Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for מאי, 2009

*

  לרגל חג מתן תורה, העומד בפתח, ולציון עוד סיבוב במחזור הזמן, שהריי בכל שנה ושנה חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא קבל את התורה בתוך העם שחנה מול ההר. עם שנאמר בו 'ויחן-שם ישראל נגד ההר' (שמות י"ט, 3) ולא 'ויחנו' לציין כי עשו חניה אחת, מאוחדת, מלוכדת והרמונית מול ההר, החלטתי להביא כאן צמד מקורות העוסקים לדידי במתן תורה ובתלמוד תורה, כחיפוש ותיוּר, אשר יש בו מטעמו של האין סוֹפי, ואשר אין האדם מצליח להגיע לכדי תכליתו או אחריתוֹ, כי אם תמיד שומא עליו לראות את עצמו כאילו עדיין הוא עומד בראשית השוּרה (עם קטני התלמידים ואחרוניהם) או באמצע השורה (במחיצתם של תלמידי החכמים), עליו לנסות ולגלות את התורה כפי נפשו הייחודית- כשריה, טעמיה, מגבלותיה, ובלבד שישמור על הפס הדקיק שבלב,המפריד בין טוב לרע, זוהי, אליבא דמירב המקורות שיובאו להלן (וכפי שאני קורא אותם), קרבת האלהות המיטבית האפשרית לאדם: חשיבה מטפיסית ורגישות אתית.

 

1

 

בכאן גילה לנו מעלות התורה הקדושה שהיא 'ארוכה מארץ מידה' (איוב י"א, 9). מי גדול לנו ממשה שהיה בסוף ימיו במדרגה היותר גדולה בעוֹלם, מה שאי אפשר בחוק השכל האנושי להשיג, אפילו הכי אמר: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא' (דברים ג', 23), דהיינו: קודם מותו, שהיה נקרא אז איש האלהים (דברים ל"ג, 1), מה שלא היה כן כל ימיו, דכתיב ביה: 'משה עלה אל האלהים' (שמות י"ט, 3); ועתה על במעלה גדולה נקרא: 'צדיק מושל ביראת אלוהים' (שמואל ב' כ"ג, 3) לכן נקרא איש האלוהים, אפילו הכי אמר 'אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת היד החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורֹתיך' (דברים ג', 24), עדיין היה דומה בעיניו כאילו התחיל להשיג השגת אלהים, דומה בעיניו כאלו לא בא לשום השגה בחכמת התורה. ולכן אמר 'אעברה נא' (דברים ג', 25), שלא נתכוון לאכול מפריו, רק להשיג השגות העיוניות ושכליות בתורה, ועל זה אמר 'ואראה את הארץ הטובה' (שם,שם), כההיא דאמרו ז"ל: 'אֲוִירָא דְארץ ישראל מָחְכִּים' (בבלי בבא בתרא דף קנ"ח ע"ב), ושם יבוא להשיג סודות התורה.

והשיב לו הקדוש ברוך הוא: אתה חושב בדעתך שעדיין לא השגת בתורה כלוּם, ואין אצלך רק התחלה בלבד, אינו כן, כי רב לך השגות של שלמוּת השכליוֹת, השגת בתורה ואל תוסף להשיג עוד, כי כֹל מה שאפשר לשכל האנושי להשיג- השגתָ. ומזה הטעם כותבים בספר תורה 'והנה דרש דרש משה' (ויקרא י,9) מלת דרש אחד צריך לכתוב בסוף השִיטה, ודרש שני בתחלת השִיטה, להודיע לאדם שאין קץ וחקר לדרשות התורה וסודותיה, כשהשלים האדם הדְרַש והוא חושב שכבר השלים ההשגה ובא עד סוף תכונתהּ, חוזר ומתחיל בראשית, לכן מלת דרש שני בראשית השִיטה לאחריה להודיע שהוא מתחיל בראש. וזה אנחנו יכולים ללמוד ממשה, כמו שאמרנו, שבעֵת ההיא היה משה בסוף ימיו ואמר לקדוש ברוך הוא 'אתה החלות להראות' (דברים ג', 24) שהוא עומד בהתחלה כאילו לא למד כלום, וטעם הדבר: והנה מִלָת שר"ף, שר"ף בסוד שישים ריבוא פרצוּפים יש בעולם, כנגד ששים רבוא אותיות התורה, וכן יש לכל אות בתורה גם כן ששים רבוא פרצופים ששים רבוא פשטים, מזה הטעם קיימא לן כרב אשי [= אמוראי בבלי, דוֹר שישי, המאה השישית לספירה, ש.ר] במנחוֹת פרק הקוֹמץ (בבלי מנחות דף ל ע"א), שצריך לכתוב 'לעיני כל ישראל' (דברים ל"ד, 12) בספר התורה באמצע השיטה דווקא, להודיע שסוף התורה אין לחקור, לכן היא באמצע השורה להורות לנוּ שלא בא עד תכליתה וסופה של תורה. 

[ר' נתן בן שלמה שפירא מקרקא (1591- 1633, פולין, תלמיד חכמים ומקובל), ספר מגלה עמוקות: רנ"ב אופנים על פרשת ואתחנן, בני ברק תשנ"ב, אופן תשיעי,  דף ו' ע"ב- דף ז' ע"א]

 

אם ישתדלו א/נשים בתורה כפי נפשם הייחוּדית של כל אחד ואחת, אם ילמדו מעט יכוונו ללמוד הרבה, ואם למדו כבר רב והשיגו לרוב, יכוונו כאילו הינם/ן בראשית דרכם/ן בלבד ויידעו כי לעולם לא יגיעו אלא לאמצע השורה, שאין אשר בא עד תכליתהּ ואחריתהּ של התורה. ויתנו אל ליבם/ן, כי שישים ריבוא פרצופים עמדו לפני הר סיני וכל אחד גילה בתורה פנים בהתאם להשגתו ולהכרתו וכשריה, וידעוּ כי כל אות ואות בתורה יש בה ששים רבוא (שש מאות אלף) פשטים, רמזים לאין חקר, דרשות אין מספר, סודות לאין קץ; על כן 'ארוכה מארץ מידה', ועל כן, אף משה, איש האלוהים, לא השיג, כי אם תחילת ההשגה בחכמת התורה, ולא הגיע אלא לאמצע השורה.

*

 2

*

 

לֹא אֲרַחֶף בֶּחָלָל

מְשֳלַּחַת כֹּל רֶסֶן

פֶּן יִבְלַע עָנָן

אֶת הַפַּס הַדַקִיק שֶבְּלִיבִּי

שֶמַפְרִיד בֶּין טוֹב לְרָע.

אֶין לִי קִיוּם

בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקוֹלוֹת

שֶשָמַעְתִי בְּסִינַי.

*

[זלדה (שניאורסון- מישקובסקי, 1984-1914), שנבדלו מכל מרחק: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1984, עמ' 14]

 

*

את המצוקה הקיוּמית הזאת, המתנוססת לה בהכרה, כסימן שאלה אין סופי, לאמור: 'הוּא שומע?'- מחליפה לרגע סוג של ודאוּת רגעית סובייקטיבית מאוד, הקלה ורווחה, תפנית נשימה, הנה היא כבר מאחורי כתלינו מציצה אל חרכי ההכרה, חיוך חולף מסתמן על הפנים, המקווצות ממדווי היום. העייניים מאירות אף הן לאמור: 'הוא שומע' [ובהדהוד פנימי 'הוא שומע-הוא שומע- הוא שומע', כמו: 'משה ידבר והאלהים יעננו בקול' (שמות י"ט, 19)]. אף שאין עדוּת לָהוּא השומע, אמירה כגון 'אין לי קיום בלי הברקים והקולות ששמעתי בסיני' היא מעמד הר סיני בפני עצמה שבהכרה. גם הפס הדקיק שבלב שמפריד בין טוב לרע הוא מעין זה ( ויש הגורסים, כי בכמה מכתבי היד כתוב כאן: בדיוק זה).

זה  אינו Credo, אני-מאמין. זוהי הצהרה קיומית של משוררת הבוחרת לחיות לנוכח הציווי האלוהי. אותו רסן שהמשוררת נוטלת על עצמה אינו מכוחו של המצווה, הכופה עליה הר כגיגית. זוהי בחירה אנושית לדעת ולהכיר כי יש ביכולתו של האדם לסור מרע, ולעשות טוב, או למצער: להשתדל בכך בכל ליבו, נפשו ומאודו.    

 

בתמונה למעלה: יצחק פרנקל-פרנל, הדרך לצפת, שמן על בד, ללא ציון שנת יצירה. 

© 2009 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

1

 

'אם כך העמים שנכבשים בידי צבאות רומא צריכים לחוש בני מזל על שהם נשלטים בידי עם ברוך כשרונות כזה' אמר פוליביוס בכובד ראש. בני משפחתו, שהכירו היטב את רגישותו, החלו לחוש אי נוחות טורדת. הם אינם רוצים לחלוק את עלבונו- עלבון המהגר שלעולם יחוש זר בתוך ביתו שלו. מלבד זאת, הם נולדו כאן, הם גאים במולדתם. מה להם ולארצו הנידחת והמושפלת של אביהם, שהיתה אמנם חשובה מאוד, בלי ספק, אבל לפני עידן ועידנים.

[נטלי מסיקה, אדמה שחורה, דופן הוצאה לאור: ראש פינה 2008, עמ' 61].

 

נדמה היה לי באותה שעה שהים, הרקיע, היבשה, המקום והשמות מתערבבים בחזרה לתוהו ובוהו גדול שטרם הבריאה. שאין לי לא ארץ, ולא בית ולא שֵם, ואין נפש שתדאג לי בעולם כולו [שם,שם, עמ' 286].

 

אל כתיבתהּ של נטלי מסיקה (סופרת,ד"ר לארכיאולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב)התוודעתי לראשונה כאן ברשימות.כמה מרשימותיה לדידי, הינם סיפורים קצרים נוגעים ללב ומעוררי מחשבה, המיטיבים לפרוט באופן עדין את פניה הרב-גוניים והרב-קוליים של החברה הישראלית.דומני כי מסיקה מיטיבה ברשימותיה לרשום, אם ברשומי פחם גרעינים ואם בצבעי שמן מילוליים, את ההמיות העדינות, המורכבות,השבריריות של החיים הישראליים ושל זכרונות משפחתיים רחוקים בזמן וקרובים אצל הלב,כך שהאתר שלה הפך לאחד מן החביבים עליי. מבחינה זאת, ציפיתי זמן מה לקרוא את ספרה אדמה שחורה,המוצג על גבי כריכתו האחורית כרומן היסטורי (עלילת הרומן מתרחשת ברצוא ושוב בין השנים 67 לספ' ועד ראשית המאה השניה,בין יודפת, פומפיי וקפואה). ברם, לטעמי הגדרה ז'אנרית זאת, חוטאת לחיבור,אשר לא במפתיע, לדידי, הינו יצירה ספרותית הומניסטית רגישה, החותרת להביע את פניו המגוונות של המין האנושי, ואת האופן בו הזיכרון ההיסטורי- הלאומי אינו מוכרח לקרוע את האדם הפרטי מעם כלל האדם, אלא שהוא כעין נתיב/ערוץ שבהכרה העשוי לפעול במקביל להבנה העמוקה לפיה בני האדם, תהא השונות ביניהם גדולה ככל שתהיה, עדיין מונָעים מתוך אותם, רגשות, מחשבות ממש, משפחת האדם- ולפיכך כולהּ ראויה היא לחיבה ולחסד בכל אתר.

את מסעם של מרים העובר דרך יודפת, פומפיי וקפואה; את מסעו של יהודה, בנהּ של מרים, העובר בין איטליה ובין יהודה; ואת מסעו של יוליוס פוליביוס העובר בין יוון לרומא ולפומפיי, ניתן להגדיר כך- מדובר בשלשה פליטים, מהגרים. האחד מרצון, האחר מחוסר ידע, והשלישית מחמת חורבנים תוכפים בהפרש של שתים עשרה שנה, המובילים אותה ממקום למקום. דומה כי אין ולו דמות אחת בספר כולו שאינה מיוסרת מפני אבדנים, ציפיות שנכזבו, מאורעות פוליטיים, ואיתני טבע הבאים על האדם ומנערים אותו מכל ביטחונותיו וידיעותיו שוב ושוב, ואיו לו אלא לנסות להתמיד ולשמור גם בתנאים הבלתי אפשריים ביותר על אנושיות עדינה, רבת- פנים ומורכבת, ועל אמונו ברוח האדם, ובמשפחת האדם. המחברת גם מיטיבה לשזור את מסעות גיבוריה בשלל דמויות משנה ולהעניק אף להן פנים ומנעד רגשי נרחב. ספור שברונן של משפחות גדולות (זכאי, פוליביוס), אינו רק סיפורן של המשפחות הביולוגית אלא גם של האנשים המלווים- מקיפים את המשפחות, באופן החותר להדגיש את האחווה הבין אנושית העשויה לשרור גם מעבר להבדלים כלכליים, מעמדיים, אתניים, אינטלקטואליים וכיו"ב.

במיוחד, יודפת של נטלי מסיקה,הנה מעין משפחה אנושית גדולה ומלאת אחווה, המובלת אל חורבנהּ על ידי החלטותיהם של הגורמים הדתיים והמדיניים בירושלים הרחוקה, ובעידודו הנמרץ של המפקד הכהן הצדוקי האריסטוקרט,הממונה לנהל את המרד ברומאים בגליל, יוסף בן מתיתיהו (יוספוס פלביוס), המוביל את העיר אל שדה המערכה, ואז נוטש אותה בבוגדו בתושביה ובהובילו את הרומאים לתוכה (זוהי אגב, תזה ספרותית, אבל היא הגיונית מאוד גם מבחינה היסטורית). אין מחשבותיו של יוספוס נסבות אלא על טובתו האישית בלבד. לעומתו, יוליוס פוליביוס מצר ובז בליבו לניכור, להתנשאות ולסיאוב של עשירי פומפיי, אשר לדידו חלחלה אל תוך משפחתו האריסטוקרטית. והנה הוא ילך ויגלה כי אותם הדברים להם הוא בז חלחלו גם לתוכו. בסופו, דווקא יימצא פוליביוס נוחם ומשענת ואהבה במשפחתו הוא, מעט מאוחר מדיי. הוא ייפרד מן העולם, כמי שלא הצליח אי פעם, בעיני עצמו, להפוך לבן בית בפומפיי, אבל הצליח באחריתו לאהוב ולקבל את בני משפחתו, אשר בחרו בחיי אצולה רומאיים לכל דבר ועניין. 

 

2

 

שתיקה כבדה עמדה באויר החצר. לא העזנו להפר אותה בהסבר מוצדק ככל שיהיה. המבטים שאך לפני רגע יקדו בלהט נעורים וכחני, הושפלו, התכנסו פנימה, ביקשו להצטמצם בוודאות השבירה והכנה שבדבריו הכואבים של הרב הנערץ. בדממה, גלגל בחזרה את מגילותיו, עטף אותן בבד פשתן עבה ואסף אותן לחיקו כמו היו עולל אהוב ורך. התבוננתי בו, וליבי יצא אליו. נתון למחשבותיו, פניו העטורות זקן לבן התכרכמו בכובד העצבות הגדולה שהעיקה על חזהו השברירי, החלש. התמלאתי תוגה. ביום מן הימים יומו יבוא והוא יסתלק מן העולם. הצעירים חרדים לחייהם של הזקנים יותר מאשר אלה חרדים לחייהם שלהם. אני זקוק לנוכחות שלו, לנוכחות של כל האנשים החכמים האלה. איני מוכן לחיות בעולם שאין בו זיכרון [שם, שם, עמ' 109]. 

 

 הואיל ואיני רואה באדמה שחורה, בראש ובראשונה, חיבור היסטורי, אף לא Fiction הנסמך על גבי עדויות היסטוריות מלומדת בלבד, אני נמנע גם מלהציב אותו בצדם של רומנים שעסקו באימפריה הרומאית של המאות הראשונה והשניה לספירה. מבחינת מה: בעושר האנושי-הומניסטי, בחתירה אל המבנים האנושיים העומדים לכאורה בשולי ההסטוריה (תרבות המוּנעת על ציר זמן תימטי) אבל עמוקים ממנה, דומה בעיניי נטלי מסיקה, כעין קרובה-רחוקה, של סופר הסרבי-קרואטי דנילו קיש (נפטר 1988, בן לאב יהודי), שלצד הטרילוגיה המשפחתית הנהדרת שלו (גן, אפר, שעון חול, מצוקת נעורים), הותיר אחריו מספר קובצי סיפורים קצרים(אנצקלופדיה של המתים, מצבת קבר לבוריס דוידוביץ') בסוגה אותה כינה Faction, כלומר: Fiction (בדיון ספרותי) המבוסס על Facts (עובדות הסטוריות), ואריגתן אלו באלו. אפשר לומר כמובן כי קדם לקיש חורחה לואיס בורחס. ברם, ההבדל בין בורחס ובין קיש, הוא בין אינטלקטואל מודרניסטי, אשר התחנך במחצית הראשונה של המאה העשרים,היוצר את הספרות- המקורית- המלומדת כיצירה אינטלקטואלית, המציעה פרשנויות חדשות לאירועים היסטוריים, כתבים קלאסיים או זויות הסתכלוּת חדשות עליהן, שיש בהן בכדי להסעיר את מחשבותיו של הקורא (סחרור מה שיש בו מן הטעם של האינטלקטואליזם המנוכר); ובין קיש, הפועל בעצם בתוך אותה החצר, אך גדל והתחנך בצל מלחמת העולם השניה, שואת העם היהודי ורצח אביו על ידי הגרמנים, ומעולם לא הצליח למצוא מזור לשבר. בסיפוריו שומעים כל  כל העת לב אנושי פועם ברקע, וכל מצוקה, עוית כאב, וכל מה שנוגע לאנושי העדין, נמסר לקורא, עד אשר נדמה כאילו קיש מנסה להפעים את התבוננותו של הקורא על האדם, ובמיוחד על הפנים הבלתי משתנים באדם, השותפים לבני כל התקופות והעמים. קיש אינו חושש לרגש את קוראיו, גם אם אינו רגשני. דוגמא אופיינית לסיפור נפלא של קיש הוא הסיפור כבוד אחרון (אנצקלופדיה של המתים, סיפור שני), המתאר את מסע הלוויה של יצאנית בשם מארייטה בעיר הנמל האמבורג בשנת 1924, בו משתתף המון עם. רובם התארחו אצלה. על קברה סופדים לה על אהבת האדם הגדולה שלה ומלווים אותה בכבוד מלכים בתהלוכה שאינה שכיחה ברחובות האמבורג, הסיפור נחתם באבחת כאב פתאומית שחש אחד הנוכחים לאחר ההלוויה, ובו עולים בתודעתו לרגע, חיוכה, וצללית פניה של מארייטה. אהבה דומה רוחשת מסיקה לדמויות הפלבאיות בעלילה העבדים והשפחות בפומפי, פשוטי העם של ציפורי ויודפת. מי שהודרו גם מן הספרות הרבנית או תוארו כעמי ארצות הופכים (למשל הסוגיות העוסקות בהבלותם של עמי ארצות במסכת פסחים מן התלמוד הבבלי) על ידי המספרת האמונה לדמויות אנושיות מורכבות, ומלאות חסד חמלה. כל אלו שימחו אותי מאוד, משוּם שלא ציפיתי למצוא ממשיכת דרך אפשרית לאחד הסופרים האהובים עליי במאה העשרים והנה כי כן מצאתי. אני מקווה מאוד כי נטלי מסיקה תפנה בקרוב לחיבור ספרהּ הבא, משום שאוהב אני את  שמצליח להאיר את פני האדם, ובמיוחד את אזורי הצל, הנתנים להשכחה ולדחיקה. גיבוריה של מסיקה אינם 'גדולים מן החיים'- הם החיים עצמם, והיא כה מיטיבה להחיותם, להפעים רגעי חיים קטנים מלאי נשימה, עד שדמויותיה מצליחות לא לגעת ללב בלבד, אלא להקרין מתוך עולמן על חיי הקורא, המוצא את עצמו נקשר אליהן משום שהן מבטאות מנעד רגשי מורכב ועדין גם יחד.

