
לאסנת
כולנו שרויים בזמן. כמו דגים השוחים בנהר, ציפורים הדואות בשמים, עופות הצפים במרק. ומה יעשה אדם, שתיין אויר, שאינו חפץ לשהות בזמן? יאמר הזמן אינו תולדה של תנועה, הזמן הוא בנפש, בלב? ייצור לעצמו מציאוּת פנימית- בהּ יכול הוא לפגוש אדם ככלות כמה שנים ובכל זאת להמשיך עימו את השיחה מאותו מקום שבו הופסקה ובאותה מידת קירבה? אני מכיר כמה אקסמפלרים כאלה. הם נראים אנשים מן הישוב, אבל קשה שלא לתת בהם סימנים: [א]. לכולם אין רישיון נהיגה [ב]. לכולם נטייה יש לעסוק במלאכות ובעיונים אשר רוב בני האדם מביטים עליהם ספק בתימהון ספק בשאט נפש, ככלי לא יצלח, שאין בו חפץ עוד [ג]. כולם במידה זו או אחרת צמחונים, טבעונים או מתייחסים לאוכל בסוג של חרדת קודש. משמע, לא כצורך להשביע רעבון, אלא כסוג של רעיון אידיאי או אמנותי. עד כאן הסימנים הגלויים, הניכרים לעיין. האם זהו פתחו של מחקר אנתרופולוגי מעמיק? קשה לתת סימנים בבני אדם. עשויות להיות לזה השלכות לגבי יצירת הבחנות כוללניות שאין בהן ממש. ממש כמו ההבחנה המצויה לפיה הזמן מצוי. השנים החולפות חרישית, מקלפות עוד קצת טיח מקיר, מותירות בנו סימני קמטים. אבן מקיר תזעק: תסלח לי, מהי שעתך?
ישנם המתייחסים לזמן כחומה שיש להעפיל עליה בכדי לעבור לסוג של חוויה שמעבר לזמן. בדת האורפאית כינו את הזמן הזה 'זמן הזמנים' המהווה את הזכרון המוחלט. הכניסה אליו היא מסוכנת בתכלית, וכל הנכשל בהּ דן עצמו לגלגול נוסף בעולם הזה, שכולו שכחה והשכחה. בימי הביניים התייחסו משוררי תור הזהב באל-אנדלוס (ספרד המוסלמית) לזמן, כמי שמבטא את חולייו מדוויו החולפים עוברים של העולם הזה, ותכלית ההשגה האנושית היא אמנם הההתבוננות המטפיסית ברזי הבריאה והקוסמוס, מעין התבוננות שכלית המצויה כביכול מעבר לזמן ולמקום. אצל השיח' הסוּפי האראני- עראקי- סוּרי, שהאב א-דין א-סהרורדי (1191-1153), הידע האמתי 'אלעלם אלאשראקי אלחצ'ורי' (= הידע האמיתי של הנוכחות בהויה) הוא ידע שהוא פרי יציאתה של הנפש מן העולם הנהווה ונפסד אל עבר המציאות העליונה, עאלם אלמלכות (=עולם המלכות) שמהווה את האור הנצחי של הנוכחות האלהית ואת הודאות. המקום שבו האני נפגש עם עצמו ועם כל קיוּם אחר באחדות שוה.
זמנים קשים עוברים עלינו. משברים מכל סוג ומין רובצים על פתח. ודומני, כי לאור התוצאות הפוליטיות של הבחירות האחרונות צריך אדם להרים איזה כוסית או שתיים לחיי המלחמות והגברת הפערים החברתיים שבדרך. לחיי המשכה של האנומיה החברתית הרובצת לפתחנו. העמקת הקרע הערבי יהודי, הגברת הנתק בין המרכז ובין הפריפריה ועוד כהנה וכהנה. שיטתו של א-סהרורדי, שהוזכרה לעיל, אולי עשויה להוות שיטת התגוננות כנגד 'האיום האראני', או למצער, שיטת הדחקה Made in Iran למוראות ההווה וחששות העתיד. סוּפים אחרים העדיפו את הכיליון שבאור האלהי, פַנַאא' בלשונם. בכל זאת, הזמן אינו מאיים כל-כך ולעתים אף אהוב וקרוב אל הלב באשר הוא מכיל איזו קירבה אנושית, איזה חברוּת או ידידות יקרה בתכלית. צפיה בנופים שקטים, מחשבה רוגעת כמו אדוה, מוסיקה שעושה פעולתה על הנפש, ספר נעים המדובב את ההכרה. ובכל זאת יש משהו במפגש, בקירבת חיים, הפועל יותר מאשר חוויה של קריאה ו/או התבוננות גריידא.
