ציפורים בּרוּח

 

*

1

 

   כקניין ספרים לעת מצוא  כשאני עומד בחנויות ספרים אני נתון בדילמה, משום שבשובי, כאשר אני מתבונן בספריה שלי אני חושב על מה שיכול היה להיות יער או לפחות חורש קט ולמרות פוטנציאל המיחזוּר  זה עושה לי משום מה אוושה לא נעימה בלב,  שכן אף ציפור לא נעמדת לצייץ על גבי האתיקה שפינוזה, כל שירי לאה גולדברג, או על גבי על על טבע היקום של טיטוס לוקרציוס קארוס.

   כך שלא ממש מעניין אותי עד כמה רוח האדם נושבת בין חנויות הספרים- והיא אכן נושבת כי אם דווקא- רוח היער, רוח העמק, הנשיוּת המסתורית. הפנוימה הנושבת בכל והנותנת לכל קיוּם כפי הדרוש לוֹ. ואם גוֹזֶל אני צפור אוי לי, ואם גוֹזֶל אני בית מציפור וגוזָלֵיה, אין לי מחילה עולמית.

   על כן אנוס אני בקוראי ספרים השאולים מעם ספרייתי כי בראשי יהמה כל הזמן הפזמון קן לציפור למשורר הלאומי (כל שיריו עומדים על המדף), גם ברי לי היטב מדוע גזרה המשנה (עוד חיבור העומד בספרייתי) כי המתפלל כשליח ציבור 'עד קן ציפור יגיעו רחמיך' משתיקין אותו. עוד ברי לי כי אם שכינה נדמתה לו לבעל ס' תיקוני זהר (אחד המחברים המופלאים והמסוכסכים-מיוסרים יותר בתולדות הספרות הרבנית) לציפור הנודדת כל העת שאין לה מנוח לכף רגלה. הריי בכל ספר וספר 'הס פן תעיר' הומה לו גוזל זעיר, שהוא כדמות אימו, אך דומה שבמעבר אל המילה ואל האות הכתובה איבד משהו מחיותו המשובבת, וכל כמה שאתאווה לצאת בחברת בני עוף רעיוניים כדוגמת מסע הציפורים אל עבר האור האלהי בספרו של הסוּפי פריד א-דין עטאר (נפטר 1221), הרי ייוָּתר הוא כלוא בין הכריכות ואילו אני אשאר תלוי בין הקירות של התרבות המערבית, אשר בהּ אדם כבר אינו יכול לעוף גם אינו רשאי לחלום, מאז איקרוס ופאיתון שיברו את כל עצמותיהם בימים קדומים: זה מחמת שהתקרב מדיי לשמש שהמסו את כנפי הדונג שהעניק לו אביו דדלוס, וזה על ששאל ללא רשות את מרכבת אביו, אל השמש, אפולון. ובכל זאת, נודדות הציפורים עדיין אל הארצות החמות בהן זורחת השמש, אף על פי שאין חדש תחת השמש, רק אנשים הממללים את מסעות נדודיהם ואת סיפור חייהם ומותם חרש, וספרים, לוּ רק תזרח שמשם, יפלסו להם דרכים בבטני מטוסים גדולים אל ארצות רחוקות. 

 

2

 

שוֹעִי= ציפור, נסו ותיווכחוּ. נכון שבגימטריה אפשר להגיע לכל דבר כמעט, ובכל זאת הזהוּת הזאת מאז ומעולם שימחה אותי, מסבירה לי את נדודי הלא-מעטים. כל מיני מעברים שעשיתי בחיי. כאשר הייתי בן חמש עשרה הזדמן לידי הספר משירי ז'ק פרבר בהוצאת עקד. תרגם אותם יפה אהרון אמיר. על כל פנים, הספר נפתח בשיר בשבילך אהובתי, אשר שורותיו הראשונות הינן:

 

הלכתּי אל שוּק הַצִּפֹּרִים

וקניתי צִפֹּרִים

בשבילךְ   

אהובתי

(משירי ז'ק פרבר, עברית: אהרון אמיר, ציורים: מורנו פנקס, מהדורה שניה, ללא ציון שנת הוצאה, ללא מספור עמודים) 

 

  ציפורים לא הייתי קונה לאהובתי להטמינן בכלוב, אבל ספרי שירה כן. ואלו הן עבורי, כפי שכבר מסרתי לעיל, צמרות אשר ציפורי שיר בראשן. לפעמים באחזי בספר חדש שהבאתי אל ביתי, אני פורש בחדר-העבודה את עמודיו בתבנית שתי כנפיים אוחז בשדרתוֹ ומנופפו-מטיסו אל מקומו על המדף עד שיתעורר להיות ציפור עוד-פעם.  לעתים אני מרשרש בעמודים  כאילו היו צמרות רועדות-נדפות בסערה. ספרים רבים מספרייתי כבר נדדו אל ארצות חמות יותר וטרם שבו בחלוף הזמן. ספרים אחרים כמו נגזמו- נגדעו בזמן. אל חלקם אני מתגעגע, אבל צריך אדם לידע לשאת את ספריו בנפשו, להיות כספר, כיער וכציפור; לשאת בחובו את מלוא האפשרויות הגלומות בהם, שהרי באלו גם אלו נושבת הרוח, וכשם שהיא נושבת בי נושבת היא בזולת בכל מקום שבו יהיה, אף היא מפעימה את עולמו הייחודי בתכלית ובאי-תכלית, מה שמשיא אותי אל דבריו של עמנואל לוינס:

 

האהבה באופן כללי, זוהי האפשרוּת להאמין שישנה מציאות בלעדי. אבל הפשר הזה ישנו בני כל נוכחות של האחר, עבור כל יישות אנושית, היחס הזה של הפנים, אל האחר, הוא כבר בפני עתיד והוא כבר אחיזה בעבר, שבהם מצוי רעיון הבלתי-ידוע והאפשרי, והבלתי אפשרי גם כן. בעתיד, הנה הן שם: אפשרויותיי ובלתי-אפשרויותי. ומותי- גם הוא שם; באפשרי,במה שכבר לא אפשרי עוד,ובבלתי נשכח. הזמן שלנו הוא כבר נשימת הישות האנושית כלפי ישות אנושית אחרת. הזמן הוא נשימת הרוח.

[עמנואל לוינס, 'הזמן הוא נשימת הרוח: מתוך שיחות עם ברכה ליכנברג-אטינגר', בתרגום: ברכה ל' אטינגר, עיון, מ"ג (תשנ"ה), עמ' 444].

 

3

 

  הרוח הנושבת בלב האדם היא חידתו הבלתי פתירה, מאיין באה ולאן היא עוברת. מה פשר המשב הזה, המסעיר- המרעיד את ישותו של אדם ומשנה אותו תדיר? חופש, חירות שאינה מדומה כלל ועיקר, דבר-מה הגובר על הדטרמניזם הביולוגי, אין אנו חומר חושב, אנו רוּח, שאינה נתפשת, לעתים רוח פרצים, רוח סער, לעתים רוח שוקטת, בריזה נעימה, לעולם תהיה נשיבה ונשימה. גם הכוחניות, והאטימות המקיפים אותנו על ידי אנשים יודעי כל המבקשים לכלוא את רוחו החופשית של האדם בכלובים, גם אם תעיק ותכאיב לא אחת, לא תוכל לעצור את הנשיבה המפעמת כל העת באדם הפקוח. כדברי השיר:

 

שמתי מצנפתי בכלוב

ובצאתי היתה הציפור על ראשי

מה זה

כבר לא מצדיעים

שאל המפקד

לא

כבר לא מצדיעים

ענתה הצפור 

אה כך

סליחה חשבתי שמצדיעים

אמר המפקד

בבקשה אין דבר כל אחד עלול לטעות

אמרה הצפור   

('אזור חופשי', משירי ז'ק פרבר, עברית: אהרון אמיר, ציורים: מורנו פנקס, מהדורה שניה, ללא ציון שנת הוצאה, ללא מספור עמודים) 

 

   הלוואי שציפוריו הכלואות של כל אדם ואדם תשוב ותפרחנה. עוד יותר, שלא נותיר ציפורים שבויות, נדכאות בכלאן. שלא נפקירן בידיהם של אלו שאינם חשים עוד ברוח ובמשבהּ המחייה. שלא ניכנע לאלו הרואים בנו בטעות פקודים ובעצמם מפקדים, ושנדע להעמידם על טעויותיהם הרוֹת הגורל. שנבחר לדאות על כנפי רוח, ישות אנושית אחת כלפי ישות אנושית אחרת. שלא נשכח את מסע-הנדוד, שלא נשכח.

  

 

 

בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן,היהודי הנודד/ Le juif errant, שמן על בד, 1983.

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז