
לאור בקשות קוראים, אני מתכוון לפרסם במהלך השבועות הקרובים סקירה ספרותית על ספרו של קורמאק מקארתי, הדרך, שראה אור לאחרונה בעברית. עד שזה יקרה, החלטתי להעלות בינתיים סקירה ספרותית, פרי מקלדתי, שראתה אור לראשונה לפני שנה בדיוק (במגזין האינטרנט קצתתרבות בעריכת דרור קסטל) על ספרו הקודם של מקארתי בעברית, לא ארץ לזקנים, היושבת יפה על עצם הימים שלפני פרוס הפסח. במיוחד הריישא והסיפא שלה.
הספר לא ארץ לזקנים של קורמאק מקארתי. הינו לכאורה ניאו-מערבון. הוא מתרחש בפריפריה האמריקנית אי שם על גבול מקסיקו בדרום. הוא כולל עלילה מצומצמת ומהודקת למדי בסגנון ה-Hard Boiled, וכולל שלושה נראטיבים שונים:
[1]. בחמש קם צייד בן שלושים ושש, בוגר מלחמת וייטנאם, ויוצא את ביתו אל המרחבים האמריקניים, אלא שאיתרע מזלו והוא נתקל במכונית מנוקבת כדורים ובתוכה מספר גופות מדממות, משלוח סמים ו- 2.4 מיליון דולר במזומן. הוא לוקח עימו את הכסף ומתעלם משוועת פצוע גוסס המבקש ממנו מים. בשובו אל אשתו בת התשע עשרה הוא אינו מספר לה על הסכום ורק מודיע לה שאירע דבר מה העתיד לשנות את חייהם מן היסוד. לאחר שהוא מבלה איתה את הלילה הוא מחליט לשוב אל המכונית, אלא שאז הדברים מתחילים להסתבך.
[2]. רוצח מיומן למדי בורח ממעצר וחותר להגיע אל המכונית ולהשיב את הכסף לאיל הון אי-שם. רוצח זה הוא בלתי מנוצח, וכנראה בעל עבר עשיר בשירותי הביון האמריקניים. הוא רוצח ללא הבחנה כמעט, ולעתים נדירות חס על קרבנותיו – לאחר שהימרו נכונה בהטלת מטבע על חייהם. משנתו של הרוצח ברורה: הוא אינו משאיר עדים חיים לפעילויותיו הפליליות; הוא מנחם את מצפונו (אם אמנם יש לו עדיין כזה) בכך שההיתקלות בו היא פרי גורלו הדטרמיניסטי-פאטאליסטי של כל אחד מקרבנותיו (אינקומפטיביליזם פסימיסטי – שבו החיים על הקשריהם הגנטיים והסוציו-אקונומיים מוליכים את האדם לנקודה שממנה אין חזור).
[3]. שריף – העומד לפני פרישה, זוכה צל"ש הצבא האמריקני על מעשה גבורה שביצע (או לא ביצע) במלחמת העולם השנייה – מנסה להתחקות אחר מקרי הרצח ההולכים ומתרבים במחוזו. הוא מגיע בעקבות השניים אל המכונית ומתחיל להתחקות אחר מעשיהם מתוך רצון כן, שהולך ומתערער ככל שהעלילה מתקדמת, להתמודד עם הרשע ולהשיב את הצדק על כנו. אל חשש, מקארתי אינו סרג'יו ליאונה גם לא קוונטין טרנטינו, ולכן כל זה לא יסתיים בדו-קרב שבו כולם יורים בכולם.
