Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אפריל, 2009

 
 

 

*

אמש חשבתי על השיר פָּטֶר נוֹסְטֶר של ז'ק פרוור.אמש התנגן בראשי, כעין המיה מתגברת בחלל הראש שורות הפתיחה של השיר ההוא: אבינו שבשמים הִשָּאֵר שם, ונִשָּאֵר לנו אנחנו על הארץ…' (תרגום: אהרן אמיר) וכמובן המשכו המוחה על עוולות האנושות ועל עוולות ההיסטוריה על שפיכות הדמים חסרת התוחלת במלחמות על קיום לאומים, וזאת לאחר שנמנים שם קודם לכן נפלאות הציבליזציה. אז כהרף עין עובר השיר אל המחאה הרושפת על שבירותה של הציביליזציה האנושית השבה ומדרדרת עצמה, בטענות שונות ומשונות אל שדות הקרב, בהם מושארים תמיד חיים צעירים, חיים שלא נחיו עד תומם. והנה דומני כי בשנים האחרונות הולכת ומשתנה תמונת הכוחות הלוחמים. אף העורף האזרחי בכל אתר הוא בבחינת כוחות לוחמים, וכל אדם מצוי באיזה שביב איוּם להיקלע לפעולת איבה או להשתתפות באירוע מלחמתי אלים.

   והנה כאשר דפדפתי בספר התרגומים העברי לשירי פרוור נתקלתי בשיר פת שחרית, שיר ידוע למדיי, המתאר את פרידתו החפוזה האדישה משהו של גבר מחיי אוהבתו הנשארת מבכה את לכתו (הושר בין היתר על ידי קורין אלאל באלבומהּ אנטרטיקה בגרסת המקור הצרפתית). והנה פתאום (אולי בשל היום) קראתיו כשיר המתאר את האבדן החוזר- אותו חוות אלמנות או נשים צעירות, אמהות, אחיות, בנות שאבדו את אהובן/קרובן במהלך שירותו הצבאי או בפעילויות איבה, עת הן מעלות בעיני הכרתן רגע את זכרו וחשות שוב בקירבת יקירן, אולי בא לרגע לשהות שוב במחיצתן, לאיזו כוס קפה וסיגריה, וכבר חומק עובר, פניו אטומות, שכן אינו יכול לחיות עוד באמת. הנה מקיצות הן משרעפיהן ושוב מי שאבד אינו עוד עימהן, וההעדר והעצב הנורא בעיניים, הנעצמות מכוחו של מה שאינו נשכח וכבר אין לו תקנה.

   איני חושב כמובן שהמלחמה כרוכה דווקא בסדר הפטריאכלי הנוהג ברוב החברות האנושיות, אבל  אפשר שלו היה הסדר מטריאכלי היה המצב טוב יותר.קשה להינחם על אבדן, וכל משאבי האנוש המתועלים לצרכי לחימה וכל כלכלת הפְּגוּעִים, המנוהלות אי שם בתוככי מערכות הביטחון של מדינות, של לאומים, היא בעיה קשה ובלתי פתירה. לא אני זה שאשנה אותה כנראה. העולם ימשיך לבכות את מתיו, למנות אותם, לזכור אותם בנהי כן, ובד-בבד, להיערך לקראת יציאה לשדות הקרב העתידיים. מערכות צבאיות הן לעולם קיוּמיוֹת, והנצחונות בשדות הקרב מעמעמים את בכיים של יחידים: משפחות וקרובים, חברים וידידים, שנגזר עליהם לכלות ימיהם בגעגוע מתמשך, שלעתים נדחק מעט מחמת המולת החיים, ולפעמים לשעות, לרגעים, שב וחוזר, הופך לכאב נוקב. כל מה שיש לי ביום כזה הם כאבים, זכרונות והשתתפויות בצער. זה מה שעליי להביע. זה מה שעליי לתת.

 

נתן קפה

בספל

נתן חלב

בספל הקפה

נתן סוכר

בקפה בחלב

בכפית קטנה   

בחש

שתה את הקפה-בחלב

והניח את הספל

בלי לדבר אלי

הדליק

סיגריה

סלסל סלסולים

בעשן

נתן את האפר

במאפרה

בלי לדבר אלי

בלי להביט אלי

הוא קם

חבש

כובעו לראשו

הוא לבש

את מעיל הגשם

כי הגשם ירד

והלך לו בגשם

בלי אומר

בלי להביט אלי

ואני אז תפסתי

ראשי בידי

ובכיתי.

[מתוך: משירי ז'ק פרור, תרגם אהרון אמיר, הוצאת עקד: תל אביב, ללא ציון שנת הוצאה, ללא מספור עמודים]

 

 

בתמונה: Margit Anna, Soldier, Oil on Cardboard 1946 

 

 

© 2009 שועי רז 

Read Full Post »


 

*

1

   אברהם סוצקובר (נולד 1913), המשורר הפרטיזן, מגדולי משוררי היידיש במאה העשרים (לצד איציק מאנגער, אהרן ליילעס, יעקב גלאטשטיין, וגבריאל פרייל), חי בינינו שנים רבות (עלה ארצה בשנת1947), כתב ביידיש את שיריו ואת סיפוריו, ערך את כתב העת האידי די גאלדענע קייט (שרשרת הזהב) בארץ בין השנים 1949-1998. בשנת 1942, נצור בגטו וילנה, על סף יאוש מוחלט בשל האקציות (שנה קודם עמד בפני כתת יורים בפונאר, והועבר במפתיע לגטו), כתב סוצקובר שיר נפלא, תפלה ממש, שלא רק שחדרה את לבי לכשקראתיה לראשונה, אלא גם הפכה מאז לנדבך ממשי בתפישתי היום-יומית, אולי העלתה בי מחדש קולות שכוחים אשר הלכו והתגבּרו, הולכים ומתגברים ומוסיפים עוד:

 

חֵשֶק לִי לוֹמַר תְּפִלָּה, לְמִי- אֵינִי יוֹדֵעַ

הוּא אֲשֶר אֵי-אָז נִחֲמַנִי- אֵין עַתָּה שוֹמֵעַ,

            לְמִי- אֵינִי יוֹדֵעַ,

            תֹּאחֲזֵנִִי בִּכְבָלֶיהָ.

 

שֶמָּא מִכּוֹכָב אֶשְאַל:"יְדִידִי בָּרַחַק,

מִלָּתִי אָבְדָה לִי, בּוֹא- בִּמְקוֹמָהּ, בֶּן-שַחַק!"

            גַם כּוֹכַב הַטּוֹב

            לֹא אֵלַי יִקְשֹב

אַךְ תְּפִלָּה לוֹמַר הֶכְרַח הוּא,אֵי שֶבִּי נוֹבֵעַ

מִתְיַסֵּר בְּנִשְמָתַי וּתְפִלָּתי תּוֹבֵעַ,

 

            וְעַל כֵּן, בְּלִי שַחַר,

            אֲמַלְמֵל עַד שַחַר

                                    (17 בינואר, 1942, גטו וילנה)

 

[אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מיידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, בלווית תרגומים ממתרגמים נוספים, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: תל-אביב 2005, עמ' 102]   ,

 

 

  2

 

   סוצקובר חש הכרח להתפלל, כבר אינו יודע למי ובשל מה. תפלתו, מחד גיסא, עשויה להיחזות כתפלת מצוקה מתוך ייאוש חריף מן האנושות ומעשיה (רוע כאוטי, אבדנים אחר אבדנים), אל איזה סדר אלהי נעלם, שאולי יבוא לנכוח במפתיע, להציל את האדם מפני עצמו. עם זאת, מאידך גיסא, ניכר כי סוצקובר, אינו נאיבי באשר לשבירת הסדר הטבעי, דומה כאילו אין הוא מבקש את האלהות אלא את השמעת התפילה, 'הוא אשר אי-אז נחמני- אין עתה שומע', אפשר כי לא החוויה הדתית היא המנחה את סוצקובר כי אם החוויה התרבותית-רגשית של התפילה. הרצון להמשיך ולשמר תחת תנאים בלתי אפשרים חיים ספיריטואליים- ריליגיוזיים כלשהם. לא להיכנע לכוחות האומרים לעקור את התפילה מן העולם. יש כאן כעין עבודה פנימית-קיוּמית, עבודת ההכרה, 'מתיסר בנשמתי ותפלתי תובע'כי הלא גם אם הנוכחות האלהית הפכה דבר נעלם ומוטל בספק, עדיין יכול האדם לדבר, לתבוע את הקשב מן ההעדר האלהי, בשמם של חיים יהודיים ושל תרבות יהודית שלימה, זאת של ירושלים דליטא (וילנה) שנחרבה עד היסוד, ולמשורר עוד לא היה ידוע, באותו זמן, אם יוותר ממנה שריד ופליט (סוצקובר הוברח במטוס למוסקבה, כאיש רוח קומוניסטי ואנטי פשיסטי, בשנת 1944,, ובשנת 1947 עלה ארצהּ).