 

3     

 

חשכת הלילה הלכה והתפזרה, אור צח וסמיך כחלב נמזג מבעד לחלון ונשפך בחלל החדר, השפיע חסד על גופי הדרוך, ועל גופהּ השברירי המוטל במיטה, חסר אונים, ממתין ומיוסר. אינני יודע אילו חיים יכולים היו להיות לי ומי יכולתי להיות, אבל זאת אני יודע: לפני שנים רבות, אני העולל בחרתי בחיים ובחרתי בהּ- ושמא בה ובחיים- אינני יודע מה קדם למה. אני חוזר ובוחר בלב שלם במה שנגזר עליי לבחור [שם,שם, עמ' 330].

 

וילהלם דילתיי (Dilthey, 1911-1833, הפילוסוף הגרמני, מורו ורבו של מרטין בובר. אחד הראשונים להקדיש ספר לחקר האוטוביוגרפיה הספרותית) דרש מתלמידיו הזדהות רגשית מוחלטת עם מושאי מחקריהם, בניגוד מובהק למה שהיה מקובל בעולם המחקר המדעי הגרמני של ראשית המאה העשרים. בנוסף כתב דילתיי, כי 'זה שחוקר את ההיסטוריה הוא זה שכותב את ההיסטוריה'. מובן כי לשיטתו, מי שחוקר את ההיסטוריה מתוך הזדהות ומעורבות רגשית עמוקה ומגלה את פני האדם של מושאי מחקרו, הוא שזוכה להעמיד יותר מאשר מחקר שהוא ארכיב של ידע, חיבור שהוא פריחה מחודשת של חיים וזיכרונות, שנעלמו מן התודעה האנושית וקולם נאלם. דומני אפוא כי נטלי מסיקה אמצה את עמדתו של דילתיי, וכארכיאולוגית וחוקרת שהשתתפה בחפירות ביודפת ובפומפיי, בכרה לעבד את רשמיה מן המחקר ומן החפירות באופן החורג מן המיון והקיטלוג של הממצאים באתרים; מסיקה מנסה להחיות את הערים החרבות, בכח הסיפור, כאילו רק נעלמו מן העין, כאילו מצויות הן אי-בזה בזכרון האנושי ויש לשוב ולהחיותן. הזיכרון הוא נפש- לא יד זיכרון, כי אם דבר מה שניתן לעוררו בכל עת, להקים ערים מעפרן. אחד הדברים שמשכו את לבי היא ההזדהות העמוקה של המחברת עם גיבורתהּ מרים, עם אביה- זכאי, סבתהּ- מימי, בת דודתהּ-שלומית, כאילו במשפחתהּ מדובר, שכן הקרבה האנושית שהיא יוצרת בין הדמויות היא כה עזה, עד שדומה היה עליי כי במשך הכתיבה ראתה המחברת עצמה כמשתתפת-צופה באותה משפחה יודפתית, אשר תוכה רצוף אהבה.

כאן ראוי להעיר, על חיסרון קטן, שמנקר את העיין אבל עתים הופך לייתרון, והוא נטייתה של מסיקה לשלב בכמה מן הדיאלוגים מלים מודרניות עדכניות למדיי (למשל 'תהליך היסטורי' בשיח בין חכמים מן המאה השניה). ניתן להניח, כי עורך ספרותי באחת מן ההוצאות הגדולות היה טורח לנכש מיד את המלים הללו מן הטקסט. אבל עד שסיימתי את הקריאה הפכו דווקא אותן מלים לייתרון מהותי בעיניי. הן מקרבות את הקורא לדיונים ותובעות אותו להציץ בעלילה שלפניו מתוך אנלוגיה מתמדת אל המציאות הישראלית, ולקולות השונים העולים מתוך החברה הישראלית של ימינו, שאפשר שאינם רחוקים מאוד מן הקולות הרחוקים-השכוחים ההם. ושוב, אליבא דדילתיי, מסיקה דומה שמגשימה או מדובבת את משאת נפשו של יהודה מקפואה, אחד ממובילי הסיפור: כתיבת היסטוריה אלטרנטיבית של יודפת, הקרובה אצל הלב ואינה מהווה גופי ידע ממוינים ומקוטלגים, כממצאי חפירות. 

 

4

 

מה הם רוצים הטיטנים, מה הם באים לערער, מדוע הם זועמים כל כך על בני התמותה, שנדמים בעיניהם לגרגרי אבק. ליצורים קטנים וחסרי חשיבות בעלי יומרות גדולות להבין ולדעת הכל? הטיטנים מסורבלים וגסים. הם צועדים לקראתם ברגל כבדה, קוראים תיגר גם על האלים הנשגבים שבאולימפוס. האם בני התמותה אינם מבינים שאלי השיש האדישים אינם רואים אותם כלל? אבל בני האדם בשלהם. מתחננים אליהם, שוטחים בפניהם את בקשותיהם הקטנות, הנלוזות.  האלים העתיקים קמו והם עומדים להפוך את הקיים על פיו. הם מאסו בכללים שנכפו עליהם לפני עידן ועידנים, כשזאוס הצליח בערמתו לחטוף את השלטון מידם; כללים המאדירים טוב, יופי ומתינות, ובעיקר מאסו במלחמות הבעלוּת האינסופיות על אמם הרחומה, הזקנה. מנוי וגמור עמם להוכיח לכול את כוחם הרב, שיונק את עוצמתו ממעמקיה האדירים- מעמקי אין חקר שחורים העולים כעת לעבר המעטפת הדקה ומתפרצים החוצה בסילון ענק של אפר ואש,  סילון זועף, חסר רחמים, הנוקם על השגיונות כולם, על הגאווה, על הגדלות המדומה, המגוחכת [שם, שם, עמ' 196]

 

יש לשים לב לביקורתהּ של מסיקה כלפי מיתוסים ואתוסים.במיוחד כלפי מיתוסים לאומיים אלימים (מלחמת הטיטאנים באלים האולימפיים,מלחמת בני אור בבני חושך);ההצגה הדואליסטית של המין האנושי כמחולקים לטוב ולרע אונטולוגיים היא אליבא דמסיקה,ראשיתם של אסונות מתרגשים.ההפרדה הזאת, החלוקה ההירככית בין מעמדות, ובין אנשים מסוגים שונים, הנמדדים על פי מיתוסים סקרליים, מאמללת את האנושות ודרכה להוציא לבסוף עמים למלחמות שמטבען מסתיימות בשפיכות דמים, בשכול ואבל.

כאשר נפשה של מריים היודפתית נקשרת בנפשו של אלחנן בן דודהּ, המצטרף לקנאים הלוחמים ברומאים בכל חלקי הארץ, היא אינה נקשרת אליו משום האידיאליזם הדתי-פוליטי שלו אלא משום האידיאליזם- החולמני והרגיש שלו. מקווה היא בלבה כי תצליח להניאו מדרך המלחמה, אך לא עולה בידהּ. לבסוף, מזהה מסיקה את אלחנן עם אחד מסיפורי הגבורה שנקשרו במצור יודפת (זוכר אני כי כבר כאשר קראתיו לראשונה בילדותי, באיזה עיבוד ספרותי שהתבסס על יוספוס הוא הותיר בו רושם רב). בקשתהּ של מרים מבנהּ כי ישיב את עפרהּ ליודפת ויטמנה על יד נפש (ציוּן קבר מסומן) שהקימה לאלחנן, יש בו יותר מאשר סגירת מעגל רומנטית. יש בו את הטרגיות הקשה של אשה שנאלצה לוותר על אוהבהּ מפני בחירתו באידיאולוגיה הלאומנית- פוליטית-דתית, על פני חיי שלום ורוגע, וחיי משפחה מאושרים וארוכים, גם אם בשולי החברה והחיים, ללא הדר של גיבור חייל ומושיע העם. יפה בעיניי גם כי מסיקה בחרה לכנות את התככן השני, יד ימינו של יוספוס, בן גביר (מה שמעלה הדהוד מה לנעשה במקומותינו כעת). הגאווה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. בין אם נוגעים הם במידות הנוגעות לאדם הפרטי, ובין אם נתלות הם במיתוסים ובאתוסים הלאומיים המכוננים, בין אם אדם בוחר לראות בעצמו שלוח האלהות עלי אדמות ובין אם הוא רואה בעצמו מושיע העם. האחרית תהיה טרגית, כאחריתם של מעלי אש זרה. ואת תוצאות החורבן והשריפה, יאלצו הנותרים בחיים לשאת בליבם בכאב עמוק שאין לו נחמה.   

 

5

 

'אדרבה, צא ולמד יהודה, צא ולמד' מהר רבי יוסי לתקן את רושם דבריו הקשים של חברו. 'אבל עשה זאת מתאוות הלימוד עצמו, מתאוות הרצון להעמיק ולהבין ולא כדי להטיף מוסר לאחרים. חקור את מה שאתה רוצה לחקור, כתוב מה שאתה רוצה לכתוב משום אהבת החכמה, ולא על מנת לקבל תמורה אחרת לעמלך. אפילו אם יתמזל מזלך ותזכה לקבל תמורות רבות על מאמציך אלה וגם הוקרה גלויה מאנשים רבים וטובים- דע תמיד לשמור על מידה של צניעוּת, וזכור: 'השמים, שמים לאדוני- והארץ נתן לבני-אדם' [שם, שם, עמ' 217].

 

  ספרה של מסיקה, אדמה שחורה, ראה אור בהוצאה הקטנה דופן. דומני, אפוא, כי אלמלא הייתי מכיר את האתר שלה, ספק בידי האם הייתי שם לבי אליו או מעריכו, כראוי לו, בתוך שפע הספרים הרואים אור בעברית בשנים האחרונות. לעתים שכיית חמדה נמצאת במקום בלתי צפוי, לעתים כותר משובח רואה אור, לא על ידי תעשייני הספרים הגדולים. לעתים  לכתב יד ישנן איכויות משלו, גם אם אין ידיהן של עורכים ספרותיים חלות בו,זהו בדיוק המקרה דידן. רומן הראוי מפני מסירותו להתבוננות בפנים הרגישות, העדינות והאוניברסליסטיות של האדם, להתמסרוּת, לקריאה רהוטה, ולהפצת שמועתו הטובה והמיטיבה.  

 

נטלי מסיקה, אדמה שחורה, דופן הוצאה לאור: ראש פינה 2008, 338 עמודים.

 

בתמונה למעלה: עטיפת הספר (עיצוב עטיפה: ליאורה זיתון).

  

 © 2009 שועי רז

Read Full Post »

*

1

בשבת אחר הצהריים, לפני שבוע ימים, נתקלתי באחד מדיירי הבניין בו אני דר. וטראן ישיש, איש הצבא האדום הסובייטי לשעבר, אשר יצא לחגוג את יום שנה לנצחון על הצבא הגרמני בעזרתה האדיבה של המטפלת הדרום-מזרח-אסייתית שלו. לבוש היה בחליפת כל-לבן, כחתן המהדס אך בקושי אל חופה מאוחרת. הערב הסגול נלווה אליו כרע ותיק, מכתים את חליפתוֹ באור מנחם, כמעט טווסי. נשען על מטהו. הולך וכל גופו הקנרי נרעד. מבטו הגאה נתלה בי, בסימן קריאה, כאומר: ראה, בחור צעיר, מה עשיתי לפנים! כיצד הבטיחו אני ושכמותי את חייך אתה! חזית מקטורנו עמוסה בכעשרים מדליונים ואותות מערכה. משני עברי החזית. בכל מיני צורות וגוונים. כקרן שמשית המשתקפת בעששית. קרני אור מרצדות שבורות לכל עבר, להק ציפורים מבוהל. צווחה רחוקה שנשתכחה. אני חושב כמה אנשים הרג במלחמות פנים אל פנים.בכמה צלף. כמה חברים שכל, האם השתתף בשחרור מחנות- השמדה. האם דאג להעביר לפליטים משלוחי מזון. האם נהג בניצולים כבבני אנוש. האם השתתף במעשי הנקם התדירים ובמעשי האונס של חיילי הצבא האדום באוכלוסיה אזרחית שתמכה לפנים בגרמניה ההיטלראית. אילו זכרונות מבעתים את לילותיו. בכניסה לבית הדירות, עומד עדיין דגל ישראל יתום, שנותר שם עזוב לאחר יום העצמאות. איש לא אספוֹ בינתיים. רוח אינה נושבת היום. לכן הוא נראה מקומט ואסוּף אל עצמו. קצת כמו וטראן, גאה ונרעד, נידח קמעא. לא ניכר היה בוטראן כי הוא שואל עדיין את עצמו מעת לעת את השאלה המנקרת: לאן הולכתי את חיי? לאן אנו הולכים בעצם?  בריטואל הזה, של עיטור-עצמי באותות מלחמה, בגילו המאוחר, אני תופש פתע, יש, יותר מכל, משום אי כניעה לזקנה, לניוון ולמוות.  

 

2

 

כּאן

מקץ שנים רבות כל-כך ומלחמה אחת,

הכל כשהיה.

 

בקול יין- השרף של התאריכים

לוח הזמנים נשאר כשהיה, החיבוקים היגעים

ממשיכים להגיע מאוּחר

והחיים נעצבים

כשִפְעת ערפל חפונה בכפות הידיים.

 

אותן עיניים שלנו

מיחלות להתלות באלף תשע-מאות

ושבע עשרה, לבבות במקומם.

אתה רואה, רק להגיד לך

שהחיים אפשריים, שהם ממתינים לי

כמו פצע פתוח שעודו שותת

ומגיח מבעד לאותן ספרות,

לרסק את הבדידות, לצאת לרחוב

ולסדר את התאריכים במקומם.

 

היום לא יעיב על צל זה

ענף סגליות

שכה נעים להניחו בערפל

עם בת-קול-הגויות שלא תחדל

ודִמעה מוזרה זוֹ

שאנו מכנים היסטוריה.  

(לואיס גרסייה מונטרוֹ, 'לפדריקו, עם סיגליות III' , שיעורים באינטימיוּת, בחר, תרגם מספרדית הוסיף אחרית דבר שלמה אביוּ, הוצאת קשב לשירה: תל-אביב 2006, עמ'  31-30)

 

 

3

 

בשבילי החלק הכי חשוּב בטרגדיה היא המערכה השישית;

הקימה לתחיה משדות הקרב של הבמה.

תקוּן הפאוֹת, המלבוּשים

תלישת הסכין מהחזה,

הורדת חבל התליה מהצואר

ההתיצבות בשורה אחת בין החיים

עם הפנים לקהל

(ויסלבה שימבורסקה, מתוך:'רשמים מהתיאטרון', תרגם מפולנית: רפי וייכרט, עכשיו, 60: מבחר תרגומים משירת המאה העשרים, בעריכת  גבריאל מוקד וברוך חפץ, תל-אביב תשנ"ד, עמ' 191)

 

 

 

4

   בזמן האחרון איני מרבה לצפות במהדורות חדשות, כאשר זה קורה, אינני מבין דבר. זוהי אינה היתממוּת. תחילה באמת הייתי משים את עצמי להִתִּמם ורק מציג כאילו שאינני מבין את הרצח, האונס, המרמה והביזה המוצגים מדי ערב. אבל, אט-אט הלכתי והתוודעתי לכך כי באמת כבר איני מבין דבר. פעם חשבתי שהבנתי. אבל באמת איני מבין עוד. לעתים אני מתלונן באזני אישתי שכבר איני מבין דבר מזה, ושואל אותה האם היא יכולה להסביר לי. בהתחלה חשבה שאני מתלוצץ. לאחרונה, אף היא הבינה עד כמה אני רציני. פעם שנאתי אלימות אבל הבנתי בדיוק מהיכן האלימות האנושית נובעת. עכשיו כבר אינני מבין דבר.

   למשל, שלשום הלכתי לקחת את הילדים מבית הספר בשעת צהריים. שתי ילדות חצו את הכביש. ג'יפ ארבע על ארבע עצר מולם בחריקת בלמים ארוכה, במרחק התנגשות, ופחות מזה. בהרף-עיין יכולתי לראות אותן תחת גלגלי הג'יפ מפרפרות ושבות מייד לתחייה. ניגשתי ושאלתי לשלומן (שתי ילדות; הקטנה שבהן, ידידה של בני הקטן, נראתה מזועזעת). רק לאחר שנרגעו המשכתי בדרך. חשבתי האם אני כועס על הנהג. האם אני חש שהילדות היו יכולות לחצות אולי יותר בזהירות את הכביש. חריקת הבלמים המשיכה להדהד שם באיזה מקום פנימי מאוד לכל אורך היום וגם אחריו, מבלי שהצלחתי להבין. לא הכל ברור, תמיד היו המון סימני שאלה.עתה כבר ערפל סמיך מכסה את השאלות של פעם. אני מבכר את הדממה. לפעמים את האין פשר. גם אם איני נואש דיי מכדי להפסיק לתור פשר. זה נעשה קשה יותר ויותר. שנה אחר שנה. אבל, אני שמח על שפטרוני מן ההאזנה לידיעה על תאונת דרכים קטלנית על יד בֵּיתי שבהּ נהרגו שתי ילדות קטנות בחדשות הערב. אפשר גם שלא הייתי מבין דבר. אפשר שהייתי מתבונן במבט מזוגג במרקע ודוֹמם. מבקש מאשתי הסבר למראות המשוּנים, אשר זה עתה חזו בהן עיניי.

 

 5

 

טלפון באיבו של לילה. 'סוֹכנוּת להשכרת עגוּרים?' שואל הקול, וחוזר ושואל. כמה שעות ברציפוּת הוא חוזר ושואל. מצפה אנושות לתשובה. לא ברור לו את מי הוא שואל.

 

*

בתמונה למעלה: יוחנן סימון, נוף, שמן על עץ 1966.

 

  

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »

 

סוס עץ גדול מלא לוחמים אכאיים,

העומד לפני חומות טרויה,

לא יעמוד בפני כתה ד-3,

לא תעזור כאן ערמתו של אודיסאוס

גם לא נבואות החורבן של קסנדרה,

נגרור את הסוס והלאה 

המדורה כבר מתקרבת

 

(פתק שהשאירה לי בתי 

על השולחן בסלון:

הלכתי לאסוף קרשים עם חברוֹת

אחזור בשמונה בערב)

 

בתמונה למעלה: דגם (הדמיה) של הסוס הטרויאני. המוזיאון לארכיאולוגיה, אסטנבול.

 

 

ובקשה לסיום: קראוּ את הקול הקורא המובא באתר של שחר שילוח באשר למחאה/מאבק כנגד גירושם של כ-1,800 ילדי עובדים זרים החיים בקרבנו בחזרה לארצם (חלקם נולדו פה והתחנכו במוסדות ישראליים וכל שהם מכירים היא התרבות הישראלית). מיועד למי שלבם דואג בקרבם. אני מניח כי ישנם רבות ורבים כאלה. את עמדתי בנושא, ניתן לקרוא כאן.  

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »

 
 
 
 

  צ'יאן מוּ  (Qian Mu, 1990-1895מגדולי הפילוסופים וחוקרי ההיסטוריה האינטלקטואלית הסינית, במאה העשרים, וממייסדי ההגות הפילוסופית בטאיוואן, דן בספרו העיוני, מחשבות רגועות משפת האגם (1948), במקומה של ההגות הקלאסית הסינית בתוך הגות העולם, ובמיוחד בסוגיית יחסהּ אל העולם המערבי המודרני, לרבות התיעוש, המדע והטכנולוגיה על השינויים המהותיים שהסבו למין האנושי ועל פניהם המאירות ופניהם האפלות. המחבר נסה להציע סינתזה הרמוניסטית חדשה בין ההגות הסינית הקלאסית ובין ההגות המערבית הרציונליסטית מתקופת הנאורות ואילך.  

   בהקדמה לספרוֹ כתב מוּ כי האירועים הפוליטיים המטרידים שטלטלו את ארצו טלטלו אף את נפשו. ברם, הואיל ומעולם לא ניחן 'בחכמה ובחוסן נפשי' על מנת לדון בעניינים הפוליטיים ולהציע להם פתרונות מעשיים,הוא יימנע מן העיסוק בהם בספרו. מנקודה זו ואילך אכן ניכר במחבר שהוא איננו אידיאולוג פוליטי אלא הוגה פילוסופי-דתי,המעוניין לדוּן במקומן של המטפיסיקה ושל האתיקה בפילוסופיה הסינית (כמורה בקי בכתבים הקונפציאניים והדאואיסטיים) בעולם המודרני המתועש, כאילו המשטרים הפוליטיים הינם חולפים-עוברים בזמן, ואילו מסורות מחשבה שונות עמידות מהן, ומלוות את אשר בוחר לנהל את חיי ההכרה לאורן,

   וכך כתב מוּ בסוגיית מקומה של האלהוּת ושל הדת שוחרת האלהוּת בעולם המודרני:

*

הבא נניח לדיון על מעורבות הרוחות בחיים ונחזור לדבר באלוהויות. האלוהויות הן ההיבט החיוני והנעלה יותר של הרוחות. העולם הזה עלוב מדיי, מנוכר מדיי, ועל כן אנו מבקשים אלוהיות שיעוררו אותו, ירוממו אותו, יפיחו בו תנועת חיים רוחנית. [אולם] העולם הזה [בלאו הכי] מתחדש מדי יום ומדי חודש, אין רגע דל, אין רגע ללא תנועה דינאמית. לשוט בין העננים ולרכוב על הערפל [כמו בני האלמוות] לעלות השמיימה ולרדת ארצה. בעבר היו פונים אל האלוהות שתחולל ניסים כאלה. ואילו היום, מסוגל האדם לחולל אותם בעצמו, לממש אותם בפועל. בתקופה כזאת, האלוהות מעדיפה להיות בשוליים, מכירה תודה לעצמה על שאינה בולטת.

אין זו טעות, המדע אכן מוטט את האמונות הטפלות שלנו, אולם המדע גם גירש את אותם דברים שכולם היו מעוניינים בהם וכולם רוממו אותם.

(צ'יאן מו, מחשבות רגועות משפת האגם, תרגם מסינית גדי ישי, הוצאת מאגנס: ירושלים  2008, עמ' 119)

 

   לדעת מוּ, סוד קיסמה של הדת הקלאסית היה הפדוּת כביכול מעולם החלוֹף: מן הטבע המנוכר, ההיסטוריה המדממת, שחיתות המשטרים, אסונות הטבע, המחלות ושדות הקרב. האמוּנה באלהוּת,החיים הספיריטואליים-ריליגיוזיים,הפיחו באדם תקווה לכך שיש בעולם הרבה יותר מכפי הנגלה לעיין.אבל משעה,שבאו לעולם טכנולוגיות מדעיות אשר הרחיבו מאוד את יכולתיו של האדם להתמודד עם הטבע ועם מוראות הקיּום חלה התרחקוּת רבתי מן החיים הדתיים והרוחניים,משום שהאמונה בנסים,בהשגחה פרטית על כל אדם ואדם, התחלפו בידע מדעי מבוסס המסוגל לחולל את שנחשבו בעבר נסים (שינוי סדרי הטבע,רפואת חולים וכיו"ב). האלהוּת במצב זה כמו לקחה עצמה אל שולי שוליה של ההכרה ושל התודעה האנושית, והיא נחלת אלוּ המסוגלים לרומם אותה לא מתוך הדוגמוֹת הדתיות של הממסדים אלא מתוך הכרה פנימית שבהתבוננות.הקיוּם הדתי,שאינו נרתע מתוצאותיהן של ההתפתחויות האנושיות במאות האחרונות,לכאורה נמצאת כעת האלהוּת בשולי העשיה האנושית ואין לה עוד את המעמד המרכזי כאשר היה שמור לה לפנים. על האדם הדתי, למיטב הבנתי את מוֹ, לקחת עצמוֹ  בעקבות אלהי הכרתו, ולהתמקםֹ בשוליים, להכיר בעצמוֹ כתופעת-שוליים מבחינת עשייתו הרוחנית-דתית. לא לבקש את הבכורה, כלומר: את ההכרה העולמית בדת אמת כלשהי (מה שהיה בעולם העתיק, ואולי עד ימינו אנו, יסוד למלחמות דת ולשפיכות דמים איומה). אלא לראות את עשייתו ואת הגותו הדתית כדבר מה אישי-פנימי מאוד,עבודה שבהכרה, שבנהיה אל האלהוּת, אשר אליה הוא מבקש להידמות (Imitatio Dei) מבחינת מקומה בשולי האנושות. כמובן, שאין דימויו העצמי של ההוגה הדתי, כאיש שוליים, עשוי לגרוע כהוא זה מן הרצינות הכנה שבה הוא מתייחס לעבודות הדתיות ולהגות המטפיסית. רק אל לא להניח כי עצם המחשבות, ההכרות, המובילות אותו אל אלהי אמוּנתוֹ נמצאות הן בקדמה, בחזית העשייה האנושית. מטבען, אינן אלא מחשבות, נצוצות הכרה, המפיחות את רוחו, הבהובים של אפשרויות, צפיה במה שמעל ומעבר, שאין בהן כל אמת אובייקטיבית כלל-אנושית, אלא אמת הכרתית סובייקטיבית פנימית, צלולה, יוצאת דופן. צ'יאן מוּ רואה איפוא בהגות פילוסופית דתית במאה העשרים עשייה אינטרוספקטיבית,העומדת בשולי האנושות, אך עשויה לרומם בדרכיה, בכיווני המחשבה שהיא מעלה, את רוחו של האדם באשר הוא אדם. אפשר גם כי הגות אחת תחולל הגות אחרת. מגע של הכרה אנושית אחת בזולתהּ, בסוד שיח, כדברי מרטין בובר 'כי במקום בו שניים שרויים יחד באמת. הרי הם כך בשם אלהים' (מרדכי מרטין בובר, פגישות, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים תשכ"ה, עמ' נ').   ֹ   

   לבסוף, נראה לי כי מוּ, בהצגתו את האלהוּת הפונה אל השוליים לנוכח התעצמותו התבונית-מדעית של האדם, מצטט או מכוון אל אחד מן הקטעים המפורסמים יותר בחיבור היסוד של הדאואיזם הסיני, דאו דה צינג (=ספר הדרך והסגולה) המיוחס ללאו צה:           

 
 

 כשהאולם מלא זהב וירקן

לא יוכל בעליהם לשמור עליהם

כשהעושר והכבוד גוררים גאווה,

הם זורעים את זרע המפלה.

