אלהוּת שוּליים (צ'יאן מוּ)

 

 

 

 

  צ'יאן מוּ  (Qian Mu, 1990-1895) מגדולי הפילוסופים וחוקרי ההיסטוריה האינטלקטואלית הסינית, במאה העשרים, וממייסדי ההגות הפילוסופית בטאיוואן, דן בספרו העיוני, מחשבות רגועות משפת האגם (1948), במקומה של ההגות הקלאסית הסינית בתוך הגות העולם, ובמיוחד בסוגיית יחסהּ אל העולם המערבי המודרני, לרבות התיעוש, המדע והטכנולוגיה על השינויים המהותיים שהסבו למין האנושי ועל פניהם המאירות ופניהם האפלות. המחבר נסה להציע סינתזה הרמוניסטית חדשה בין ההגות הסינית הקלאסית ובין ההגות המערבית הרציונליסטית מתקופת הנאורות ואילך.  

   בהקדמה לספרוֹ כתב מוּ כי האירועים הפוליטיים המטרידים שטלטלו את ארצו טלטלו אף את נפשו. ברם, הואיל ומעולם לא ניחן 'בחכמה ובחוסן נפשי' על מנת לדון בעניינים הפוליטיים ולהציע להם פתרונות מעשיים,הוא יימנע מן העיסוק בהם בספרו. מנקודה זו ואילך אכן ניכר במחבר שהוא איננו אידיאולוג פוליטי אלא הוגה פילוסופי-דתי,המעוניין לדוּן במקומן של המטפיסיקה ושל האתיקה בפילוסופיה הסינית (כמורה בקי בכתבים הקונפציאניים והדאואיסטיים) בעולם המודרני המתועש, כאילו המשטרים הפוליטיים הינם חולפים-עוברים בזמן, ואילו מסורות מחשבה שונות עמידות מהן, ומלוות את אשר בוחר לנהל את חיי ההכרה לאורן,

   וכך כתב מוּ בסוגיית מקומה של האלהוּת ושל הדת שוחרת האלהוּת בעולם המודרני:

*

הבא נניח לדיון על מעורבות הרוחות בחיים ונחזור לדבר באלוהויות. האלוהויות הן ההיבט החיוני והנעלה יותר של הרוחות. העולם הזה עלוב מדיי, מנוכר מדיי, ועל כן אנו מבקשים אלוהיות שיעוררו אותו, ירוממו אותו, יפיחו בו תנועת חיים רוחנית. [אולם] העולם הזה [בלאו הכי] מתחדש מדי יום ומדי חודש, אין רגע דל, אין רגע ללא תנועה דינאמית. לשוט בין העננים ולרכוב על הערפל [כמו בני האלמוות] לעלות השמיימה ולרדת ארצה. בעבר היו פונים אל האלוהות שתחולל ניסים כאלה. ואילו היום, מסוגל האדם לחולל אותם בעצמו, לממש אותם בפועל. בתקופה כזאת, האלוהות מעדיפה להיות בשוליים, מכירה תודה לעצמה על שאינה בולטת.

אין זו טעות, המדע אכן מוטט את האמונות הטפלות שלנו, אולם המדע גם גירש את אותם דברים שכולם היו מעוניינים בהם וכולם רוממו אותם.

(צ'יאן מו, מחשבות רגועות משפת האגם, תרגם מסינית גדי ישי, הוצאת מאגנס: ירושלים  2008, עמ' 119)

 

   לדעת מוּ, סוד קיסמה של הדת הקלאסית היה הפדוּת כביכול מעולם החלוֹף: מן הטבע המנוכר, ההיסטוריה המדממת, שחיתות המשטרים, אסונות הטבע, המחלות ושדות הקרב. האמוּנה באלהוּת,החיים הספיריטואליים-ריליגיוזיים,הפיחו באדם תקווה לכך שיש בעולם הרבה יותר מכפי הנגלה לעיין.אבל משעה,שבאו לעולם טכנולוגיות מדעיות אשר הרחיבו מאוד את יכולתיו של האדם להתמודד עם הטבע ועם מוראות הקיּום חלה התרחקוּת רבתי מן החיים הדתיים והרוחניים,משום שהאמונה בנסים,בהשגחה פרטית על כל אדם ואדם, התחלפו בידע מדעי מבוסס המסוגל לחולל את שנחשבו בעבר נסים (שינוי סדרי הטבע,רפואת חולים וכיו"ב). האלהוּת במצב זה כמו לקחה עצמה אל שולי שוליה של ההכרה ושל התודעה האנושית, והיא נחלת אלוּ המסוגלים לרומם אותה לא מתוך הדוגמוֹת הדתיות של הממסדים אלא מתוך הכרה פנימית שבהתבוננות.הקיוּם הדתי,שאינו נרתע מתוצאותיהן של ההתפתחויות האנושיות במאות האחרונות,לכאורה נמצאת כעת האלהוּת בשולי העשיה האנושית ואין לה עוד את המעמד המרכזי כאשר היה שמור לה לפנים. על האדם הדתי, למיטב הבנתי את מוֹ, לקחת עצמוֹ  בעקבות אלהי הכרתו, ולהתמקםֹ בשוליים, להכיר בעצמוֹ כתופעת-שוליים מבחינת עשייתו הרוחנית-דתית. לא לבקש את הבכורה, כלומר: את ההכרה העולמית בדת אמת כלשהי (מה שהיה בעולם העתיק, ואולי עד ימינו אנו, יסוד למלחמות דת ולשפיכות דמים איומה). אלא לראות את עשייתו ואת הגותו הדתית כדבר מה אישי-פנימי מאוד,עבודה שבהכרה, שבנהיה אל האלהוּת, אשר אליה הוא מבקש להידמות (Imitatio Dei) מבחינת מקומה בשולי האנושות. כמובן, שאין דימויו העצמי של ההוגה הדתי, כאיש שוליים, עשוי לגרוע כהוא זה מן הרצינות הכנה שבה הוא מתייחס לעבודות הדתיות ולהגות המטפיסית. רק אל לא להניח כי עצם המחשבות, ההכרות, המובילות אותו אל אלהי אמוּנתוֹ נמצאות הן בקדמה, בחזית העשייה האנושית. מטבען, אינן אלא מחשבות, נצוצות הכרה, המפיחות את רוחו, הבהובים של אפשרויות, צפיה במה שמעל ומעבר, שאין בהן כל אמת אובייקטיבית כלל-אנושית, אלא אמת הכרתית סובייקטיבית פנימית, צלולה, יוצאת דופן. צ'יאן מוּ רואה איפוא בהגות פילוסופית דתית במאה העשרים עשייה אינטרוספקטיבית,העומדת בשולי האנושות, אך עשויה לרומם בדרכיה, בכיווני המחשבה שהיא מעלה, את רוחו של האדם באשר הוא אדם. אפשר גם כי הגות אחת תחולל הגות אחרת. מגע של הכרה אנושית אחת בזולתהּ, בסוד שיח, כדברי מרטין בובר 'כי במקום בו שניים שרויים יחד באמת. הרי הם כך בשם אלהים' (מרדכי מרטין בובר, פגישות, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים תשכ"ה, עמ' נ').   ֹ   

   לבסוף, נראה לי כי מוּ, בהצגתו את האלהוּת הפונה אל השוליים לנוכח התעצמותו התבונית-מדעית של האדם, מצטט או מכוון אל אחד מן הקטעים המפורסמים יותר בחיבור היסוד של הדאואיזם הסיני, דאו דה צינג (=ספר הדרך והסגולה) המיוחס ללאו צה:           

 

 

 כשהאולם מלא זהב וירקן

לא יוכל בעליהם לשמור עליהם

כשהעושר והכבוד גוררים גאווה,

הם זורעים את זרע המפלה.

כשהושלמה המלאכה

והושגה התהילה 

הפרישה לצל 

היא דרך השמיים

(לאו צה, דאו דה צ'ינג, תרגמו מסינית יורי גראוזה וחנוך קלעי, מוסד ביאליק: ירושלים תשמ"ז, פסקה ט, עמ' 37)

 

 אם אכן קטע זה היה נטוע במחשבתו של צ'יאן מו בעת שכתב את הפסקה אודות התרחקותו הרצונית של האל כבכיכול אל שולי החיים האנושיים. הריי שהמדע והישגיה התבוניים של האנושות, אמנם מבטאים את תהלת האל. כמוהו מתבקש איש הדאו, המבקש להידמוֹת כפי יכולת האדם לנטוּל השם, להיות שרוי באפס מעשה ולהטיף באין אומר, להיות למעשה תלוי ועומד בעולם הזה, והכרתו (עין שכלוֹ) תלויה בשמיים. הדאו הוא הדרכים הצדדיות ובהן שומא על האדם הרוחני-דתי לתור אחר נתיבים חדשים ישנים של התבוננות והבנה. כימי דור אחר פטירתו של מו, רכון על ספר, על פני אותו כוכב צלא -חיים ונידח; בן לעם קטן ושולי בתולדות ימי האנושות, עתיק כימי עמו של צ'יאן מו, אבל זעיר ממנו כמותית לאין-שיעור, מחזיק בדת שמפאת קוטנה, כבר קצת נראה תלוש לחשוב שלפנים תפשה איזה מקום של כבוד בתולדות האנושות. בשולי הדת הקטנטנה הזאת, אי שם בשוליה, אני מנסה להאמין במחשבת האדם ובנכונותו להיטיב עם זולתו, משום שבכך ניכרת התהלה האלהית. אני שמח בחלקי בשולי היקום, אי שם בשולי הכל. 

 

בתמונה למעלה:  Wu Zen (Died 1340), Bamboo in the Wind, Hanging Scroll, Ink on Paper, 

                     

© 2009 שועי רז