   משהו בתיאולוגיה השלילית, המגיעה עדי הנחת היעדר האלהות (אלהות נעדרת מן הבחינה האונטולוגית), מתוך שתיקתו הנמסכת, מתוך ההכרה החודרת של המתפלל כי אין הוא אלא נוהה אחר אלהוּת שאם קיימת היא הרי היא טרנסצדנטית במוחלט, ואין לה תפיסה בהוויתינו. כל שנותר למתפלל אפוא היא הכרתו- מחשבתו, הערכים המקיימים אותו כאדם ואותה נהייה מתמדת חסרת-שחר ומבלבלת לאלהוּת הנבדלת מכל מרחק, שאינה עונה, אף לא נהיר האם היא קשובה,וכך נותר האדם בערגונוֹ לבדו, עורג בשברונו. דומה היא בעיני לדברים שהשמיע הפילוסופית הצרפתית היהודיה סימון וייל (1943-1909), על אף שגלתה יחס עויין במיוחד כלפי היהדות הרבנית, באשר למדברים אל ההעדר האלהי, שאינו עונה לתפלה ותמיד עומד בדממתו:

  

 רק כאשר אנו קוראים מעומק ישותנו לקול שיאמר משהו, כאשר אנו זועקים לקבל מענה והוא אינו ניתן לנוּ, רק אז אנו נוגעים בשתיקת אלוהים.

 בדרך-כלל מכניס הדמיון שלנו מלים ברעשים, כשם שאנו משתעשעים מתוך עצלות בראיית צורות בעשן. אבל כאשר אנחנו תשושים מדי, כשאין לנו עוד כוח לשחק, אז אנו צריכים מלים של ממש. אנו זועקים לקבלן. הזעקה קורעת את קרבינו. בתשובה איננו מקבלים אלא דממה.

 לאחר שהתנסו בכך, יש מי שמתחילים לדבר לעצמם כמטורפים. יהיו מעשיהם אשר יהיו, עלינו רק לרחם עליהם. אחרים, מתי-מעט, נותנים את כל ליבם לדממה. [סימון וייל, הכובד והחסד, מהדורת תרגום עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמ' 144-143]

 

דומני, כי אם אאמץ את אבחנת וייל, באותו ליל בגטו וילנה, מסר עצמו סוצקובר לשתיקה האלהית, ומאותה  שעה ואילך נתן כל ליבו לשירה, כמי שמדובבת את הדממההאלהית. כעין תיאולוגיה חסרת נחמה. וכך כתב סוצקובר בשירו דומיות (אילת, 1947): 

 

רָאִיתִי כִּנּוּס דוּמִיּוֹת, כֹּל-כֻּלָּן בְּכָחֹל

הִקְשַבְתִּי בַּחֲשַאי לְאֶלְמָן הַנָּקִי וְצָלוּל

כְּמוֹ הַדָּם הַשוֹכֵן כִּנוֹרוֹת חֲתוּמִים.

לתָאֲרָן לֹא אוּכָל, אֶלָּא אִם

הַלֵּב יִפָּסֵק.

 

 

אַךְ אֵי-מִישֶהוּ נָע

עַל תְּהוֹמוֹת-נְמֵרִים

וְעֶדְרֵי הַדְּמָמָה

רַק אֶת שְמוֹ עוֹד זוֹכְרִים.

 

[אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מיידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, בלווית תרגומים ממתרגמים נוספים, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: תל-אביב 2005, עמ' 162-161]   ,

 

 
 
 

3

 

זוכר אני כילד ברחוב המרי בגבעתיים,בראשית העלייה העקלתונית עבר מצפה הכוכבים של גבעת קוזלובסקי,שָכָן לחצר אחורית עם יושביו של בית שהוענק על ידי אחד ממשרדי הממשלה לניצוליו-פגוּעיו של ד"ר מנגלה באושויץ –בירקנאו (נהרס בשלהי שנות השמונים ובמקומו נבנה בית מגורים חדיש), את מִרְיָם, שהיתה גרה דווקא ברחוב סמוך, סובבת תמיד ברחובות, כמו מעגלת אותם לדעת. ממלמלת תמידית ביידיש לא מובנת. חבבה היא אותי מאוד, אך פעם בהיותי עוד בגיל גן, עצרה אותי ברחוב, עת הייתי מלווה בשכנה- ידידה, פתע כמעט תלשה את שערות ראשה עצמה, רועדת נידפת, וסיפרה כי אני דומה כשתי טיפות מיים לבנהּ הקט אשר נוֹרה שלנגד עיניה ואז החלה לצרוח באופן לא מובן. על אף שלמשפחתי הביולוגית יש סיפור שואה עתיר (מרד בעיירה היהודית כנגד הנאצים, ארגון עצמי של ניצולי העיירה ביערות לכדי ארגון פרטיזנים עצמאי, שהיה פעיל מאוד בהטמנת מטעני נפץ על מסילות הרכבת) וזה סוּפר לי לא מעט כילד במשפטים ברוּרים על ידי סבא וסבתא, שהיו גיבורי מלחמה ומאבק והצליחו לשקם את חייהם על-אף כל האבדנים. דומני כי באותו יום, לפני כשלושים שנה, פגשתי אולי לראשונה, כנראה מוקדם מדיי, במי שפגשה במוות ובמות יקיריה, ולבהּ לא יכול היה להכיל את הכאב, לתת לו שכוך ושכוח, להעניק לו פשר ומוּבן, ועל כן הלכה ברחובות ממלמלת כמטורפת, מפזרת לרוח את סאת כאביה. אז, באותו יום החל אצלי, התהליך של הנגיעה בשתיקה האלהית, של נתינת הלב לדממה, של החיפוש אחרי האדם, של קשב נורא לרוח האדם לגילויה, וגם של התפילה, למציאות כלל-אנושית מכוסה מן הלב ומן העין, הראויה, לכל הפחות, לערגה ולנהייה. 

 

 

כשהם הורו לנו לכסות את עינינו בידינו, הבנתי שהם עומדים לירות בנו. ואני זוכר, כאילו שזה היה עכשיו: כששמתי את אצבעותי על עיני, ראיתי ציפורים מנפנפות כנפיים…  מעולם לא ראיתי ציפורים עפות כל-כך לאט. היתה לי הנאה אסתטית גדולה לראות את התנועה האיטית-איטית של כנפיהן בין אצבעותי.

[מתוך: ראיון של בנימין הרשב עם אברהם סוצקובר, מתוך: אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מיידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, בלווית תרגומים ממתרגמים נוספים, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: תל-אביב 2005, עמ' 25].