ככל שהולך ומתקדם הסיפור, הולך ומתבהר כי לא הצייד דווקא מוביל את הסיפור אלא הרוצח. כל הדמויות בעצם הופכות לדמויות העוקבות אחר מהלכיו בהשתהות. הרוצח עצמו אמנם בעל שם (אנטון צ'יגר) ובעל עיניים כחולות, אך הוא מתקדם כפאנטום חרישי ומאתר רצח אחד למשנהו, ואכן ניכר בדמויות ששוב הן אינן בטוחות ביכולתן לעצור אותו מלהשלים את מלאכתו ולהחזיר את הכסף לארנק טפוּח אי-שם, אשר צ'יגר מעוניין להיכנס עימו לעסקים סדירים.
ספרו של מקארתי הזכיר לי מאוד את ספריו של הסופר האנונימי האירופאי, בן המחצית הראשונה של המאה העשרים, ב' טראוון (פסיאודונים), אשר עלילות מקצת מספריו (האוצר מסיירה מאדרה, השושנה הלבנה, קוטפי הכותנה) התרחשו במקסיקו (שם התגורר באחריתו) או בגבולה. בספרים הובעה מחאה חריפה נגד האימפריאליזם האמריקני ובמיוחד נגד השתלטותן האלימה של חברות הנפט על אדמותיהם (האסיינדות) של האינדיאנים-המקסיקנים התמימים, המועברים למעין שמורות ונאלצים לכלכל את בני משפחותיהם בשכר רעב שהרוויחו בקידוח נפט – תוך עידוד מתמיד להשקיע את משכורותיהם באלכוהול אמריקני זול וזמין. טראוון תיאר מציאות שבה הדבר היחיד שמניע את האמריקנים הוא בצע הכסף. אינדיאני-מקסיקני שלא הסכים למכור את נחלת אבותיו אושפז בכפייה או נורה לבסוף בצד הדרך. את אילי ההון לא עניין מספר העובדים המתים בכל יום במתקניהם, אלא רק תפוקת הנפט היומית ומספר הבארות הפעילים. כדאי גם מאוד לקרוא את ספרו אנית המתים, המוכיח כי בעיית הפליטים חסרי הבית הנעים ונדים בין מדינות בלי תקווה ממשית הינה בבחינת "במערב אין כל חדש'" ואפיינה מאוד את אירופה בין מלחמות העולם.
בספרו של מקארתי המציאות שמתאר טראוון עברה, לאחר חמישים שנה או יותר, להיות נחלתו של הצד האמריקני של הגבול. התאגידים ואנשיהם הם מעין דגי פיריניאה הזקוקים לטרף דגים השוחים עימם בבריכה. מה שעשו קודם לכן בחסותן של אידיאולוגיות קולוניאליסטיות גזעניות, הם עושים כעת בארצם, משום שהכסף הפך ליסוד המכונן את האנושות וליסוד המוסר החדש. (הייתכן כי החרפת האלימות בחברה הישראלית בשנים האחרונות מקורה בתהליך הפנמה דומה?).
היסוד המשותף הנוסף בין טראוון ובין מקארתי הוא הייאוש השקט. ההנחה שלא ניתן בעצם לעצור את הרוצחים, וכל שנשאר לאנשים הישרים הסובבים הוא לנסות להימנע מהיתקלות ברשע התאגידי. כשם שהאדם הסביר יודע שמוטב שלא לפתוח בקרב עם משפחת פשע מוכרת, כך כל מאבק בכוחות הכלכליים הגדולים נדון בעצם לכישלון בחסות החוק, אשר עשוי לעלות בחיי המבקש התמים שעוד שבוי בחבלי הצדק הנשכח של העולם הישן.