כשהושלמה המלאכה

והושגה התהילה 

הפרישה לצל 

היא דרך השמיים

(לאו צה, דאו דה צ'ינג, תרגמו מסינית יורי גראוזה וחנוך קלעי, מוסד ביאליק: ירושלים תשמ"ז, פסקה ט, עמ' 37)

 

 אם אכן קטע זה היה נטוע במחשבתו של צ'יאן מו בעת שכתב את הפסקה אודות התרחקותו הרצונית של האל כבכיכול אל שולי החיים האנושיים. הריי שהמדע והישגיה התבוניים של האנושות, אמנם מבטאים את תהלת האל. כמוהו מתבקש איש הדאו, המבקש להידמוֹת כפי יכולת האדם לנטוּל השם, להיות שרוי באפס מעשה ולהטיף באין אומר, להיות למעשה תלוי ועומד בעולם הזה, והכרתו (עין שכלוֹ) תלויה בשמיים. הדאו הוא הדרכים הצדדיות ובהן שומא על האדם הרוחני-דתי לתור אחר נתיבים חדשים ישנים של התבוננות והבנה. כימי דור אחר פטירתו של מו, רכון על ספר, על פני אותו כוכב צלא -חיים ונידח; בן לעם קטן ושולי בתולדות ימי האנושות, עתיק כימי עמו של צ'יאן מו, אבל זעיר ממנו כמותית לאין-שיעור, מחזיק בדת שמפאת קוטנה, כבר קצת נראה תלוש לחשוב שלפנים תפשה איזה מקום של כבוד בתולדות האנושות. בשולי הדת הקטנטנה הזאת, אי שם בשוליה, אני מנסה להאמין במחשבת האדם ובנכונותו להיטיב עם זולתו, משום שבכך ניכרת התהלה האלהית. אני שמח בחלקי בשולי היקום, אי שם בשולי הכל. 

 

בתמונה למעלה:  Wu Zen (Died 1340), Bamboo in the Wind, Hanging Scroll, Ink on Paper

                     

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »

 

*  

אב ובן הולכים בתוך עולם חרב.לא אל הר המוריה גם לא אל גולגלתא שמים הם את יהבם.האם התאבדה היכן שהוא אחר הולדת בנהּ לאחר חורבן הציביליזציה (ככל הנראה מחמת שימוש בנשק גרעיני).לא יכולה היתה לשאת יותר את האבדן, את הזכרונות על שהיה ואינו עוד, את החיפושים היום יומיים אחר מזון ומיים, את הפחד המשתק מפני חבורות שודדי דרכים וקניבלים, העושות את דרכן בדרכים, ומתייחסות אל בני האדם החולפים בהן כעל טרף וצייד. כך נותרו האב והבן לבדם צועדים, רוב ימיהם דוממים, על הדרך מערבה אל האוקינוס, לחפש אולי מוצא, אולי שרידי אנושות ואנושיות בעולם שאיבד את זו אף את זו.

   הם שקועים רוב זמנם בחיפוש מזון ומשקה ובהישרדות מתמדת,עגלת סופרמקט מקרקשת לפניהם כשריד אחרון של תרבות צריכה אשר חלפה עברה מן העולם. האדם נקרע בין שאיפה ליסד מחדש חברת אנוש ובין היות חיית טרף המתארגנת בלהקות לצוד שללהּ.ישנו אתוס המוליך את המצעד המסויט:דברי האב לבן לפיה הם נושאי האש האחרונים,הטובים,מבין אלו ששרדו.האב מנחה את בנו להימנע מגרימת סבל מיותר,אבל בחלוף הזמן זה הופכת משימה זו לקשה יותר ויותר. הם מחלקים את מזונם הקצוב עם הלך עיוור וסחוף דעת, אך נאלצים למשל, להותיר את מי ששדד את מזונם חסר בגדים בקור המקפיא. גם מניחים אחריהם ילד ניצול שהיה יכול לחבור אליהם במסעם. דבר אינו ברור עוד. אין להם מפלט אפילו בחלומותיהם. באקדח ששומר האב נותרו שני כדורים (ועוד כמה כדורי דמה),להגנה עצמית,לעת בו יותקפו על ידי אוכלי האדם.אחר כך ישָּאר רק כדור אחד בתוף.ישנה אהבת אב רבה לבן,אחריות ודאגה,התבוננות על הבן כסוג של עולם הבא,אפשרות לכינון חברה אנושית חדשה מתוך הכאוס, מתוך האכזריות הבלתי נתפסת של האדם, נסיון להעביר משהו מן התבונה ומן המוסר האנושי הלאה.לא להיכנע ליצרים החייתיים, התובעים לאכול מכל הבא ליד,לנטוש כל נומוסים מוסריים של ימים עברוּ. נסיונו של האב לשמר ניצוץ של אנושיות בכל זה ,למסרו לבנו מוצג כמעשה ראוי,כמעשה אמיץ.אבל יותר מזה,זהו סיפור עקידה. של אב הנכון לעקוד עצמו בכל עת, באם יבטיח הדבר את הגיעו של הבן אלי חוף מבטחים, כאדם אחראי לגורל האדם.

 

   האב והבן הולכים.שומרים זה על זה. דאוגים זה לזה. נשארו זה לזה יחידים בעולם אחרי שנשמט ממנו הכל.הילד נולד לאחר החורבן וכבר אינו זוכר את הציביליזציה.האב אינו מוצא טעם לדבר על מה שהיה ואינו עוד.כאשר הם מוצאים סוכריה או פחית קוקה קולה מעניק אותן האב לבן להנות מן הטעם ואינו דורש שוב לטעום ממה שאבד.כאילו כל חברת השפע מעולם היתה כעין ריחיים על צואר האנושות ולא הבטיחה דבר למעט נוחות.דווקא האבדן של הכל.של הממסדים,של החברות המאורגנות,של המדינות עצמן אינו מהוה כאן את נקודת הכובד,המועקה, הטרדה  נסבה על הצורך להעביר הלאה את הלפיד:את המוּסר,את הקירבה האנושית,כעין ידע נצחי-אוניברסלי,הטמון בלב יחידים,כל שנותר לאחר שדתות ואידיאולוגיות היו לאפר ואבק.החוט המוסרי שלא במהירה יינתק כמו פועם ומחבר את האב לבנו. כאילו הוא עמד ביסוד האנושי. ביסוד האבהות והבנהות, מאז ומעולם. על אף שמשעולי הדרך עשויים להביא את האב ואת הבן בכל עת לידי קץ מבעית, הדרך היא דרך לחיים, דרך של חיפוש אחר עוד בני אדם כמותם בעולם, הנכונים ליסד חברות. חבורה בה תשרור ערבות הדדית,יושרה ולמצער הגינות ושכנות טובה. כל הערכים שהושלכו בקלות רבה מדי אל שולי הדרך במהלך המירוץ התרבותי-חברתי אחר ממון, מעמד ופרסום, שבחברה טרם היכחדה, היו חזוּת הכל.

 

   האב והבן אינם מחכים לגודו תחת העץ.זוהי פוסט-אנושות, דיסטופיה שבה פודזו לא רק מתעלל בלאקי אלא צולה אותו לתיאבון על מדורה, ובה שני פליטים מעולם ישן.האחד, שבאמת שהה בו והשני שיודע עליו רק מעט מאוד הולכים עד הים.הם יגיעו לאוקיינוס וימצאו שם סירה. ואז ילכו דרומה.שם התקווה תזדחל אחרונה  בשארית כוחותיה מתוך קרקעיתה של תיבת פנדורה, מוכנה אולי לקראת אנושות מתהווה, משפחה מייסדת חדשה, אפשר כי גם הפעם יקום קין על הבל.אולי אין מזה מוצא. נשמתו של אלהים עוברת דרך כל בני האדם, בלאו הכי, כל עוד פועם ליבו של אדם אחד.

   איפוקו של מקארתי, כמעט epoche הוסרליאני,שימת העולם בסוגריים, גם הדיאלוגים קצובים מדודים מינוריים, נוטים לאלם,המספר כמו כולא בגרונו כל העת רגש עז, קולח  מלה אחר מלה, כיופיה האיטי-חידתי-אפל של מערת נטיפים, הנבנית אט אט מתוך טפטופים זעירים. סיעות מחשבות, רגשות, תוגות עמוקות, באות אף הן אל הקורא, אם מכוחם של תיאוריו של העולם החרב- הגוסס ואם מתוך התבוננות איטית ומהורהרת במה שעשוי היה להיות סיפור ריאליסטי,אבל ביסודו של דבר הינו אלגוריה למסע האנושי כולו, על כל תקופותיו,על היסטוריה מלאה אלימות, אנושות מלאת יסורים; על בחירתה המתמדת של החיה הזאת, ההולכת על שתי רגליה, להיהפך לבת תרבות, להיות ראויה לשם אדם, לבחור בטוב .

   ניכרת גם התפתחות הגותית אצל מקארתי. העולם ההיידגרייני שעמד בבסיסו של לא ארץ לזקנים לכאורה לא השתנה. עדיין מדובר במרדף אלים לחיים או למוות שבו אדם נאבק על העת על מנת לאחוז ביישות. עם זאת ניכרת כאן תמורה כמו-לוינסיאנית, כאשר דומה כי 'האחר' הוא שמכונן את האני, וכי דאגתו האחראית של האב לבנו היא המכלכלת את מעשיו. האתיקה הבין אישית נתפסת כאן כעומדת לפני הכל, כמי שתמיד עמדה ביסוד החיים האנושיים, כעין מטפיסיקה אליה נוהה האדם מתוך קשיי הקיום ומוראותיו. עקבות אלוהיים או עקבותיו של צלם אלוהים הנגלים על פני הזולת (אם כי מקארתי עדיין רחוק מאוד מן האוטופיזם הלוינסיאני). גם הזמן בחיבור, יותר משהוא זמן השעונים או זמן שבתנועה, או זמן הנע על בסיס יחסי הבן-אב, הוא זמן הניקווה בתווך בין שני בני שיח המייסדים ביניהם קירבה, אולי בסיס חדש ליסודהּ של חברת אדם.  

 אני מעדיף שלא להעריך את הספר בשמות תואר ולעטרו בסופרלטיבים. מלאכת הקריאה בו לפרקים כאובה, לפרקים דאובה. אך שכר יש בה וגם פרי. הדרך נכונה היא לקוראיה, המהלכים בה, כבני לויה, כהבל-נשימה המשגיח- מלווה את מסעם של האב ובנו. הדבר הקרוב ביותר להשגחה אלהית שעוד נמצא, שעוד נותר, בין עיי החורבות של מה שהיה פעם עולם מתוקן ומשגשג. 

 

קורמאק מקארתי, הדרך, מאנגלית: אמיר צוקרמן, מודן הוצאה לאור: מושב בן-שמן 2009, 207 עמודים.  

 

לסקירה שהקדשתי לספרו של מקארתי, לא ארץ לזקנים, ראו כאן.

 

עוד בענייני ילדים ואחריות חברתית: קראוּ את הקול הקורא המובא באתר של שחר שילוח באשר למחאה/מאבק כנגד גירושם של כ-1,800 ילדי עובדים זרים החיים בקרבנו בחזרה לארצם (חלקם נולדו בו והתחנכו במוסדות ישראליים וכל שהם מכירים היא התרבות הישראלית). מיועד למי שלבם דואג בקרבם. אני מניח כי ישנם רבות ורבים כאלה.

 

למעלה בתמונה: עדי נס, ללא כותרת (אברהם ויצחק) 2007.

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז   

 

 
 

Read Full Post »

*

*   

לפני כשבוע וחצי השתתפתי בדיון סוער ופורה מחשבות סביב שולחן עגול (למעשה הוא מלבני, אבל ודאי חורש זעיר נכרת לצורך הכנתו), אשר התקיים במכון מחקר בירושלים אודות שאלת הלגיטימיות של השימוש בנשק אטומי.אחד המשתתפים (חבר וידיד) הציג ברהיטות רבה תפישה,שמקורהּ עוד בספרו של יהושפט הרכבי מלחמה גרעינית ושלום גרעיני (1968), לפיה ההתחמשות בנשק אטומי הובילה את העולם המערבי דווקא לפריחה ולשגשוג, באשר מאזן האימה הבין גושי, מונע בפועל את השמוש בארסנל הגרעיני, ועל כן האיץ את הפעילות הדיפלומטית, הכלכלית והחברתית במדינות המערב, ומנע את יציאתן של המעצמות למערכות עולמיות נוספות- מה שמנע בהכרח הרג רב של אוכלוסיה אזרחית ברחבי העולם.  

   למשמע הדברים, חשתי שוב באותה צמרמורת ותיקה משכבר, פושה ומתפשטת דרך עמוד השדרה, נדלקת בגפיים ומזדחלת עוקצנית עבר קצות האצבעות בארבע רוחות הגוף. המתנתי לסיום הצגת העמדה וקיבלתי את רשות הדבור.  אמרתי, כי אי אפשר לראות בנשק הגרעיני כלי חיוני להתפתחות הציויליזציה, שהריי אותה יכולת טכנולוגית עשויה לדון את המין האנושי לכליה בכל עת ועת. אי אפשר להעמיד את האנושות כולה בפני איום השמדה עצמית בכדי שתיטיב דרכיה. אם ניתן להבין התפתחויות מסויימות שאירעו בארצות המתועשות ב- 65 השנים האחרונות, אולי מוטב להבינן בקונטקסט התרבותי, של האצת תהליכים רציונליים, סוציאל-דמוקרטיים, כלכליים, דיפלומטיים וליברליים במדינות המערב, העצמת שיוויון ומתן זכויות לנשים ולמיעוטים אתניים וכיו"ב (בהקשר זה בלבד, אולי גם הקפיטליזם המתון עשוי לשמש כח בונה ולא כח הרסני). הריי לכתחילה, כל הפרוייקט של הנאורות ושל הליברליזם יסודוֹ בהנחה חיובית- קונסטורקטיבית בדבר הטבע האנושי ללמוד, להשכיל ולהבין ויותר מכך- להשתמש בידע המצוי ברשותו על מנת להיטיב עם העולם. נכון, מוראות מלחמות העולם הוכיחו כי האדם אינו בהכרח היצור הרציונלי הבונה שהיינו מעוניינים בתום לחשוב שאפשר שהינו (זיגמונד פרויד עמד על כך במאמר, ארוס ותנאטוס), ברם ההנחה לפיה הציביליזציה זקוקה לאיום השמד תמידי על מנת להתפתח הינה מרחיקת לכת, ועוד יותר לשמוע אותה מפיו של עמית וחבר, היתה קשה עליי מאוד, מפני שמשמעותהּ הינו, הלכה למעשה, כי לדידו במוקד חיינו כאן עומד העניין הבטחוני-קיומי. שדרוגה הטכנולוגי של מערכת הבטחון, על מנת שתוכל להתמודד עם האיומים האסטרטגיים האזוריים, תעמוד לדידו לעולם לפני פתוחן של תכניות לאומיות שיביאו להטבת זכויותיהם של אזרחי המדינה, נגישותם להשכלה, דאגה לבריאותם, דאגה לחלשים, לצמצום הפערים בין מרכז ופריפריה ובין מגזרים חברתיים שונים. כל אלו לשיטתו לעולם לא יעמדו במוקד החיים הישראליים, משום שיש צורך לשמור על הגמוניה בטחונית, כל שכן, גרעינית, המבטיחה לדידו את המשך פריחתה של החברה הישראלית.

 

   ראש המכון, איש מדעי המדינה, סכם את הפולמוס כשתי עמדות מנוגדות. הראשונה ריאליסטית, השניה אידיאליסטית ונסה לתלות את מקורותיי ב- לשלום הנצחי לעמנואל קאנט. מה שאיני מצליח להשתחרר ממנו עד עתה, הוא התחושה לפיה הגרעין בדימונה וגם האופן בו מטופלת סוגיית הגרעין האראני (גם אני סובר כי מדובר באיום קיומי ממש) אינם אלא אופן שבה המדינה והממשל משתררים על הציבור באופן טוטליטרי (טוטליטריזם הגליאני, שבו מותר לרמוס את היחיד, בשל מה שנתפס כטובת הכלל). זוהי פאזה שבו פני האדם הייחודיות נמחקות, אין לו רצונות משלו, מחשבות משלו, יכולת יצירה משלו. חייו של האדם הפרטי הופכים משועבדים לחלוטין למדיניות הבטחונית המקיימת אותו בטובהּ, משום שהיא מסירה מעליו את האיום הקיומי המושת עליו מצדם של אויבים מרים, המבקשים להמיתו. למעשה הקטבים שאני חש כאן אינם נעים סביב גישה ריאליסטית ו-אידיאליסטית, אלא אדרבה: הגשה הראשונה הינה גישה טוטלריסטית המבקשת לשעבד את האזרח למדינה, כאשר ההנחה היא שהמדינה אינה רק מעל הכל, אלא היא-היא המבטיחה את קיומו של האדם המודרני ואת שלומו, שבאין הוא נהנה מעצמתהּ הצבאית והבטחונית הריהו מופקר ודמיו מותרים; הגישה השניה היא הגשה הדמוקרטית-ליברלית-שיוויונית הטוענת כי לכל אדם ישנו שיקול דעת תבוני ויכולת לנהל את חייו ואת החלטותיו באופן מושכל, כי רוב רובן של הבריות יבחרו, באשר תינתן להם בחירה חופשית, להיטיב עם זולתם ולא להרע עימו, וכי המדינה הינה ברית בין יחידים (אינדיבידואלים) סוברניים, המסוגלים לנהל בצוותא חיים משותפים פוריים. העובדה לפיה ישראל נאבקת בימים אלה במשטר דתי-טוטליטריסטי- אסלאמי-שיעי שהשתלט על אראן  אל להּ שתאפשר את חדירתם של רעיונות טוטליטריסטיים ואת העצמתם בתוך השיח הישראלי. אל נשכח את האדם ונתמכר למדינה, ועוד יותר- למדיניות האומרת לבטל את האינדיבידואל וזכויותיו, בכל עת שנדרש שדרוג של מערכות בטחוניות. לדידי, יש בהּ בשיטה שהציע בר-הפלוגתא שלי באותו דיון, ואליבא דהרכבי, הכנסתם של יסודות וטיעונים שאינם אמוּרים לאפיין את הדוגלים ביסוד הבונה והרוחני שבאנושות, אלא יש בהּם חזרה ל- לוויתן של תומאס הובס, ולדמוי האנושות כעדרי זאבים, האומרים לטרוף אלו את אלו בכל עת, אלא אם כן יימצא להם ריבון חזק. על אף שההיסטוריה האנושית מליאה היא באימה, והעם כאן ידע רגעי אימה רבים בשישים ואחת שנות. אי אפשר כי החיים הישראליים יתנהלו כל העת מתוך מחשבות על בניין מאזן אימה גרעיני מול אויבינו מחשבה בונה ויצירתית על בניין חברה ליברלית ושוויונית, שבה ניכרת מחשבה מעמיקה ודאגה לגורלו של כל אזרח ואזרח עדיפה היא בעיניי בהרבה. אולי אני תמים, אבל עדיין, אני מאמין כי רוב בני האדם יבכרו אותה, ואפשר גם כי היא הכרחית הרבה יותר לגורל הקיום האנושי.    