              

 

 בתמונה למעלה: Bruno Schultz,  A Young Jew and Two Women in an Alley, Oil on Cardboard 1920 

           

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »

 

לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלין עליו כאילו אבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא (משנה סנהדרין פרק ד', משנה ו'; ירושלמי סנהדרין פרק ד' הלכה ט') 

* 

'אל-ג'ניד אמר: כששכלי המשכילים מגיעים אל הייחוד, הם מגיעים אל אי- הידיעה' [אבו אל-קאסם אלקשירי, אלרסאלה אלקשיריה, קהיר (ללא תאריך הדפסה), שער היחוד, עמ' 136-135.  נדפס בתרגום עברי: שרה סבירי, הסוּפים: אנתולוגיה, תל- אביב 2008, עמ' 289 ס' 8].  

*

הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה הנו משותף לכל, והכל יכולים להינות ממנו בשווה (ברוך שפינוזה, אתיקה, מהדורת תרגום ירמיהו יובל, תל-אביב 2003, חלק ד' משפט 36, עמ' 313).

 

   בסופו של דבר כולנו ארכיטקטונים של מטה. איננו יודעים באמת האם ישנו יסוד לדימויי האלהות ולדימויי העולם שיצרנו והאם יש להם ממשות מעבר למציאותם בהכרתנו האנושית הסופית מאוד. כך שאלות, כגון: האם אלהים ישנו? האם הוא יש אונטולוגי? האם הוא טרנסצדנטי במוחלט? האם יש בו היבט גשמי? מיהם נביאי האמת? מהי התגלות (אפיפניה או תיאופניה)? האם יש בה ממש? האם מושג אלהים אינו אלא תוצר של תבונתנו וכעין אידיאה בלבד שאנו מייחסים למה שמעל ומעבר, אבל היא בעיני רוחנו (mind) בלבד? האם בעצם האל והטבע אינם אלא דבר אחד? שמא סמלים וחוויות רוחניות אינן אלא פרוייקציה של ארכיטיפים או של מאוויים כמוסים? שמא פעילות לא שגרתית של כוחות המחשבה ו/או הדמיון? האם המדע אכן חותר לקראת תיאוריה סופית של היקום וכל אשר בו? האם לכשיימצאו כל התשובות לא יהיה הכרח להפוך את התיבה על פיה ולהתחיל לשאול מחדש מתוך מערכת תובנות אחרת? כל התשובות האנושיות, הדתיות הלא-דתיות, שהוענקו לשאלות כגון אלו, הינן תשובות אפשריות. סימן שאלה גדול מרחף על הכל, חידות לוהטות, המעמידות את הכל בספק תמידי. עלינו לשאול ולהעמיד מבנים חדשים, תשובות אפשריות חדשות. עלינו לשאול ולהשיב ואז לשוב ולהעמיד שאלות חדשות ולא עלינו המלאכה לגמור. 

   כשלעצמי, אני מכיר באל אוניברסלי הנמצא מעל ומעבר להוויה, ואשר אינו עולה עם פשט תפילת העמידה היהודית. אל שאינו מתגלה בעצמותו לאיש. אלה אנחנו שבנהיה שלנו (אהבה,כיסופים) אליו מגלים דברים בתוכינו ובחוצינו כל העת, והם שמכוונים ומדריכים אותנו הלאה. באותה מידה, אני מכיר דווקא בשכלי הרציונלי מחשבה או רצון אלהי (או טבעי) הפונה בכל זאת אל ההויה המתגלה בכל התופעות כולן. מבחינה זו, המדע לדידי בשימו למטרה את חקר הטבע והקוסמוס הוא בחינה מסויימת של התגלות התבונה האלהית. אי אפשר להגדיר אבל אפשר לחפש, והחיפוש והנהיה הם המעניקים לחיים את משמעותם.

   אני מקיים את מצוות היהדות כתרגול וכאימון הכרתי-רוחני. דוגל בסוברניות של פרשנות הלכתית אישית- אוטונומית מתחדשת מתוך עיסוק תכוף בתורה ובתחומי דעת ורוח אחרים. לא תולה את יהבי בממסד רבני, אך מכבד את אלו המבקשים לחיות לאורו, ובמיוחד את אלו שאינם עושים הבחנה דיכוטומית בין נפשות ישראל ובין נפשות האומות ואשר אינם רואים בדת היהודית אמת עליונה, מעל כל דת או שיטה מחשבתית אחרת, אלא כזו המשתתפת לצד דתות אחרות באמת הנעלמת המצויה מעל ומעבר.

   אני מכבד מאוד את בני הדתות ושיטות המחשבה השונות ומכיר בכך שצריכה להינתן לכל אינדיבידואל היכולת והכלים להביע את עצמו ואת מחשבתו באופן חופשי, ובלבד שיהיה במחשבה מה שיכבד את הבריות ואת התופעות כולן. לדידי, סיפורה של האנושות אמור להיות ברית בין יחידים- סוברניים (אינדיבידואלים) שונים, המקבלים זה מזה ומכבדים זה את זה, על אף שונותם, שאינם תלויים בממסדים דתיים או אידיאולוגיים כלשהם, הסולדים מהיררכיות, המחנכים את הדורות הבאים לחשוב ולפעול ככל הניתן באופן המשכי קונסטרוקטיבי ורחוק מאלימות, אדם כלפי חברו, יהי אדם אחר או בעל- חי, או כל תופעה שבקיוּם (שאינה נוהגת באלימות כלפי שכנותיה). 

דומני כי הקטע הבא מתוך הספר מובי דיק להרמן מלויל (1851) ינהיר את כוונתי על בוריה:  

*

[…] אחר פנה אל תפילות הערב שלו, הוציא את הצלם שלו, וסילק את הקרש המצופה נייר. על פי כמה סימנים וגילויים סבור הייתי שלכאורה הוא מעוניין שאצטרף אליו; אך הואיל והיטב ידעתי מה יבוא אחר כך שקלתי רגע בדעתי אם, במקרה שיזמין אותי לכך, איענה לו או לא.

נוצרי כשר הייתי; נולדתי והתחנכתי בחיק הכנסיה הפרסרביטיריאנית שאינה יודעת שגגה. איך אפוא אוכל לעשות אגודה אחת עם עובד- האלילים הפראי הזה ולסגוד לגזר העץ שלו? אבל מהי סגידה? הירהרתי. כי מניח אתה עכשיו, ישמעאל, כי האל הטוב והמיטיב, קונה שמיים וארץ- לרבות עובדי-כוכבים וכל השאר- יוכל לקנא בפיסת עץ שחור שאין לה כל ערך? לא ייתכן! אבל עבודת אלהים, מהי? לעשות רצון האלהים- זוהי עבודת האלוהים. ומהו רצון האלהים? שאעשה לחברי כל מה שירצה חברי שאעשה לו- זה רצון- אלהים והנה קוויקווג הוא חברי. ומה רצוני שיעשה לי קוויקווג זה? כמובן, שיצטרף אליי בדרכי הפרסרביטיריאנית המיוחדת בעבודת אלהים. מכאן שעליי להצטרף אליו בעבודת אלהים שלו; משמע, עליי להיעשות עובד גילולים. הנה כי כן, העליתי אש בנסורת; עזרתי לזקוף ולתמוך את האליל הקטן והתם. יחד עם קוויקווג הקרבתי לפניו פכסם קלוי; השתחוויתי לפניו פעמיים או שלוש ונשקתי את אפו. וכיוון שכילינו את מעשינו אלה התפשטנו ושכבנו לישון, שקטים עם מצפונינו ועם העולם כולו. אך לא נרדמנו מבלי שנגלגל שיחה מעט.

