ג'וני מיטשל, Both–sides–now , השיר החותם את האלבום Clouds משנת 1969, אחד השירים האהובים עליי בכלל, מובא כאן בשתי גרסות הופעה, האחת משנת 1970, השנייה משנת 2000,אחרי שלושים שנה. ג'וני הגאונה והנאוה, הפכה לאמהּ החכמה, המלומדת בחיים ובנסיונותיהם, של ג'וני הצעירה. השנים חתמו בה את סודן, משהו הבשיל מאוד, כבר איננו רענן- בר, אבל זהו מחזה מפעים וקורע לב. בגרסא הראשונה יש יופי רב פשטות עמוּקה, בשניה יש כובד רגשי, עומק ומורכבוּת המובעות מכל שורה, מלה והברה. השוּרה I–really–don't–know–life,–at–all, מן הפזמון השלישי שבגרסת המקור אולי עוד היה בו משהו מעורר חיבה אצל המוסיקאית הצעירה. אותה אמירה הופכת ככלות שלושים שנה להצהרה שכמו נלקחה מתרגום ספר קהלת. החיים כסוג של Clouds–Illusion, צל עובר, אדם יסודו עפר וסופו עפר וסודו חיים. גם מה שהוּבן אינו אלא חלקי. הביקוּר הזה שלנו כאן, שאנו מכנים חיים, לעולם יוותר בו צד סתוּם, בלתי מפוענח ובלתי ממוּצֶה, כמו ביחסים בין-אנושיים, כמו ביחס לכל איש/ה יקר/ה שהכרתי בחיי. וכי אפשר להבין באמת נפש אחרת, אפילו נפש קרובה ואהוּבה? כאשר האהבה עצמה, כמו החיים נתונים כל הזמן לשינוי איטי, כמו מסע העננים בשמים.
ביני ובין בני הצעיר שורר פער גילאים של שלושים שנה. כאשר אני מתבונן בו לעתים אני רואה את עצמי. את שנותיי הראשונות. כשהוא אינו מבין דבר מה ומנסה להתגבר על אי ההבנה על ידי סקרנוּת, לימוּד וחידוּש יצירתי אני מבין ללבו. לאחרונה החל לקרוא ספרים בעצמו וכבר מסיים עוד מעט את סדרת הקומיקס אסטריקס. הוא מקריא לחבריו ספרים ונהנה בגילוי עולמות תרבותיים חדשים. לעתים כאשר מסע העננים הזה לוכד את שנינוּ, ואני יכול לראות את אותם הכוחות שהניעו אותי מניעים גם אותו. אני מחייך לעצמי וחושב על כך ש I–really–don't–know–life-. לפעמים כאשר אנחנו צוחקים ביחד כמו שני ילדים, אני מבחין לפתע בעד החלון הפתוח במסע עננים איטי, מהורהר וחולף.
© 2009 שוֹעִי רז
So many things I would have done
But clouds got in my way
איזה יופי של שיר. הידעת שה-B side שלו כסינגל היה Who Knows Where the Time Goes? יחד הם סוגרים מעגל יפה.
ויפה לא פחות ההתבוננות בבנך, שיש בה כל כך הרבה אהבה.
פעם יעץ לי מישהו לשמור איזו רשימה שכתבתי לילדים, שיגדלו. אני מעבירה לך את ההמלצב, לגבי השיר הזה.
תודה רבה על הפוסט.
פעם רציתי לכתוב על Both Sides כשיר על ריקות במובנה הבודהיסטי. בסוף ירדתי מזה.
ג'וני מיטשל היא גם ציירת ובכלל, אישות (לא סתם יש בובה בדמותה בחבובות). שרק תזכה לאירכות ימים, האישה המדהימה הזאת מעשנת מגיל תשע (פעם ראושנה בחצר הכנסיה)
מקרב לב
פתאום עשית לי הדהוד אסוציאטיבי למאיר אריאל
גם ל'ארול' וגם לשיר 'בשביל לעשן' מן האלבום 'מודה אני'
השיר של ג'וני מיטשל הוא בעיני תיאור-תיעוד של הקיוּם האנושי, לא דווקא של מצב תודעתי מסוּים, כפי שנסיתי לכתוב למעלה, אבל הקישור לבודהיזם יפה
אף לטאי צ'י
לא בגל איכות אומנותית אלא שאז הייתי נער כ בן 15 והסגנון מחזיר אותי אישית אחורה
הסופרן של 1970 מדבר אלי יותר ומאוד מאוד קשה לדייק בסופרן
לא יודע מה אני מעדיף
כנראה ש
Both sides ,now
תודה, שועי, על הפוסט היפה הזה. אנחנו ממלאים עכשיו תפקידים הפוכים זה בחיי זה. אני מעמתת ומזעזעת ואתה מביא אור ושקט ותום לב (שלא לדבר על שמחה ודילוגים)
המובן שנוסף לשיר עם השנים הזכיר לי את סיפורו האהוב עלי מאד מאד של בורחס "מחקרו של אברואס" (המתאים לכאן במיוחד, בהיות אברואס מלומד ערבי.)
אברואס מצטט משורר בשם זוהאיר שכתב "כי במשך שמונים שנות יגון ותהילה ראה פעמים רבות כיצד מכה הגורל בבני אדם כמו גמל סומא"
והוא ממשיך ואומר (בין השאר):
"הזמן ההורס מבצרים מעשיר את השירה. כאשר זוהאיר חיבר את שירתו בארץ ערב היא באה לעמת שתי תמונות: תמונת הגמל הזקן ותמונת הגורל. כשאנו חוזרים אליה היום היא באה להדגיש את תהילתו של זוהאיר ולקשור את העצבויות שלנו בעצבויותיו של הערבי אשר מת לפני זמן רב. אז היו לדימוי זה שני יסודות. היום יש לו ארבעה. הזמן מגביר את כוחם של השירים.
מחשבות ותחושות אציליות בצילה של יוצרת גדולה.
שועי, זוכרים לה את נעורי יצירתה, והם אכן ייחודיים. אך גם בהמשך הדרך היא יצרה שירים נהדרים.
בשנים האחרונות יש פריחה מחודשת של יצירתה – מחודשת וחדשה; שלה ושל אחרים אותה.
shine
משנת 2007, למשל…
אבו אלוליד אבן רשד, שהזכיר בורחס בשמו הלטיני, היה פילוסוף אריסטוטלי ולמיטב זכרוני, לא ממש, חובב שירה, בהיותה מבוססת ברובהּ על דמיונות ואינה מתבססת על אדני ההיקש הלוֹגִי
מה שכן, הזכרת לי את שירו של שלמה אבן גבירול 'אני השר' ובו שר העלם בן השש-עשרה על כך שליבו בָּן כלב בן השמונים
ואכן, אבן גבירול היה רב תלאובות ומדוים
ייתכן שלו היה מזמר את Both sides now
בגיל שש עשרה
הוא היה נשמע כבעל נסיון חיים עתיר
ובאשר לתפקידי החדש והאופטימי
בימים אלה אני זקוק להרבה מן האופטימיוּת
אפילו מנסה לייצר לי אלכימיה של אושר
לא בכוונה או אולי באירוניה – בורחס נתן לו הרצאה קטנה על שירה שנכנסה לי ישר ללב
אתה נשמע כמו הברון מינכאוזן שמשה את עצמו ואת סוסו מן הביצה
הלוואי שהאור (שנובע ממך) יחזור אליך
אכן, קרן אור ביקום שלא תמיד מאיר פניו
:כדאמרי לאו צ'ה
שמיים אינם רחמנים הם נוהגים בנו כבכלב קש
אחת היוצרות שהשפיעו עמוקות על המוסיקה האנושית ודרכי הגשתה בעשרות השנים האחרונות
לא היית יכולה לקלוע לדימוי יותר נכון ונכוח
חיוך אנושי כזה, מאיר
ג'וני מיצ'ל של 1970 ששרה בתמימות ואפילו בחוסר ידע. רק עם המתנות של הכשרון שנתן לה אלוהים.
לעומת ג'וני מיצ'ל של 2000 ששרה את כל האכזבות, כל התהיות, כל הכאבים וכל הצלקות של הדרך שהיא עשתה בעולם הזה.
ממש אפשר לראות איך השיר של 2000 הוא רק תירוץ לג'וני מיצ'ל לעמוד על הבמה ולספר לנו על החיים.
הוורסיה האחרונה היא יצירת אמנות שיוצאת מתוך צלקות ורגעי חסד ומגיעה אל הלבבות.
תודה שהזכרת לי את השיר והזמרת המופלאה הזו.
כך גם אני חש
אבל איני יודע איזה בצוע עדיף
למרות גילי היחסית צעיר, לעתים אני חש, קרוב יותר למה שמובע בבצוע המאוחר של השיר
מעומקא דליבא