  

*

בתמונה למעלה: Zdazislav Beksinsky, Untitled Landsacape, Oil on Canvas 1981

© 2009 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

לשחר שילוח ולטלי כוכבי על השיח, הידידוּת ותשוּמת הלב

1

 

   ילדים ומלחמות. העובדה הפשוטה לפיה כל עם ולאום אוהב את ילדיו ותמיד סובר כי אויביו מעבר לגבול אוהבים את ילדיהם הרבה-הרבה פחות.

   את הילדים אין שולחים בימינו לעבודה משחר נעוריהם. מכרות הפחם הושבתו מזמן. גם אלימלך זורקין כבר אינו פעיל על גדות הירקון ומשפחות הפשע למיטב הידיעה אינן עוסקות בגיוס ילדים. חוק חינוך חובה אושרר ומפוקח. וכך מרבית ילדינו יודעים קרוא וכתוב, וגם חשוֹב והרגש, במידה זו או אחרת. גם קשה לומר כי הדאגה לילד הישראלי ובמיוחד הישראלי יהודי אינה חוצה מגזרים, חתכים סוציו-אקונומיים והשתייכות עדתית. אדרבה, דומני כי הילד הפך למשהו שלפחות ברמת הנומוס החברתי יש סביבו קונצנסוס. ילד סובל הוא דבר שאינו נסבל. טוב שכך. אבל יש לכך גם פנים אחרות. למשל, החיילים הלוחמים כבר אינם אפילו נערים כשהיו לפנים. חלה בהם מטמורפוזה. הם הפכו בחזרה לילדים, לילדינו. לעתים דומה כי אזרח (גם עוּל ימים) הנרצח בפעולת איבה הינו אדם מיושב אשר חי די צרכו. לעומתו, החייל הינו ילד, נסיך קטן מפלוגה ב', הצולל בנוף מתארן של שתי הגבעות, ומתאווה כי תצויר לו כבשה (עפ"י שירו של יהונתן גפן). שירו של דוד דאור 'תשמור על העולם ילד' למשל מושמע בשנים האחרונות תדיר ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, 'אליפלט' גיבור שירו של נתו אלתרמן אמנם צויר אף הוא באופן ילדותי אך  ציין לכתחילה דמות מתארו של החייל הבלתי- "צברי". החריג שבין השורות. ואילו כעת, דומה כאילו חיילי צה"ל כולם הופכים עם סיומה של שרשרת החיוּל לילדים. ילדים הם ששומרים על המדינה. איזו מדינה? העולם. שירו של דוד דאור הפך איפוא לשיר שלנו. שירי מות חיילים בימי זכרון הפכו לשירי מות ילדים. כאב בל ישוער ובלתי נסבל. אדם חוזה במו עיניו בחורבן העולם הבא אחריו.  

   ובכל זאת, חוק חינוך חובה אינו חוק שירות חובה. מבן/בת השמונה עשרה יש לצפות לשיקול דעת, אחריות ודאגה, אפילו עצמאות בבואו להתגייס. איך שלא נתבונן בזה, צה"ל אינו מוסד חינוכי, וגם אם מתנהלים בו כמה פרוייקטים חינוכיים וחברתיים לרווחת אוכלוסיות חלשות, עדיין מדובר במוסד החותך את הנער מנעוריו ומתום מסויים שעדיין אצור בו (כך לי אירע, למיטב הזכרון) ומבקש להעבירו לעולם של התרחשויות תמימות הרבה פחות.יש לדאוג לשלום החיילים גם כן. אבל חיילים אינם ילדים. מערכת הביטחון אינה מערכת החינוך. ואם אחשוב לעומק, אולי אדמה אותה ואת ראשיה לחלילינים מהמלין הנוטלים בכח מנגינתם את החיילים (לא ילדים) אל שדות קטל נוכחיים ועתידיים. מנגינת האיום הקיומי ועתיד העם היהודי אינה נחלשת. את המנגינה הזאת דומה, כי אי אפשר להפסיק. 

  

2

 

   התחלתי בילדינו. ועתה לילדים החיים בקרבנו. ילדי העובדים הזרים. ידידתי שחר שילוח סיפרה לי לאחרונה כי נודע לה מפי עובדת באחד הארגונים הקרובים אצל העובדים הזרים הבאים מארצות אפריקה, כי היום, 1 במאי 2009, משטרת ההגירה תסיים את מפעלותיה ובמקומה תוקם רשות ההגירה החדשה.מפעולותיה המתוכננות של הרשות החדשה היא הפעלת תכנית לגירושם של כ-1,800 ילדים בצוותא עם אימותיהן (חלקם ילידי ישראל) כשבמקביל 900 העומדים בקריטריונים שונים יזכו למעמד כלשהו לזמן שאול נוסף. ניסיונות מוקדמים להפר את רוע הגזירה מצד ארגונים חברתיים המייצגים את העובדים הזרים עלו לדברי שחר בתוהו. שחר ייחדה לאחרונה פוסט לעניין חגיגת המימונה בקהל העובדים הזרים בדרום תל-אביב וממה שהחל בתגובות שם התגלגלה שיחתינו עד הנה. יש לקוות כי שיחה היא כמו כדור שלג שביכולתו לעצור תכניות עיוועים, או למצער לצמצם מעט את ההיזק לאדם האצור בהּ 

   כעת, איני יודע האם יש יסוד מהותי לדברים. איני עתונאי גם לא אקטיביסט חברתי, ואין לי דרך לברר זאת.הסיבה שהחלטתי להעלות את הדברים,בהסכמתהּ של שחר,היא שהדברים כמתכונתם הפכו אותי מעט חסר מנוחה. הטריד אותי גם, שלא ראיתי פרסום רשמי על העניין בכלי התקשורת. אפשר שהדברים אינם כצעקתה ואפשר שישנם גם כל מיני טיעונים הגיוניים העומדים ביסוד המהלך ואפילו נסיון להקל ככל האפשר על משפחות המגורשים (אולי אפילו אין קורעים בן משפחה משאר בני משפחתו). אלא מה, אפשר גם שהדברים נכוחים ומדוייקים ויש המעוניינים לבצע את הפרוצדורות האלה הרחק מעיני הציבור וכלי התקשורת. כל אלו העלו בי את התהיה מדוע פעילויותיה של משטרת ההגירה/רשות ההגירה אינן זוכות לפרסום, לשקיפוּת בפני הציבור, ולמעקב עיתונאי תדיר, בכדי שהאזרחים מן השורה יוכלו להבטיח כי היחס לעובדים במדינתם הוא כאל בני אדם, בני אנוש, ועוד יותר כי כל ילד בציויליזציה העברית היחידה מקבל את האפשרות השיוויונית להיות ילד, מבלי שיאלץ לבלות את ימיו כשעננה קודרת מתלווה אליו באשר יפנה, שמא ייקרע פתע מזרועות משפחתו, שמא יגורש לפתע מן הארץ. שמא תימצא הדמוקרטיה היהודית מחבלת בחיי משפחות שבאו אליה, או שנבנו בהּ והנה היא תהא ליסוד ולשורש שברונם.   

  ואם יקומו אומרים לאמור: ומה עם עתיד המדינה היהודית ומה יהא על כלכלתם וחינוכם העתידי של הילדים האלה, שאפשר וייפלו כעול על כתפיו המכווצות בלאו הכי של הצבור היהודי? לאלה אשיב בדברי התלמוד הבבלי: 'אמר רבי אבהו: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין' (מסכת בבא קמא דף צ"ג ע"ב(. הואיל ואבותינו ואבות אבותינו נמצאו אי-פעם רדופים יותר מאשר רודפים, ולא פעם נצלו הם מידיהם הפורעים והמבקשים את נפשם, כתוצאה מטוב ליבם של לא יהודים, שהתערבו ולא פעם סיכנו נפשם, חלקם ממניעים כלכליים (קבלת רכוש). אבל חלקם מתוך סולידאריות אנושית בסיסית, הרואה את בני האדם בבסיסם שווים. האם יכולים אנו להגיס ליבנו כעת ולהעלים עיניים מן הנרדפין בחוצות אחר אשר באו הנה בכדי למצוא פרנסה?. 'הלא פרוס לרעב לחמך' אומר הנביא בשם האלהות ההיא, שכביכול או שלא כביכול נתגלתה בסיני. היכול אדם להעלים עיניו מן האפשרות או מן השמועה לפיה יירדפו בקרוב ילדים ברחובותינו, ויקרעו ממשפחותיהם, ולומר שיש בכך אינטרס יהודי או דמוקרטי-ליברלי כלשהו? אתמהה. זאת ועוד, העובדים הזרים אמנם אינם גרי צדק, על-פי ההלכה הרבנית. ברם, יש בהם משום הגר המקראי. קרי, מי שבא לגור עימנו בכדי למצוא כדי פרנסתו ומוכן לחיות בשלום ובהשקט עימנו. האפשר כי המדינה תתעלל בעובדים ובילדיהם?  האפשר שזהו כבוד האדם בקרב צאצאיה של מורשת 'חביב האדם שנברא בצלם'? הלא הפוגע באדם, הגוזל מילדים את ילדותם ומענה אותם בלב גס, הלא כבר פשט את צורת האדם, והפך לקלגס,

 אם הסיפור אמיתי הריהו חמוּר וטוב להביאו לידיעת הציבור,אולי יפול דבר, ואם אינו מדויק,ויסודו אינו אלא שמועה, אמהר להתנצל על כך. 

 

עדכון חשוב של שחר שילוח מן התאריך 3.5.2009 ניתן לקרוא כאן 

 

 

בתמונה למעלה: ילדים עובדים במכרות פחם בארה"ב 1912-1908. 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »