
*
אב ובן הולכים בתוך עולם חרב.לא אל הר המוריה גם לא אל גולגלתא שמים הם את יהבם.האם התאבדה היכן שהוא אחר הולדת בנהּ לאחר חורבן הציביליזציה (ככל הנראה מחמת שימוש בנשק גרעיני).לא יכולה היתה לשאת יותר את האבדן, את הזכרונות על שהיה ואינו עוד, את החיפושים היום יומיים אחר מזון ומיים, את הפחד המשתק מפני חבורות שודדי דרכים וקניבלים, העושות את דרכן בדרכים, ומתייחסות אל בני האדם החולפים בהן כעל טרף וצייד. כך נותרו האב והבן לבדם צועדים, רוב ימיהם דוממים, על הדרך מערבה אל האוקינוס, לחפש אולי מוצא, אולי שרידי אנושות ואנושיות בעולם שאיבד את זו אף את זו.
הם שקועים רוב זמנם בחיפוש מזון ומשקה ובהישרדות מתמדת,עגלת סופרמקט מקרקשת לפניהם כשריד אחרון של תרבות צריכה אשר חלפה עברה מן העולם. האדם נקרע בין שאיפה ליסד מחדש חברת אנוש ובין היות חיית טרף המתארגנת בלהקות לצוד שללהּ.ישנו אתוס המוליך את המצעד המסויט:דברי האב לבן לפיה הם נושאי האש האחרונים,הטובים,מבין אלו ששרדו.האב מנחה את בנו להימנע מגרימת סבל מיותר,אבל בחלוף הזמן זה הופכת משימה זו לקשה יותר ויותר. הם מחלקים את מזונם הקצוב עם הלך עיוור וסחוף דעת, אך נאלצים למשל, להותיר את מי ששדד את מזונם חסר בגדים בקור המקפיא. גם מניחים אחריהם ילד ניצול שהיה יכול לחבור אליהם במסעם. דבר אינו ברור עוד. אין להם מפלט אפילו בחלומותיהם. באקדח ששומר האב נותרו שני כדורים (ועוד כמה כדורי דמה),להגנה עצמית,לעת בו יותקפו על ידי אוכלי האדם.אחר כך ישָּאר רק כדור אחד בתוף.ישנה אהבת אב רבה לבן,אחריות ודאגה,התבוננות על הבן כסוג של עולם הבא,אפשרות לכינון חברה אנושית חדשה מתוך הכאוס, מתוך האכזריות הבלתי נתפסת של האדם, נסיון להעביר משהו מן התבונה ומן המוסר האנושי הלאה.לא להיכנע ליצרים החייתיים, התובעים לאכול מכל הבא ליד,לנטוש כל נומוסים מוסריים של ימים עברוּ. נסיונו של האב לשמר ניצוץ של אנושיות בכל זה ,למסרו לבנו מוצג כמעשה ראוי,כמעשה אמיץ.אבל יותר מזה,זהו סיפור עקידה. של אב הנכון לעקוד עצמו בכל עת, באם יבטיח הדבר את הגיעו של הבן אלי חוף מבטחים, כאדם אחראי לגורל האדם.
האב והבן הולכים.שומרים זה על זה. דאוגים זה לזה. נשארו זה לזה יחידים בעולם אחרי שנשמט ממנו הכל.הילד נולד לאחר החורבן וכבר אינו זוכר את הציביליזציה.האב אינו מוצא טעם לדבר על מה שהיה ואינו עוד.כאשר הם מוצאים סוכריה או פחית קוקה קולה מעניק אותן האב לבן להנות מן הטעם ואינו דורש שוב לטעום ממה שאבד.כאילו כל חברת השפע מעולם היתה כעין ריחיים על צואר האנושות ולא הבטיחה דבר למעט נוחות.דווקא האבדן של הכל.של הממסדים,של החברות המאורגנות,של המדינות עצמן אינו מהוה כאן את נקודת הכובד,המועקה, הטרדה נסבה על הצורך להעביר הלאה את הלפיד:את המוּסר,את הקירבה האנושית,כעין ידע נצחי-אוניברסלי,הטמון בלב יחידים,כל שנותר לאחר שדתות ואידיאולוגיות היו לאפר ואבק.החוט המוסרי שלא במהירה יינתק כמו פועם ומחבר את האב לבנו. כאילו הוא עמד ביסוד האנושי. ביסוד האבהות והבנהות, מאז ומעולם. על אף שמשעולי הדרך עשויים להביא את האב ואת הבן בכל עת לידי קץ מבעית, הדרך היא דרך לחיים, דרך של חיפוש אחר עוד בני אדם כמותם בעולם, הנכונים ליסד חברות. חבורה בה תשרור ערבות הדדית,יושרה ולמצער הגינות ושכנות טובה. כל הערכים שהושלכו בקלות רבה מדי אל שולי הדרך במהלך המירוץ התרבותי-חברתי אחר ממון, מעמד ופרסום, שבחברה טרם היכחדה, היו חזוּת הכל.