[הרמן מלוויל, מובי דיק, מהדורת תרגום אהרן אמיר, כתר ירושלים: ללא ציון שנת הוצאה, עמ' 64-63]  

*  

   דומני כי קטע זה עשוי להעלות חיוך על פני מקצת הקוראים והבעת התנגדות/התקוממות בקרב חלק אחר של הקוראים. עם זאת, ראוי לשים לב לכך שאין ישמעאל הופך כאן לפוליתיאיסט ממש. מתוך רצון כן להגיע לקרבה אנושית מיטיבה ובונה עם חברו הוא מקבל על עצמו את ההשתתפות בטקס הפגאני מבלי שהוא מייחס לו משמעות תיאולוגית עמוקה, אבל מייחס לו משמעות אנושית וחברותית עמוקה. באותה מידה, הוא יכול לצפות לכך כי קויקווג, באם רק יציע לו הצעה נגדית, יצטרף אליו בפולחן הדתי שלו. אף אמונה או תפישה דתית אינה נסדקת ואף לא נשברת. מתוך האמונה ברעות האנושית ובסולידריות הדתית יכול ישמעאל לחוש כי עבודת האלילים כביכול בה נטל חלק, אינה מנוגדת לרצון האלהי, אלא במידה רבה מביעה אותה- משום שהקרבה והרעות האנושית, המתגלמות במפגש ובשחה, הן התגלמות רצון האלוה.  

   ישמעאל ודאי אינו תופש את קויקווג כבעל תפישת אלהות נכוחה, אבל הוא תופש אותו כחבר וכרֵע. באשר כך הדבר, הוא ייתן לו כתף ויעודד אותו לקיים את חייו בהנחה שבכח האמון שבין השניים יתן קוויקווג גם לישמעאל את חופש הפולחן הדתי ואת זכות הדיבור והמחשבה. הדתיות של השניים הופכת כך לסולידרית ושוויונית, הרחוקה מהיות תפישה פטרונית ומתנשאת המנסה לעקור את החבר מתפישות עולמו הבסיסיות ביותר. מסיונריות החזרה בתשובה וכפיה דתית או מחשבתית הן לעולם דבר אלים. תפישה דתית או אידיאולוגית או לאומנית הרואה בעצמה אמת צרופה הנמצאת מעל כל דבר אחר, היא לעולם ראשיתה של שפיכות הדמים ושל גל ההרס הבא. תעיד המתיחות הנמשכת סביב הר הבית, אשר כבר מזמן היה יכול לו רק היו מנהיגים דתיים אמיצים ונאורים לקיים את דברי הנביא 'לא ישחיתו ולא ירעו בכל הר קודשי…כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים'. 

   אבל מקום המקדש האמיתי כלל אינו במיקום גיאוגרפי מסויים, אלא בליבו של כל אדם ובהכרתו של כל קיוּם החש באלוה. בעין הלב, בהכרה, עליהם לשוב ולדרוש אלהים, לא בעד ממסדים דתיים או אידיאולוגיים ספציפיים, גם לא בעד כתבי קודש מסויימים או כתבי הגות, ספרות ואמנות ספציפיים דווקא, אלא בעד מסע אישי של בקשת היקום לכל היבטיו. הואיל ומתוכו ואליו ניבטות לעתים הכרות של מעל ומעבר, והן שמגדירות מחדש את שאלות המסע, שאין קצה לו. כך אין רשות לאיש לפגוע או לחבל במסעו האישי הקיומי של כל אדם המבקש את טובת הכלל או של כל קיוּם שוחר שלום אחר.

 

בתמונה למעלה: Chichester Canal, Oil on Canvas 1815, Joseph Mallord William Turner 

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

 

 

  

Read Full Post »

 
                            

 

מדי שנה אני מציין לעצמי את יום פטירתו של פאול צלאן (20.4.1970), שהוא במקרה או שלא במקרה גם יום הולדתו של אדולף היטלר (1889). צלאן מצא את מותו בקפיצה אל נהר הסיין (מבלי שהותיר אחריו מכתב) במה שנחזרה כהתאבדותו של אדם שדכאונו גובר, וזכרונותיו היו לו לבסוף למשקלות סביב צוארו. 'לשירה יש נטייה חזקה אל האלם' כתב צלאן. ואילו אני שיש לי יותר מסיבה טובה אחת להיאבק כל ימיי באלם וגם בשיח השגוּר השוטף, ואיני מוצא עצמי לא כאן ולא שם, ובתווך הזה לשיטתי אף עומדת השירה, או נכון יותר: לשון השירה, כנראה שספגתי את שירתו האִלְמה של צלאן,המצומצמת, המינימליסטית, את הדבור הקשה מנשוא בלשונם של רבי האוּמנים של המוות (גרמנית) לתוך חיי היום היום של מחשבתי ורגשותיי, כאילו בקרוב משפחה מדובר, קרוב מקרוב. למשל בצהרי היום, התקיים סמינר מיוחד לתלמידי תואר שלישי במחלקה האוניברסיטאית במחלקה בה אני לומד ומלמד באונ' בר אילן. הואיל ונטלתי חלק פעיל בארגון האירוע האמור, צוין יום השנה לפטירתו של צלאן בראשית הדברים, ונאמרו גם מלים על יצירתו ולזכרו מפי פרופ' אפרים מאיר. למותר לציין, כי מעט התרגשתי.

   ספרו של צלאן (במקור: פאול אנצל), סורג שפה, בתרגומו העברי של שמעון זנדבנק, שגור על לשוני, כאילו מדובר באחת ממסכתות התלמוד אותן שונה תלמיד החכמים הלוך וחזור עד שבקיא הוא בהּ,והנה שירתו של צלאן דוברת מתוכי בכל מיני מצבים,עם כל מיני בּריוֹת.רק מיעוטם עומדים על כך שמצטט אני ממנוּ,או מפתח שורה שיסודה בספרוֹ. כאיטלקי המצטט בחופשיות מן התופת לדנטה, כבן רוסיה המדקלם את יבגני אונייגין לפושקין כלאחר יד. כך יש לי זיקה אל צלאן (אמנם המתורגם עברית). אם בשלב מסוים של חיי דחיתי עצמי מקסמי זהב שערה של מרגריטה ובכרתי על פניו את אפר שערהּ של שולמית, לצלאן ולכתביו שמור בכך מקום פנימי, כמוּס.  

   ברשותכם/ן אבקש להביא כאן שיר של צלאן, שנמצא בעיזבונו (צלאן מצא אותו שיר וידויי מדיי  ועל-כן לא פרסם אותו מעולם); השיר, Wolfsbohne (מגרמנית: תורמוס, הלא הוא: Wolf Bean) תורגם לעברית על ידי עדה ברודסקי, וראה אור לראשונה במוסף 'תרבות וספרות' של עתון הארץ לפני שנים מספר. הנהו בשלמותו:

 

Wolfsbohne 

 

הָגֵף אֶת הַבָּרִיחָ, יֶשְנָם

וְרָדִים בַּבַּיִת

יֶשְנָם

שִבְעָה וְרָדִים בַּבַּיִת.

יֶשְנָה

מְנוֹרַת-שִבְעַת-הַקָּנִים בָּבַּיִת.

הַיֶּלֶד

שֶלָּנוּ

יוֹדֵעַ, וְהוּא יָּשֵן.

 

(הַרְחֵק בְּמִיכָאִילוֹבְקָה

בְּאוּקְרָאִינָה, שָם

הָרְגוּ לִי אֶת אָבִי וְאִמִּי: מַה

פָּרַח שָם? אֵיזֶה

פֶּרַח, אִמָּא,

הִכְאִיב לָךְ שָם

בִּשְמוֹ    

 

אִמָּא, לָךְ שֶאָמַרְתְ

Wolfbohne,

לֹא:

Lupine

 

אֶתְמוֹל

בָּא אֶחַד מֵהֶם

וְהָרַג אוֹתָךְ

בּפָּעָם הַשְנִיָּה

בְּתוֹךְ שִירִי.     

 

אִמָּא,

אִמָּא, יָדוֹ

שֶל מִי לָחַצְתִּי,

כַּאֲשֶר הָלַכְתִּי

עִם מִלּוֹתַיִךְ

לְגֶרְמָנְיָה?

 

בְּאוּסִיג, אָמַרְתְ תָּמִיד,

בְּאוּסִיג עַל נְהַר

הָאֶלְבֶּה,

בְדֶרֶךְ

הַמְנוּסָה.

אִמָּא, גָּרוּ שָם

רוֹצְחִים.

 

אִמָּא, אֲנִי

כָּתַבְתִי מִכְתָּבִים.

אִמָּא, לֹא בָּאָה תְּשוּבָה.

אִמָּא, בָּאָה תְּשוּבָה.

אִמָּא, אֲנִי

כָּתַבְתִּי מִכְתָּבִים לְ-

אִמָּא, הֵם כּוֹתְבִים שִירִים.

אִמָּא, הֵם לֹא הָיוּ כּוֹתְבִים אוֹתָם,

אִלְמָלֵא הַשִיר אֲשֶר

כָּתַבְתִּי אֲנִי

בּשְבִילֵךְ

בִּשְבִיל

אֱלֹהַיִךְ,

בָּרוּךְ, אָמַרְתְּ, בָּרוּךְ

אֲדֹנַי וּמְבֹרָךְ לְעוֹלָם

וָעֵד.

אָמֵן.

 

אִמָּא, הֵם שוֹתְקִים.

אמא, הֵם מַרְשִים

שֶהַשִפְלוּת תַּעֲלִיל עָלַי.

אִמָּא, אַף אֶחַד

לֹא מַשְתִּיק אֶת הָרוֹצְחִים.

 

אִמָא, הֵם כּוֹתְבִים שִירִים.

הוֹ

אִמָּא, כַּמָּה

שָדוֹת, זָרִים-מִכֹּל-זָר נוֹשְאִים אֶת

פִּרְיֵךְ?

נוֹשְאִים פִּרְיֵךְ וְזָנִים

אֶת הַהוֹרְגִים!

 

אִמָּא, אֲנִי

אֲבוּד,

אִמָּא, אֲנַחְנוּ

אֲבוּדִים.

אִמָּא, יַלְדִי

שֶדוֹמֶה לָךְ.)

 

הָגֵף אֶת הַבָּרִיחָ, יֶשְנָם

וְרָדִים בַּבַּיִת

יֶשְנָם

שִבְעָה וְרָדִים בַּבַּיִת.

יֶשְנָה

מְנוֹרַת-שִבְעַת-הַקָּנִים בָּבַּיִת.

הַיֶּלֶד

שֶלָּנוּ

יוֹדֵעַ, וְהוּא יָּשֵן.

                        (21 באוקטובר 1959, מן העזבון; תרגמה לעברית: עדה ברודסקי)

 

עוד דבר: הואיל ופרחים כמו תורמוס ההרים וילדים כגון ילדים ישנים צריכים הם לפרפרים בחייהם (בני הקט למשל שאלני אתמול: איך נוצָרים פרפרים?). אַפנה לפוסט יפהפה, שהצליח לפרוט אצלי על כמה נימים רגישים, של שכנתי מרית בן ישראל, כאן

 
 

ולעתים בחלומי אני רואה את עצמי כילד ישן תחת מנורת שבעת קנים, שינה חסרת נחמה וחלוֹם.

 

בתמונה למעלה: תורמוס ההרים.

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »

 

*

1

*

איני יודע היאך הפכו הג'ז והבלוז לבני בית בעולמי. לא גדלתי בבית שבו היו לג'ז ולבלוז נדבך שהוא בפסקול הקיום. אולי אלו השנים שפרטתי על פסנתר שגרמו, עת כל יצירה קלאסית שנתבקשתי לנגן, זכתה לאיזו אינטרפרטציה/אימפרוביזציה,שהיה בה מטעמו המודגש של הבלוּז,מן ההתפתלויות הפרועות של הג'ז.איני יודע, כאמור עמדה שאני חוזר עליה כאן הרבה היא כי בעולמי המוסיקה מניעה את הכל, אבל יותר מכך, ככל הנראה בנקודה פנימית מאוד הנוגעת בחווית הקיום שלי, התלושה, הנוודית, הפך שירו של ג'קסון ק' פרנק TheBluesrunthegame ליסוד מכוֹנן, המשיג אותי בכל מקום. 

  המשוררת היהודיה הארגנטינאית אלחנדרה פיסארניק (1972-1936) כתבה ביומניה: 'הייתי מעדיפה לשיר בּלוּז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוּגעת' [אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2005, עמ' 128]. דומני כי כך אף אני, ככל שאני מתבונן ומבין את  עצמי,רואה את עצמי כסוג של מוסיקאי שהודח לכתיבה,אולי נמלט מיעודו האמיתי לשיר בלוז באיזה חור קטן,ואשר כתיבתו/דיבורו התחליפיים נדמים בעיניו כצל-צילו של בּלוּז קיומי,המבקש להרחיב מעט את גבולות השפה וההכרה העצמיים, אבל תמיד נותר שרוּי בשפה המדוּבּרת, מבלי יכולת להתנתק ממנה, לבצע את קפיצת המשוכה אל הייעוד האמיתי. אותה שפה מוכֶּרֶת-פרוזאית, אשר רוב סובבי דוברים בה, הנותנת את כף ידהּ הקרה בכּפּי, כבת ברית שנכפתה עליי ואשר אין בי את העוז להיחלץ משליטתה, 'אולי רק לגמגם'  בכדי להשתחרר לפרקים מאחיזתהּ המגלמת את 'מה שיש' ולא את 'מה שעשוי היה להיות'. דברים דומים כתבה פיסארניק בשירהּ Cold in hand blues:

 

וּמָה אַתְּ עוֹמֶדֶת לוֹמַר

אֲנִי עוֹמֶדֶת לוֹמַר רַק מַשֶּהוּ

וּמָה אַתְּ עוֹמֶדֶת לַעֲשוֹת

אֲנִי עוֹמֶדֶת לְהִסְתַּתֵּר בַּשָּפָה

וְלָמָּה

אֲנִי מְפַחֶדֶת  

 

2

ומדוע מסתתרים בשפה,ומניין הפחד? מתוך הרצון להיות מובן לשומעים,מתוך הרצון להיות נשמע, לאהוב ולהיות נאהב דרך השפה המדוברת. אותה השפה ממש היא היוצרת את הכאב, את חווית השעבוד לחיים ועל כן את הרצון לשורר בּלוּז:שפה של עבדי שפה,עבדי תרבות,המבקשים חירות מן השיעבוד למודוסים התרבותיים,להניח רעיונות חדשים,מלים חדשות,שהשפה הנוכחית אינה מסוגל להכילם. למשל את השורות באחד הבלוזיים העבריים היפים יותר בעיניי: 'אני רוצה לפגוש אותה לגמרי במקרה/אחרי שכבר אשכח אותה כליל' [מאיר אריאל, 'פלוגה בקו (לגמרי במקרה)', מתוך אלבומו ירוקות] ניתן להבין כסיפור קונקרטי המגלם את מקריוּת/ארעיוּת המפגש המחודשת בין האוהב ובין אהובתו; ברם, ניתן להבינו באופן פנימי ודק יותר, כך שבמוקד הדברים עומדת השכחה המוחלטת, המוחקת את זכרון הקשר בעבר ואת תחושת ההחמצה. פתאומיות המפגש המחודש היא זו שמעוררת מחדש את הגעגוע העמוק, את ההחמצה של מה שלא התרחש או נפסק,ואת הסיכוי האפשרי להתחדשוּת,העלולה להסתיים בעוד החמצה.כי מהו הבלוּז אם לא תחוּשת ההחמצה,הטעם המריר שבשעבוּד אל העולם החולף עובר והערגה המתמדת, שוברת הלב,לעולם טוב יותר.ההתבוננות בהחמצות הקטנות והגדולות של הקיוּם,הדברים שנלקחו ושהתרחקו מאיתנו,הגעגוע הכן,הנוהה אליהם וגם:הידיעה המרעידה לעתים,החולפת את ההכרה, לפיה הרגנו כבר יותר מדיי חלומות בכדי להשאיר חלום חי אחד פועם.       

 

3

סימון וייל, הפילוסופית- מיסטיקונית היהודיה צרפתיה (1943-1909), כתבה בשלהי ספרה האפוריזמי הכובד והחסד: 'שום שירה שתעסוק בפשוטי העם אינה אותנטית אם העייפות לא נוכחת בה, והרעב והצמא הבאים מן העייפות' (סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמ' 209). דומני כי זוהי הגדרה, גם אם המחברת לא התכוונה לכך מיידית, להלך הרוח של הנוודי-המוטרד של הבלוּז. של הליכה לצד הדרך, שיחת פליטים מאיזו מציאות אוטופית החיה בלבבות, דיבור, כמו אתות סודי, המוחלף בין מי שאינם מוצאים את מקומם תחת השמש לאשורו, שחשים כי המציאות העומדת בפתח עיניים מכבידה עליהם ועל לבם, ההחמצה של אי-השתנוּת הדברים; בני השיח המעטים, ההולכים ונעשים נדירים יותר ויותר, והעולם הסובב והאהוב נראה לעתים יותר ויותר קודר, יותר ויותר זר. בד-בבד הופכת הנהייה הפנימית למציאות מנוכרת פחות, מקרבת יותר בין אוכלוסֵיה, קודחת כעין רעב וצמא, כצורך בסיסי העולה מן האדם, ההופך מוּעקה-טרדה לבת-שיר, לשיח, לפוסט בבלוג, המבכר אחריוּת וקִרבה, על פני אלימוּת כוחנית ותפישות היררכיות חברתיות, המדכאות את כלל האדם.   

 

 *

 

 *

בתמונה למעלה: Jan Matulka, Spanish Woman Plays Guitar 1923-1924  

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

  

לאור בקשות קוראים, אני מתכוון לפרסם במהלך השבועות הקרובים סקירה ספרותית על ספרו של קורמאק מקארתי,  הדרך, שראה אור לאחרונה בעברית. עד שזה יקרה, החלטתי להעלות בינתיים סקירה ספרותית, פרי מקלדתי,  שראתה אור לראשונה לפני שנה בדיוק (במגזין האינטרנט קצתתרבות בעריכת דרור קסטל) על ספרו הקודם של מקארתי בעברית, לא ארץ לזקנים,  היושבת יפה על עצם הימים שלפני פרוס הפסח. במיוחד הריישא והסיפא שלה.

 

 

  כמו טור של גלדיאטורים בואכה קרקס מקסימוס אנו קדים ומברכים "ההולכים למות מברכים אתכם, תאגידי הענק". ברצונכם תאריכו לנו את קווי האשראי וברצונכם תקצרו אותם; וברצונכם תיתנו לחולים במחלות חשוכות מרפא להיפטר מן העולם מבלי שיינתן להם מזור, כי הקמתם ועדות מטעמכם – ששוב קבעו כי טובת הכלל תובעת לקדוח עוד באר נפט, לפתח עוד טיל חימוש גרעיני, ולייסד עוד רשת עולמית של מזון מהיר או של משקאות חריפים. ישנה אנושות של צמיתים, צרכנים קטנים, שייוותרו תמיד בטווח מדיר השינה של ג'נוסייד, רצח פרטי או פשיטת רגל מבוקרת. וישנה אריסטוקרטיה של וסאלים, שיכולים להניף אצבע ולסמן לחיים או למוות, לשלול את אדמתך, עבודתך, משפחתך וכיו"ב. אין ספק, העול כבר הוטל על צווארנו. ימי הביניים מתקרבים.

   הספר לא ארץ לזקנים של קורמאק מקארתי. הינו לכאורה ניאו-מערבון. הוא מתרחש בפריפריה האמריקנית אי שם על גבול מקסיקו בדרום. הוא כולל עלילה מצומצמת ומהודקת למדי בסגנון ה-Hard Boiled, וכולל שלושה נראטיבים שונים:

   [1]. בחמש קם צייד בן שלושים ושש, בוגר מלחמת וייטנאם, ויוצא את ביתו אל המרחבים האמריקניים, אלא שאיתרע מזלו והוא נתקל במכונית מנוקבת כדורים ובתוכה מספר גופות מדממות, משלוח סמים ו- 2.4 מיליון דולר במזומן. הוא לוקח עימו את הכסף ומתעלם משוועת פצוע גוסס המבקש ממנו מים. בשובו אל אשתו בת התשע עשרה הוא אינו מספר לה על הסכום ורק מודיע לה שאירע דבר מה העתיד לשנות את חייהם מן היסוד. לאחר שהוא מבלה איתה את הלילה הוא מחליט לשוב אל המכונית, אלא שאז הדברים מתחילים להסתבך.

   [2]. רוצח מיומן למדי בורח ממעצר וחותר להגיע אל המכונית ולהשיב את הכסף לאיל הון אי-שם. רוצח זה הוא בלתי מנוצח, וכנראה בעל עבר עשיר בשירותי הביון האמריקניים. הוא רוצח ללא הבחנה כמעט, ולעתים נדירות חס על קרבנותיו – לאחר שהימרו נכונה בהטלת מטבע על חייהם. משנתו של הרוצח ברורה: הוא אינו משאיר עדים חיים לפעילויותיו הפליליות; הוא מנחם את מצפונו (אם אמנם יש לו עדיין כזה) בכך שההיתקלות בו היא פרי גורלו הדטרמיניסטי-פאטאליסטי של כל אחד מקרבנותיו (אינקומפטיביליזם פסימיסטי – שבו החיים על הקשריהם הגנטיים והסוציו-אקונומיים מוליכים את האדם לנקודה שממנה אין חזור).  

   [3]. שריף – העומד לפני פרישה, זוכה צל"ש הצבא האמריקני על מעשה גבורה שביצע (או לא ביצע) במלחמת העולם השנייה – מנסה להתחקות אחר מקרי הרצח ההולכים ומתרבים במחוזו. הוא מגיע בעקבות השניים אל המכונית ומתחיל להתחקות אחר מעשיהם מתוך רצון כן, שהולך ומתערער ככל שהעלילה מתקדמת, להתמודד עם הרשע ולהשיב את הצדק על כנו. אל חשש, מקארתי אינו סרג'יו ליאונה גם לא קוונטין טרנטינו, ולכן כל זה לא יסתיים בדו-קרב שבו כולם יורים בכולם.

   ככל שהולך ומתקדם הסיפור, הולך ומתבהר כי לא הצייד דווקא מוביל את הסיפור אלא הרוצח. כל הדמויות בעצם הופכות לדמויות העוקבות אחר מהלכיו בהשתהות. הרוצח עצמו אמנם בעל שם (אנטון צ'יגר) ובעל עיניים כחולות, אך הוא מתקדם כפאנטום חרישי ומאתר רצח אחד למשנהו, ואכן ניכר בדמויות ששוב הן אינן בטוחות ביכולתן לעצור אותו מלהשלים את מלאכתו ולהחזיר את הכסף לארנק טפוּח אי-שם, אשר צ'יגר מעוניין להיכנס עימו לעסקים סדירים.  

   ספרו של מקארתי הזכיר לי מאוד את ספריו של הסופר האנונימי האירופאי, בן המחצית הראשונה של המאה העשרים, ב' טראוון (פסיאודונים), אשר עלילות מקצת מספריו (האוצר מסיירה מאדרה, השושנה הלבנה, קוטפי הכותנה) התרחשו במקסיקו (שם התגורר באחריתו) או בגבולה. בספרים הובעה מחאה חריפה נגד האימפריאליזם האמריקני ובמיוחד נגד השתלטותן האלימה של חברות הנפט על אדמותיהם (האסיינדות) של האינדיאנים-המקסיקנים התמימים, המועברים למעין שמורות ונאלצים לכלכל את בני משפחותיהם בשכר רעב שהרוויחו בקידוח נפט – תוך עידוד מתמיד להשקיע את משכורותיהם באלכוהול אמריקני זול וזמין. טראוון תיאר מציאות שבה הדבר היחיד שמניע את האמריקנים הוא בצע הכסף. אינדיאני-מקסיקני שלא הסכים למכור את נחלת אבותיו אושפז בכפייה או נורה לבסוף בצד הדרך. את אילי ההון לא עניין מספר העובדים המתים בכל יום במתקניהם, אלא רק תפוקת הנפט היומית ומספר הבארות הפעילים. כדאי גם מאוד לקרוא את ספרו אנית המתים, המוכיח כי בעיית הפליטים חסרי הבית הנעים ונדים בין מדינות בלי תקווה ממשית הינה בבחינת "במערב אין כל חדש'" ואפיינה מאוד את אירופה בין מלחמות העולם.

   בספרו של מקארתי המציאות שמתאר טראוון עברה, לאחר חמישים שנה או יותר, להיות נחלתו של הצד האמריקני של הגבול. התאגידים ואנשיהם הם מעין דגי פיריניאה הזקוקים לטרף דגים השוחים עימם בבריכה. מה שעשו קודם לכן בחסותן של אידיאולוגיות קולוניאליסטיות גזעניות, הם עושים כעת בארצם, משום שהכסף הפך ליסוד המכונן את האנושות וליסוד המוסר החדש. (הייתכן כי החרפת האלימות בחברה הישראלית בשנים האחרונות מקורה בתהליך הפנמה דומה?).

   היסוד המשותף הנוסף בין טראוון ובין מקארתי הוא הייאוש השקט. ההנחה שלא ניתן בעצם לעצור את הרוצחים, וכל שנשאר לאנשים הישרים הסובבים הוא לנסות להימנע מהיתקלות ברשע התאגידי. כשם שהאדם הסביר יודע שמוטב שלא לפתוח בקרב עם משפחת פשע מוכרת, כך כל מאבק בכוחות הכלכליים הגדולים נדון בעצם לכישלון בחסות החוק, אשר עשוי לעלות בחיי המבקש התמים שעוד שבוי בחבלי הצדק הנשכח של העולם הישן.

   הספר הוא אפוא דיון תכליתי בבעיית האלימות האנושית, ובמיוחד בתופעת הרצחנות הכלכלית החדישה. תפישתו היידגריאנית – והאדם בו נידון להיות מושלך לעולם זה ולהיאבק על חייו ההולכים כל העת לעבר המוות הידוע מראש. האם ישנה עוד תקווה בתחתית תיבת הפנדורה כמו תולעת בתחתית בקבוק הטקילה? דומה שהאדם, אם הבנתי לאן חותר מקארתי, עשוי רק לברוח כל חייו אל שתי אלטרנטיביות עיקריות: [א]. צריכת אלימות תאגידית מרוסנת [צפייה בערוצי הטלוויזיה מבלי לצאת מהחדר] ו/או קניית שירותים כאלה ואחרים המסופקים על ידי חברות הענק, כדי להשביע את תיאבונן. [ב]. חיים מודרים ממרכזי החיים האנושיים (חיים בפריפריה) מתוך רצון כן להימנע מכל קשר עם העולם הכלכלי הרצחני שמובילה המדיניות הכלכלית הגלובאלית. אך בד-בבד, שני המחנות צריכים לדעת, כי לצד הפגישה היומית עם מיטב הקוגלמרטים העולמיים בצרכנייה השכונתית הקרובה למקום מגוריהם – העולם שמכוננים אילי ההון עשוי לדפוק בכל רגע על דלת הבית ולבשר לאזרח המודאג באופן קונקרטי ומדמם כי זמנו עבר, סיפור חייו בטל ומבוטל, והחוזה עימו כמשתמש-קצה שוב לא יוארך עד עולם.

    ספרו של מקארתי אינו יצירת מופת, אך הוא בהחלט מעורר מחשבה, גם אם מחשבה מבהילה מעט על כך שבעולמנו ההבחנה בין טוב ורע הפכה להיות תלויה בנראטיב הספציפי שבו אוחז האדם, יותר מכל דבר אחר. זה עולם שטכנולוגית משתפר פלאים, וכלכלות המערב פורחות וכך גם השפע בהן, אך כל זה נמצא בתהליכי אנומיה מוסרית מתפשטת תחת הנהגתם של כוהני-הכלכלה החדשה, המשמיעים חדשות לבקרים שלל תחזיות צמיחה כלכליות ודירוגי אשראי תוך השפלתו ורמיסתו של האדם באשר הוא אדם, באופן מחושב, גס וקר.

   לא ארץ לזקנים ולחולי לב. לא ארץ לישישים דמנטיים ולחולי סרטן. אבל אל דאגה, לפני פסח יזמינו אתכם הרשתות הגדולות לקנות להם מעט מזון לכבוד החג. גוויעתם תואט מעט בחסות אוליגרכים טובי לב ואלטרואיסטים אשר קימטו את החקיקה הכלכלית, כך שאין סיכוי שהנצרכים יוכלו לקנות מכספם-שלהם תרופות החיוניות לבריאותם. איזו נדיבות, איזה עולם נפלא. חג שמח לכולם (יום העצמאות כבר בפתח). עם טוב לב שיווקי כזה כל כך מתחשק להיכנס לסניף ולגהץ את כרטיס האשראי ולשכוח, ולו לכמה רגעים, את מדווי העולם ומדוחיו. אבל היזהרו כאשר אתם פותחים לאליהו הנביא את הדלת, כי אולי יתגנב פנימה, כפנטום חרישי, איש התאגיד.

קורמאק מקארתי, לא ארץ לזקנים, תרגם מאנגלית: אמיר  צוקרמן, הוצאת עם עובד: תל- אביב 2007, 276 עמודים.

  

בתמונה למעלה:  Andy Warhol, Campbell's Soup, Pop Art 1968

© 2009 שועי רז    

Read Full Post »

  

חברי הטוב,המשורר אשר זנוֹ שלח לעיוני לפני ימים מספר בת שיר,שנבעה בו בהרף אחד.אשר כבר פרסם מספר שירים בכתבי עת כגון הליקון ואלפיים.לאחרונה נדפס שיר שלו באנתולוגיה של שירי אהבה שיצאה לרגל שישים שנים למדינה לצד שירים של משוררים, כגון: יונה וולך, פנחס שדה, יהודה עמיחי ודוד אבידן. 

   בראשית הכרותי עם אשר לפני כמה וכמה שנים עת למדנו פילוסופיה בצוותא, התרשמתי מאוד מכך שכבר לאחר שיח בסיסי וראשיתי בענייני כתבי עמנואל לוינס,הציע לי לקרוא כמה משיריו. אני זוכר שכבר לכתחילה הבחנתי בדוֹק החברתי הנסוך מעל שיריו כולם,ובקרבתו המתמדת אל המוסיקה (במיוחד רוק ישראלי:ברי סחרוף,שלום גד,עמיר לב)והקולנוע (ישראלי,אמריקאי וצרפתי). ובכל זאת, היה בהם משהו ייחודי, אישי ודובר כל-כך, שזכור לי עד היום איך צעדתי אותו יום בדרך הביתה ותמהתי על כך שדווקא באולמות הפילוסופים, המנוכרים והאנליטיים,מצאתי לי חבר משורר אמיתי.

   אשר קצת הסס כאשר הצעתי לו לפרסם את השיר להלן בלא שהוּת.אמר,אולי עוד צריך עריכה והידוק.קרוב לודאי כי הצדק עימו.אך דומני כי דווקא במלים הגולמיות,שנבעו כמו בכתיבה אוטומטית יש לעתים את המעלה של דיבוב הכרתו של אדם ללא מפריע, ובלא שיכיל עליהן סוגי שיפוטים ותבניות, העשויים לדכא את מה שבער והטריד, אש מבויתת, אח מבוערת בסלון אורירי, יותר מאשר כמדורה מבשרת על ראשי ההרים, האומרת לשנות את מציאותם של קוראיה ואת קיומם לתמיד.   

   לפנינו איפוא שיר Beat, כעין כתיבתם הנובעת של אלאן גינזברג, ג'ק קרואק ולורנס פרגילנטי, אולי בהקשר הישראלי סומכת אצל רוני סומק, חונה מעט אצל עמיחי, ואולי גם מהדהדת משהו מרוחו של הדיבור הישיר מאוד אצל וולך,לסקלי ואיתן נחמיאס-גלס,הזוכה לעדנה ייחודית ועדינה למשל בספר שיריה החדש של יוּדית שחר.אבל יש במהלכו של השיר,שראשיתו בביקורת חברתית- כלכלית-פוליטית ואחריתו בטרדה הקיומית המאחזת של הדברים היום-יומיים: אהבה, תשוקה, מוות. כעין תפישה של דיבּור-שיר, בּלוּז החיים והקיום. וככזה הוא נשמע לי נכון, כמו ששיר צריך להיות. כל כך נכון, שאין דבר נכון יותר, נכון לרגע יצירתו.       

 

פּעוּר פּה// אשר זנוֹ

 

כל

התחתונים שלי קרועים

לא בגלל אהבה

אלא בגלל התשמיש היומיומי

בכיבוס החוזר ונשנה

במים קשים

והייבוש בשמש הקופחת

אוי ארצי מולדתי

שאפילו המים שלך קשים

 

הם משקרים אותנו בטלוויזיה

הם משקרים אותנו בעיתונים

הם משקרים אותנו ברדיו

 

הם צריכים אותנו תמיד יפים

גם מלפנים וגם מאחור

כמו שהשמש יודעת לשקוע בים

ובמדינות אחרות לזרוח ממנו

 

הם רוצים אותנו מולטיפונקציונאליים

שהמיטה תדע להיות שולחן

שהשולחן ידע להיות גם כסא

שהכסא ידע להיות חשמלי

שהחשמל ידע להיות גם עונג

שהעונג ידע להיות גם מיטה

וחוזר חלילה

 

וכל תשוקה בסופו של דבר

נגמרת בעוֹר

התשוקה מתקיימת רק עד להיכן שמגיע

העוֹר

 

הכי חזק לפנות הערב

להתנשק תחת עץ

כשכל הרחוב מביט

והשפתיים יפות גם אם מעולם לא עלה בהן

שם השם מפורש

  

אפילו למות

אנו תמיד מתים פעורי פה

ולא מפני הפליאה

שהמוות הגיע הרף

אלא כדי שהמילים שאמרנו

בזה העולם

יחזרו אל פינו

וימלאו את אברינו כתשבץ

באותיות החסרות

  

© 2009 כל הזכויות שמורות למחבר 

 לקריאה נוספת מומלצת מאוד בשירים משל אשר זנו עיינו בכתב העת אלפיים 29 בהוצאת עם עובד: תל-אביב 2006.   

 

בתמונה למעלה:Vincent Van Gogh, Starry Night over the Rhone, Oil on Canvas 1888

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

*  

תפסתי וירוס שיותר מאשר וירוס גופני תפס צורה של וירוס מחשבות. בצהרי יום,  שקעתי בשינה מותשת עד לעת שקיעה והנה בחלומי הפכו כל יקיריי ליפנים. כולם סביבי דברו יפנית (גם עיניהם/ן התלכסנו). האותיות המגנטיות שעל המקרר הפכו לאותיות יפניות. אני דווקא מחבב אלמנטים מסוימים ביפניוּת (זן, אמנוּת קלאסית, קולנוע). אבל לידי הבנה/שליטה בשפה היפנית טרם הגעתי. רציתי לכתוב על כך פוסט וגיליתי כי האותיות על המקלדת הפכו לגופנים יפניים. שוב לא הבנתי מה כתבתי. פתאום נזכרתי בסרט 'טמפופו' ודמיתי בלבי אולי אמצא במקרר נודלס יפניים במרק מיסו או אחר. אולי לגימת סאקי שתיטיב עם הגוף הדואב. אז נזכרתי בוירוס. כלומר באלמנטים הגופניים של הוירוס, ולא חשתי עוד רעב בשום צורה ואופן. 

  לעומת זאת, העליתי בזכרוני את שירו האנגלי של המשורר היפני בן זמנינו, קן מוריוקה:The sadness of things  , אשר הולחן על ידי המוסיקאי הסקוטי- ברלינאי Momus באלבומו הנהדר, The Philosophy of Momus (1995),  ההולך למיטב זכרוני כך:

 

The sadness of things 

The temptation to see  the world as it ought to be

I can still seeBlinded with tears
My insignificance
In an indifferent universe
  

 

עצבותם של דברים

הפִּתוי לראות את העולם כפי שהוא אמור להיות

מְעֻוָּר מדמעות אני יכול עדיין לראות

את חוסר המשמעות שלי

ביקום האדיש

 

   שיר יפהפה בעיני, גם אם הולך הוא אחר תפישת הוואבי-סאבי, המנסה למצוא את המכוער ואת הפגום בכל דבר, את הדיסהרמוני, דווקא מתוך העצבות הקיומית- האידיאית של נהיה לאיזה קיום אוטופי של הרמוניה ויופי מושלם. יש בו משהו שמדבר אליי מאוד גם ברמה האישית. גם ככותב בלוג- שהריי גם אם אני נקרא ומגיבים לדברים המתפרסמים פה, עדיין איני תופס את עצמי יותר מאשר אורח- חולף בצד הזה של היקום, לא חשוּב מדיי, וגם אם יש דברים עליהם אני מוחה מדיי פעם, איני חושב שאני ממש משמעותי. ההחלטות החשובות הלא מתרחשות הרחק מאוד ממני ומאמירותי. העם אמר את דברו, השמאל, כל שכן, השמאל הציוני הוּבס, ובאשר הדמוקרטיה (או הפסיאודו-דמוקרטיה, הנהוגה במקומותינו) עדיין מתירה לי ולשכמותי, מעט חירויות בסיסיות, כגון חופש הדבור, אני מתכוון להמשיך להשמיע כאן דברים חסרי משמעות ליקום האדיש, לפעמים מעוור מדמעות לעתים מנוקד בחיוך. אתם/ן מוזמנים/ות להשתתף. כי למרות שמסתמנות שנים קודרות מאוד, דומני כי צריך להמשיך לקוות מדי פעם למציאות (גם אם זאת סוג של נהיה) שבה העולם ייראה כמו שהוא אמור להיות- ששני העמים הפלסטיני והיהודי לא יהיו אכולי שנאה ואלימות ואולי יוכלו להתעלות ולדור זה עם זה בזה העולם ובזו הארץ מתוך כיבוד הדדי ושלום. ובעיקר נסיון, בזמנים שבו האדם נתפס על ידי ממשלותיו, לפני הכל ואחרי הכל, כעובד בשירות התאגידים לנסות ולהעלות כאן מדי פעם איזה חיוך על פני המשתדלים/ות לעקוב אחר המתרחש בפינה הקטנה וחסרת חשיבות זו של היקום; סוג של הליכה בעקבות צ'רלי צ'פלין בסצנת הסיום של זמנים מודרניים (1936), סרט שנוצר שנה אחר חוקי נירנברג, תוך כדי עלייתו של פרנקו בספרד, התבססותו של סטאלין בברית המועצות (גלי טיהורים) וגם המרד הערבי האלים מאוד בפלסטינה הבריטית. שנה אחר-כך פלשה יפן לסין (מלחמת יפן סין השניה, 1937). קצת אחרי נכנסה גרמניה לאוסטריה. פרצה מלחמת עולם קוטלת מליונים עם פתרונות סופיים לבעית היהודים. כמה שנים נוספות אחר-כך הטילה ארצות הברית פצצות גרעיניות על הירושימה ונגסקי (1945). משהו מההליכה המחויכת יחד אל הבלתי ידוע, אצל צ'פלין, קודרת ככל שתהיה,מדברת אליי היום ואין מתאים ממנה בכדי לסיים בחיוך שלוח משלי: אנושי כזה, פגיע ומוּדע למגבלותיו:      

 

 

 

Back up, Never say die

We'll get along!

בתמונה למעלה: גן עם אי וגשר, על יד מצודת הירושימה, יפן.

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »