲסַר-סַבְלָנוּת הָיָה!
הוֹי, כַּמָּה מְגֻחָך לִהְיוֹת סְפָרִים בְּיוֹם כָּזֶה,
בְּיוֹם כָּזֶה נִפְלָא לִהְיוֹת מַשֶּׁהוּ!
וְנִפְלָא לִהְיוֹת טֶרֶף לַפְּרִיחָה הַמִּסְתָּעֶרֶת,
לִנְשֹׁם בְּמֵאוֹת הַחוּשִׁים הַנִּבְהָלִים אֶת פִּתְאֹם-עֲנוֹת-הָך!
כָּל מְצִלְתֵּי עוֹלָם!
הוֹי, בַּחֲמִישִׁי בַּאֲדָר, בְּסִבּוּב כְּפַר-סָבָא, נִפְלָא לִהְיוֹת!
וְכָכָה לִהְיוֹת,
לִהְיוֹת! וְלִהְיוֹת!

[ ע' הלל, הודיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1979, עמ' 18-14]

 

 

הערה: שירו של עומר נכלל לראשונה, ככל הידוע לי בספר שיריו הראשון: ארץ הצהריים, ספריית הפועלים, תל-אביב 1950.

בתמונה למעלה: Paul Gaugin, The Red Cow, Oil On Canvas, 1989 

 

Read Full Post »

 

*  

אני ממתין לדילוג הגדול קדימה.קפיצה אבולוציונית?קפיצה רוחנית?כל-כך הרבה זמן אני ממתין לה,כמו לאהבה שתשוב ממרחקי הזמן,משהו תמיד מותיר אותי בתחושה של גלוּת בהוויה.מדדה בתוך מציאוּת שבה תמיד חשתי כזר,הבא להתארח.אפילו בשפה,בתרבות,במחשבה איני מצליח להיות בן בית.התגלוּת כפדוּת מן הגלוּת? אולי,אך לא התגלוּת אישית, אלא גילוּי כלל-אנושי.אני לאו דווקא מדבר בהתגלות אלהית (תיאופניה),אני מכוון דווקא להתגלוּת מוּסרית אוניברסלית בהכרתו של כל אדם (מודל קנטיאני?יש מספיק ראיות לתפישות כאלה בקורפוסים פילוסופיים ומיסטיים,לאו דווקא מערביים,עוד לפני קאנט).משהו שיפסיק את שפיכוּת הדמים,את העוול המדיני והבין לאומי;את הנִכּוּר האנושי,הרווח,יותר ויותר,דווקא במוסדות,שהיו אמורים להיות אמונים על יצירת התרבות, החינוּך והשלוֹם.

   פראזה רווחת למדיי גורסת כי כאשר אין כסף האהבה בורחת דרך החלון. אפשר כי המשבר הכלכלי העולמי הוא שמביא לכך שבחוץ נושבות רוחות, המנכרות איש מרעהו באופן יוצא דופן. בין הממתינים לקבלת הודעת אי- מייל על פטורין ובין אלו המקבלים הודעה שכזו, כי הם יישארו לפי שעה במצבת כח האדם, אך 20% משכרם יקוצץ. משברים כלכליים עמוקים כבר הוכיחו את עצמם ככלי הנושא את המלחמות העולמיות. אך גם ברמת החברה, דומני כי בימי משבר על אנשים להיות קשובים ודאוגים לזולתם,לא שמחים על כך שמלאך הפיטורין החבוש ברדס,האוחז מגל חד, פסח אייכשהו גם הפעם עליהם. ברם, מותיר בהם חרדה עמוּקה מפני אפשרות של קציר-דמים מחוּדש (דמים, בלשון חז"ל= כספים).   