הספר הוא אפוא דיון תכליתי בבעיית האלימות האנושית, ובמיוחד בתופעת הרצחנות הכלכלית החדישה. תפישתו היידגריאנית – והאדם בו נידון להיות מושלך לעולם זה ולהיאבק על חייו ההולכים כל העת לעבר המוות הידוע מראש. האם ישנה עוד תקווה בתחתית תיבת הפנדורה כמו תולעת בתחתית בקבוק הטקילה? דומה שהאדם, אם הבנתי לאן חותר מקארתי, עשוי רק לברוח כל חייו אל שתי אלטרנטיביות עיקריות: [א]. צריכת אלימות תאגידית מרוסנת [צפייה בערוצי הטלוויזיה מבלי לצאת מהחדר] ו/או קניית שירותים כאלה ואחרים המסופקים על ידי חברות הענק, כדי להשביע את תיאבונן. [ב]. חיים מודרים ממרכזי החיים האנושיים (חיים בפריפריה) מתוך רצון כן להימנע מכל קשר עם העולם הכלכלי הרצחני שמובילה המדיניות הכלכלית הגלובאלית. אך בד-בבד, שני המחנות צריכים לדעת, כי לצד הפגישה היומית עם מיטב הקוגלמרטים העולמיים בצרכנייה השכונתית הקרובה למקום מגוריהם – העולם שמכוננים אילי ההון עשוי לדפוק בכל רגע על דלת הבית ולבשר לאזרח המודאג באופן קונקרטי ומדמם כי זמנו עבר, סיפור חייו בטל ומבוטל, והחוזה עימו כמשתמש-קצה שוב לא יוארך עד עולם.
ספרו של מקארתי אינו יצירת מופת, אך הוא בהחלט מעורר מחשבה, גם אם מחשבה מבהילה מעט על כך שבעולמנו ההבחנה בין טוב ורע הפכה להיות תלויה בנראטיב הספציפי שבו אוחז האדם, יותר מכל דבר אחר. זה עולם שטכנולוגית משתפר פלאים, וכלכלות המערב פורחות וכך גם השפע בהן, אך כל זה נמצא בתהליכי אנומיה מוסרית מתפשטת תחת הנהגתם של כוהני-הכלכלה החדשה, המשמיעים חדשות לבקרים שלל תחזיות צמיחה כלכליות ודירוגי אשראי תוך השפלתו ורמיסתו של האדם באשר הוא אדם, באופן מחושב, גס וקר.
לא ארץ לזקנים ולחולי לב. לא ארץ לישישים דמנטיים ולחולי סרטן. אבל אל דאגה, לפני פסח יזמינו אתכם הרשתות הגדולות לקנות להם מעט מזון לכבוד החג. גוויעתם תואט מעט בחסות אוליגרכים טובי לב ואלטרואיסטים אשר קימטו את החקיקה הכלכלית, כך שאין סיכוי שהנצרכים יוכלו לקנות מכספם-שלהם תרופות החיוניות לבריאותם. איזו נדיבות, איזה עולם נפלא. חג שמח לכולם (יום העצמאות כבר בפתח). עם טוב לב שיווקי כזה כל כך מתחשק להיכנס לסניף ולגהץ את כרטיס האשראי ולשכוח, ולו לכמה רגעים, את מדווי העולם ומדוחיו. אבל היזהרו כאשר אתם פותחים לאליהו הנביא את הדלת, כי אולי יתגנב פנימה, כפנטום חרישי, איש התאגיד.
קורמאק מקארתי, לא ארץ לזקנים, תרגם מאנגלית: אמיר צוקרמן, הוצאת עם עובד: תל- אביב 2007, 276 עמודים.
בתמונה למעלה: Andy Warhol, Campbell's Soup, Pop Art 1968
© 2009 שועי רז
ארץ קרועה שמו
הסרט זכה באוסקר
היה קשה מאוד לצפיה
קשה הרבה יותר מדוגוויל
סרטים שראיתי והצטערתי שראיתי בגלל שהיו קשים מאוד לצפיה
המגדל הלוהט-1974
הנעדר -קוסטה גבארס צפיתי בו ב 1983
בסרט
killing fields
שתורגם לשם המטומטם "דמעות של שתיקה"
לא העזתי לצפות
ארץ קשוחה, דומני, היה השם שהעניק המפיץ הישראלי לעיבוד הקולנועי של האחים ג'ואל ואיתן כהן לספרו של מקארתי
לא צפיתי בו, בין היתר כי אחרי שקראתי את הספר לא ממש התחשק לי לצפות בעיבוד קולנועי שלו, מה גם שאמנם אני זוכר את האחים כהן לטובה על 'צומת מילר' 'ברטון פינק' ו'האיש שלא היה שם' וגם על 'אחי איפה אתה' אבל בשנים האחרונות דומני כי המרווח שנוצר בין סרטים טובים שלהם מקשה על הצופה לצפות בדריכות לצאת סרטם הבא אל האקרנים
הסרט האחרון שהזכרת הוא סרט קשה מנשוא אבל גם מכמיר לב בעת ובעונה אחת
שני רומאנים של ליאונארדו שאשא שמספר על כוחה המוחלט של המפיה הסיציליאנית בסיציליה
יומה של הלילית
לאיש כגמולו
יצא ב 1988 בהוצאת הספריה
http://en.wikipedia.org/wiki/The_Day_of_the_Owl
קראתיו מזמן עוד בראשית שנות התשעים
בסוגה דומה ראה ספריו של אנדראה קאמילרי
במיוחד מהלך הסוס
לא ספר כביר, אבל יש בו את היופי של עלילת מאפיה קטנה בתוך עולם כפרי סיציליאני מושחת מן היסוד
בנוגע לסעיף א' – צריכת אלימות תאגידית מרוסנת –
הכרתי איזה איש שבא מאמריקה לישראל לצורך שליחות כלשהי. הוא גר בבית דירות מפואר.
ובכל אחד משלושת חדרי דירתו בקעו תמונות וצללים ממסכי טלויזיה שכוונו לערוצי אלימות ואקסטרים. האיש הזה לא כיבה את הטלויזיות שלו אף פעם עד שהן מתו או יצאו מדעתן (הוא דווקא לא). אמיתי לגמרי.
אוי אמריקה, אמריקה. יצרנית הזבל הגדולה בעולם, מה יהיה אתה, מה?
היה לי מורה שישב שתים עשרה שנה במנזרים בסין ולמד טאי-צ'י
אחד הדברים החשובים שהוא למד אותי הוא שהאלימות היא תמיד הברירה האחרונה. ההפעלה של הידע בכדי להזיק היא המוצא האחרון והיא נחוצה רק כאשר היא באה לחסום את התהוותו של רוע גדול יותר וגם אז אין להתגאות בה אלא להתאבל עליה.
לצערי, התרבות המערבית, רואה לעתים באלימות בין הפיסית ובין המילולית ברירה מיידית ראשונית, כמעט אופצייה מקווה.
כאשר המטיפים לאי-אלימות לעולם נתפסים כיצורים רוחניים, שוליים, מעורערים, לא קשורים אל הוויית החיים, ולכן גם לא ממש רלבנטיים.
הברירה בין הדרכים היא נתונה לבחירתו החופשית של כל אדם. איני רואה ממש דרך שניתן להשפיע על התרבות ואפילו על אינדיבידואליים.
גם חינוך לטעמי לא ממש עוזר בזה, נחוצה מחשבה, הכרה ובחירה.
אבא סיקרא שכינויו היה בן בטיח היה ראש ביריוני ירושלים. בן בטיח היה אחינו של רבי יוחנן בן זכאי שטבע את האימרה תן לי את יבנה וחכמיה.
מרטין לותר קינג באי אלימות סלל את דרכו של ברק אובמה לנשיאות.
בספר הנהדר אדמה שחורה יש אזכור לשיחה בין אספסינוס לריב"ז אבל מי ששוחח עם אספסינוס באדמה שחורה לא היה ריב"ז
כאמור קרבת המשפחה הזאת כנראה הצילה את ריב"ז מדקירת חרב כאשר ביקש לצאת מתחזה כמת מירושלים הנצורה
באשר לספרה של נטלי, אני מקווה לקרוא בו בקרוב (אני נמצא בעומס עבודה יוצא דופן כבר למעלה מחודש) ונדמה לי שעתיד אני למצוא בו דברי חפץ
לצפות בנאומו של ד"ר קינג זה תמיד מרגש, אך מה שמשנה אדם אחד מן היסוד עלול להותיר אדם אחר אדיש לחלוטין, ועל כן , נכון הוא שיועצי תקשורת מבקשים להחיל תפישת עולם לפיה ניתן לשנות את התפישות החברתיות על ידי עיצוב דעת קהל. אני לעומת זאת מאמין כן בעבודה פנימית מהותית של כל אדם בכדיי למצוא את צביונו הייחודי. בחירתו של אובמה היא אירוע פוליטי משמח, אך אינה מעידה בהכרח על שינוי עומק בחברה האמריקאית, אלא אף עשויה לרמז על סלידה עמוקה מממשל בוש ומן הקו המדיני-כלכלי-חברתי שהוביל.
לא קראתי את הספר אבל גם את הסרט מניע הרוצח. ואם יש משהו שחרת את הסרט בזכרוני, זה דוקא הרגע שבו אתה מבין שגם הרוצח הוא דמות טרגית. שגם לו אין אפשרות לבחור.
אני מצטערת אם הניסוח קצת מעורפל, הסרט לא טרי בזכרוני. אבל קל (וצודק) לצאת נגד תאגידים, אבל בסופו של דבר אני מאמינה כמוך, שאין תחליף למודעות ולחינוך עצמי.
הסרט של האחים כוהן היה מאד קודר וגונו צהוב עכור של אובך, אבל במידה מסוימת הוא הזכיר לי את "הסמוראי" סרטו העצוב של מלוויל עם אלאן דילון, שגם גיבורו הוא רוצח שכיר, (סרט לבן לגמרי, אגב, על אף שצולם בצבע), ואת המוטו שמלוויל המציא לסרט, משפט שלקוח כביכול מספר עתיק שאינו קיים: "אין בדידות גדולה מבדידותו של הסמוראי, חוץ מזו של הנמר בג'ונגל".
ועוד משהו אחרון
זמן מה אחרי שראיתי את ארץ קשוחה פתחתי טלויזיה בלילה, בעיצומו של ראיון מצולם שערך איזה פסיכיאטר עם הרוצח השכיר האמיתי ששימש מודל לרוצח בספר ובסרט. ועל ידו הרוצח המצמרר של הסרט נראה כמו פודל חביב וחופשי.
והבנתי עוד יותר את העצב של הסרט, ושהתאגידים לא יעלמו עד שלא נזדקק להם בתוכנו.
שועי היקר, הניתוח היפה והמעמיק שלך את התימות המרכזיות בספרו ההוא של מקארתי, 'לא ארץ לזקנים', הוא שובה לב.
וגם ההשוואה המעניינת [שעד כה לא נדרשתי לה] לסופר העלום טראוון, הגרמני-פולני-כותב אמריקה [בגרמנית], היא נהדרת [בספריו המוזכרים ברשימתך וגם, ואולי ביתר-שאת
ב'אניית המתים' שלו, בחלקו השני של הספר].
ואגב, דומני שהסרט שנעשה, 'ארץ קשוחה', חוטא לספר. ראיתי את הסרט [לצערי], ולטעמי, רק סצינת הסיום דמתה-אולי-במשהו לספר.
לעניות טעמי, עיקר כוחו וייחודו של מקארתי אינו טמון רק בתימות
של סיפוריו, אלא בדרך שהוא פורס אותן, בריתמיות של כתיבתו, בעושר
המחצבים הנגלה מתחת לפני השטח הדלים-לכאורה.
במובן הזה, וסלח לי על שאני מקדים, דומני כי בספר 'הדרך' אנו מוצאים כמעט מקארתי חדש [לו העזתי, הייתי כותב 'אחר', במשמע כותב אחר.
מורכב יותר, מתוחכם יותר, רב רבדים].
הבה נותיר זאת כך, עד כי תבוא רשימתך ותחכימנו.
ותודה, שועי, על הפתיח.
הסיפור הזה מדבר גם על המיליטריזם, ואולי לא התבוננת בזה, ויש שם גם ביקורת אמריקאית לא אוניברסלית או סמלית.
הרוצח הוא פרי התיכנות של המלחמה הקרה, הסוכנות שנוצרה להגנה על האינטרס הכלכלי האמריקאי מפני התפשטות אידיאולוגית (הקומוניזם). פרי ביאושים אמיתי מאד אגב. גם שליח השטן בספרו של מיילר האחרון, הוא יוצא המודיעין האמריקאי, ולא בכדי.
הבחור השני, זה שבגללו מתחיל המרדף הוא יוצא וייטנם, על כל המשתמע מכך, ולא ניכנס לזה עכשיו. ונידמה לי שבאמת גם מפקד המשטרה (המספר ,והאיש הטוב, או "רוחה וליבה של אמריקה") או יוצא צבא, אבל מהדור המיתולוגי שלחם כביכול נגד הרעים, במלחמת העולם השניה, ואולי היה גיבור אולי זה מיתוס. בכל מקרה הוא "בוקר" כלומר לוחם עם אתוס, דומה מאס ל"טהורי הנשק" של הפלמח, שאסתי אוהבת לספר עליהם, לטוב ולרע.
גם הנושא של הסמים קשור להתפתחות סוכנות הביון המרכזית שהיא זרוע בטחון שנוצרה למערכה אזרחית (כדאי לקרוא על כך), ונולדה מתוך המודיעין הצבאי של מלחמת העולם השניה. סוכנות זו מסובכת בסחר בסמים עד מעל ראשה, ושינתה את פני העולם המערבי, את קרטלי הפשע המעורבים בממסדים הפוליטיים, הכל כאמור תחת הכסות "של המלחמה הקרה", זו שהכניסה את המושג של אזרחים לוחמים , של לוחמה אזרחית בעצימות נמוכה וכולי. כלומר צבא של התאגידים למען התאגידים, באופן רשמי.
אני יודעת שהנושא בארץ נתון במעין ערפל תודעתי, כיון שישראל בעצמה היא תולדה של המהלכים שבין סוף מלחמת העולם השניה, תוכנית מרשל, וחלוקת העולם לשני אזורי השפעה, והיא במניין החשוב של נכסי המלחמה הקרה. חלק מן המוטציות האנושיות קיימות גם כאן, בגלל הקשר שבין ישראל לבין אותם מנגנונים אמריקאים רבי עוצמה. כולל אותו רוצח רובוטי.
שותף להסתייגותך מן הממסדים הצבאיים, ועל כך כבר עמדנו בשיחות קודמות. אבל בניגוד לך אני עדיין סובר כי אפשר שיהיו במערכות השונות ם אנשים בעלי לב, וגם מוסריים באופן שאינו מציית באופן עיוור ובלא שיקול דעת לכל פקודה. בעברי הצהל"י נתקלתי בתופעות של נוולות וגם בגילויים אנושיים שמש לא היו מובנים מאליהם. עוד דבר, סב היה לי שהיה פרטיזן ביערות ליטא ויחד עם יחידת פרטיזנים משפחתית טבח באופן שיטתי ומאורגן בגרמנים. זוכר אני אותו כאחד האנשים הנפלאים שהכרתי מימיי על אף שמבחינות רבות היה אחראי ויוזם הרג שיטתי בגרמנים. ובאשר לפלמ"ח שהזכרת, אצטט את ישעיהו לייבוביץ ששירת כצלף בהגנת הרובע היהודי בימי המרד הערבי, לפיה כל מי שלחם ידע כי במידה והיישוב היהודי ייצא וידו על התחתונה לא יוותר ממנו שריד ופליט, על עמדה זו חזר לייבוביץ גם בחיבורים מאוחרים, ואיני זוכר כי הוא הלך שבי תודעתית אחר הפרופוגנדה הצהל"ית בטחונית במקומותינו, כך שכל דבר, גם מאבק ולפעמים למרבה הצער גם הפעלת אלימות נאולת, יש להבין מתוך הקונטקסט שלה
מלחמה רצח וכיו"ב הם ברוטאליות איומה
ולעתים מצערות, גם אם הם משמשים כמוצא אחרון אין מהם מוצא
מה שמפליא הוא שהחברות הדמוקרטיות המערביות מתעקשות לפתח ולהרחיב מבנים מעמדיים היררכיים העומדים בסתירה להנחת יסוד של שוויון וצדק חלוקתי האמור לעמוד חוקי היסוד של זכויות האדם
ועוד יותר, בימי הביניים כיבדו האוכלוסין על פי רוב נומוסים של כבוד הבריות ואחחריות הדדית אם כתולדה של ציות לחוק האלהי, לחוק המלך או למנהג האבות
בימינו דווקא מאפשרות הדמוקרטיות הקפיטליסטיות לשעבד את הפרט, באשר בעל המאה הפך פעמים רבת לשולחם של המחוקקים, ועוד יותר מטרתם של התאגידים אינם לכונן חיים מדיניים בין אנושיים יציבים ופוריים אלא לגרום לצרכן לצרוך ולצרוך להתחרות על סמלי סטטוס ועל מעמד חברתי-כלכלי
כל אלו לדידי הינם יסודות טוטליטריים במובהק
על אף המגמה הפדגוגית-רטורית משהו שיש בנאומים החברתיים-סוציאליסטיים הפזורים בחיבוריו של טראוון, הוא אחד מן הסופרים שמאוד השפיעו עליי
אניית המתים הוא אכן ספר נפלא
התחלתי לקרוא סוף-דוף את הדרך, כבר ישלי כה הבחנות, אבל אשמרן ברשותך לרשימה הכוללת
נידמה לי שהוא קושר בין הסיאוב שהולך ממלחמת העולם השניה (רעה הכרחית וכולי), ועד מלחמות הסמים של הסי.איי.איי בימינו אנו. עובר דרך וייטנם, נקודת ציון חשובה מאד של סיאוב.
כמו כן, הקונספט של המלחמה הקרה שטרם הסתיימה, הוביל לכאוס הנוכחי במידה רבה. מגינים השבוע באירופה תהו בשלטיהם מדוע לא פורקה ברית נאט"ו אלא הולכת וגדלה, הגם שמטרתה המקורית כבר נשכחה ונעלמה.
אני ערה למסקנות השונות שכל אחד מאיתנו הפיק ממלחמות שעברנו, אכן מאז הפרטיזנים ועד לחייל התאגידי במודיעין כזה או אחר, שכבר לא משרת את עמו אלא קריירה ואלימות לשמה, נפרש מרחק זמן ורעיון. כל דבר נרקב וכל דבר צריך לחדשו. גם את המיתוס והפרה הקדושה של הגנה צבאית.
כמובן, כבר סיכמנו בכל ארגון יש אנשים מכל סוג, אבל ישנה גם סוציאליזציה שאי אפשר לעמוד בפניה. והמחשבה שאפשר להיכנס לארגון מסויים, ולהשאר נקי, היא בעיני טעות קשה שאני משתדלת למנוע בכתיבה שלי, גם אם היא קוצנית ובועטת. אנשים קוראים ומפנימים פה ושם.
ממליצה לקרוא ספר "מישהו נפל" של חגי ליניק, בוגר השייטת הישראלית, שמתאר את הסוציאליזציה והאינדוקטרינציה די במדוייק. שומר נפשו ממש כך, ירחק מאד.
שדה הקרב השתנה מאד מאז הפרטיזנים שהלכו עם הקרבין לחפש גרמנים רעים ביערות. היום הנשק העיקרי הוא האדם.
מסכים כללית עם השגתך בדבר כניסה לקריירה צבאית ממסדית, זה נכון
זו אחת הסיבות שלא נשארתי בשעתו
וגם עם ההשגה האחרונה
מה שבכל זאת נותר במחלוקת היא טענתי שאין לי על מה לבסס אותה מלבד סוג של אופטימיזם- נאיבי חסר תקנה, כי גם בין עובדי מערכת הביטחון ייתכנו (מבחינת אפשרות) נקודות אור
קשה לי לראות את העולם לכתחילה כשחור לבן שאין בו אפורים או אפילו אנשים בנסיבות בלתי אפשרויות מצליחים לשמור על צלמם
אני רק תוהה אם יתכן בישראל ספר, אפילו מותחן קליל, שבו מוצגת כך (כמו אנטון הנחמד) דמותו של יוצא מוסד. וזה יכול ללמדך משהו על תרבות אירגונית וכל השאר.
סיכמנו, אפילו בס.ס. היו חסידי אומות עולם. אי אפשר לשער איך ישמור אדם על צלם. הכל אפשרי. מזכיר לי את "יהלום הדמים" שצפיתי בו לאחרונה, נגד הסיכויים, אדם עובר תמורה והופך אנושי ממש בנסיבות הכי לא הגיוניות. אפילו חרב מונחת על צוארו וכולי…אני בעד. אבל לא להכניס את הנפש לסכנה ידועה.
בואי נסכם את זה כך: אני מקבל את התפישה
לפיה התגייסות פעילה לשירות קבע במערכת הביטחון אפשר שתעמיד את נפשו של המגויס במבחנים ובדילמות אתיות קשות, ואפשר גם שבשל
מצבים המתארעים מעת לעת ובעיקר משום ההררכיה- הטוטליטרית הנהוגה במערכות צבאיות יתבקש המגויס להפעיל את כשריו השונים באופן שאינו עולה בקנה אחד עם האינטרס האנושי הכללי הרחב ביותר. ייתכן שבמצבים מסויימים ייאלץ לנהוג באופן שמעולם לא תכנן שמעולם לא בקש ואת תוצאות הפעולות האלה ימשיך מצפונו לשאת עד עולם.
ועדיין עשיתי צבא (אפילו מעבר לשירות רגיל), בין היתר, משום שחשתי כי השירות הצבאי הוא חובתי האזרחית, גם אם היא אינה אהובה עליי גם לא יקרה בעיניי כלל ועיקר
עוד דבר, אינני נוטר כלל ועיקר לחברים/ות שהחליטו ששירותם יקר בעינייהם מאוד ועל אף שטענת ההנאה שלהם משירות מילואים/קבע וכיו"ב משונה היא בעיניי אני מקבל אותה, גם בלי לחשוש מדיי לאבדן צלמם/כבודם האנושי
איך קובעים בכזו נחרצות ש-
"ספרו של מקארתי אינו יצירת מופת"?
מהי יצירת מופת?
אין לי כל קנה מידה אובייקטיבי להשיב לך על השאלה, גם איני חפץ לקבוע כאן מהי יצירת מופת ומהי אינה יצירת מופת. יש לי את דעתי על כך אבל היא ארוכה ומפורטת מכדי לדון בה כאן כעת, וגם אם היית כותב אותה לא הייתי מצפה שהיא תחייב מישהו מלבדי. לשם הבהרה, בעיני ספרו של מקארתי אינו יצירת מופת אלא ספר טוב ומעורר למחשבה, אם אדם אחר ירצה למצוא בו יצירת מופת
לא אתווכח איתו. אין כל טעם בכך