האב והבן אינם מחכים לגודו תחת העץ.זוהי פוסט-אנושות, דיסטופיה שבה פודזו לא רק מתעלל בלאקי אלא צולה אותו לתיאבון על מדורה, ובה שני פליטים מעולם ישן.האחד, שבאמת שהה בו והשני שיודע עליו רק מעט מאוד הולכים עד הים.הם יגיעו לאוקיינוס וימצאו שם סירה. ואז ילכו דרומה.שם התקווה תזדחל אחרונה בשארית כוחותיה מתוך קרקעיתה של תיבת פנדורה, מוכנה אולי לקראת אנושות מתהווה, משפחה מייסדת חדשה, אפשר כי גם הפעם יקום קין על הבל.אולי אין מזה מוצא. נשמתו של אלהים עוברת דרך כל בני האדם, בלאו הכי, כל עוד פועם ליבו של אדם אחד.
איפוקו של מקארתי, כמעט epoche הוסרליאני,שימת העולם בסוגריים, גם הדיאלוגים קצובים מדודים מינוריים, נוטים לאלם,המספר כמו כולא בגרונו כל העת רגש עז, קולח מלה אחר מלה, כיופיה האיטי-חידתי-אפל של מערת נטיפים, הנבנית אט אט מתוך טפטופים זעירים. סיעות מחשבות, רגשות, תוגות עמוקות, באות אף הן אל הקורא, אם מכוחם של תיאוריו של העולם החרב- הגוסס ואם מתוך התבוננות איטית ומהורהרת במה שעשוי היה להיות סיפור ריאליסטי,אבל ביסודו של דבר הינו אלגוריה למסע האנושי כולו, על כל תקופותיו,על היסטוריה מלאה אלימות, אנושות מלאת יסורים; על בחירתה המתמדת של החיה הזאת, ההולכת על שתי רגליה, להיהפך לבת תרבות, להיות ראויה לשם אדם, לבחור בטוב .
ניכרת גם התפתחות הגותית אצל מקארתי. העולם ההיידגרייני שעמד בבסיסו של לא ארץ לזקנים לכאורה לא השתנה. עדיין מדובר במרדף אלים לחיים או למוות שבו אדם נאבק על העת על מנת לאחוז ביישות. עם זאת ניכרת כאן תמורה כמו-לוינסיאנית, כאשר דומה כי 'האחר' הוא שמכונן את האני, וכי דאגתו האחראית של האב לבנו היא המכלכלת את מעשיו. האתיקה הבין אישית נתפסת כאן כעומדת לפני הכל, כמי שתמיד עמדה ביסוד החיים האנושיים, כעין מטפיסיקה אליה נוהה האדם מתוך קשיי הקיום ומוראותיו. עקבות אלוהיים או עקבותיו של צלם אלוהים הנגלים על פני הזולת (אם כי מקארתי עדיין רחוק מאוד מן האוטופיזם הלוינסיאני). גם הזמן בחיבור, יותר משהוא זמן השעונים או זמן שבתנועה, או זמן הנע על בסיס יחסי הבן-אב, הוא זמן הניקווה בתווך בין שני בני שיח המייסדים ביניהם קירבה, אולי בסיס חדש ליסודהּ של חברת אדם.
אני מעדיף שלא להעריך את הספר בשמות תואר ולעטרו בסופרלטיבים. מלאכת הקריאה בו לפרקים כאובה, לפרקים דאובה. אך שכר יש בה וגם פרי. הדרך נכונה היא לקוראיה, המהלכים בה, כבני לויה, כהבל-נשימה המשגיח- מלווה את מסעם של האב ובנו. הדבר הקרוב ביותר להשגחה אלהית שעוד נמצא, שעוד נותר, בין עיי החורבות של מה שהיה פעם עולם מתוקן ומשגשג.
קורמאק מקארתי, הדרך, מאנגלית: אמיר צוקרמן, מודן הוצאה לאור: מושב בן-שמן 2009, 207 עמודים.
לסקירה שהקדשתי לספרו של מקארתי, לא ארץ לזקנים, ראו כאן.
עוד בענייני ילדים ואחריות חברתית: קראוּ את הקול הקורא המובא באתר של שחר שילוח באשר למחאה/מאבק כנגד גירושם של כ-1,800 ילדי עובדים זרים החיים בקרבנו בחזרה לארצם (חלקם נולדו בו והתחנכו במוסדות ישראליים וכל שהם מכירים היא התרבות הישראלית). מיועד למי שלבם דואג בקרבם. אני מניח כי ישנם רבות ורבים כאלה.
למעלה בתמונה: עדי נס, ללא כותרת (אברהם ויצחק) 2007.
© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז
ההמתנה השתלמה.
אכן, שמות תואר עדיף לקמץ בהם [ככלל…].
עמדת יפה ובהעמקה אופיינית על החלק הסיפורי-הגותי של הספר. ברשותך, אוסיף מקצת הארות נוספות [מהתרשמותי האישית, התרשמות של מי שאיננו מבקר ספרותי:
שפת הספר רזה, שומרת על מרחק-אפס מהלשד שלה, שפת עור ועצמות. ואולם, המינימליזם המילולי והנייחות הסיפורית [לכאורה, מסע דל אירועים, יחסית, של אב ובנו] – מטעים; הם עומדים בניגוד קיצוני לעוצמת התיאור; הם מחייבים את הקורא לשכוח את העובדה שמדובר בפרוזה, לגייס את כישוריו כקורא שירה, שאז נפרסת בפניו מלוא עוצמת האירועים המסופרים [ובמיוחד – המימד שמעבר להם, שהוא, כמדומני, בעל ערך-יתר לאירועים גופם]. אקורדים מינוריים המושמעים בקול מז'ורי.
כבר בפתחו של הספר נזרק הקורא להווייה מבעיתה, כשלאורך הספר לא מתרחש הרבה [במובן "הסיפורי" המקובל]. לכאורה, קדמו למקארתי בכך – בקט לדוגמה. אבל מקארתי מוביל את התימה הזו צעד חשוב נוסף, הוא מיישם אותה ברומאן [לא במחזה], וברומאן "פעולה".
בספר הזה מרבה מקארתי לעשות שימוש בדימויים [בצד השפה הרזה], שקודחים בקורא, ומנגחים את הקלישאות שמציפות את הספרות בימינו; הם שורטים, מערערים את שיווי המשקל. לתיאורים/לביטויים/למילים הקצרים, החד-משמעיים, יש איכות הפוכה – של פריצת גבולות, של גמגום. מיעוט הדיאלוגים, ה"בסדר" הקשה והקצר והקשוח שמסיים דו-שיח קמצני בין האב לבנו, מותיר את הקורא מפרכס, לא מסופק, תוהה.
התיאורים בספר עמוסי דימויים [הערפל של מקארתי הוא "גרגרי"; והאוויר "מגורען"; לכבל חשמלי שניתק יש ידיים "הקעורות ברפיון"; שחור-הלילה "מכאיב לאוזניים", זהו שחור "אוטיסטי"; העץ הרטוב "תוסס בלהבות"…].