   מוסיקה אצלי מניעה את הכל, בימי שמחה אף בימי עצב, ועל כן כאשר האזנתי אחר-הצהריים לשאנסון של ז'ק ברל, שראשיתו במילים:'לא, ג'ף, אינך לבד' ובאשר לאורך כל השיר כולו ישנה הבעה של קירבה דאוּגה, של אמפתיה אנושית לג'ף הידיד ולגורלו, חשבתי על 'האחר' ועל העקבה האלהית המתגלה על פניו אצל עמנואל לוינס,ועל 'האתה' הנצחי במשנתו של מרטין בובר, לפיה ביחס הקרוב והמקרב כלפי הזולת נפתח איזה צהר אל האתה הנצחי,שהוא האלהוּת.מדוע אנו בוחרים כחברה שלא להאזין לקולות האלה?מדוע יש בנו המסתפקים רק בפסוקי מקרא רלבנטיים כגון 'ואהבת לרעך כמוך אני ה" או במשניות, כגון: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' ומדוע איננו רואים זאת כצו מוסרי כלל- אנושי,לצד גילויים אחרים של רעוּת וקרבה שנטבעו במחשבת האדם, אשר תקפם יפה ונכוח, בין אם מוצאו הוא באלהות הטרונומית או בין האלהות אינה אלא אידיאה בנפש האדם. מדוע עדיין האדם בוחר להידחק בתורים? להתקדם בכוחניות במרמה? מדוע להיאחז בהוויה בכל מחיר?הרס הסביבה שאנו נוכחים בו במלוא עוזו בציביליזציה המודרנית,אינו רק חורבן אקולוגי,אלא דקונסטרוקציה ושבירה של האחריוּת האנושית,של תפישת האני כחלק מקהל, כחלק מן האנושי במובנו הרחב ביותר. אני מעט עייף מכך היום. מן הניכור ומן ההדרה. מלראות אנשים שחצו את גיל הפנסיה מתפרנסים כשומרי-לילה בגילם המאוחר' בכדי שיכולו להתקיים בכבוד מינימאלי, מישישים המחפשים במצבורי אשפה. מן היחס הכללי לאנשים הנמצאים באחרית ימיהם הנע בין זלזוּל ובין זילוּת תחת כַּבוֹד וכִּבּוּד.  

   על מה אני מדבר? לפני כמה זמן הזדמנתי לאיזו מרפאה. רשימת מוזמנים הופיעה על הדלת ובשל אורך תור הממתינים שאלתי את אחד הממתינים לשמו. הוא הביט ברשימה והפטיר נון-שלאנטית 'שוּעִי רז'.אתה בטוח?' שאלתי אותו ברצינוּת, 'כן, בטח' השיב לי בביטחון. 'זה מעניין מאוד, אמרתי כי שלושים ומשהו שנים אני מסתובב בשכנוּע עמוק שזה השם שנתנו לי הוריי, אלא שהוגִים אותו שוֹעִי. חוץ מזה גם אותי הזמינו לשתים- עשרה'. 'אתה בטוח?' שאל אותי, כמעמיד פני תמה. 'אולי תרצה להשוות תעודות זהות?' הפטרתי בחביבוּת. 'דומני, שנגלה תוצאות מעניינוֹת'. הבחוּר כמובן היה הרחק בתור אחרי.מה שלא מנע ממנו בהמשך ההמתנה לנסות ולנשל זוג זקנים,דוברי רוסית,מן התור שלהם.וכשהתערבתי בכדי לדאוג לסדר הטוב, צעק וקלל,מדוע אני תוקע בזה את האף, זה לא עניין שלי.אני כבר ממילא הבא בתור.מה שהפתיע אותי יותר,שבין קהל הממתינים לא עוררה תגובותו תכונה מיוחדת. וכי למה להסתבך עם מי שיש לו פה גדול? יש מי שמחכה לדילוג הגדול, לעקוף את זולתו בכוחניוּת,לצבור עוד כח מדומיין, ויש המקווים לדילוג גדול קדימה,השונה כל-כך במהותו.  

   לא יודע למי דומה הישראלי היום,האם אותו ישראלי שנתקלתי בו הוא תופעת-קיצוֹן או תופעה התנהגותית נורמטיבית שאנו הולכים ומתדרדרים הלוך ומעוֹד אל פתחיה?.אני ממתין לדילוג הגדול קדימה. כלשון תפילת היחיד של שליח הציבור בעלותו להתפלל תפילת מוסף של הימים הנוראים: 'ויהי נא דילוגינו עליךָ אהבה'. דילוג כתפלה כלל- אנושית, אהבה- כאהבת אדם באשר הוא אדם.     

   

 

בתמונה למעלה: Faustus Pirandello, Pine Tress, Oil on Canvas 1955

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*
*
 
 

-א-

*

 

זה היה חתול שהכרתי וקראתי לו ביני ובין עצמי מקופל האוזן-זכר בוגר שחור בעל מבנה גוף רזה,גמיש,ואמיץ ביותר,שאזנו האחת המקופלת שיוותה לו מראה מלא חן,כעין צייר החובש כובע בֶּרֶט,אבל למעשה נראה לי דווקא כלוחם קרטה, או כמרגל המכיר את שיטות הקונג-פוּ, לבסוף זכה לשם החניכה קונפוציוס.

(חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל-אביב 2008, עמ'  266)

 

   בחלוף העתים,שהלא כבר חלפו להם כשישה חודשים,מאז קראתי לראשונה את ספרהּ של חביבה פדיה,בעין החתול,ואני סובב בלי יכולת לשכוח את החתול השחור, בעל האוזן המקופלת, קונפוציוס,המתואר בין פרקי החיבור (עמ' 270-266). לא אשתהה, אומר,כי כל-כמה שקונפוציוס הנו חתול, משהו בסיפורו גרם לי לחוש הזדהות אישית עמוקה. 

   את קונפוציוס מוצאת פדיה בראשונה, פצוע קשה ברגלו, שוכב מותש על יד פח אשפה גדול. היא מאכילה אותו במשך שלשה ימים. לאחר מכן הוא קם ממרבץ חוליו, כמי שקם מן המתים, ומדדה למקום מסתור בגן ילדים סמוך. האכלתו נמשכת ולבסוף הוא קם מדלג, רץ במהירות, והופך, לזמן קצר, לאחד מבאי ביתה החתוליים של פדיה.לאחר מכן, הוא נעלם לפרק זמן של ששה שבועות ושב. נעלם לחצי שנה- ושב ובא, מדי פעם ופעם, מגלה סימני ידידות וקירבה כלפי מיטיבתו- אך לעולם אינו הופך באמת לאחד מבאי החצר הקבועים, לנדבך בלהקת החתולים.הוא שב בכל פעם שנחוץ לו מזור, וממשיך לדרכיו החידתיות בכל עת שהוטב לו. מדי פעם הוא שב, כבדרך נס, לאחר שיושבי הבית כבר נואשו מתקוותם. סופו, שהוא שב אל החצר חולה בדלקת עיניים חמורה ובאי ספיקת כליות המחישים עליו את קיצו. ועם זאת, המחברת כמו ממשיכה לצפות לשובו של החתול,שדמעתו כמו נושאת את עצב העולם (הרי נהג גם בעבר להיעדר ואז לחזור ולחזר אחר חברה אנושית מוּכּרת וקרובה):   

 

כביכול התרחש תהליך של פרידה ביני ובין קונפוציוס, אף נפרדתי ממנו ממש בלטיפת יד ובדיבור בטרם יצאתי, אבל היתה זו פרידה שחשתי כקרע של העדר פתאומי. הוא יצא מן הבית ולא חזר. אף על פי שידעתי מה עלה בגורלו נדמה כחתול שלפתע נעלם ואין ידוע סופו. בכל פעם שאני פותחת את שער החצר לחלק שיריים לחיות ואין הוא מדלג לעומתי על רגלו האחת, ממשיכה אני לתהות: ומה עם קונפוציוס? איפה  הוא? נדרכת שנייה, הנה הוא, כבר יופיע.

(חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל-אביב 2008, עמ' 270)

 

  קונפוציוס-יותר משהוא קונפוציאני (למעשה כל אורחותיו אנטי-קונפוציאניות),הוא דאואיסט-אנארכיסט,חתול-מסתורין,המחפש כל ימותיו איזו התאמה לסדר השמיימי,לא דרך מוסדות חברתיים,לא בעד היררכיות חתולים,ודומה כי הוא נכון לקבל את הסדר החברתי ואת חברת החתולים ואת עזרת האדם כל אימת שהם מיטיבים עימו ותורמים לו את אשר הוא צריך למען התמד קיוּמוֹ והתמד מסעיו. גם הקירבה הנוצרת בינו ובין פדיה יש להבין יותר כברית בין שווים,יותר מאשר בין יונקים המקיימים את מקומם בהיררכיה החברתית והרואים את חייהם כמסירוּת אין-קץ לחובות שהושתו על כתפיהם משום מסורת אבות.פדיה כותבת כי שמור בידה תצלום של קונפוציוס. הייתי שמח לראותו. הוא מצייר היטב את דמות הפילוסוף או איש הרוח כחתול או את דמות החתול כאחד מאלה.אולי יותר מכך:כסמל לאיזו חכמה או תובנה,הנגלית לאדם,ואז מסתתרת,שבה ומתארעת עליו לעתים ואז חוזרת ונעלמת, והעדרה מורגש ממש, והאדם, היושב לבדוֹ, לעתים כּן ונוּגהּ לעתים מבולבל ומחייך,מה נכסף- הוא לשובהּ,כשוּב אדם קרוב מן המרחק.

   קונפוציוס קשור לדעתי בשני חתולים נוספים בספרה של פדיה:שדר (עמ' 213-205) והג'ינג'י של הרב וייסמנדל (עמ' 363-362).קונפוציוס כמו שדר הוא צולע ובעל אזן מקופלת.יש לו נטייה לשוב לחיים לאחר שמצבו הרפואי הגיע לאחר ייאוש.

  שניהם מגלים גינוני ידידוּת למיטיביהם האנושיים.שדר שהיה זכר דומננטי ובעל גינוני מלכות מיטיבים דווקא,נרצח לבסוף על ידי סיעת כלבים משוטטים.קונפוציוס,הרחוק משררה ומחברת חתולים,קרוב יותר לחתול הג'ינג'י של הרב וייסמנדל,הבא למוּת על סף דלתהּ של פדיה,זמן-מה לאחר שמיטיבו עקר לבני-ברק.מה שמשיא את פדיה להרהורים על מות חתולים ועל הגעגוּע והשיבה אל האם הגדולה. אולי, אם יורשה להוסיף מליבי, אל החכמה הנצחית- הנסתרת.

*

-ב-

*

לאחרונה,בדיון סביב שולחן (קבוצת מחקר),נתבקשתי להשיב עד כמה אני מרחיק לכת בטענתי לפיה יהודי עשוי לרקום זהות קוסמופוליטית, שבה תהווה השתייכותו הלאומית-דתית דבר-מה שולי בלבד.השבתי:'אני יוֹנק'.אנשים צחקוּ אני התכוונתי ברצינות רבה. לכן,אחרי הפאוזה,ומתוך תחושת ברית שאינה מצטמצמת בגבולות האדם, חזרתי שוב על אמרי: "אני יונק, ממש".

 **

*

 

בתמונה למעלה: Marc Chagall, Paris Through a Window, Oil on Canvas 1913

*

© 2009 שוֹעִי רז       

 

Read Full Post »

                                                                                                 לאסנת

  

כולנו שרויים בזמן. כמו דגים השוחים בנהר, ציפורים הדואות בשמים, עופות הצפים במרק. ומה יעשה אדם, שתיין אויר, שאינו חפץ לשהות בזמן? יאמר הזמן אינו תולדה של תנועה, הזמן הוא בנפש, בלב? ייצור לעצמו מציאוּת פנימית- בהּ יכול הוא לפגוש אדם ככלות כמה שנים ובכל זאת להמשיך עימו את השיחה מאותו מקום שבו הופסקה ובאותה מידת קירבה? אני מכיר כמה אקסמפלרים כאלה. הם נראים אנשים מן הישוב, אבל קשה שלא לתת בהם סימנים: [א]. לכולם אין רישיון נהיגה [ב]. לכולם נטייה יש לעסוק במלאכות ובעיונים אשר רוב בני האדם מביטים עליהם ספק בתימהון ספק בשאט נפש, ככלי לא יצלח, שאין בו חפץ עוד [ג]. כולם במידה זו או אחרת צמחונים, טבעונים או מתייחסים לאוכל בסוג של חרדת קודש. משמע, לא כצורך להשביע רעבון, אלא כסוג של רעיון אידיאי או אמנותי. עד כאן הסימנים הגלויים, הניכרים לעיין. האם זהו פתחו של מחקר אנתרופולוגי מעמיק? קשה לתת סימנים בבני אדם. עשויות להיות לזה השלכות לגבי יצירת הבחנות כוללניות שאין בהן ממש. ממש כמו ההבחנה המצויה לפיה הזמן מצוי. השנים החולפות חרישית, מקלפות עוד קצת טיח מקיר, מותירות בנו סימני קמטים. אבן מקיר תזעק: תסלח לי, מהי שעתך?  

   ישנם המתייחסים לזמן כחומה שיש להעפיל עליה בכדי לעבור לסוג של חוויה שמעבר לזמן. בדת האורפאית כינו את הזמן הזה 'זמן הזמנים' המהווה את הזכרון המוחלט. הכניסה אליו היא מסוכנת בתכלית, וכל הנכשל בהּ דן עצמו לגלגול נוסף בעולם הזה, שכולו שכחה והשכחה. בימי הביניים התייחסו משוררי תור הזהב באל-אנדלוס (ספרד המוסלמית) לזמן, כמי שמבטא את חולייו מדוויו החולפים עוברים של העולם הזה, ותכלית ההשגה האנושית היא אמנם הההתבוננות המטפיסית ברזי הבריאה והקוסמוס, מעין התבוננות שכלית המצויה כביכול מעבר לזמן ולמקום. אצל השיח' הסוּפי האראני- עראקי- סוּרי, שהאב א-דין א-סהרורדי (1191-1153), הידע האמתי 'אלעלם אלאשראקי אלחצ'ורי' (= הידע האמיתי של הנוכחות בהויה) הוא ידע שהוא פרי יציאתה של הנפש מן העולם הנהווה ונפסד אל עבר המציאות העליונה, עאלם אלמלכות (=עולם המלכות) שמהווה את האור הנצחי של הנוכחות האלהית ואת הודאות. המקום שבו האני נפגש עם עצמו ועם כל קיוּם אחר באחדות שוה.  

   זמנים קשים עוברים עלינו. משברים מכל סוג ומין רובצים על פתח. ודומני, כי לאור התוצאות הפוליטיות של הבחירות האחרונות צריך אדם להרים איזה כוסית או שתיים לחיי המלחמות והגברת הפערים החברתיים שבדרך. לחיי המשכה של האנומיה החברתית הרובצת לפתחנו. העמקת הקרע הערבי יהודי, הגברת הנתק בין המרכז ובין הפריפריה ועוד כהנה וכהנה. שיטתו של  א-סהרורדי, שהוזכרה לעיל, אולי עשויה להוות שיטת התגוננות כנגד 'האיום האראני', או למצער, שיטת הדחקה Made in Iran למוראות ההווה וחששות העתיד. סוּפים אחרים העדיפו את הכיליון שבאור האלהי, פַנַאא' בלשונם. בכל זאת, הזמן אינו מאיים כל-כך ולעתים אף אהוב וקרוב אל הלב באשר הוא מכיל איזו קירבה אנושית, איזה חברוּת או ידידות יקרה בתכלית. צפיה בנופים שקטים, מחשבה רוגעת כמו אדוה, מוסיקה שעושה פעולתה על הנפש, ספר נעים המדובב את ההכרה. ובכל זאת יש משהו במפגש, בקירבת חיים, הפועל יותר מאשר חוויה של קריאה ו/או התבוננות גריידא.

   למשל, בשל עיסוקים רבים אני ואחת מידידותיי היקרות והמיוחדות ביותר לא מצליחים כבר זמן רב להתראות. אתמול התאפשרה לנו פגישה טלפונית בין מקום מגוריי ובין ירושלים. אפשר היה לשמוע את שמחת- הלב רצה בקו הלא נראה, הלוך ושוב, בין שני הקולות. דיברנו על החיים, הילדים, העייפות. רגעים קטנים ויקרים בחודשים האחרונים, ועל דברים כגון אלה, וגם על המיעוט שהפכנו להיות לאחר הבחירות בשבוע שעבר, על לחשושים הרצים מאחורי גבם של אנשים במקומות עבודה שונים עם מה שהפך לגנאי ולתיוג, כמו שלט דרכים לאמור: 'זהירות, שמאלנים לפניך'.

   יש משהו יקר, לאין ערוך, באנשים אהובים מאוד, שקרבתם רבה אצל הנפש, היוצרים סתם-כך קשר באיבו של יום. יותר מאשר נעם של מפגש מחודש, יותר מאשר זכרונות טובים, יש בנוכחות, ולוּ בנוכחות הקולית, דבר מה המעלה בעיני רוחי את הדברים החשובים לי, המהותיים בעיניי, שבשל ימים עמוסים וקשים כל-כך קל לשכוח או לדחוק. יש משהו במפגש הזה שהוא מעבר לזמן ומקום, בבחינת נצח. יש בקירבה האנושית שהיא כה שגרתית ובהירה בעינינו (דבר יום- יומי), דבר מה סודי בתכלית, חידה בלתי- ניתנת להתרה, רז טמיר מאוד. אפשר לרשום אותה ברשימת הדברים שאנו מתכוונים לשכוח; אבל, אפשר להתייחס אליה כ- 'זמן הזמנים', הזמן המובחר שבהוויה, הזכרון המוחלט.   

   לסיום הרשימה, 'זמן הזמנים' המוזיקלי שלי, המלווה אותי מאז התוודעתי אליו לראשונה לפני יותר מעשרים שנה, בגיל שלוש-עשרה, השיר Time של Tom Waits   כאן בביצוע מתוך סרט המופע,  (Big Time (1988:

 

 

בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, רישום הכנה לקראת יצירת העבודה 'הנני', יומן אישי 1977.

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

 

 

Read Full Post »

 

*

עמדתי מול פתקי הנייר,העשויים עץ כרות;נוכח פרגוד קרטון,עיבוד של עץ כרות.יום אחר ט"ו בשבט,הקבוע כבר מני מִשְנָה כראש השנה לאילנות.מהרהר בין מה שהוא עבורי עץ החיים ומה שעבורי הוא עץ הדעת. מה מגרש אותי מגן העדן היחסי של דמוקרטיה,חירות המעשה והמחשבה ושל זכויות אדם, ומה מקרב אותי לשם. לא רוצה להתעורר עם ביבי כראש ממשלה. ברם, איכשהו מאחורי הפרגוד,האפשרות להצביע לבני חמקה עברה אצל הכרתי,כצל שאין בו ממשוּת. גם מר"ץ נשתכחו ממני כליל, גם רצוני להכניס את צביה גרינפלד לכנסת. על אף סימפתיה מסוימת לבית היהודי, אף הם לא חצו את סף החלטותיי- אינני ימני, מעולם לא הצבעתי ימין. ממקומי בחיים- קשה לי להניח שזה יקרה אי פעם. נותרתי עם שתי בחירות אפשריות: דעם של אסמא אגבריה [אשה ערביה, דמוקרטית, מנהיגת פועלים, פעילת זכויות אדם- כל מה שאיננו התנועה האסלאמית החזית הצפונית, המשכו של החמאס, ולכן לטעמי מניע מובהק,אפילו ציוני, לתמוך בה] והתנועה הירוקה- מימד,שלנוכח מחוייבותי הסביבתית הרשימה המבטיחה בהחלט,והרצון לשמור על ח"כ מיכאל מלכיאור בכנסת (לאחרונה העביר חוק ליסוד זרם חינוך חילוני- דתי,ראשון מסוגו. מה שחשוב לטעמי ביותר לעתיד החברה הישראלית). שהות קצרה של שיקול דעת(שמשום מה נתפשה בעיני כמה מן הממתינים בתור להצביע כשהות ארוכה מדיי) והפתק הונח במעטפה. בִּכַּרתי את מה שתפסתי כטובתם של כלל תושבי המדינה, האינטרס הכללי הרחב ביותר. כך או כך בדיעבד, לא הייתי עובר את אחוז החסימה.

   למי נתתי קולי לבסוף? קטע הסיפורת הבא יעניק לכך רמז ברור ונהיר מאוד:

מתישהו בט"ו בשבט ציירו עצים. אחת הילדות שאלה אותה בדאגה איך צובעים את גזע העץ, אם ירוק זה הצבע הנכון. הן ישבו זו לצד זו, בפינת אי מרובע של שולחנות מחוברים במרכז הגן. כשלא נזהרו ברכיהן התנגשו. מן החלון נשקפו קצה ארגז החול ושני עצים דקים, קשורים למוטות. הילדה, ששנאה שאלות טיפשיות, הצביעה עליהם בחוסר- ביטחון ושוב שאלה: ירוק? והילדה נאנחה: את לא מסתכלת, באיזה צבע הגזע? וכשלא נענתה אמרה בחוסר סבלנות: נו, חוּם, חוּם. וקצת אחר כך ראתה שהשואלת בכל-זאת צבעה את הגזע המלבני ואת שני הענפים הישרים שיצאו ממנו- בירוק בהיר של עלים.

[מרית בן ישראל, טבע דומם, ספ סדרה לפרוזה עכשוית, הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית הפועלים" תל-אביב 2005, עמ' 7]

*

   נסיתי גם אני לצבוע את העץ בירוק,כי עודיני מאמין כי ירוק הוא צבע של חידוש ומקוריות,צבע חירות ושל חמלה ושל חיוּת ויטאלית מתפרצת. מנגד,האדום,הנוטה קצת אל החוּם,יש בו תשוקה,תאוות כח ואלימות מהוסה או מתפרצת.בירוק יש איזה עדוּן של מחשבה ודאגה לשלומם של הבריוֹת הקיימות כוּלן.ואף על פי שנשמע קול מאחורי הפרגוד מרעים:צְבַע אותי בחוּם!,בחוּם!מאנתי,כי זכרתי כי את צבע חולצתם של אנשי מוסוליני באיטליה,כי שבעתי כבר מן המְקדשים את הלאום, את האדמה ואת המולדת (פַּטריה).

   קיוויתי,נון-קונפורמיסט תמים,לצבוע את האילן בירוק,אבל הוא נצבע כולו כמעט בחוּם.כ- 80% מן הציבור הבוחר בחר להצביע לימין ולקדימה.מה נותר?כמה עלעלים אדומים וירוקים נדהמים בצמרת, מפרפרים ברוח כאילו בכל רגע עומדים להישמט בשלכת. 10% מן הציבור בלבד נותרו בשמאל הציוני.כ- 10% הצביעו למפלגות הערביות אשר סדר יומן כולל בעיקר את קידום הלאומיות הפלסטינית.

   רמזוּ לי זאת פתקי הנייר,הפרגוד,העצים הכרותים שנדרשו בכדי להפיקם-ואני ושכמותי דמינו שיש תקווה לשלום עדיין,סוג של אופק מדיני,וגם תקווה לשיוויון אמת בין כל אזרחי המדינה.ועכשיו החוּם הגדול הזה,החוּם שאין לו קצה-שהחליט כי ירוק הוא צבע דגלו של החמאס של האסלאם,וכל דבר שנודף ממנו חיבה ל'-'אחר'הוא מסוכן ויש להדירו מכאן והלאה.ואף על פי כן ביער החוּם הזה,שנדמה יותר כאדמה שאין לה קצה.נראים העלים הצבעוניים הבודדים על העץ כה- ייחודיים,שאפשר עוד להאמין שעוד ינצו בקרבם פירות למעשיהם,באיזה עתיד, אולי תבאנה ציפורים לשבת שם  ולצייץ באיזו עת, ושלמרות הקושי, השיברון והפכחון,עוד יבואו ימים טובים מאלה.  

  עם מטאטאי מברשות,עשויים עצים גדומים ורעמות סוּסי פרא,מטאטאים את קלפי ההצבעה המיותמים אל האשפה.רוח חזקה נושבת,ברקים ורעמים אולי יביאו סוג של גשם.וכשבאבו של ליל, מאיר פתע ברק, לפני שבא הנפץ של הרעם, אני חושב על השורות האלה, המבהירות לי את המצב בנהי: 

*

כְּשֶכָּבַד עָלַי אֶבְלִי מְאֹד, חָטַאתִי לְדַמּוֹת

אֶת מַהוּתִי לְשַק בָּשָר חֲסַר תַּכְלִית

אַךְ אָז, כִּמְעַט מִבְּלִי משִים,

אֶל מוּל עֵינַי הַנִּדְהָמוֹת

נִדְחַק לוֹ צִיץ יָרֹק אֶל תוֹךְ נַפְשִי

פָּשוּט, צָלוּל וּמִתְעַקֵּש לִנְבֹּט

[תמיר גרינברג, 'ציץ', על הנפש הצמאה, עם עובד: תל-אביב 2000, עמ' 29]

 

כי זה מה שנותר כעת, בימי שלטונם של ביבי או לבני (עם פניו ההולכות וגדולות של ליברמן) : להיות פשוטים, צלולים ומתעקשים לנבוט.

ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד.

 

בתמונה למעלה:  Vincent Van Gogh, Mulberry Tree, Oil on Canvas 1889

   © 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »

פאנץ' וג'ודי הוא מופע תיאטרון בובות נודע, אשר על אף אופיו האלים והמחריד למדיי שעשע את ילדי אירופה, למן העת בה הועלה לראשונה, בשנת 1662 בלונדון, על ידי בובונאי איטלקי שהושפע מרוח הקומדיה דל-ארטה הנפוליטנית, כפי שתועד ביומנו הקלאסי של סמואל פפיס. שנה זאת לדידי אינה מקרית. דומני כי רוח ההצגה התאימה לאוירת האלימות הדתית שהשתוללה באירופה באותם זמנים. ארבע עשרה שנים קודם לכן בשנת 1648 נחתמה מלחמת שלושים השנים, שהיתה מלחמה בין המלכויות הקתוליות ובין המלכויות הפרוטסטנטיות באירופה, ולבשה לפני הכל, פנים של מלחמת דת. באנגליה עצמה הביאו תוצאות המלחמה למהפכה הרפובליקאית פוריטנית של קרומוואל ולהוצאתו להורג של צ'רלס הראשון. תנועות מילניאריסטיות-משיחיות-דתיות החלו לגדוש את אירופה באלימות מתחדשת. עד תום אותה מאה היתה צרפת, מעוזו של לואי הארבע-עשרה, אולי  אחד המקומות הרגועים יותר באירופה המערבית, שהתסיסה הפוליטית והדתית בה הורגשה מאוד. תסיסה זו הורגשה גם בעולם היהודי, אם על ידי משיחיותו של שבתיי צבי והשבר שהותירה התאסלמותו בשנת 1666 על יהודי מערב אירופה, שברובם המכריע (זולת המתנגדים הגדולים 'החכם צבי' ור' יעקב סספורטס) היו משוכנעים כי אדון האמונה יבוא לגאול אותם רכוב על גבי ענן, יעשה נקמות בגויים ואזיי ייקחם עימו על גבי ענן לארץ ישראל. לפיכך, התפטרו מעבודותיהם ומנכסיהם, והנה נותרו בחוסר כל. תופעה אחרת היתה כמובן פרסומו של מאמר תיאולוגי- מדיני על ידי האנונימוס, שנודע אחר כך בשם, בנדיקטוס ד'אספינוזה, היהודי שהוחרם ועזב את הקהל היהודי- פורטוגזי באמסטרדם לטובת חיים של ליטוש עדשות וגאונות פילוסופית פנומנאלית. חיבור שהרעיש את חיי האינטלקטואלים באירופה כולה (מהדורתו הראשונה הועלתה באש על המוקד מספר פעמים על ידי ממשלת הולנד וממשלות אחרות), ואחר-כך גם על ההגות היהודית החל במאה השמונה עשרה ואילך.

   אף פעם לא חשבתי, עד כה, על הקשר שבין מופע תיאטרון הבובות פאנץ' וג'ודי ובין מלחמות דת בכלל וודאי לא קשרתיו עם מלחמות הדת הממושכות באגף זה של המזרח התיכון בין היהודים ובין המוסלמים, איש ואיש בשם עמו ואלהיו. אתמול כאשר נזכרתי בתכניתי הישנה לעבד חיבורים פילוסופיים לתיאטרון בובות (כן, אני יודע, זה תמהוני למדיי. מחשבות תמוהות למדיי  חולפות מדי פעם את אונותיי, וכבר הזהרתי אתכם/ן מפניהן לא פעם) נזכרתי שבחלק מן הסיפור הקלאסי של פאנץ' וג'ודי ישנו קטע בו מתעמת פאנץ' נטול העכבות, האלים והרצחני, עם השטן עצמו הבא לדון אותו על חטאיו המרובים. פאנץ' מכריע את השטן באלתו ומכה אותו עד שהשטן נאלם ונעלם, שעה שפאנץ' מרעים את תרועת הניצחון: 'הונזה!! הונזה!'. פתאום זה הזכיר לי מאוד את יחסי אראן-ישראל, ואת הדמוניזציה בה נוקטים שני הצדדים במלחמות הלאום והדת האלה. עוד יותר, חשבתי פתע על פאנץ' ועל ג'ודי, הזוג הנשוי, המרבים להתעלל זה בזו, לרצוח זה את זו לקום שוב מן הקבר, להכות ולהשליך את תינוקם באויר כלאחר יד וכיו"ב, כעל אלגוריה על יחסי העמים הישראלי והפלסטיני ועל מלחמת הדת היהודית אסלאמית כאן קרוב, בעיקר לנוכח מראות החודש האחרון, אבל גם כבבואת הסכסוך כולו לתולדותיו.

   על מנת להמחיש את הדברים, אבקשכם/ן באופן חד פעמי למדיי להקדיש כעשר דקות (קצת פחות) לצפייה מושכלת ביצירת תיאטרון הבובות משולבת האנימציה, PunchandJudy, של האמן הסוריאליסט הצ'כי יאן שוואנקמאייר (Jan Švankmajer, יליד 1934. אקווה כי העתקתי את שמו לעברית נכונה) יכול אדם להחליט כי פאנץ' הם הדרג המדיני וכוחות הביטחון הישראלים וכי ג'ודי הם הדרג המדיני וכוחות הביטחון הפלסטינים או להיפך, תלוי בפרספקטיבה המועדפת. נפש האוגר- העכבר מייצגת אולי, לתודעתם של הניצים הדתיים-לאומניים, את הרצון האלהי (אללה הוא אכבר, או במקרה הזה עכבר, הנראה כל הסרט שקוע בעצמו ובמחשבותיו העכבריות ובלתי מוטרד מן ההרג והאלימות המשתוללת סביב), גופו של האוגר עשוי לסמל בהתאמה את הארץ הטריטוריאלית, אם ארץ הקודש ואם דאר אל-אסלאם, ישראל או פלסטין, עליה שורר מאבק פיסי ממושך ומחריד, כאילו מי שיזכה בה יזכה גם בתואר חביב האלהות (חביב אללה), המכיר והיודע את הרצון האלהי. סרטו של שוואנקמאייר, המשלב בין תיאטרון בובות, אנימציה וסוריאליזם אקספרסיבי הנו יצירת מופת, על כן אני מפציר בכם/ן שוב לחזות בו עד תומו, גם משום ערכו כשהוא-לעצמו, וגם משום שיש בו מוסר השכל חשוב מצד הקריאה שהצעתי. מצד אחר, כוחו יפה גם לקריאה בתולדות האנושות בכלל וכשעור חשוב בהיסטוריה של הקטל:

 

 

Jan Svankmajer – Punch And Judy by Reghy

 

 

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »