"צָרִיך לִהְיוֹת חֲמוֹר כְּדֵי כַּך" – חִיְּכָה אֵלַי נַפְשִׁי מִבִּפְנִים

  

שירה נאדרה מעוררת בי שמחה, שמחה על גאונות אנושית, על היכולת להביט בינות עולמות אל מקומות עלומים, ועל הלימוד והידע (מערבית: עִלְם) הנלווה אליה, יש בשירה נאדרה בכדי לעורר בי עלוּמִים,כאשר ההלם הראשוני שבמפגש עם השורות הקצרות,המביעות כל-כך נפש רחוֹקה,הופכות כל-כך קרובות,כאילו נעות במהירות של אור שאין בו זמן, רז שאין לו קצה. החלטתי להקדיש בעת הקרובה מדיי פעם רשימות על שירה אהובה, חלקה מפתיעה למדיי, משום שאינה עומדת (לפחות כרגע) במחיצה אחת עם הקאנוני ועם הפופולארי, ובכל זאת החלטתי להקדיש שורת רשימוֹת לשירים המלווים אותי שנים ארוכות או עת קצרה בלבד, ובכל זאת הותירו בה בנפש, רישום בל יימחה.

   לרגל החמישי לחודש אדר, החל כעת (היממה היהודית משתרעת מליל ועד ליל),אני מביא את שירו של ע' הלל (הלל עומר, 1990-1926) אותו קראתי לראשונה לפני כשני עשורים. החוויה הארוגה בו, השמחה האנושית המשתוללת, העולם כנפש והנפש כעולם המעוּרים זה בזה, מותירים על פניי חיוּך שובב בכל פעם שאני שב וקורא בו. גם אם יש בו מרוחו של וולט וויטמן ואולי גם סוג של רוח צ'פלינית. עדיין יש בו משהו מקורי מאד, חד פעמי, לטעמי בלתי ניתן לחיקוי, כעין שיקוּף פנימי של התפּעמוּת  

בניגוד לשירה מוקפדת, תבניתית בו תופס הרציונל האסתטי את קדמת הבמה, דומני כי בשירו זה של עומר, ישנה פשטות- עמקנית אדירה- נדירה, הנובעת מן החוויה הפנימית ומן האהבה האין סופית לנבראים הנאצלת על הקורא/ת מכל שורה ושורה של שירו. שירתו של אדם- חוֹוֶה,מתבונן- פואטי,המביט מקרוב מאוד במהוּת הדברים, אפשר אף בנשמתם. את ויטמן יכול היה ודאי להכיר מתוך תרגומו המופתי של שמעון הלקין ל- עלי עשב.  

   ועתה אתיר למלים הטובות והמיטיבות לעשות את פעולתן, לרשום רישומם, על הנפשות, בין אם הן מתוודעות לשיר הכביר הזה לראשונה ובין אם הן יוצאות למפגש מחודש. אשאר ברקע, כמי שמתבונן בשתיקה ושקיקה בחשכת ליל ברקיע השמיים, ומתפעל מרקמת חוּפּת-הכוכבים הנגלית לעיניו:

 

בסיבוב כפר-סבא// ע' הלל

 

וּבַחֲמִישִׁי לְחֹדֶשׁ אֲדָר פָּרַח עָלַי הָעוֹלָם בִּסְעָרָה,
וַאֲנִיזֹרַקְתִּי אֶל כֹּתַרְתּוֹ צָלוּף בַּבְּשָׂמִים הַשְּׂמֵחִים,
וְשָׁמַעְתִּיאֶת כָּל פִּרְחֵי-הָאוֹר וְאֶת צִלְצוּלֵי-הַמַּיִם קוֹרְאִים לִיבִּשְׁמִי:
הֵנָּה, הֵנָּה!אֵין סָפֵק שֶׁחֲשָׁבוּנִי פַּרְפָּר, אוֹ אֶפְשָׁר הִתְכַּוְּנוּ אֶל נִשְׁמָתִי בִּלְבַד,
מֵילָא, יְהֵא כָּך.
וְהָעוֹלָם הָיָה צָלוּל כָּמוֹנִי, אֲבָל מַבְרִיק מִמֶּנִּי הַרְבֵּה,
כִּי אֶתְמוֹל נִרְטַב בַּגֶּשֶׁם עִם כָּל אַנְקוֹרֵי הַדְּרוֹר.
וְזֶה הָיָה בַּחֲמִישִׁי בַּאֲדָר, שָׁמָּה בְּסִבּוּב כְּפַר-סָבָא,
אוֹ אוּלַי בְּשָׁנָה אַחֶרֶת, אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁמְּצַלְצֵל אַחֶרֶת – – –

הַפַּרְדֵּסִים הַנּוֹסְעִים פָּרְחוּ הֲלָצוֹת-הֲלָצוֹת שֶׁל תַּפּוּזִים,
כִּי אָמְרוּ לְשַׁגְּעֵנִי מִצְּחוֹק.
אַך אֲנִי בָּרַחְתִּי לִי הַשָּׁמַיְמָה אֶל הַמְּחוֹלוֹת הַתְּכֻלִּים–
הַשְּׁקוּפִים-רְבָבָה!
אֶלָּא כָּל הַפְּרָחִים הוֹשִׁיטוּלִי יָד – לָרֶדֶת.
– כַּנִּרְאֶה הָיִיתִי אִישׁ-חָשׁוּב! – הוֹ-הוֹ!
אֲבָל אֲפִלּוּ תַּרְנְגֹל טִפְּשִׁי הָיָה שָׁם מֶלֶך,
אֶלָּא שֶׁאֲנִי הָיִיתִי אֱלֹהִים! כִּי מְאֹד צָחַקְתִּי עָלָיו,
הוֹי, חֲסַר-שַׁחַר צָחַקְתִּי!וְגַם צָחַקְתִּי עַל חֲמוֹר אֶחָד שֶׁהָלַך בַּדֶּרֶך וְהָיָה עִקְבִי.
שָׁאַלְתִּי אֶת נַפְשִׁי: אֵיך אֶפְשָׁר לִהְיוֹת עִקְבִי בְּיוֹם סְחַרְחַר שֶׁכָּזֶה?
"צָרִיך לִהְיוֹת חֲמוֹר כְּדֵי כַּך" – חִיְּכָה אֵלַי נַפְשִׁי מִבִּפְנִים.

וּכְשֶׁהִסְתַּכַּלְתִּי הַחוּצָה, דִּמִּיתִי פִּתְאֹם שֶׁהָאָרֶץ כֻּלָּה רָצָה לָהּ,
כְּפָרָה אֲבוּדַת-עֶשְׁתּוֹנוֹת.
אַךְ לַאֲמִתּוֹ, אֲנִי הוּא שֶׁרַצְתִּי לִי עִם שְׁתֵּי פָּרוֹת לִכְפָר-הָרוֹאֶה
– אַחַת הוֹלַנְדִּית וּשְׁנִיָּה דַּמֶּשְׂקָאִית,
אַךְ בְּסִבּוּב כְּפַר-סָבָא תָּקְפָה עָלֵינוּ פְּרִיחַת הָעוֹלָם,
וְהַפַּרְדֵּסִים בִּלְבְּלוּנוּ בְּרַעַם רֵיחוֹתָם
הַמְּתוּקִים-הַמְּתוּקִים-הַמְּתוּקִים –
גַּם לַהֲקַת סְנוּנִיּוֹת רָאִיתִי שָׁמָּה, שֶׁנִּטְרְפָה בְּעַנְנֵי הַבֹּשֶׂם
וּמְאֹד הִשְׁתּוֹלְלָה עַל כָּך.
מִיָּד הֵבַנְתִּי, שֶׁהָיְתָה זוֹ לַהֲקַת רִגְשׁוֹתַי,
הוֹי, אֵיזוֹ לַהֲקָה סְחַרְחֶרֶת!
שְׁתֵּי הַפָּרוֹת שֶׁאֵרְחוּנִי לְחֶבְרָתָן, גָּעוּ מְאֹד לָעוֹלָם, חֲסֵרוֹת כָּל נִמּוּס הָיוּ.
מַה קָּשֶׁה,
מַה קָּשֶׁה הָיָה לִי שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת לְעֻמָּתָן בִּגְעִיָּה,
הוֹי-הוֹי, כַּמָּה רָצִיתִי לִגְעוֹת לָעוֹלָם שָׁמָּה, דַּוְקָא שָׁמָּה,
קְצָת אַחֲרֵי סִבּוּב כְּפַר-סָבָא,כִּי שָׁמָּה בְּאֶחָד מֵאַגְמֵי הַגֶּשֶׁם, שָׁטָה בַּרְוָזָה גְּאוֹנִית
וְהָיְתָה מְלַעֶגֶת לַשֶּׁמֶשׁ שֶׁנָּפְלָה לָאֲגָם,
כִּסְבוּרָה הָיְתָה שֶׁכְּבָר צָדָה אוֹתָהּבְּכַפֶּיהָ!
כָּמוֹנִי כָּמוֹהָ, גַּם אֲנִי סָבוּר הָיִיתִי כָּכָה.
וְזֶה הָיָה נִפְלָא. לִהְיוֹת טִפְּשִׁי וְלָדַעַת זֹאת מְאֹד.
וְלָדַעַת אֵיזוֹ אִוֶּלֶת עֲצוּמָה וְנִפְלָאָה הוּא הָעוֹלָם
בּוֹ מְקַפְּצִים אֲנַחְנוּ!הִרְגַּשְׁתִּי מִבְּלִי-מֵשִׂים שֶׁמִּישֶׁהוּ מְחַיֵּך אֵלַי.
אֶפְשָׁר שֶׁהָיִיתִי אֲנִי זֶה, וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה זֶההָעוֹלָם,
וְאֶפְשָׁר שֶׁנִּתְעַרְבַּבְנוּ שְׁנֵינוּ.אָז רָצִיתִיכָּל-כָּך לִנְשֹׁך אֶת הַכֹּל,
אֶת עֵינַי הָרוֹאוֹת, אֶת הָאוֹר הַנּוֹגֵן, אֶת הַבְּשָׂמִים הַקּוֹלְחִים,
אֶת הַקּוֹלוֹת, אֶת נִשְׁמָתִי!
הוֹי, כַּמָּה הָיָה הַכֹּל אֶפְשָׁרִי! כָּל-כָּך אֶפְשָׁרִי!
בֶּטַח נִרְאֵיתִי מְגֻחָך בְּעֵינֵי הַסְּפָרִים שֶׁבְּיַלְקוּטִי,
אֲבָל מַה יּוֹדְעִיםהַסְּפָרִים עַל הָעוֹלָם בַּחוּץ, בַּחֲמִישִׁי בַּאֲדָר,
בְּסִבּוּב כְּפַר-סָבָא!
מַה יּוֹדְעִים הֵם עַל תַּחֲרֻיּוֹת הָרִיצָה בֵּין הַסַּבְיוֹנִים הַצְּהֻבִּים
וְהַכַּלָּנִיּוֹת הָאֲדֻמּוֹת,
בְּשׁוּלֵי מִגְרְשֵׁי-הַסְּפּוֹרְט הָרְטֻבִּים?!
מַה יּוֹדְעִים הֵם עַל מַסַּע הַחַשְׁמַל שֶׁפָּרַץ מֵחוּטָיו הַדַּקִּים הַחוּצָה,
כִּי חֲסַר-סַבְלָנוּת הָיָה!
הוֹי, כַּמָּה מְגֻחָך לִהְיוֹת סְפָרִים בְּיוֹם כָּזֶה,
בְּיוֹם כָּזֶה נִפְלָא לִהְיוֹת מַשֶּׁהוּ!
וְנִפְלָא לִהְיוֹת טֶרֶף לַפְּרִיחָה הַמִּסְתָּעֶרֶת,
לִנְשֹׁם בְּמֵאוֹת הַחוּשִׁים הַנִּבְהָלִים אֶת פִּתְאֹם-עֲנוֹת-הָך!
– כָּל מְצִלְתֵּי עוֹלָם!
הוֹי, בַּחֲמִישִׁי בַּאֲדָר, בְּסִבּוּב כְּפַר-סָבָא, נִפְלָא לִהְיוֹת!
וְכָכָה לִהְיוֹת,
לִהְיוֹת! וְלִהְיוֹת!

[ ע' הלל, הודיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1979, עמ' 18-14]

 

 

הערה: שירו של עומר נכלל לראשונה, ככל הידוע לי בספר שיריו הראשון: ארץ הצהריים, ספריית הפועלים, תל-אביב 1950.

בתמונה למעלה: Paul Gaugin, The Red Cow, Oil On Canvas, 1989