למשל, בשל עיסוקים רבים אני ואחת מידידותיי היקרות והמיוחדות ביותר לא מצליחים כבר זמן רב להתראות. אתמול התאפשרה לנו פגישה טלפונית בין מקום מגוריי ובין ירושלים. אפשר היה לשמוע את שמחת- הלב רצה בקו הלא נראה, הלוך ושוב, בין שני הקולות. דיברנו על החיים, הילדים, העייפות. רגעים קטנים ויקרים בחודשים האחרונים, ועל דברים כגון אלה, וגם על המיעוט שהפכנו להיות לאחר הבחירות בשבוע שעבר, על לחשושים הרצים מאחורי גבם של אנשים במקומות עבודה שונים עם מה שהפך לגנאי ולתיוג, כמו שלט דרכים לאמור: 'זהירות, שמאלנים לפניך'.
יש משהו יקר, לאין ערוך, באנשים אהובים מאוד, שקרבתם רבה אצל הנפש, היוצרים סתם-כך קשר באיבו של יום. יותר מאשר נעם של מפגש מחודש, יותר מאשר זכרונות טובים, יש בנוכחות, ולוּ בנוכחות הקולית, דבר מה המעלה בעיני רוחי את הדברים החשובים לי, המהותיים בעיניי, שבשל ימים עמוסים וקשים כל-כך קל לשכוח או לדחוק. יש משהו במפגש הזה שהוא מעבר לזמן ומקום, בבחינת נצח. יש בקירבה האנושית שהיא כה שגרתית ובהירה בעינינו (דבר יום- יומי), דבר מה סודי בתכלית, חידה בלתי- ניתנת להתרה, רז טמיר מאוד. אפשר לרשום אותה ברשימת הדברים שאנו מתכוונים לשכוח; אבל, אפשר להתייחס אליה כ- 'זמן הזמנים', הזמן המובחר שבהוויה, הזכרון המוחלט.
לסיום הרשימה, 'זמן הזמנים' המוזיקלי שלי, המלווה אותי מאז התוודעתי אליו לראשונה לפני יותר מעשרים שנה, בגיל שלוש-עשרה, השיר Time של Tom Waits כאן בביצוע מתוך סרט המופע, (Big Time (1988:
בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, רישום הכנה לקראת יצירת העבודה 'הנני', יומן אישי 1977.
© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז
שועי,
אני רוצה לתפוס אותך ברחוב ולהתחיל לרקוד איתך ריקוד דבקות סוער.
שיעלם הזמן ותתעורר השמחה על כל החכמה והיופי והאהבה שיש בך.
אנחנו נביא ימים טובים יותר
אביב
רחבת הריקוד נתפסה לה כהרף בידי אביבסקי, שהנה הוא מחולל עימך בסערה למול עיננו את דבקת הקירבה האנושית. ומוסיקה אי אפשר להעביר כאן במסגרת התגובות. אלהג, איפוא, ברשותך.
אני קורא את רשימתך היפיפיה, זו הארוגה כולה שתי ערב של חוטי חיבת אדם ואצילות נפשית, וליבי הציני מבצע לו באחת מעין-זינוק על-זמני, אלי ימים של טרום זקנה והתקשחות.
שכן, תוך כדי קריאה חזרת והזכרת את ערכן של אנושיות, היות אדם, קירבה… אולי, שועי היקר, רזין-דרזין לא באקסמפלרים החיצוניים יימצאו [ואכן, קשה ליתן סימנים בבני אדם; הצורר בהא הידיעה, שמלפני כ- 70 שנים, מקיים, במקרה, את שלוש סימני היכר הסף שציינת], אלא בנקודת המבט.
וכל שבא להזין את נקודת המבט האישית הזו, כל שמן החיצון , בגדר נס יחשב.
זו היא עת לשלוף בקבוק יין נושן ממרתף היינות.
תגובתכם מעניינת מאוד
שכן בדיוק דנתי אתמול עם מורה וחבר על המחול הדרווישי מֶוְלֶוִי של תלמידי ג'לאלא-דין רומי
ובמשמעיו הפנמנולוגיים
וכבר כתבה האגדתא במדרש איכה רבתי כי עתיד הקב"ה להיעשות ראש חוּלה (לצדיקים) כלומר שיירקדו יחדיו לעתיד לבוא
הנה הזכיר לי הדבר לפתע את סיומו של הסרט שמונה וחצי לפדריקו פליני
ועוד יש בו במחוֹל קרבה למחוֹג
מחוֹג הזמן מחד גיסא, ומאידך גיסא מחוֹג לשון: חוּגה, כלומר מעגל, שהיא אליבא דהפיתגוראים הגוף ההנדסי השלם ביותר המעיד על כללות הקוסמוס, ואילו אפלטון סבר כי מדובר בצורת כדור
ועד היום דומני כי הריקוד במעגל יש בו משום מה שמעיד על אחדות-שווה על שיוויון ועל קירבה בין מבצעיו
אולי רק כך אנו מצליחים לחרוג רגע מן תקתוק השעון הגדול, המונה את דקותיו של כל אדם ואדם
רציתי לצטט משירת ירושלים החדשה של פנחס שדה שההתחלה העלתה אותה באוב:
החיים הם זמן: הם הזמן הנוקף
בהיותך חולם עליהם.
כדגים במים כן חי הנך בתוך הזמן
אבל ההמשך נראה לי פתאום פיוטי מדי. אז במקום זה קצת רוח פרצים, ליצנית בקורתית בקשר לזמן. לויטו אקונצ'י (שאותה אני מציגה סוף סוף היום בסדרה שלי) יש עניין עמוק בזמן. אחת מהעבודות הסביבתיות שלו היא שעון ענק, אמיתי, שיצר על אדמת איזה פארק. הספרות הן ספסלים שעליהם יושבים אנשים, אבל בשום פנים אי אפשר לשבת על ספסל יותר משעה, כי המחוג של הדקות מכסח אותך.
אני וההצתה המאוחרת שלי. רק עכשיו קלטתי שזה פוסט על ידידות ולא על זמן. עוד מראָה של מצבי בימים אלה, אני יושבת קרוב קרוב למחוג הגדול שמעיף אותי שוב ושוב מהספסל…
ולא מצליחה לייצר תגובה אינטיליגנטית, רגשית ועמוקה כראוי, אבל גם לא יכולה לא לכתוב כלום, בשם הידידות הוירטואלית והחיזוק ההדדי, אז אני רק מאותת שקראתי ואהבתי ונגע לליבי.
וגם הרישום, שלרגע תהיתי אם אתה ציירת בעצמך…
הזכרת לי את הסיפור "בית המרפא בסימן שעון החול" של ברונו שולץ, שבו הזמן נסוג לאחור והבן פוגש שוב את אביו שמת.
סיפור שמתרחש בזמן שמעבר לזמן, שאותו מצליחה לחולל, כמו נס, קרבת הנפש.
תודה על הדברים
כבר קבעתי עם צבי כי נבוא לבקר הערב בעיר האושר
באשר לאקונצ'י, אמנם עיריית תל-אביב אמצה בחום את המלצותיו בהגבילה את שעות השהייה על ספסלים בעיר להומלסים הן מבחינת שעות הן מבחינת ספסל, ואם לא כנראה ששעון הדקות יבוא לכסח
ועל כך כתבתי כאן
http://www.notes.co.il/shoey/48900.asp
באשר לשירו של פנחס שדה הייתי מגיב בקצרה בלשון שיר עממי מוכר
לו הייתי דג
שמך ירקרק
אז מאומה לא חסר לי
בהצלחה בעולם הקונפליקטים והדילמות
החלטות טובות
ושהעננוּת מעל ראשך תתפזר מהר ולמוטב
ותודה שאת כותבת ומגיבה
ממש ממש
מיכאל סגן כהן הוא אמן אהוב עליי
כך שאת זה שחשבת שאני הצייר אני רואה כסוג של מחמאה לא מבוטלת כל וכלל
אכן, ברונו שולץ איש דרהוביץ' ודנילו קיש הסרבי- קרואטי
הראשון נרצח בשואה, ואילו השני אבד בה את אביו
אצל שניהם דמות האב היא של אינטלקטואל- עדין ומטורף, סוג של מיתוס שלא הרפה מהם כל ימיהם, כנראה
שניהם מן הסופרים האהובים עליי ביותר
אתה היית צריך להיות היום בפגישה עם ארי דה לוקה במקומי.
לדעתי הייתם מוצאים שפה משותפת ומתאהבים אחד בשני – עד כלות.
אבל הייתי רק אני שם, ולא ידעתי לשאול את השאלות הנכונות וכל הזמן חשבתי עלייך וכמה היית מתחבר לדברים שאמר וכמה היית יודע לקחת את השיחה למקומות מרתקים ועמוקים.
בשביל תגובות כאלו שווה להישאר ער על מנת לכתוב
התרגשתי לקרוא, באמת
אחד מהשירים האהובים עלי הוא TIME של דיויד בואי, באחת ההופעות המרשימות ביותר שבמהלכה בואי ביצע את השיר בפני קהל, ענד הזמר תריסר שעונים על ידו השמאלית, וכל חצי דקה שבר שעון אחר. בואי הוא מעל הזמן. האם הרשימה הזו היא גם מעל לזמן?
הייתי בהופעה של בואי כמדומני ב- 1996 בגני יהושע, ת"א ושם דווקא היה בואי בתוך הזמן למדיי, לא הוציאנו להרפתקאות חלל גם לא להרפתקאות עם זיגי ועם אלאדין ואפילו את בואי הפופי של Lets Dance
לא השמיענו
גם הרשימה למעלה אינה מעל הזמן, אבל היא מעידה על שאיפות כותבהּ למצוא פתחים ושערים בזמן המובילים אל מעבר לזמן
אותם הוא מוצא לעתים בחברוּת, לעתים באמנוּת ולעתים בנופים פזורים
שגם אם חולפים- עוברים הם משהו מרישומם דומה לעתים לדבר-מה נצחי בתכלית