לטעמי, הספר גדוש אמרות הנושאות בחיקן משמעויות עודפות, אם נרצה, באיכות הגיגית-פילוסופית :
"היכן שאין לך דבר אחר הרכב טקסים יש מאין והפח בהם רוח";
"עלה בדעתו כי בתולדות העולם ייתכן שיש אפילו יותר עונש מפשע";
"הקפא את התמונה הזאת. עכשיו זמֵן את החושך שלך ואת הקור שלך וארור תהיה";
תודה לך שועי
מבחינתי הארותיך יכולות הן לעלות לטקסט למעלה, שכן הן נוגעות במוטיבים רבים שחשתי בהם גם כן בקריאתי. על איכויותיו הפילוסופיות או למצער ההגותיות של מקארתי מלמדים כמובן גם ספריו הקודמים ודומני כי לא לחינם יש השבים ומשווים אותו לפוקנר או לספרים מסוימים של המינגווי
לצד אלה הייתי מונה גם את גרהם גרין ואת אריך מאריה רמארק
סוג של ניסיון לא רק לספר סיפור עלילה, אלא לבחון כל העת את מצבה את מהותה של הנפש האנושית, בתוך התופת האנושית על ידי הולכת קו תיאורי, דק עדין, מינמליסטי, הכולא באיבו רגש מגורען, שאינו מתפרץ אלא נהפוך הוא, דומה כאילו הולך ונעשה מופנם יותר ויותר
ובכלל, מקארתי של שני חיבוריו האחרונים מצטייר בעיניי כעין קהלת
שכבר ברי לו לגמרי מדוע בית האבל קודם הוא לבית המשתה
קראתי בשבוע שעבר (באנגלית) והתחרטתי. היה זה כמה ימים לפני שחגגנו לבני בר-מצווה והסיפור של מקארתי פגע קרוב מדי לחרדות של כל הורה באשר לגורל בניו בעולם שאנו הולכים והורסים במו ידינו.
אתה צודק. ספר קשה מנשוא להורים, ולאבות בפרט.
ואף על פי כן, מקארתי מפליא להציב תמרורי אזהרה בפני האנושות, ודומני כי זהו אחד מתפקידיו העיקריים של האמן ואיש הרוח. גם אם על פי רוב תכונות אלה ממש לא הופכות אותו לפופולרי
אני מכיר את תחושת הכאוס ,האבדן וסוף העולם עקב הדיכאון שחוויתי. להבדיל מהמסופר ברשימה הסבל הנפשי גם נוטל את הכח והאנרגיות להתמודד במצב של דיכאון. ראיתי ברשימה מאבק,חרדה ליום של מחר אבל אמונה שעשוי להיות טוב יותר . אין כאן ייסורים ועינויי נפש קשים מנשוא כך שהספר הוא אופטימי.
ראיתי את ארץ קשוחה והתחרטתי לכן אמנע מהתמודדות עם ספריו של קורמאק.
למרות שבמלחמה אחת השתתפתי אין לי מגרות לשכול ולשואה
משעה שקראתי את 'לא ארץ לזקנים' ניטל ממני הרצון לצפות בעיבוד קולנועי.
עם זאת, ספריו נוגעים בכאב האצור באדם. בזכרונות שאינם נמחים. דומני כי בשני ספריו האחרונים יש סוג של זעקה כבושה של מי שנאחז בכל כוחותיו בסירה מיטלטלת במיים, ומבין כי כוחותיו לא לעולם יעמדו לו, וכי אחיזתו הולכת ונחלשת, וכבר שומע מעבר לכל זה את אוושת הנשיה
אבל ב'הדרך', המבט של האב, המוסב אל הבן, אל העתיד האנושי שמעבר לשוך חיים הפרטיים, הוא שמקנה את המשך וגם את הנחמה
גם אני כתבתי את מחשבותי על הספר אתה מוזמן לקרוא
http://hadoctor.blogli.co.il/archives/4
ספר שמרעיד את הנפש ולא נותן לקורא להישאר אדיש, ומענין איך יראה הסרט שנמצא בתהליכים מוקדמים של הפקה ברגעים אלו ממש
ראיתי את רשימתך
כפי שכתבתי למעלה לאהרון, אני סובר כי בכתיבתו של מקארתי יש משהו שדווקא טוב ויאה לו להיוותר כספר ולא לזכות לעיבוד קולנועי
מצד שני, תמיד יכול לבוא עיבוד שמאוד יפתיע אותי.
על הספר היפה הזה קשה מאד לכתוב, כי הכל גלוי בו.כמו במשל, חרישי וקודר, אנושי ואופטימי במידה קטנה וקובעת.
מה שחתרני זו התמונה שבחרת, שנראית כל כך מתאימה אבל היא בעצם הפוכה.
ממש אין לי מה להוסיף על מה שכתבת
את העבודה של עדי נס שמרתי בזכרוני, גם משום שכך נראו לי תמיד יצחק ואברהם, כצמד הומלסים
היוצאים מבאר שבע אל מקום העקידה
על המגמה ההפוכה אצל מקארתי עמדתי כבר בשורה הראשונה של הפוסט ועוד יותר בסוף הפסקה כאשר דיברתי על נכונות האב להיעקד בכדי להבטיח את עתידו של בנו
תמיד גם חשבתי כי את האמת הזאת גלה אברהם המקראי ממש כאשר הניף את המאכלת ובחר שלא להוריד אותה על בנו
ואמנם כאשר מקארתי מדבר על אלהות, האלהות שלו אינה זאת הדתית הממוסדת, אלא דבר, אידיאה מוסרית מושלמת, הנטועה בלבב האדם, ולא בשום מקום חיצוני אחר
קצת מזכיר לי את הרמן כהן של תקופת מארבורג
אבל מקארתי אינו כותב את הדברים האלה בשום מקום באופן מפורש
למרות שזוכרה לי היטב המלצתה של אסתי עליו, ולמרות או בגלל שאני משוכנעת באיכותו, אני מעדיפה כרגע לחסוך אותו מעצמי.
אכן, ספר מפחיד למדיי. חשיבותו אינה נובעת דווקא מהפצת אימת הפצצה האטומית,האפוקליפסה, והסצנות המזויעות לפרקים המובאות בו; אלא דווקא בבחינת הכוחות החיוביים המניעים את האנושות [אהבת הורים (כאן אהבת אב), אחריות, דאגה, מוּסר, וגם רצון לבנות וליסד חברה מיטיבה וצודקת]. מה שאינו משתנה לא בחלוף הזמן ולא בתמורות ההיסטוריה [כמובן שאת אותם כוחות מעמת מקארתי עם כוחות אנושיים המאיימים תמיד להביא את האנושות אל סיפה של הכחדה]
קראתי קצת באיחור את הספר והחמצתי את הדיון בו כאן. על מה שכבר נכתב כאן, שמבטא היטב את גווניו השונים של הספר רציתי להוסיף איזו נימה 'ביקורתית' עליו:
כמובן שזהו סיפור פוסט-אפוקליפטי קשה לעיכול, סוף האמונה הדתית, סוף חברת השפע שיש בה דגש על נוחות ותו לא וכן הלאה.
הדיון הפילוסופי בטבע האדם והחלוקה בספר בין 'טובים' ו'רעים' שכל כך בולטת בין דפיו עושה לרעיון המאוד מאוד ייחודי של מקארתי שירות דוב.
נכון ששפה 'רזה' היא כישרון ייחודי של סופר ה'מרשה' לקורא להשלים את העלילה כרוח הדמיון הטובה עליו.
יחד עם זאת, יש טעם לפגם לקמץ בתיאור השטח האפור. זה משקף גם זוית ראייה שמפריעה למי שגישתו הומאנית. לא מדעית.
מה דעתך?
אני רואה את דבריך, אפילו נוטה להסכים
יש משהו מעט פשטני, אולי אף יותר מדי הובסיאני
בעולמו של מקארתי. משאין בעולם ריבון
העולם מתחלק לזאבי-אדם ולאלו המנסים להתמיד ולשמור על צורתם האנושית
לולא מלכות ומוראה איש את אחיו חיים בלעו
עם זאת, לדידי, 'הדרך' אינו בראש ובראשונה חיבור בדיוני פוסט-אפוקליפטי
אלא יצירה מינורית חרישית וקודרת, המתארת סוג של אבהןת קמאית לילד שאתרע מזלו ונולד בעולם שאבד ממנו הכל, זולת שרידי שפה, רמצי אהבת אנוש, ואולי גם מוסּר (אתיקה) , שלעולם אינה חדילה מלעמוד במבחן .
התייחסות יפה באמת לספר.
תודה חנה,
רשימה קצת רחוקה.
אני כותב מדי פעם על ספרים אך לא רואה ברשימותיי ביקורת ספרותיות אלא יותר מסעות שלי בעקבות הספר.
אני גם משתדל לכתוב אך ורק על ספרים שאני אוהב.
[…] This post was mentioned on Twitter by Dror Gilboa. Dror Gilboa said: <div style="direction:rtl;text-align:right">על אם הדרך בעולם חרב: ‘הדרך’ לקורמאק מקראתי… http://goo.gl/fb/K0MPK […]