*
אמש חשבתי על השיר פָּטֶר נוֹסְטֶר של ז'ק פרוור.אמש התנגן בראשי, כעין המיה מתגברת בחלל הראש שורות הפתיחה של השיר ההוא: אבינו שבשמים הִשָּאֵר שם, ונִשָּאֵר לנו אנחנו על הארץ…' (תרגום: אהרן אמיר) וכמובן המשכו המוחה על עוולות האנושות ועל עוולות ההיסטוריה על שפיכות הדמים חסרת התוחלת במלחמות על קיום לאומים, וזאת לאחר שנמנים שם קודם לכן נפלאות הציבליזציה. אז כהרף עין עובר השיר אל המחאה הרושפת על שבירותה של הציביליזציה האנושית השבה ומדרדרת עצמה, בטענות שונות ומשונות אל שדות הקרב, בהם מושארים תמיד חיים צעירים, חיים שלא נחיו עד תומם. והנה דומני כי בשנים האחרונות הולכת ומשתנה תמונת הכוחות הלוחמים. אף העורף האזרחי בכל אתר הוא בבחינת כוחות לוחמים, וכל אדם מצוי באיזה שביב איוּם להיקלע לפעולת איבה או להשתתפות באירוע מלחמתי אלים.
והנה כאשר דפדפתי בספר התרגומים העברי לשירי פרוור נתקלתי בשיר פת שחרית, שיר ידוע למדיי, המתאר את פרידתו החפוזה האדישה משהו של גבר מחיי אוהבתו הנשארת מבכה את לכתו (הושר בין היתר על ידי קורין אלאל באלבומהּ אנטרטיקה בגרסת המקור הצרפתית). והנה פתאום (אולי בשל היום) קראתיו כשיר המתאר את האבדן החוזר- אותו חוות אלמנות או נשים צעירות, אמהות, אחיות, בנות שאבדו את אהובן/קרובן במהלך שירותו הצבאי או בפעילויות איבה, עת הן מעלות בעיני הכרתן רגע את זכרו וחשות שוב בקירבת יקירן, אולי בא לרגע לשהות שוב במחיצתן, לאיזו כוס קפה וסיגריה, וכבר חומק עובר, פניו אטומות, שכן אינו יכול לחיות עוד באמת. הנה מקיצות הן משרעפיהן ושוב מי שאבד אינו עוד עימהן, וההעדר והעצב הנורא בעיניים, הנעצמות מכוחו של מה שאינו נשכח וכבר אין לו תקנה.
איני חושב כמובן שהמלחמה כרוכה דווקא בסדר הפטריאכלי הנוהג ברוב החברות האנושיות, אבל אפשר שלו היה הסדר מטריאכלי היה המצב טוב יותר.קשה להינחם על אבדן, וכל משאבי האנוש המתועלים לצרכי לחימה וכל כלכלת הפְּגוּעִים, המנוהלות אי שם בתוככי מערכות הביטחון של מדינות, של לאומים, היא בעיה קשה ובלתי פתירה. לא אני זה שאשנה אותה כנראה. העולם ימשיך לבכות את מתיו, למנות אותם, לזכור אותם בנהי כן, ובד-בבד, להיערך לקראת יציאה לשדות הקרב העתידיים. מערכות צבאיות הן לעולם קיוּמיוֹת, והנצחונות בשדות הקרב מעמעמים את בכיים של יחידים: משפחות וקרובים, חברים וידידים, שנגזר עליהם לכלות ימיהם בגעגוע מתמשך, שלעתים נדחק מעט מחמת המולת החיים, ולפעמים לשעות, לרגעים, שב וחוזר, הופך לכאב נוקב. כל מה שיש לי ביום כזה הם כאבים, זכרונות והשתתפויות בצער. זה מה שעליי להביע. זה מה שעליי לתת.
נתן קפה
בספל
נתן חלב
בספל הקפה
נתן סוכר
בקפה בחלב
בכפית קטנה
בחש
שתה את הקפה-בחלב
והניח את הספל
בלי לדבר אלי
הדליק
סיגריה
סלסל סלסולים
בעשן
נתן את האפר
במאפרה
בלי לדבר אלי
בלי להביט אלי
הוא קם
חבש
כובעו לראשו
הוא לבש
את מעיל הגשם
כי הגשם ירד
והלך לו בגשם
בלי אומר
בלי להביט אלי
ואני אז תפסתי
ראשי בידי
ובכיתי.
[מתוך: משירי ז'ק פרור, תרגם אהרון אמיר, הוצאת עקד: תל אביב, ללא ציון שנת הוצאה, ללא מספור עמודים]
בתמונה: Margit Anna, Soldier, Oil on Cardboard 1946
© 2009 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
תודה גם על השיר של פרוור שהוא אחד המופלאים שכתב בעיני.
אני לומדת בחברותא שמתכנסת פעם בשבוע ללימוד פרקי מקרא ובשבועות האחרונים אנחנו קוראים את ישעיה. השבוע הגענו לנבואות החורבן על הממלכות השכנות. כמה פרעות יפלו עליהן מידי אלוהי צבאות. זוועה ממש. בכלל מה הקטע של אלוהי צבאות הזה? איך הוא מסתדר עם זה שהוא חנון ורחום רב-חסד ורחמים?
השופט חיים כהן שהיה דתי בצעירותו הפסיק להאמין ובתשובתו אמר "התאכזבתי מהקדוש ברוך הוא בגלל השואה שבאה על העם היהודי.
אחרים אמרו אלהים מת באושוויץ
קדם להם בהרבה אלישע בן אבויה שהיה מ 4 שנכנסו לפרדס ומומלץ לקרוא עליו בעיון
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%A2_%D7%91%D7%9F_%D7%90%D7%91%D7%95%D7%99%D7%94
אישית מעולם לא קניתי את תפקידו של אלהים שמעל בתפקידו כאשר לא הרג את סטלין או היטלר כאשר היו קטנים.
ואגיד בזהירות שמשתמע מעיון בפרק הראשון של היד החזקה לרמבם שאלהים לא משגיח על היטלר או סטלין.
וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה
אין בין ימות המשיח לימינו אלא שעבוד מלכויות בלבד
על הדברים
כלל מה הקטע של אלוהי צבאות הזה? איך הוא מסתדר עם זה שהוא חנון ורחום רב-חסד ורחמים?
הימים האלה (שואה, זיכרון ובכלל) קשים לכולנו, אבל דומה שלך הם קשים במיוחד. כל עולמך נשאב לאפלתם והופך אהבה (נכזבת ככל שתהיה) למוות. ואני חושבת שבאמת באמת – המַתָּנָה שלך הפוכה.
בני הקטן הוא קצת כמוך. עד גיל שנתיים – בכל פעם שהוא היה רואה או שומע מישהו בוכה, הוא היה בוכה בעצמו. הגננת היתה אומרת לו "זה הכאב של ההוא, לא שלך". זה לא מצא חן בעיני, עד שלמישהו איכפת… אבל גם לי לקח זמן לגלות מה צריך להגיד. בהתחלה הייתי אומרת לו במקום לבכות, תנסה לנחם אותו. וזו היתה שגיאה, כי היגון היה כל כך גדול שאיים למחוץ אותו. בסוף למדתי להגיד: בוא נסתכל ונראה מי בא לנחם אותו.
ועד שמישהו יבוא לנחם, שיר של עמיחי, שיש בו צער גדול אבל גם קצה קצהו של פיוס.
גשם יורד על פני רעי;
על פני רעי החיים, אשר
מכסים ראשיהם בשמיכה –
ועל פני רעי המתים, אשר
אינם מכסים עוד.
אכן יש במקרא לא מעט פסקות ופרקים מזעזעים ומציקים מאוד מבחינה מוסרית, המקשים על הקורא
את אותה שאלה ששאלת בסיפא, הפכה הפילוסופית היהודית צרפתית, סימון וייל (שהיתה קרובה מאוד אצל הנצרות הקדומה אך מעולם לא המירה את דתה, מפאת התנגדות לכ לדת ממוסדת)לטענה/האשמה לפיה אלהי המקרא (אלהי צבאות, הפוקד להרוג את שבעת העממים, את עמלק וכיו"ב) הוא המקור התרבותי לתופעת הג'נוסייד העולמית
עמנואל לוינס התפלמס איתה, כמובן רק כעשרים שנה לאחר פטירתה (הם לא הכירו זה את זו) בין היתר, על נקודה זו בספרו חירות קשה, ובו הראה עד כמה תפישות רבניות תלמודיות רחוקות מתפיסה של אלימות טוטלית, ומלחמת השמד
השאלה כמובן עומדת בעינה: וכמובן שמבט פנורמי על הספרות היהודית הרבנית והלא רבנית יעיד כי בכל דור ודור הושמעו קולות הומניסטיים, אוניברסליסטיים ושוחרי שלום ובצידם קולות סגרגטיביים (וגזעניים), פרטיקולריסטיים, ומחרחרי מלחמה/נקם ואלימות
אלו שני פנים העולים בבהירות זו או אחרת בכל מחשבה אנושית
מה הדבר מלמד על תפישת האל המקראית או הרבנית? אני משאיר את השאלה פתוחה. אך מניח אפשרות משלי, אשר כבר הוגים יהודיים בני ימי הביניים דיברו בה, והיא כי כל מה שאנו אומרים או מוסרים באמצעות השפה על האלהוּת הן מחשבות אנושיוֹת בכלים אנושיים
הרשה לי לכוון עוד
על אודות תורת ההשגחה המיימונית התלוי בקניין המושכלות (ההשגה השכלית) ובבלימת ההיזק שמטילות באדם תאוותיו ודמיונותיו, עיין במיוחד במורה הנבוכים חלק ג' פרקים י"א-י"ב וי"ז- י"ח שם
כל טוב
השיר של עמיחי הוא נהי גדול
לדעתי יש בו שיח מסוים עם שירו של חיים גורי 'שחורים' הדומה לו במבנה, לפחות לטעמי
אמת, יש בי נטיה להזהות עם הזולת (לעתים גם עודפת). עם זאת, היום הזה מדבר אליי מאוד, ברמת אנשים שהכרתי ושנפלו, ועוד יותר ברמת השפעת מלחמות ותוצאותיהן על שנותיי הראשונות
יפה כתבת,גם אני קוראת את השיר הזה עכשיו כשיר אובדן. ואני,ברשותך, רוצה ללכת עוד צעד אחד קדימה אל מעבר למקום הטבעי והמנחם של כאב, זכרונות והשתתפות בצער, אל עבר המקום שלא לוקח את המלחמה כמובן מאליו, כצו גורל או טבע או צו אלוהי כפי שציינה נטלי בצדק רב, אל המקום שבו, בעיניי, ביום הזכרון אנחנו מצווים לזכור את המתים, כמובן, אבל גם מצווים לזכור שהדבר בידינו, המלחמות הן מעשה ידי אדם ולא מעשה ידי שמיים ובידינו האפשרות, הזכות, החובה והייתי אפילו מרחיקה לכת ומוסיפה גם המצווה, לעצור ולהפסיק אותן.
ההערה של אהרון לנטלי על אלוהים והשואה נפלה אצלי על אוזניים קשובות, כי רק שלשום נודע לי מפי סבתי האהובה שאחיה האהוב ז"ל (שעליו ועל מותו ב-48' כתבתי כאן http://www.notes.co.il/tali/43677.asp ), הגיע לאירופה כחייל בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי (לצד גיסו, סבי) ואחרי שראה את המחנות המשוחררים זרק את הכיפה והתפילין- הוא לא היה אדם דתי אבל הלך לבית הכנסת והניח תפילין כל יום, עד אז.
ומרית- ליבי יוצא אל ילדך הצעיר ואל ליבו הרגיש ואני לא יכולה שלא לחשוב על מה שכתבת לגבי אופיו של המבוגר המסתתר בילד. איזה ילד יש לך!
תודה על שם התואר החדש. דומה כי לא רק ששכחתי לקחת איתי למסע הקיום סוודר (לימים קרים), אלא שאני מתעקש שלא להכיר בקיומם של סוודרים היכן שהוא.הרבה כבר אמרו לי כנראה בצדק שאני לא יודע איך לשמור על עצמי, אבל זה דווקא הולך ומשתפר עם השנים.
לגבי עזיבת הדת
את אותו המהלך ממש עשו יהודים רבים לאחר השואה
כשם שרבים בכל זאת לא התייאשו מקיום המצוות
בודאי שהמלחמות הם באחריות האדם, לגמרי
אני איני רואה את האל כמשגיח על ההיסטוריה
מובן שאיני סובר כי אדם שעלה על אוטובוס בשעה שנמצא בו מפגע, אשם בדבר מה או לא ביצע דבר מה כפי שהיה אמור. תפישה כזו רחוקה ממני מאוד
והיא מובילה להרבה פרדוקסים, שאין השכל סובלם
קצת מאוחר אבל בכל זאת – ראשית, יפה ומרגש כתבת. ושנית, אנקדוטה קלילה משהו שקשורה בשיר פת שחרית (מקוה שאיש לא יראה בכך טעם לפגם אחרי פוסט שכזה)- בעודי סטודנט, נהגתי לתקן את מכוניתי (לעתים תכופות, למרבה הצער) במוסך של ערבים בשכונת ואדי ג'וז. יום אחד, בעודי ממתין למכונית שתתוקן, ניגשתי למטבחון להכין קפה (כאמור, הייתי מגיע לשם לא מעט, הייתי כבר בן בית…) ושם בינות מגזיני הרכב ולוחות השנה עם הצעירות המעורטלות, תלוי לו המקור והתרגום העברי של השיר. ניסיתי לברר מי תלה ואיך, אבל ללא הצלחה.
האפשר, שמישהו מואדי ג'וז וסביבתהּ, הקדים אותי בכמה שנים בקריאה הפרשנית של השיר, כמוסב על שכול חסר נחמה?
בכל אופן, נסיתי להתקשר בשבוע שעבר, ולא הגעתי לשום- מקום. שמא מספרך הוחלף?
והמספר נשאר אותו דבר
זה כנראה אומר שהמספר שאצלי אינו מדויק