הדילוג הגדול קדימה

 

*  

אני ממתין לדילוג הגדול קדימה.קפיצה אבולוציונית?–קפיצה רוחנית?–כל-כך הרבה זמן אני ממתין לה,כמו לאהבה שתשוב ממרחקי הזמן,משהו תמיד מותיר אותי בתחושה של גלוּת בהוויה.מדדה בתוך מציאוּת שבה תמיד חשתי כזר,הבא להתארח.אפילו בשפה,בתרבות,במחשבה איני מצליח להיות בן בית.התגלוּת כפדוּת מן הגלוּת? אולי,אך לא התגלוּת אישית, אלא גילוּי כלל-אנושי.אני לאו דווקא מדבר בהתגלות אלהית (תיאופניה),אני מכוון דווקא להתגלוּת מוּסרית אוניברסלית בהכרתו של כל אדם (מודל קנטיאני?יש מספיק ראיות לתפישות כאלה בקורפוסים פילוסופיים ומיסטיים,לאו דווקא מערביים,עוד לפני קאנט).משהו שיפסיק את שפיכוּת הדמים,את העוול המדיני והבין לאומי;את הנִכּוּר האנושי,הרווח,יותר ויותר,דווקא במוסדות,שהיו אמורים להיות אמונים על יצירת התרבות, החינוּך והשלוֹם.

   פראזה רווחת למדיי גורסת כי כאשר אין כסף האהבה בורחת דרך החלון. אפשר כי המשבר הכלכלי העולמי הוא שמביא לכך שבחוץ נושבות רוחות, המנכרות איש מרעהו באופן יוצא דופן. בין הממתינים לקבלת הודעת אי- מייל על פטורין ובין אלו המקבלים הודעה שכזו, כי הם יישארו לפי שעה במצבת כח האדם, אך 20% משכרם יקוצץ. משברים כלכליים עמוקים כבר הוכיחו את עצמם ככלי הנושא את המלחמות העולמיות. אך גם ברמת החברה, דומני כי בימי משבר על אנשים להיות קשובים ודאוגים לזולתם,לא שמחים על כך שמלאך הפיטורין החבוש ברדס,האוחז מגל חד, פסח אייכשהו גם הפעם עליהם. ברם, מותיר בהם חרדה עמוּקה מפני אפשרות של קציר-דמים מחוּדש (דמים, בלשון חז"ל= כספים).   

   מוסיקה אצלי מניעה את הכל, בימי שמחה אף בימי עצב, ועל כן כאשר האזנתי אחר-הצהריים לשאנסון של ז'ק ברל, שראשיתו במילים:'לא, ג'ף, אינך לבד' ובאשר לאורך כל השיר כולו ישנה הבעה של קירבה דאוּגה, של אמפתיה אנושית לג'ף הידיד ולגורלו, חשבתי על 'האחר' ועל העקבה האלהית המתגלה על פניו אצל עמנואל לוינס,ועל 'האתה' הנצחי במשנתו של מרטין בובר, לפיה ביחס הקרוב והמקרב כלפי הזולת נפתח איזה צהר אל האתה הנצחי,שהוא האלהוּת.מדוע אנו בוחרים כחברה שלא להאזין לקולות האלה?מדוע יש בנו המסתפקים רק בפסוקי מקרא רלבנטיים כגון 'ואהבת לרעך כמוך אני ה" או במשניות, כגון: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' ומדוע איננו רואים זאת כצו מוסרי כלל- אנושי,לצד גילויים אחרים של רעוּת וקרבה שנטבעו במחשבת האדם, אשר תקפם יפה ונכוח, בין אם מוצאו הוא באלהות הטרונומית או בין האלהות אינה אלא אידיאה בנפש האדם. מדוע עדיין האדם בוחר להידחק בתורים? להתקדם בכוחניות במרמה? מדוע להיאחז בהוויה בכל מחיר?הרס הסביבה שאנו נוכחים בו במלוא עוזו בציביליזציה המודרנית,אינו רק חורבן אקולוגי,אלא דקונסטרוקציה ושבירה של האחריוּת האנושית,של תפישת האני כחלק מקהל, כחלק מן האנושי במובנו הרחב ביותר. אני מעט עייף מכך היום. מן הניכור ומן ההדרה. מלראות אנשים שחצו את גיל הפנסיה מתפרנסים כשומרי-לילה בגילם המאוחר' בכדי שיכולו להתקיים בכבוד מינימאלי, מישישים המחפשים במצבורי אשפה. מן היחס הכללי לאנשים הנמצאים באחרית ימיהם הנע בין זלזוּל ובין זילוּת תחת כַּבוֹד וכִּבּוּד.  

   על מה אני מדבר? לפני כמה זמן הזדמנתי לאיזו מרפאה. רשימת מוזמנים הופיעה על הדלת ובשל אורך תור הממתינים שאלתי את אחד הממתינים לשמו. הוא הביט ברשימה והפטיר נון-שלאנטית 'שוּעִי רז'.אתה בטוח?' שאלתי אותו ברצינוּת, 'כן, בטח' השיב לי בביטחון. 'זה מעניין מאוד, אמרתי כי שלושים ומשהו שנים אני מסתובב בשכנוּע עמוק שזה השם שנתנו לי הוריי, אלא שהוגִים אותו שוֹעִי. חוץ מזה גם אותי הזמינו לשתים- עשרה'. 'אתה בטוח?' שאל אותי, כמעמיד פני תמה. 'אולי תרצה להשוות תעודות זהות?' הפטרתי בחביבוּת. 'דומני, שנגלה תוצאות מעניינוֹת'. הבחוּר כמובן היה הרחק בתור אחרי.מה שלא מנע ממנו בהמשך ההמתנה לנסות ולנשל זוג זקנים,דוברי רוסית,מן התור שלהם.וכשהתערבתי בכדי לדאוג לסדר הטוב, צעק וקלל,מדוע אני תוקע בזה את האף, זה לא עניין שלי.אני כבר ממילא הבא בתור.מה שהפתיע אותי יותר,שבין קהל הממתינים לא עוררה תגובותו תכונה מיוחדת. וכי למה להסתבך עם מי שיש לו פה גדול? יש מי שמחכה לדילוג הגדול, לעקוף את זולתו בכוחניוּת,לצבור עוד כח מדומיין, ויש המקווים לדילוג גדול קדימה,השונה כל-כך במהותו.  

   לא יודע למי דומה הישראלי היום,האם אותו ישראלי שנתקלתי בו הוא תופעת-קיצוֹן או תופעה התנהגותית נורמטיבית שאנו הולכים ומתדרדרים הלוך ומעוֹד אל פתחיה?.אני ממתין לדילוג הגדול קדימה. כלשון תפילת היחיד של שליח הציבור בעלותו להתפלל תפילת מוסף של הימים הנוראים: 'ויהי נא דילוגינו עליךָ אהבה'. דילוג כתפלה כלל- אנושית, אהבה- כאהבת אדם באשר הוא אדם.     

   

 

בתמונה למעלה: Faustus Pirandello, Pine Tress, Oil on Canvas 1955

 

© 2009 שוֹעִי רז