Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for מרץ, 2009

 AVIVA
  
                                                             

                                                                                                                                                                                                                         למרית בן ישראל, בהוקרה על 'כּתוּב בגוּף'

                                                                                              

<משתתף יחיד, יושב בחדר מוצל, נאות לאורו של המחשב הנייד, נראה שקוע בכתיבה>

 

/// פרולוג ///

 

#1 הרף של עפעוף עין/ #2 אזן קולטת הבהוב של עלה נושר/  #3 פה נתקע בהברה הראשונה של המלה כאשר המוח יודע היטב מה ברצונו לומר, והפה אינו מסוגל להגיד דבר.  

 

/// אפילוג///

 

#1

   ירח מופיע כמו נקודה בסוף המשפט של היום. המרווח בין האות האחרונה במשפט ובין נקודתוֹ מסמן את השעה הריקה, לאחר שהאור דועך ובטרם הליל עולה מן הים, רגע מהסס, ואחר כך פורץ את הגבולות שהוסרו מפניו, שורר והולך; והנקודה שנקוותה אחריו, הנה זה כבר מאחורי כותלו, הולכת ומראה את פניה ברבים, עוצרת נשימת- אדם. ברם, מאפשרת לנשימת הכל להיערך למשפט אחד נוסף. לפעמים החיים כולם הם מרווח בין שתי נשימות, הרף של מחשבה, כל מה שהעין רואה כשהיא מעפעפת. עצומה לכאורה. כל מה שהעין רואה אל פנימהּ. מציאות חסרת אור, חסרת אותות, חסרת שפה, בלתי ניתנת לקשב ולתמלול. תרה אחר דרך להיות מונהרת. יש חושבים שהניקוד הוא נשמה לאות. משמע האות היא גוף והיא צריכה את המוסיקה השפתית שתניע אותה. האות אי-גוף בפני עצמה, אולי איגוף דרך שפות מלאכותיות שהתעקשנו להמציא ולדובב בהן, להחליף ביננו איתותים סודיים, כאשר הכל, כל העת, היה פשוט מונח פה, חשוּף ומאוים לנגד עינינוּ, אלא שהתעקשנו שאיננו מסוגלים לראות, שזו שפה שאין האוזן סובלת, והפה אינו יכול לדבר בהּ,כמו אז יחדול להיות פֶּה.

 

#2 

   זוכר אני טיול של לילה בו העליתי בדעתי שאני מזהה את ריחו של הירח. לא דומה לשום דבר ארצי אחר. אבל ריחו של הירח. דמיון שוא. הזוּת חסרת תכלית. אבל ריחו של הירח לא מש מזכרוני עוד זמן ארוך אחר-כך, ממש כאילו יכולתי למשש את אדמת הירח בידיי, נקודה בסוף משפט בשפה שאנו יודעים אותה היטב אך מתעקשים להעלים ממנה את הכרתינו.

 

#3 

   קראו את המשפט 'הקרקס בא העירהּ'. דעו כי העיר המדוברת כבר חרבה לפני כמה דורות. יושביה קובצו להם במחנות וסבלו שם סבל רב. רק מקצתם נותרוּ להעיד על כך. את עדויותיהם שכחנו. כעת אִכלוּ ארוחת ליל מאוחרת. דעוּ. הפה לא נועד לדיבור בלבד. עכשיו ודאי לא עת דיבור. עכשיו אנו חיוֹת בּר ללא מאלף, ללא אלֶף וללא תַּיו, תרות משהו נשכח שאין לו שֶם גם אין לו בּית כלל.    

 

<האור נכבה פתאום ללא כל הכנה, כמו הפסקת חשמל, העיצוּר למד (החותם) נותר להדהד בחלל>

 

*

**

בתמונה למעלה:  אביבה אורי, ללא כותרת, עיפרון-פחם על נייר 1971. 

 

© 2009  שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

במרחק השחור נזרעות דהרות סוסים לא נראים

הנמסים והולכים

כל אלה ישמע ההלך העייף

ורעד יעבור את בשרו

(דוד פוגל, בלילות הסתיו)

 

  יסלחו לי הפתח-תקואים לדורותיהם (יואל מוישה סלומון ואילך), זו לא עיר. זה מקום אורבני לא מוגדר. עיר צללים שאיני מצליח לפענח. אולי בי האשם. לולא הכרתי עוד אנשים לא מעטים שחושבים על פתח-תקוה באותו האופן, הייתי משוכנע שאלו הדעות הקדומות של הילד הגבעתיימי על מה שנתפס בעיניו אז, לא בצדק, כפרובינציה.

   אזור התעשייה והמשרדים של קריית- מטלון שוכן בקצה הצפון- מערבי של פתח-תקוה, גובל בגבעת שמואל. כביש היה אמור לחבר בין שתי הערים (האחרונה, רק זה מקרוב הוכרה כעיר). אך תודות לסכסוך מוניציפלי ממושך נאלצו עד לאחרונה התושבים להתנייע בדרכי עפר מאולתרות בין הערים, דרכי עפר שעברו בשדות לא בנויים, בלתי מוכרזים מוניציפלית, שהשתרעו בין גבעת שמואל ופתח תקוה. מיתוס עיקש מגובה בקוז'קים כחלחלים או מסוקים חולפים- ספר כי לעת לילה נערכות שם עסקות סמים ושאר מרעין בישין. אך מי שאינו גר בסביבה המיידית לא נוטה לבדוק את הדברים אלא להדחיק אותם- כמו את אזור השדות כולו, מדמדם בקצה-קצה זכרונותיו על סף השכחה. שם נמצאים גם כמה כבישים נטושים המובילים אל מה שנראה כמזבלה של חלפי רכב, רהיטים שבורים בערימות, מקררים אכולי חלודה פזורים בתוך שדה, אך הלכה למעשה, דומני כי זוהי Waste Land, כעין  מקום נסתר אליו לוקחות כנופיות אנשים להִיָּרוֹת. איני יכול לבססה תחושה זו אלא על רעד העובר את בשרי מדי עוברי שם, גם בשעות היום, עת השמש הנדיבה מאירה על העצמוֹת. אני חושב על צומת הדרכים אליו ירד כמדומה אמן הבלוז רוברט ג'ונסון לעיסקת חייו עם ה- Devil  ומדמה אותו כמפגש הדרכים והחולות והשדות הזה. דווקא כאשר מכונית בודדת, מנוע מחרחר, עומדת על אחד הכבישים המקיפים אותו אינה זעה ואינה נעה. הרעד גובר.מקום שכזה שהיה יכול לתת בסיס לפתיחת ספר של קורמאק מקארתי. משהו כמו 'לא ארץ לזקנים'. מכונית שעובר אורח יתקרב אליה בטעות, וייראה את שאינו אמור.  

   ראו ראיתי את שאיני אמור דווקא אחר שחציתי ברגל לבדי את השדות (שאינן אלא גבעות של אדמה חולית עטורות זרי קוצים) חלפתי על פני אזור המזבלה השומם. ושמתי פעמיי אל אחד המוקדים הציביליטורים הראשונים שקידמו את פני, ככל שזה נוגע לפתח תקוה, רחוב בו נמצאים כמה בנייני משרדים מיותמים, חלקם נראים מאוכלסים, אפילו חדשים, אבל נידחים למשעי. אני תר אחר שם הרחוב שם. לראות איזה שם חלקו לו הקוראים לספר ומי התאימו לו. על השלט כתוב 'שמשון דרנגר'. רעד שוב עובר את בשרי.   

   שמשון (סימק) דרנגר היה יהודי-דתי, הומניסט, עורך עיתון, וגם פרטיזן בשנות מלחמת העולם השניה באזור העיר קרקוב. הוא הוציא ביחד עם אשתו גוסטה, מספר עתונים ובטאונים; נכלא לראשונה בשנת 1939 לאחר שפרסם בעיתונו מאמר של פעילה אוסטרית אנטי-נאצית. לאחר שחרורו, היה ממיסדי הארגון 'החלוץ הלוחם' בקרקוב, וערך את בטאונו שם ייחד טור קבוע לבעיות השעה, לצורך של היהודים לקום ולהתקומם כנגד הרעה המתרגשת עליהם, לברוח ממחנות המעצר ומן הגטאות ולהרים על נס את רוח החופש והצדק. מאמריו חתומים בחותם של אהבת אדם ותקווה עתידית. דרנגר נעצר שוב בנובמבר 1943, וכנראה נרצח על ידי הנאצים בסמוך לכך.    

  כאשר הבטתי על הציוּן, הבלתי צפוי ועם זאת הנידח לגמריי של דרנגר, לא יכולתי שלא לחשוב על מילותיו שהרשימו אותי מאוד מאז קראתי אותן לראשונה:

 

במה אנו עדיין מַשְלִים את נפשנו.למה אנו מצפים עוד לאחר מעשי הרצח המתוחכמים?=כלום צר לנו על כמה ימים של ריקבון מוּסרי ממאיר?הלא מתחת לעיי המפולת של אושר התקוות שנכזבו, מתחת לחיים שנהרסוּ, עומם עדיין ניצוץ זעיר של אנושיוּת אמיתית. עלינו ללבוֹת ניצוץ זה, להפוך אותו לשלהבת, שתגאל אותנו מההשפלה, תשמור ממוות, תטהר את המצפּוּן, תעודד את רוחנו. אל נשכח ניצוץ זה, נזִין אותו בטרם יכבה. 

(שמשון דרנגר, מתוך בטאון 'החלוץ הלוחם', נדפס: אליעזר שבייד, 'הדילמה הקיומית והמוסרית של ההתנגדות המזוינת בגטו', קדושת החיים וחירוף הנפש, בעריכת ישעיהו גפני ואביעזר רביצקי, ירושלים 1992, עמ' 302) 

 

  הבטתי סביב ולפתע חשבתי לעצמי כי לתת לרחוב הקט והבלתי מיושב הזה את שמו של דרנגר הוא אקט סימלי מאוד. רחוב קטן, איש מלבד עובדי החברות כמעט ואינו עובר בו. נטוע הוא על גבול השדות והמזבלה המוזנחים, המערערים. הרהרתי במציאות הישראלית דהיום ערב הקמת ממשלת ימין לאחר הכניסה לעזה. שקצת נראתה לי פתאום כמו האזור והמרחב שבהם נמצאתי /שריתי. חשבתי על דרנגר ומילותיו, על המציאות המדינית והחברתית האכזרית שבפתח עיניים, על הסכנות הבטחוניות שישראל ניצבת בפניהן, גם על ההרג הרב שישראל מבצעת בשמם של אותם איומים המשמשים תמיד כאמתלה בכדי לדרבן את דעת הקהל לקבל הכרחיותה המצפונית הבלתי נתונה בספק של כל פעולה צבאית שתינקט. מתחת לכל זה, הרהרתי, ודאי נותר איזה ניצוץ זעיר של אנושיות אמיתית, עלינו ללבות ניצוץ זה, להפוך אותו לשלהבת, לא להניח שייכבה. כל אדם בפני עצמו, תחילה. הלוואי שהיה אפשר לבקש את אותו הדבר מן המדינאים ומאנשי הצבא. אני בספק (רקבון מוסרי ממאיר? ליקוי מאורות? אבדן דרך?). המשכתי ללכת לדרכי. ראשי הומה הרהורים ורגשות. בשובי לביתי כעבור זמן, כאשר חלפתי שוב לאור יום מתקצר, דרך השדות, חשבתי שכל הדרך לא שמעתי ציפורים, וזה דבר נורא מאוד. האם יש עוד סיכוי למקום התוסס רגשות מהוסים של צער ושכול? האם 'תמות נפשי עם פלישתים' היא האפשרות היחידה? אפשר שמתחת לכל השדות הזנוחים, מגרש האשפה וגרוטאות-התעשייה המדמם, עומם עוד סיכוי זעיר, הומה-נוהה כלשהו, להפוך עמק עכור מאוד לפתח תקוה.

 

 

 

בתמונה למעלה: Vassily Kandinsky, The Blue Rider, Oil on Canvas 1903

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »

 

 

גם אם נעצור על פי התהום לעולם לא נצליח לבטל את החלל  (הארי מאת'יוס, חיי בסי-אי-איי, תרגם מתן קמינר, הוצאת בבל, תל-אביב 2008 עמ' 236)

 

 באחד הערבים בהמשך השבוע התפנה ז'ורז'פרק לערב אחד מצילומי 'איש ישֶן'.עשה לי טוב לראות אותו.הוא תמיד צחק על רדיפת הנשים שלי,וכעת עודד את רוחי בהתבדחויות על ה"בדידות" שלי.הוא גם נתן לי עצה מעשית. כאשר סיפרתי לו על הברונטית מלז איל מרקיז.הוא יעץ לי לחזור למסעדה:"הם יידעו מי היא".אחרי ארוחת ערב הלכנו אליו לעשן גראס ולשמוע מוסיקה.רק כמה רצועות של קולמן הוקינס הפעם. ידידי היה איש עייף. (שם, עמ' 78).

 

   דומה כאילו ספרו של הארי מאת'יוס הוא הילולה של אורות וצללים, של חצאי אמיתות ובדלי בדיות הסובבים כמו זרעוני ההויה (spermata) עליהם דיבר הפילוסוף הפרה- סוקרטי אנכסגוראס, סובבים ויוצרים עולם בו מרצדים הם אנה ואנה לאורו של שֶכֶל (nous) המניע אותם בתבנית של רציונל עלילתי שיטתי, הפועל לפנים עולמם של ז'נרים פופולאריים (מותחני ריגוּל ובילוּש לסוגיהם), ובכל זאת המחבר רק משתמש בסטרוקטורה ובמקצב האפייניים לז'אנרים המדוברים, כעין מעיל צבעוני-זרחני העוטף את הגוף ביום קר, שכן ספרוֹ כולו, בפנימיותו, הנו כעין חידה קיוּמית שמרכיביה הינן הזהוּת האישית והזהוּת המינית (זהותו לעולם נעה בין פנימיותו ובין האופן שבו החברה מתייגת אותו). היותו של האדם בבחינת ישוּת שבירה ועראית, הנעה כל העת לקראת המוות או לקראת טרנספורמציה מקוּוָה שעליה לחולל על מנת להמשיך לחְיוֹת. הקשר בין כל המרכיבים שצוינו ומימושם המשותף. 

   הספר מגולל את קורות מחברו בראשית שנות השבעים בפריז באופן שלכתחילה מעט מזכיר את סגנונו הדיווחי-אינפורמטיבי של הנרי מיילר; אמריקאי שהגיע לפריז שנים הרבה לפני מאת'יוס. מאת'יוס  היה באותן שנים החבר האמריקאי היחיד בקבוצת 'האוליפו' (oulipo, הסדנא לספרות פוטנציאלית, בין חבריה היו: ז'ורז' פרק ואיטאלו קאלוינו) אף היה חברו הטוב של הסופר היהודי- צרפתי ז'ורז' פרק (כבר סיבה טובה לצלוח את הספר הזה מקצה אל קצה). חשד שמתעורר כנגד מאת'יוס כאילו הנו שלוחו של מוסד הביוּן האמריקאי בשל קשריו החבריים עם אנשים שבעבר מלאו תפקידים בגופים כגון אלה, כמו גם שיחה בין המחבר ובין ידידיו, הקוראים לו דווקא להפסיק ולהתנער במבוכה מן ההאשמה המוטחת מדיי פעם בפניו, מביאתו, לידי אימוץ גינונים האפייניים לסוכן ביוּן ולא זאת בלבד אלא שהוא מחליט לפתוח חברת קש מן הסוּג המאפייין את המבקשים לכסות את פעילויות הריגול שהם מנהלים בחסותם של ארגוני ביון.

    הספר עתיר בכמה סצנות מבריקות מבחינה רעיונית וסיפורית, כמו נאומו של מאת'יוס על חרדת הנסיעות ופתרונה- לוח זמני נסיעות עולמי-אוניברסלי המכיל אך ורק את זמני הנסיעות העשויים להיקרא כפאלינדרום (מימין לשמאל ומשמאל לימין באותו האופן) באופן כזה שיובטח לתייר שלא יאחר את הרכבת מחמת אי קריאה נאותה של לוחות הזמנים. הרצאה המסבכת אותו עם שלוחי הקג"ב בהזכירו בכוונה לוחות זמנים של רכבות באיזור בהם מבצע השלטון הסובייטי ניסויים גרעיניים; מפגשים של מין טנטרי עם אשה מסתורית, בלא מגע מיני מלא אלא על ידי נגיעות עדינות הדדיות, המובילים את העלילה וככל שהיא מתקדמת מבואר כי יש להם חלק מהותי בהתרחשות כולה; סעודת ערב אליה מגיע מאת'יוס מגולגל בתוך שטיח אוריינטלי העשוי מלאכת- יד ומגלה כי הוא יושב בחברתם של פעילי ימין קיצוניים ובסופו הוא מקיים מפגש מיני קטוע עם אשה מזרחית נמוכת- קומה-מאוד על שולחן בכנסיה מתחת לפני האדמה (כעין קטקומבה). ראייתו של המחבר את החיים והתגלגלותם אינה רק קפריזית, אלא חסרת מנוח, האדם נע כל העת בין אפשרויות-קיוּם שונות, המשנות פניהן כל העת, כך שלא בנקל יכול הוא להצליח ולהבחין בממשוּת, ולעתים הריאליזם הופך לסף סוריאליזם.

   משהו בקולו של המספר הדהד משהו  מספרות ה- hard boiled של ריימונד צ'אנדלר (יותר) ודשיאל האמט (פחות) מבחינת נדודיו חסרי המנוח של גבורו אחר פתרון המבוכה אליה נקלע והן מבחינת הניוון הדקדאנטי המאפיין לדעת מאת'יוס את החברה הגבוהה הפריסאית בכל אשר הוא פונה. את האמט מבחינת הטיפוסים הצבעוניים מאוד, ואת צ'אנדלר מבחינת המלאנכוליה הרומנטית מחד גיסא, והראייה המפוכחת-צינית מאידך גיסא, של גבר רגיש המודע לחולשותיו ולמאווייו. דומה אפוא, כאילו מאת'יוס הסופר שכר את מא'תיוס סוכן הסי.אי.איי כביכול בכדי לפתור עבורו את חידת זהותו. וככל שהעלילה מתקדמת מאת'יוס זקוק מחדש למלוא זהותו על מנת לשחרר את עצמו מציפורניה של התחפושת אותה עטה המשתלטת והולכת על מה שבעבר היו חייו. בנוסף, קשה שלא לחוש בהשפעתו של פיליפ רות: (המסע מלא החרדה בעקבות הזהות ובכללה כמרכיב מהותי: המימוש המיני, הסקס כפודה מן החרדה), ושל ז'ורז' פרק (אינוונטארים מבריקים למדיי והתעכבוּת על תיאור דמויות שאינן דווקא חיוניות מאוד להתפתחות העלילה, אך יש בה יופי מצד עצמה, ותרומה מהותית להבנת הלכי נפשו של הכותב) שניהם נוכחים פה לא מעט אם במודע ואם לא במודע.

   הספר הוא קריא ומהנה מאוד. לא כליל- השלמות, אבל דווקא בעד התקדמותה הבלתי-תימטית של העלילה, שלל האירועים הבלתי צפויים, ובמיוחד בעד הפריזמה ההכרתית הייחודית של המחבר, המזכירה מעט את תפישתו הסוציו-אנתרופולוגית של יוהאן (יאן) הוידזינגה אודות האדם כ- homo ludens (האדם המְשָחֶק), באשר הוא מגלה כי משחק התחפושות שהחל להניע מתחיל להשתלט על כל מערכי חייו ומחשבותיו- היא רבת עניין וחידתית גם יחד כמשחק הולך ומתפתל ומסתבך. בסופו של דבר דמוּת האדם וזהותו הניבטים בחיבור הם כשל זרעוני- קיום הצפים והולכים ברוח עיוורת, כאבק פורח וכחלום יעוּף. האדם אמנם מקווה לכך שישנו איזה רציונאל המניע אותו ואת יתרת המין האנושי אחד כלפי השני אל המפגש (האינטלקטואלי, הרגשי, המיני וכיו"ב), אך אינו יכול לראות דברים בבהירוּת או להבינם לאשוּרם.  בסופו של דבר, דומה כי דעת המחבר היא, כי זהותו גם עצמיוּתו של האינדיבידואל הנה חמקנית מאוד, אלא שיכול אדם לחוות בכל זאת רגעי בהירות מעטים. אזיי- כילד המפריח עפיפון פֶּרא בשמי הערב יתארעוּ אליו אפשרויות פתרון לחידת הקיוּם, כעין הבזקים מדודים או איתות סודי, וישובו ויסתתרו מן העין, והנה באותה שעה יצטרך האינדיבידואל להכיר בעיני רוחו, כי גם מה שהוא חושב לזהות, אינה אלא סוג של משחק תפקידים מתמשך וחידה שלא ניתן לפתרה.

 

מישהו אמר פעם שרֶשע אינו אלא השחתת הידע.הג'ינג'ית היתה טיפשה יותר משהיתה מרושעת. היא מצאה רעיונות אפנתיים חדשים לעטוף בהם את הטמטום שלה. אני העדפתי אגוזים, כדורים, ציפורים וכל דבר אחר שהציעו לי החיים על פני גאולה אינטלקטואלית. עכשיו העולם היה שלי, כולו שלי.

רק דבר אחד עמד בדרכי: עדיין הייתי משועבד למין הנשי חשבתי שאהיה אומלל אם איאלץ פעם לוותר על מגע ידהּ של אישה; לא של אישה מסוימת. של כל הנשים. התקשיתי להודות שבאחרונה, זה בדיוק מה שקרה, ולא הרגשתי אומלל במיוחד. החרדה שלי  היתה ממכרת, ובכל פעם שעמדתי להשתחרר ממנה היא לכדה אותי מחדש. (שם, עמ' 57).

 

כך מלאו ימינו מבוקר ועד ליל (וז'אן- מארי היה מתעורר כמה פעמים במהלך הלילה כדי לבדוק מה שלום התינוקות שלו). לא חסר לנו בעולמנו דבר. עברנו בכפרים, וכשראיתי את האנשים הרגילים שגרים בהם, אנשים שישנים במיטות ומשתעממים מעבודתם ומהסובבים אותם, הרגשתי כמו אל בעולם של בובות (שם, עמ' 251).

 

 

הארי מאת'יוס, חיי בסי-איי-אי: כרוניקה של שנת 1973, מאנגלית: מתן קמינר, הוצאת בבל: תל-אביב 2008, 263 עמודים.

 

© 2009 שוֹעִי רז   

Read Full Post »

 
*
*

   הם גילו שגופת הנאשם שהוצא להורג מתנדנדת מעץ האלון כעין מטרונום,וכבר הזמינו מוסיקאי שילחין לקיצבו פולקה של בתי עלמין.איש לא זכר מה הנאשם עשה. כך שבעוד ההמולה למטה גוברת,והואיל והמלחין ניסה לנגן את שירו ולסדר את הקהל שגדש את הככר להתנועע לקצבו של המטרונום האנושי,היתה בידי שהות קצרה לצאת מחצר הוילה,לסוּר אל בית העיריה הריק בהיחבא ולהציץ בתיקו האישי של המוצא להורג. הצצה מבועתת משהו, חטופה, מצפה לקרוא עבירה שאינה מתקבלת על הדעת,מצפה כי בשלב כלשהו יציץ פרצוף חמור שהוא מעבר לכתפי. בדף פנימי בתיקו של הנרצח נכתב באותיות דפוס גדולות, אותיות של קידוש לבנה,כי הנאשם נמצא אשם  בנסיון לברוא עולם דרך קריאת ספרים שונים. אף אחד מהם אינו רב- מכר.  

 

   התגנבתי החוצה מבית העיריה. כאשר עזבתי את הבניין רווח לי.שכבתי על המדשאה מאחוריה. הרחש הבלתי רגוע של השמיים כמו הדהד את נשימתי.בין קרעי עננים,הציצה שמש חִוַּרְיָנִית, נוטה לערוב, אל תוככי העולם הזה,מציצה ונפגעת מן הסודות שהיא מגלה מדי פעם על התנהלות המין האנושי, כמי שאינה מאמינה שוב למראה עיניה,ובכל זאת בכפייתיות-מה שבה להציץ. הידיעה החדשה על אישומו של האדם שהתנדנד מעץ האלון בקרבת מקום הטרידה מאוד את מנוחתי משום שלא מצאתי בה לכתחילה פשר.העולם נותר אותו עולם,המקוֹם אותו מקוֹם,ההכרה אותה הכרה.דלת שממאנת להיפתח ואולי אינה כלל דלת.

 

 

   נרדמתי על הדשא.התעוררתי כעבור מספר שעות מנוחה.במרכז השמיים עמדה כבר לבנה מתנודדת, כאילו אזלו דמיה ממראה שפיכות הדמים על הארץ. האנושות מוציאה להורג את העולם הזה משום שנברא בו אדם לכתחילה,חשבתי אל תוך עצמי ושתקתי נרעד,לפני שנבלעתי באחד מפתחי הרחובות הצפופים והוספתי ללכת.

 

 

    ידעתי כל העת שהמצלמה עוקבת אחרי לכל מקום.שראו כל מה שעשיתי. עכשיו רק נותר להמתין האם ידיחו אותי השבוע,על כך שהקפדתי שלא להריע עם ההמונים,על שלא התנודדתי בקצבם, שנסיתי אולי לשוות לעצמי, מבלי התערבות חיצונית, את קצבו הבלתי-שכיח של התלוי על העץ,פולקה של בית עלמין,שכבר נשכחה מן הלב והועלמה מן העין.אם יותירו אותי פה עוד שהוּת מסויימת,הרהרתי לי,זה בעיקר משום שאני כעין דחליל,המושך אליו ציפורים נודדות מתרבויות שונות.לא מזיק בטבעי.גם לא מועיל מדי.על-כן איני מסכן כלל את בעלי השררה והזרוע.עם זאת, אני ושכמותי אנו סימן ואות לקהלים הרחבים שלא להתקרב,שלא לקרוא, שלא להטריד את מנוחתם ההכרתית. הכרוכים אחר פעימת-ההיסטוריה האנושית ממילא לא ימצאו כאן כל עניין או פשר.  

    

*

בתמונה למעלה:Mordechai Ardon, Young Scarecrow Debut, Oil on Canvas 1960

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 
*

1

 

   כקניין ספרים לעת מצוא  כשאני עומד בחנויות ספרים אני נתון בדילמה, משום שבשובי, כאשר אני מתבונן בספריה שלי אני חושב על מה שיכול היה להיות יער או לפחות חורש קט ולמרות פוטנציאל המיחזוּר  זה עושה לי משום מה אוושה לא נעימה בלב,  שכן אף ציפור לא נעמדת לצייץ על גבי האתיקה שפינוזה, כל שירי לאה גולדברג, או על גבי על על טבע היקום של טיטוס לוקרציוס קארוס.

   כך שלא ממש מעניין אותי עד כמה רוח האדם נושבת בין חנויות הספרים- והיא אכן נושבת כי אם דווקא- רוח היער, רוח העמק, הנשיוּת המסתורית. הפנוימה הנושבת בכל והנותנת לכל קיוּם כפי הדרוש לוֹ. ואם גוֹזֶל אני צפור אוי לי, ואם גוֹזֶל אני בית מציפור וגוזָלֵיה, אין לי מחילה עולמית.

   על כן אנוס אני בקוראי ספרים השאולים מעם ספרייתי כי בראשי יהמה כל הזמן הפזמון קן לציפור למשורר הלאומי (כל שיריו עומדים על המדף), גם ברי לי היטב מדוע גזרה המשנה (עוד חיבור העומד בספרייתי) כי המתפלל כשליח ציבור 'עד קן ציפור יגיעו רחמיך' משתיקין אותו. עוד ברי לי כי אם שכינה נדמתה לו לבעל ס' תיקוני זהר (אחד המחברים המופלאים והמסוכסכים-מיוסרים יותר בתולדות הספרות הרבנית) לציפור הנודדת כל העת שאין לה מנוח לכף רגלה. הריי בכל ספר וספר 'הס פן תעיר' הומה לו גוזל זעיר, שהוא כדמות אימו, אך דומה שבמעבר אל המילה ואל האות הכתובה איבד משהו מחיותו המשובבת, וכל כמה שאתאווה לצאת בחברת בני עוף רעיוניים כדוגמת מסע הציפורים אל עבר האור האלהי בספרו של הסוּפי פריד א-דין עטאר (נפטר 1221), הרי ייוָּתר הוא כלוא בין הכריכות ואילו אני אשאר תלוי בין הקירות של התרבות המערבית, אשר בהּ אדם כבר אינו יכול לעוף גם אינו רשאי לחלום, מאז איקרוס ופאיתון שיברו את כל עצמותיהם בימים קדומים: זה מחמת שהתקרב מדיי לשמש שהמסו את כנפי הדונג שהעניק לו אביו דדלוס, וזה על ששאל ללא רשות את מרכבת אביו, אל השמש, אפולון. ובכל זאת, נודדות הציפורים עדיין אל הארצות החמות בהן זורחת השמש, אף על פי שאין חדש תחת השמש, רק אנשים הממללים את מסעות נדודיהם ואת סיפור חייהם ומותם חרש, וספרים, לוּ רק תזרח שמשם, יפלסו להם דרכים בבטני מטוסים גדולים אל ארצות רחוקות. 

 

2

 

שוֹעִי= ציפור, נסו ותיווכחוּ. נכון שבגימטריה אפשר להגיע לכל דבר כמעט, ובכל זאת הזהוּת הזאת מאז ומעולם שימחה אותי, מסבירה לי את נדודי הלא-מעטים. כל מיני מעברים שעשיתי בחיי. כאשר הייתי בן חמש עשרה הזדמן לידי הספר משירי ז'ק פרבר בהוצאת עקד. תרגם אותם יפה אהרון אמיר. על כל פנים, הספר נפתח בשיר בשבילך אהובתי, אשר שורותיו הראשונות הינן:

 

הלכתּי אל שוּק הַצִּפֹּרִים

וקניתי צִפֹּרִים

בשבילךְ   

אהובתי

(משירי ז'ק פרבר, עברית: אהרון אמיר, ציורים: מורנו פנקס, מהדורה שניה, ללא ציון שנת הוצאה, ללא מספור עמודים) 

 

  ציפורים לא הייתי קונה לאהובתי להטמינן בכלוב, אבל ספרי שירה כן. ואלו הן עבורי, כפי שכבר מסרתי לעיל, צמרות אשר ציפורי שיר בראשן. לפעמים באחזי בספר חדש שהבאתי אל ביתי, אני פורש בחדר-העבודה את עמודיו בתבנית שתי כנפיים אוחז בשדרתוֹ ומנופפו-מטיסו אל מקומו על המדף עד שיתעורר להיות ציפור עוד-פעם.  לעתים אני מרשרש בעמודים  כאילו היו צמרות רועדות-נדפות בסערה. ספרים רבים מספרייתי כבר נדדו אל ארצות חמות יותר וטרם שבו בחלוף הזמן. ספרים אחרים כמו נגזמו- נגדעו בזמן. אל חלקם אני מתגעגע, אבל צריך אדם לידע לשאת את ספריו בנפשו, להיות כספר, כיער וכציפור; לשאת בחובו את מלוא האפשרויות הגלומות בהם, שהרי באלו גם אלו נושבת הרוח, וכשם שהיא נושבת בי נושבת היא בזולת בכל מקום שבו יהיה, אף היא מפעימה את עולמו הייחודי בתכלית ובאי-תכלית, מה שמשיא אותי אל דבריו של עמנואל לוינס:

 

האהבה באופן כללי, זוהי האפשרוּת להאמין שישנה מציאות בלעדי. אבל הפשר הזה ישנו בני כל נוכחות של האחר, עבור כל יישות אנושית, היחס הזה של הפנים, אל האחר, הוא כבר בפני עתיד והוא כבר אחיזה בעבר, שבהם מצוי רעיון הבלתי-ידוע והאפשרי, והבלתי אפשרי גם כן. בעתיד, הנה הן שם: אפשרויותיי ובלתי-אפשרויותי. ומותי- גם הוא שם; באפשרי,במה שכבר לא אפשרי עוד,ובבלתי נשכח. הזמן שלנו הוא כבר נשימת הישות האנושית כלפי ישות אנושית אחרת. הזמן הוא נשימת הרוח.

[עמנואל לוינס, 'הזמן הוא נשימת הרוח: מתוך שיחות עם ברכה ליכנברג-אטינגר', בתרגום: ברכה ל' אטינגר, עיון, מ"ג (תשנ"ה), עמ' 444].

 

3

 

  הרוח הנושבת בלב האדם היא חידתו הבלתי פתירה, מאיין באה ולאן היא עוברת. מה פשר המשב הזה, המסעיר- המרעיד את ישותו של אדם ומשנה אותו תדיר? חופש, חירות שאינה מדומה כלל ועיקר, דבר-מה הגובר על הדטרמניזם הביולוגי, אין אנו חומר חושב, אנו רוּח, שאינה נתפשת, לעתים רוח פרצים, רוח סער, לעתים רוח שוקטת, בריזה נעימה, לעולם תהיה נשיבה ונשימה. גם הכוחניות, והאטימות המקיפים אותנו על ידי אנשים יודעי כל המבקשים לכלוא את רוחו החופשית של האדם בכלובים, גם אם תעיק ותכאיב לא אחת, לא תוכל לעצור את הנשיבה המפעמת כל העת באדם הפקוח. כדברי השיר:

 

שמתי מצנפתי בכלוב

ובצאתי היתה הציפור על ראשי

מה זה

כבר לא מצדיעים

שאל המפקד

לא

כבר לא מצדיעים

ענתה הצפור 

אה כך

סליחה חשבתי שמצדיעים

אמר המפקד

בבקשה אין דבר כל אחד עלול לטעות

אמרה הצפור   

('אזור חופשי', משירי ז'ק פרבר, עברית: אהרון אמיר, ציורים: מורנו פנקס, מהדורה שניה, ללא ציון שנת הוצאה, ללא מספור עמודים) 

 

   הלוואי שציפוריו הכלואות של כל אדם ואדם תשוב ותפרחנה. עוד יותר, שלא נותיר ציפורים שבויות, נדכאות בכלאן. שלא נפקירן בידיהם של אלו שאינם חשים עוד ברוח ובמשבהּ המחייה. שלא ניכנע לאלו הרואים בנו בטעות פקודים ובעצמם מפקדים, ושנדע להעמידם על טעויותיהם הרוֹת הגורל. שנבחר לדאות על כנפי רוח, ישות אנושית אחת כלפי ישות אנושית אחרת. שלא נשכח את מסע-הנדוד, שלא נשכח.

  

 

 

בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן,היהודי הנודד/ Le juif errant, שמן על בד, 1983.

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

  

Read Full Post »

*

–     הזמן המת שנסינו לשווא להחיותו, להפעימו.

          הילדים שלא נולדוּ. 

          הילדים שנולדוּ ונשכחו בחייהם הצעירים מאוד על ידי הורים לא מוכשרים לתפקידם.  

          קרבנות של מלחמות ושל צבאוֹת . 

          בתים הרוסים, אם הרוסים קונקרטית ואם כתושים אנושית.

          בתי אופרה, בתי פרלמנט, בתי מסחר גדולים, בתי קפה רשתיים, ולהבדיל: בתי מרזח קטנים, חנויות קטנות לממכר ספרים, חנויות ותיקות בהם המוכר/ת מזדקן/ת עם חנותו/ה בכבוד.

          עוית הזלזול התודעתית של חלקים ניכרים מבני המין האנושי כלפי השוֹנה, ובמיוחד כלפי מי שנתפש נחוּת באיזו מידה, וכתוצאה מחשיבה היררכית מעוותת.

          אותם אנשים המסתובבים בעולם עם תודעה של שחקנים ראשיים בסרט פעולה הוליוודי או במיתוס אָלִים כלשהו.

          חברים וחברות שנפטרו טרם זמנם, ואני נושא אותם בתודעתי, והם הולכים וגדלים, מבלי שאני הרה ללדת; הדאגה למותו בטרם עת של כל אדם.

          חתול שנדרס פעם על יד תחנת אוטובוס בהר הצופים והתעקש להביט בי ישר בעיניים עד שנפח את נשמתו.  בנקאי יגוסלבי (כך על פי העתונים) שנמשה טבוּע בחוף ירושלים (בוגרשוב) בתל-אביב לנוכח עיניו של נער נדהם שטייל על החוף.

          ביקור אחרון ופרידה אצל קרוב אהוב לפני כעשרים שנה, נפוח כולו, גוסס, ויקר בתכלית.

          ביתם של נצולי ד"ר מנגלה ששכן בסמוך לבית ההורים. הילד הסקרן שהלך ושוחח איתם בשעות אחר-הצהריים. מריים אחת ששרפה את עצמה לילה אחד, מריים אחרת שסיפרה לי שאני דומה מאוד לבנהּ שנרצח לנגד עיניה.

          אהובת נעורים ראשונה. הנסיבות שגרמו לכך שלא אוכל להניח לה ולי להתקרב. צער שקט שמלווה אותי מאז, כצל. כל פעם שזה עולה בזכרוני זה כרוך בכאב. גם היום זה בלתי מתקבל על הדעת.   

          ילדה ואשה יקרות שעזבו את חייו של ילד במפתיע בגיל מוקדם למדיי. השנים שציפה שישובו. השנים שהפסיק לקוות. המקרה הבלתי- ייאמן שהחזיר את הבת לאחר 26 שנים לעולמו של הילד שבגר.

          חוף הים בנצנים. בית החולים הצבאי ג'וליס. בית החולים ברזילי באשקלון. התאווה לחיים.  

          הליכה ביערות ירושלים בלילה, הליכה ברמת הגולן בלילה, מעלה בני המושבים מעל נחל ערוגות יחף, שנת לילה בתוך הטומולוס ברג'ם הירי. שינה על האדמה. מערכות השמים בחושך מוחלט.

          מחשבה, אגב שוטטות, כמו דיבור פצוע, כאילו משהו תמיד טוֹרד מנוחה.    

          מוסיקה מניעה את הכל. מוסיקה שבורה מאוד. מבלעדיה ומבלעדי כמה א/נשים אהובים/ות שהצטרפו למסע-חיי הקרוב. מה הייתי? אל מי הייתי דובר אהבה?  

          רסיסי סביונים ההולכים ומתפזרים בחלל לאין סוף, הולכים ומתפזרים, מתפשטים- מתפוררים, לא מחפשים אחיזה בדבר. 

 

 
 
 
 

 

בתמונה למעלה: Egon Schiele, The Door to the Open, 1912

 

© 2009 שוֹעִי רז 

Read Full Post »

 

  

ג'וני מיטשל, Bothsidesnow , השיר החותם את האלבום Clouds משנת 1969, אחד השירים האהובים עליי בכלל, מובא כאן בשתי גרסות הופעה, האחת משנת 1970, השנייה משנת 2000,אחרי שלושים שנה. ג'וני הגאונה והנאוה, הפכה לאמהּ החכמה, המלומדת בחיים ובנסיונותיהם, של ג'וני הצעירה. השנים חתמו בה את סודן, משהו הבשיל מאוד, כבר איננו רענן- בר, אבל זהו מחזה מפעים וקורע לב. בגרסא הראשונה יש יופי רב פשטות עמוּקה, בשניה יש כובד רגשי, עומק ומורכבוּת המובעות מכל שורה, מלה והברה. השוּרה Ireallydon'tknowlife,atall, מן הפזמון השלישי שבגרסת המקור אולי עוד היה בו משהו מעורר חיבה אצל המוסיקאית הצעירה. אותה אמירה הופכת ככלות שלושים שנה להצהרה שכמו נלקחה מתרגום ספר קהלת. החיים כסוג של CloudsIllusion, צל עובר, אדם יסודו עפר וסופו עפר וסודו חיים. גם מה שהוּבן אינו אלא חלקי. הביקוּר הזה שלנו כאן, שאנו מכנים חיים, לעולם יוותר בו צד סתוּם, בלתי מפוענח ובלתי ממוּצֶה, כמו ביחסים בין-אנושיים, כמו ביחס לכל איש/ה יקר/ה שהכרתי בחיי. וכי אפשר להבין באמת נפש אחרת, אפילו נפש קרובה ואהוּבה? כאשר האהבה עצמה, כמו החיים נתונים כל הזמן לשינוי איטי, כמו מסע העננים בשמים.

  

 

  

 

ביני ובין בני הצעיר שורר פער גילאים של שלושים שנה. כאשר אני מתבונן בו לעתים אני רואה את עצמי. את שנותיי הראשונות. כשהוא אינו מבין דבר מה ומנסה להתגבר על אי ההבנה על ידי סקרנוּת, לימוּד וחידוּש יצירתי אני מבין ללבו. לאחרונה החל לקרוא ספרים בעצמו וכבר מסיים עוד מעט את סדרת הקומיקס אסטריקס. הוא מקריא לחבריו ספרים ונהנה בגילוי עולמות תרבותיים חדשים. לעתים כאשר מסע העננים הזה לוכד את שנינוּ, ואני יכול לראות את אותם הכוחות שהניעו אותי מניעים גם אותו. אני מחייך לעצמי וחושב על כך ש Ireallydon'tknowlife-. לפעמים כאשר אנחנו צוחקים ביחד כמו שני ילדים, אני מבחין לפתע בעד החלון הפתוח במסע עננים איטי, מהורהר וחולף.

 

© 2009 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »