Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for יוני, 2009

*

תוך שימוש במלה בחיי היום-יום שלנו, אנו שוכחים שהמלים אינן אלא קטעים של סיפורים קדמונים ונצחיים ושאנו בונים את בתינו, בדומה לברברים, משברי הפסלים וצלמי האלילים. מושגינו והגדרותינו המפוכחים ביותר הם היפעלויות רחוקות של מיתוסים וסיפורים קדומים. אין אפילו פירור מתוך האידיאות שלנו שאינו מתייחס על מיתולוגיה- שלא היה אי-אז מיתולוגיה משונת-צורה, חבולה, כזאת שלאחר גילגול.

[ברונו שולץ, מתוך: מיתיזיציה של המציאות, 1936]

 

1

 

   בשלישי שעבר (יש המדקדקים ערב רביעי) ב-20:00 בדיוק כמדי שבוע, זכינו לפרק מרשים נוסף בסדרה של מרית בן ישראל כתוב בגוּף, שנסב הפעם על עניינים כגון ספר יצירה, בריאת גלם, ההומונקולוס (אדם קטן) של פלצלוס ושל את"א הופמן, קבלה יהודית וקבלה נוצרית (תודה לשירלי), וכמובן: אהרון, הכהן הגדול של הילדות בהווה מתמשך [גיבור ספר הדקדוק הפנימי (1991) לדוד גרוסמן] כבורא גֹלם מעצמו. שיח התגובות יוצא הדופן שם הביאני לידי כמה וכמה מחשבות, שכנראה אתן להן דרור כאן בעתיד לבוא. אבל לפני העתיד לבוא, רציתי למנות את הסופר והצייר, הפולני-יהודי, ברונו שולץ (1942-1892) שלא הוזכר שם  אל שולץ הגעתי במסע זכרון אליו הוציא אותי אחד ממגיביה האנונימיים של מרית, אשר שיגר אליי לינק אל סרטו האקספרסיוניסטי- גרמני פאול וגנר,DerGolem (1920)  [וגנר הסריט גרסה קודמת של הסרט בשנת 1915, אך היא אבדה כמעט לגמריי], אודות הגולם שלכאורה יצר ר' יהודה ליוואי בן בצלאל (המהר"ל) מפראג (1609-1520) בכדי להגן על הקהל היהודי בעירו. סיפור זה שאינו אלא אגדה ואשר אין לא כלל קשר לדמותו הקונקרטית של המהר"ל כפי שמצטיירת בכתביו הענפים (המהר"ל לא השאיר ביאור על ספר יצירה ואין בכתביו הערות על יצירת גֹלם),הפך לנדבך חשוב במיתוס היהודי,עד שהמזכיר את דמותו החידתית של הגלם מייד נזקק למהר"ל,ומה לו לתלמיד חכמים דקדקן ועמקן זה וליצירת גלמים?. על כל פנים, לא יכולתי שלא לשים לב לכמה מקבילות מעניינות בינו ובין ספורו הגנוז של שולץ כוכב שביט (מן העזבון, כנראה היה אמור להיות חלק ביצירה גדולה יותר), שהובא בשלהי ספרו הגדול בית המרפא בסימן שעון החול (הודפס בשלימותו לראשונה בפולין בשנת 1937, ללא הסיפור מן העיזבון), המתאר כפי הנראה את הופעת כוכב השביט באפריל 1910 והתקרבותו המסוכנת אז לכדור הארץ (שולץ היה אז כבן 18),וביןDerGolem– : האקספרסיוניסטי, ובמיוחד תצפיתו האסטרונומית של המהר"ל ובריאת הגלם שם (אגב, כוכב השביט האלי נצפה על ידי האסטרונום יוהנס קפלר בפראג בשנת 1607, שנתיים בטרם נפטר המהר"ל). קישור זה מעניין, גם על שום מקום המפתח שתפס ברונו שולץ בחלקו השני של ספרו דוד גרוסמן עיין ערך אהבה (1986), שם כגיבור פנטסטי הוא נמלט מגטו דרהוביץ ומגיע לשחות עם דגי הסלמון בים הצפוני (שולץ נורה, לאמיתו של דבר, למוות בגטו דרהוביץ בשנת 1942).גם גיבורו של שולץ בספרו האמור הינו כעין כהן גדול של ילדות פנטסטית שכוחה,הנוכחת לעד.כהן גדול נוסף של הילדוּת,מרק טווין (סמואל לנגהורן קלמנס, 1910-1835), יוצרם של הרפתקאות הקלברי פין ו- הרפתקאות טום סויירהלך לבית עולמו עם הופעת אותו כוכב שביט של שנת 1910. על אותה שנה כאמור כתב שולץ את סיפורו כוכב שביט. מעט לפני הופעתו של אותו כוכב-שביט ראה אור הקונטרס נפלאות המהר"ל מאת הרב, הפסיאודואפיגרף ומספר המעשיות, יהודה יודיל רוזנברג (1936-1860),ובו התבססה מאוד האגדה אודות הגולם.דמותו הפנטסטית של המהר"ל,כפי שהציגהּ רוזנברג באחרונה, מאז רק הלכה ופרחה עד שכאמור שגורה על מחשבת הבריות האסוציאציה מהר"ל=יוצר הגֹלם.אגדה זו עומדת כאמור ביסוד הסרט Der Golem הנפתח בתצפיותיו של המהר"ל בשמיים והבנתו כי משהו נורא עומד לקרות. לאחר מכן יוצר המהר"ל את הגולם בתוך מעגל של אור ונותן בו חותם עליו כתוב תעתיק לטיני משונה של המלה העברית 'האמת'. אש ועשן בוקע מפיו של הגולם, במה שלכתחילה נראה כסימן דמוני, מבשר רעות  .    

 ומן האקספרסיוניזם של וגנר אל אגדת כוכב השביט של שולץ: 

 

 [הודעה על סוף העולם הקרב, כתוצאה מהתנגשותו הקרובה של כוכב השביט עם כדור הארץ]

יום אחד כאשר חזר מבית הספר, הביא אחי בשורה בלתי מתקבלת על הדעת, ובכל זאת מהימנה, על סוף העולם המתקרב. הורינו לו לחזור על דבריו, משערים שלא שמענו היטב. אך לא. אכן, היתה זו אותה בשורה בל-תיאמן ובל-תושג לפי קנה מידה כלשהו. זהו זה, בהיותו בלתי  מוכן ובלתי מוגמר, בנקודת זמן וחלל מקרית, בלי שסגר את חשבונותיו, מבלי שהגיע לקו המטרה כלשהו, באמצע המשפט כביכול, בלי נקודה וללא סימן קריאה, ללא פסק-דין וזעם אלהי- כביכול במצבו הטוב ביותר, נכון יותר מתמיד להבנה הדדית, לנאמנות, לשמירת הסכמים דו-צדדיים ועקרונות המוכרים אהדדי— עמד העולם לחטוף בראש, בפשטות וללא ערעור. לא, לא היה זה הסוף על פי מחשבי הקץ, אותו סיום טרגי אשר חזו הנביאים לפני זמן רב, המערכה האחרונה בקומדיה האלהית. לא ולא, היה זה סוף קרוב יותר לקרקסיוּת, דו-אופנית, הוֹפְּלַה-אחיזת-עיניים זריזה, הוקוס-פוקוס-הפלא-ופלא וסוף נסיוני- מתוחכם של העולם— תוך שנישאו תשואות של כל רוחות הקִדמה.  

[ברונו שולץ, 'כוכב שביט', תרגמו מפולנית אורי אורלב ורחל קליימן, בתוך: בית המרפא בסימן שעון החול, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1979, עמ'  261 ]

 

[יצירת הגלם/ ההבחנה בהומונקולוס שבכוכב השביט]

כאשר התפזר האספסוף בתוך הלילה הגדול, אובד בין נגוהות הכוכבים וחזיונות-אור נדירים, נשאר אבי בהיחבא בבית. רק הוא ידע מוצא סודי מן המלכודת הזאת, אל אחורי הקלעים של הקוסמולוגיה, והיה מחייך בחשאי […] אבי סובב במהירות את בורג המיקרומטר והנה נכנס לתוך שדה-הראייה של המשקפת אותו יצור צופן אסון, בוהק כירח, מונח מבעד לעדשה כעל כף היד, מוחשי ונוצץ כפסל גיר בדממה השחורה של הריקנות הבין-כוכבית. עוטה מעטה חתחתים, חרוש צלקות של אבעבועות— אחיו מבטן ומלידה של הירח, כפילו האבוד החוזר אחרי אלפי שנות נדודים לארץ מולדתו. אבי היה מעביר אותו מקרוב לפני עינו הלטושה, כמעביר כיכר גבינה שוויצרית, מחורר בצפיפות, צהוב בהיר, מוצף אור, מכוסה פריחת צרעת לבנה […]  אבי נרעד כשעמד על טעותו. לא, לא היתה זאת גבינה שוויצרית, היה זה ללא ספק מוחו של אדם, מוצג אנטומי של המוח על כל מבנהו הסבוך. אבי ראה בבירור את גבולות האונות, את קפלי החומר האפור. באמצו את מבטו הצליח אף לפענח אותיות זעירות שעל הכתב המפוזר בכיוונים שונים על פני המפה הסבוכה של מחצית הכדור. נדמה היה שהמוח נתון להשפעת הכלורופורם, שקוע בשינה עמוקה ומחייך מתוך מתוך חלום ענוג […] מבעד לקפלי החומר האפור, ומבעד להתגבשויות האיטיות של הדליפות, הבחין אבי בבירור בקוים של עוּבָּר, המסתמנים בתנוחת היפוך אפיינית, כשאגרופיו הקטנים סמוכים לפיו, תינוק הישן במהופך את שנתו הענוּגה בשלפוחית מי-השפיר הבהירים. בתנוחה הזאת, עזב אותו אבי. קם בהרגשת הקלה וסגר את מכסה האשנב.

[שם,שם, עמ' 265-264]

 

[סוף דבר,  האדם המלאכותי (כוכב שביט) לא הביא לקיצו של כדור הארץ, מעטים המה זוכריו]  

בדירה האפלה היה אבי ער לבדו, נע ונד על פני החדרים המלאים זמרת שינה. לעתי היה פותח את אשנב התנור [=ארובה המציצה לשמיים,ש.ר] ומציץ בחיוך אל תוך החלל האפל, שם ישן לנצח ההומנקולוס המחייך את שנתו הקורנת, סגור במבחנת זכוכית, טבול כבאור ניאון, אחרי שדינו נחרץ, מחוק, מתויק- רישום נוסף בארכיון השמים העצום.

[שם,שם, עמ' 266]

 

2

   שולץ, אחד מגדולי הרוח הפולניים במחצית הראשונה של המאה העשרים, ומורה לציור בתיכון בדרהוביץ, סופו שנכלא בגטו דרהוביץ (המהדהד את הגטו היהודי הסגור ומסוגר בסרט). הוא זכה להגנתו של קצין אס-אס שהעריץ את ספרו הנודע. ברם, שולץ נורה למוות בנובמבר 1942 על ידי אחד מיריביו של אותו קצין שמצידו מיהר לבשר לפטרונו של שולץ 'יריתי ביהודי שלך'. ונענה: 'בסדר. עכשיו אהרוג אני את כל היהודים שלך'. שולץ היה מאורס למתרגמת של המשפט לקפקא לפולנית (האירוסין בוטלו לבסוף). שניים מוליכים שם לבסוף (הפרק:'הקץ') את יוסף ק' אל קיצו הפתאומי בלהב המאכלת. יש אומרים שבלהב אותה המאכלת היה ניתן לראות את זנב כוכב השביט. על כל פנים לכשזה הופיע ב-20 לאפריל 1910 וכמעט התנגש בכדור הארץ, בעולמינו זה, חגג אדולף היטלר את יום הולדתו. הוא ודאי ראה בהופעת שביט האלי איזו התגשמות של נבואה טבטונית הרסנית עתיקה, אולי ראה בזה משהו המסמן את עתידו. ודאי לא ראה בו, כפי שראה בו אביו של שולץ, באותה השעה ממש— עוּבָּר אנוֹשִי הנתון בשינה קורנת- מחויכת.  

   גם לשולץ וגם למהר"ל ישנם ספרים אבודים. שולץ כתב כנראה טיוטת חיבור גדול שנקרא המשיח (אפשר שכוכב שביט שהזכרתי היה פרק בתוכו; סינתיה אוזיק הקדישה לחיפוש בדיוני אחר ספרו האבוד של שולץ, את אחד מספריה); חיבוריו של המהר"ל נשמרו ברובם. ברם, חיבור עיוני גדול ומסכם על הימים הנוראים (ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים) אשר היה אמור להיקרא ספר שמים וארץ אבד או שמא לא נכתב לבסוף, אפשר שאף שניהם (המשיח של שולץ ו ספר שמים וארץ של המהר"ל) נמים אי בזה שינה קורנת ומחוייכת, ופניהם כפני אדם קטן, טבולים באור ניאון, רישומים בלתי נשכחים, בארכיון השמים העצום, המצפים כי יימצא מי שיצפה בהם ויקרא בצפונותיהם, כמו בכדור בדולח, מתוך שלוות הנצח של הרקיעים.

 

למעלה: שביט האלי, כוכב עם זנב.

תודתי נתונה לאנונימוס ששלח אלי לינק לסרט DerGolem (הסרט הוסר בינתיים בשל תביעת זכויות) ,מה שבמידה רבה החל להניע את המחשבות שהביאו בסופו של דבר לכדי כתיבת פוסט הזה. הואיל ועד אז רק שמעתי על סרטו של וגנר אך לא צפיתי בו, היה זה לינק משמח במיוחד. 

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »

  

  *

  חלמתי חלום. בחלומי סייעתי למישהו שהיה דומה מאוד לנשיא ארצות הברית ברק חסין אובמה, לאשתו מישל ולשני ילדיו לחצות את הגבול מן הצד המצרי.היה לילה. קור מקפיא של מדבר. צוק שמשקיף על הצד המצרי (אני חושב שעשיתי שם מילואים פעם). אני זוכר את ההבהובים הכחולים על הסלע ועל החולות.  של ניידות מנהלת ההגירה, שהושפעו כנראה מתנועות העיין הבלתי רצוניות (REM), של חולם ממוצע בעת שנתוֹ. הם באוּ לעצור אותנו, וכבר הסתערו לעברינו מתוך דלתות הניידות. 'אבל יש לי חלום' אמרתי 'חכו, יש לי חלום'. חטפתי קצת מכות עם אלות, גם הם. במידה מספקת כדי שייוותרו לנו רק שברי חלומות.  

את מי שהיה דומה לנשיא האמריקאי, אבל לא לבש חליפה. הם שחררו במדבר עם שאר משפחתו. הודיעו למשטרה בצד השני לבוא ולצוד אותם. אני חושב שיכולתי לשמוע יריות מרחוק. אמרו לי: 'אתה עתיד לחטוף על זה עשרים שנה'.אני חשבתי על שיר של שמוליק קראוס,וקצת קשה היה לי להיזכר האם היה זה 'אחרי עשרים שנה' או 'רואים רחוק רואים שקוּף',כי לא שמעתי בחלום שום מוסיקה- רק חשבתי על שיר של שמוליק קראוס (למעשה את שניהם כתב יעקב רוטבליט, אבל שמו של רוטבליט לא עלה לנגדי בחלום).

 'שִמךָ?' אמר לי שוטר. 'קוֹרף' עניתי אוטומטית. חשבתי לעצמי מה זה אני חושב לעצמי להמציא לעצמי שם כזה.

'שם משפחה? 'שאל השוטר. 'אין לי שם משפחה' עניתי. 'תעודת זהות?' שאל השוטר. 'יכול להיות שפעם היתה' עניתי. 'אל תתחכם' ענה והטיח בכח אגרוף בשולחן, שדמה יותר למזבח.

כאן הקיץ הקץ על החלום, כי כנראה שאחד מילדיי טרק, בלי כוונה, את דלת חדר האמבטיה, בקומו משנתו ובשובו אל שנתו, בהתאמה מפתיעה, עם אותו חוקר שבחלום, השעה עוד היתה מוקדמת, מה שעורר אותי מן החלום הזה והקשה עליי לשוב אליו כדי לחזות בהמשכו. כמה דקות אחר-כך, ער לשיעורין, בראשיתו המוקדמת מדיי של יום חדש,כבר נזכרתי בשיר הזה של המשורר האוסטרי, כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871), שהנהיר לי את חלומי בשלימותו:

 

מן המשטרה לפני שבוּע

שאלון חריף לקורף שֻגר:

מיהו וכיצד הוא ומדוע.

 

מה מספר הבית בו הוא גר.

אם רַוָּק, נשוי, ואם- אז למה,

שנת לדה, ויום, ועיר או כפר.

 

אם בכלל מֻתָּר לוֹ, ועד אנה,

פֹּה יגור ואיך (נא לדיֵּק)

מה אמוּנתוֹ, וכסף כמה,

 

שאם לא כן, יעוף הרחק

למעצר. עד כאן,

חתומים: בורובסקי, הֶק.

 

קוֹרף משיב קצרות, ולעניין:

"לידיעת הדרג העליון:

על יסוד בדיקה אישית מוּכן

 

המוּצר דלהלן לטְעֹן

שאינו קים על פי כללֵי

המדינה הזאת, ובנידון

 

הוא מביע (בשולי

האגרת) צער ויגוֹן.

קוֹרף. (לכבוד משטרת וכולֵי)".

 

המנהל קורא בתִמָּהוֹן

[כריסטיאן מורגנשטרן, 'המשרד הממשלתי', הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, תרגם וערך שמעון זנדבנק, הוצאת כתר: ירושלים 1985, עמ' 27-26]

בימים שבהם ממשלת ישראל ומנהלת ההגירה  נוקטות צעדים משמעותיים בכדי להבדיל בין אדם לאדם ובין דם לדם: מקימה מחנה גירוש לילדי מהגרי עבודה, ומביאה לחקיקה חוקים שיש בהם בכדי לדון אוכלוסיית פליטים למוות, ראוי למחות, להרים קול, לחתום על עצומה, או לנהוג כקוֹרף. כדאי גם לתת איזו הצצה במה שכתב הנרי דיויד תורו (1862-1817) בשלהי המסה,  מרי אזרחי, בגנותן של ממשלות:

 

סמכותה של ממשלה. גם של ממשלה כזאת שאני נכון להישמע לה- שכּן בשמחה אציית לאנשים המיטיבים ממני לדעת ולפעול, ובעניינים הרבה אף לאנשים שאינם מיטיבים ממני לדעת ולפעול- עדיין היא סמכוּת בלתי טהורה. כדי שתהיה מוצדקת בתכלית, עליה להשיג את אישורם ואת הסכמתם של הנשלטים. אי-אפשר שתהיה לה זכות טהורה על אישיותי ועל רכושי אלא במידה שאני נותן לה זכות כזאת. ההתקדמות ממונארכיה אבסולוטית למונארכיה מוגבלת אל דימוקראטיה היא התקדמות לקראת יחס-כבוד אמיתי אל היחיד. אפילו הפילוסוף הסיני השכיל לראות את היחיד כיסודה של האימפריה. האם דימוקראטיה, כמות זו שאנו מכירים, היא תקנתו האחרונה האפשרית של הממשל? האם לא ייתכן לצעוד עוד צעד אחד קדימה בהכרתן ובהסדרתן של זכויות האדם? לעולם לא תהיה מדינה חופשית ונאורה באמת, אלא אם כן תגיע המדינה לידי הכרה ביחיד ככוח נעלה ממנה ועצמאי, שממנו נובעים כל כוחה וסמכותה שלה, ותנהג עימו בהתאם לכך. אני משעשע את נפשי בחזון של מדינה שסיפק בידהּ לפעול צדק לכל אדם ולנהוג ביחיד כבשכן; שאפילו לא תראה בכך פגיעה בשלומה אם מתי-מספר יתרחקו ממנה בחייהם, לא יתערבו בהּ, ולא ייכללו בתוכה, ואך ימלאו את כל חובותיהם כשכנים וכריעים. מדינה שתישא פרי ממין זה ותניח לו לנשור מיד לכשיבשיל, תפלס את הדרך למדינה מושלמת ונאדרת עוד יותר, שאף אותה חזיתי בדמיוני, אך עדיין לא ראיתיה בשום מקום.  

[הנרי דוד תורו, 'מרי אזרחי', תרגם מאנגלית חנוך קלעי, בתוך: הנרי דוד תורו, וולדן (חיים ביער), מוסד ביאליק: ירושלים 1962, עמ' 353-352]

 

יחידות ויחידים, עצמאיות ועצמאיים, אל תוותרו עכשיו למדינה, באמרה לפגום בערכים כגון: צדק, כבוד האדם (באשר הוא אדם), וזכויות ילדים (כל ילדה וילד) לילדוּת. יותר מדיי מוטל כאן על הפרק. מחנות המעצר והגירוש האלה, מלבד היותם פורענות שאין כדוגמתהּ, עשויים להיות מבוא למחנות מעצר וגירוש שבדרך. אם עדיין הומה בכם/ן חלום. אל נא תעלימו עין. כּתבוּ, דבּרוּ, הזדהוּ, חיתמוּ, הפגינוּ. מי יודע, אולי נצליח ליסד 'על הדרך' גם כמה ערי מקלט וודאי ילדוּת טובה יותר לכמה ילדים יקרים, שממשלתנו הנבחרת, זוממת לגרש אל עתיד בלתי ידוע לצמיתות אחרי שתדאג לכלוא אותן לפני כן. על מעין זה, כתב הרולד ברודקי: 'חייהם של אנשים כלואים הופכים למפלצתיים. שלח אותם לחופשי והם יהפכו למפלצות. אנחנו חייבים לשנות את האמונות שלנו' [הרולד ברודקי, באפלה פראית זו: סיפור מותי, תרגם יורם אשכול-רוקח, הוצאת בבל:  תל אביב 1999, עמ' 105].  אנחנו מוכרחים לשנות את אמונותיהם של נבחרי ציבור הנכונים לכלוא א/נשים וילדים חפים מפשע, או למצער להתקומם כנגד הרעה החולה הזאת.

 

 לחתימה על העצומה, כאן. 

לרשימות חשובות שייחדה שחר שילוח לנושא ראו: כאן , כאן ו-כאן .

 

 

 *

בתמונה למעלה: Nicolae Grigorescu (1838-1907), Convoy of Turkish Prisoners, Oil on Canvas,Date Unknown

© 2009שוֹעִי רז

Read Full Post »

  *

   לגמרי במקרה מתוודעים לעתים ליצירות אמנוּת יפהפיות.לגמרי במקרה,כי בכלל הגעתי לבקר את גל ו',חברי הטוב,והבאתי לו את הדיסק החדש של רונה קינן.ישבנו יחד עם החתולה בעלת העיניים הירוקות שלו מגי, ודיברנוּ כמו שחברים זה חצי חיים ויותר מדברים. ברקע הוא שם דיסק של עמית ארז שלא הכרתי.'מה, הוא הוציא חדש?' שאלתי. 'כן, לפני כמה ימים' ענה. 'איך לא שמעתי על זה?' תהיתי. את הערב גמרתי בכך שלקחתי את הדיסק אליי לשמוע. נהדר. אחת היצירות היפות שיצאו לאור כאן בתחום המוסיקה הקלה. יחד עם אלבומהּ המפעים של רות דולורס וייס בעברית סוגר אלבומו של ארז שנה מוסיקלית יוצאת דופן ללייבל Anova Music שאייכשהו הולך ומסתמן כמעין ממשיך דרך של הלייבלים הבריטיים של שנות השמונים: 4AD או Creation, ביכולתו להנפיק סדרת אלבומים יוצאי דופן בכל קנה מידה בתוך פרק זמן קצר למדיי של פעילות.  

   אל עמית ארז התוודעתי לראשונה כבר בחורף 2004 אז השמיעה לי שרה,חברה ללימודים,שהיתה באותה עת מתופפת בהרכב רוק תל-אביבי קטעים מתוך האלבום הראשון שלו  Wish I Could make it a Story. דומני  כי היו שם גם חומרים שהופיעו אחר-כך ב- E.P של עמית ארז, tBlack Ligh. אני זוכר שהרכבתי על אוזניי את האזניות והופתעתי. אחר כך (למרות שאני בטוח שכבר הופיע בורסיה במה שהשמיעה לי שרה) הכרתי גם את Endings Get an Early Start וחשתי כדג ירוק שנלכד בתוך רשת צלילים המורכבת מכמה יוצרים והרכבים אהובים, כגון: Momus (כתבתי עליו כאן), Nick Drake, Robert Wyatt ובקשב לאיכויות מלודיות גיטרה/פסנתר עשירות ומורכבות. כאשר הגיע אלבומו השני של ארז (Amit Erez) לפני כשנתיים (קצת פחות) אהבתי מאוד חלק מן השירים, אבל דומני כי ארז ניסה בו להתחבר לקוים עדכניים יותר במוסיקת הרוק, ועל אף שהמשיך ליצור מוסיקה יצירתית למדיי משלו. הרגשתי כי האיש נעצר קצת במיאוצו ליצירת קול אישי לגמריי.

 

*   

ואז הגיעה היצירה החדשה:  Last night when I tried to sleep I felt the ocean with my fingertips ("אמש כאשר ניסיתי להירדם הרגשתי את האוקיינוס בקצות אצבעותיי") והחזירה את הצבע ללחייו של הסקפטיקן המזדקן. וכבר יומיים להוציא את שבת, שחיי הולכים ומתעגלים סביב אלבומו של ארז. מה הוא עוד הזכיר לי ? את Genesis המוקדמת עם פיטר גבריאל, את ה-Legendary Pink Dots ואת The Incredible String Band .אבל יותר מכל אני מרגיש את הנביעה השופעת ומהלכת כאוקיינוס בקצות מחשבותיי. האלבום הטוב ביותר באנגלית לו האזנתי בשנה החולפת. במקרה שמעתיו ואיני מפסיק מאז. אפילו מתקשה להירדם בגלל רחש האוקיינוס.  

 

 

Amit Erez, Last Night When I Tried to sleep I felt the Ocean with my Fingertips, Anova Music  (June 2009).  

 

© 2009 שוֹעִי רז

 
 

 

Read Full Post »

 

1

 

לפגישה האחרונה  הכלולה בספר זכרונותיו העניק מרדכי מרטין בובר (1965-1878) את הכותרת 'ספרים ואנשים' וכך כתב: 

*

אילו נשאלתי בימי חרפי מה עדיף בעיני: מגע עם אנשים בלבד או עם ספרים בלבד, ודאי שהייתי מכריע את הכף לצד הספרים. לאחר מכן הלך הדבר והשתנה; ולא שנתנסיתי מאז בנסיונות טובים הרבה יותר עם אנשים מאשר עם ספרים –אדרבה, ספרים משמחי לב לחלוטין עדיין הם מזדמנים לפני לעתים קרובות הרבה יותר מאשר אנשים משמחים-לחלוטין. אבל ריבוי הנסיונות הרעים עם בני אדם הזינו את לשד-חיי במידה שאין בכוחו של הספר הנאצל ביותר להזינו, והנסיונות הטובים­­– הם שהפכו לי את כדור-עולם זה לבית-נווה. ואילו ספרים­אין שום ספר שיוכל לעשות למעני יותר מאשר להסיקני לגן עדן של רוחין עילאין, והרי שם לא ישכח לבי לעולם בתוך תוכו, שאין רשות בידי לשהות שם, אף לא אשתוקק כי רשות זו תימצא לי  (מרדכי מרטין בובר, פגישות (זכרונות), הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 1965, עמ' נ"ח- נ"ט).

אליבא דבובר הספר מגלם 'גן עדן של רוחין עלאין' (=גן עדן של רוחות עליונות),כלומר כעין: אידיאה טהורה,אשר טוב לזון את העין הפנימית בהּ.עם זאת, אותה אידיאה ממש, כמה שהיא חיוּנית רעיונית, ומפרה אינטלקטואלית ורעיונית,עדיין חסרה היא את הקירבה האנושית הבלתי אמצעית.הקריאה בספר שומרת לעולם על איזה ריחוק. על קירבה אמצעית בלבד. מגלמת סוג של שיחת- העדר,שיחת רפאים,שבו הכרתו של הקורא מדובבת את עצמה ומשוחחת עם עצמה לאור החיבור בּוֹ היא קוראת,אך עדיין רחוקה היא משיחה בין אנושית ממשית- על החוויה הארוגה בה.

בהמשך כתב בובר:

*

ויש לך בחינה נאמנה: דמה את עצמך כי שרוי אתה בבראשית יחידי, יחידי לגמרי בעולם; והנה ניתן לך להשיג אחת משתיים: ספרים או אנשים. אמנם, שומע אני בני אדם מקלסים קילוסים לבדידותם,אך הלא אין הם מצליחים בכך אלא משום שבכל זאת מצויים אנשים בעולם.אם גם בריחוק מקום.בגיחי מרחם אימי לא ידעתי ספרים ויש את נפשי למוּת בלי ספרים, עם שיד אדם תהיה בידי. אמנם עתה, יש שאני מגיף את הדלת ומתמכר לספר, אבל- רק משום שיכולני לחזור ולפותחה ואדם יהא מציץ לעומתי (שם,שם, עמ' ס).

*  

לדעת בובר, ספרים מלווים הם את האדם בהתפתחותו.ברם,האדם בבואו לעולם גם בצאתו מן העולם זקוק הוא למגע האנושי,למגע יד חומלת ומכבדת,המחליפה את האות ואת המלה בהצהירה: 'אינך לבד. לעולם לא תהיה לבדך'.תחושה זו צפונה בכל מפגש חברתי בין אנושי.לא בנקודות הכניסה והיציאה מהחיים בלבד,אלא ברגעי השגרה.המלומד שוקע בספריו בידיעה כי מעבר לדלת ממתינים לו בני משפחתו ואוהביו, אפילו אדם חולף וזר,אשר עשוי להיהפך לחבר או למצער לבן שיח.

  

  *

2

 

*

   יש בכתיבת בלוג משהו שבין הריחוק של הספר ובין הקרבה של הדיאלוג החי.אי-שם בתווך בתוך איזור דמדומים.סכנתו המתמדת – הקורא/ת אינם באמת מכירים את הכותב, הם קוראים מלים, מבינים את אשר הם רוצים ומעוניינים להבין.לעתים חסרי עירנות לניואנסים,למשמעוּת הפנימית שלעתים אוגרים בתוכם משפטים מסויימים,כגון:זכרונות רגשיים עמוסים ודומיהם אצל הכותב. הכותב הקורא את התגובות אף הוא לא פעם מהלך כסומא בנסיונו לנחש את כוונותיו של כותב/ת התגובה.אם יש כאן שיח,נדיר הוא שהוא מגיע לכדי הליכה יד ביד. לעתים חש הכותב בתגובה כעין ליטוּף של כיבוד,לעתים חש הוא כי מנסים להכות אותו באגרוֹף ואין ברי לו למה ומדוע.לעתים, בעיתות קירבה זהו שיח נעים.לעתים לנוכח תגובה מנוכרת, חש הכותב כי אינו מבין מדוע טרח המגיב לשלוח את התגובה ומה המחשבות שחלפו בין אונותיו, ואין לו אלא להפסיק את השיח או לאחל למגיב הצלחה בהמשך דרכו.

   למשל, בתחילת השבוע פגשתי שני כותבי בלוגים אחרים (כותבת ומגיב שתגובותיו ראויות כבר מזמן לבלוג מן המובחר),אשר שוררת ביננו חיבה רבה. לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה הפגישה הזאת אמיתית יותר, נוכחת יותר, ומקרבת יותר מאשר המלים שהחלפנו אי פעם בין אתרינו. לנוכחות אין תחליף. לעתים המילים הכתובות, הופכות למה שמסתיר את האדם, או לכל הפחות, מגלות ומסתירות, בו זמנית. וכל כמה שמעירים לי כל העת, על עד כמה 'אני שם את עצמי על האתר', עדיין בהבעותיהם, תנועות ידיהם, צחוקם, חרצי הקמטים בזוויות העיניים, צליל קולם, האופן שבו הם מודדים את מילותיהם- היה יותר מכפי שיכולתי לעמוד מקריאת המלים באתריהם. אני מניח שאת אותם הדברים ממש חשבו הם עליי. נאמר לי בדיעבד, כי ישבנו כמו חברים קרובים המכירים זה את זה שנים ארוכות. וכך גם הרגשתי אני ממש.    

    על קשיי להבין על מה מדובר בחדשות הערב עמדתי פה זה מכבר.לעתים גם התגובות שאני מקבל אינן מובנות לי,כעין תעלומה.חידת אדם המוטלת לפתחי ועליי לפענחהּ או למוחקהּ ולהסיר מעליי את הנטל. אולי אני מעט קשה הבנה (כל שכן כאשר אני מגלה בתגובות קורטוב אלימוּת).בשבוע שעבר קראתי בספרו של אנג'ל ואגנשטיין, חומש יצחק (תרגם מבולגרית: משה כהן, בעריכת: ענת לויט, סדרת פרוזה: הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב 2008,; ספר אנושי וחם של ליצן-עצוב יהודי, אשר חייו חולפים בין העיירה היהודית, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה, מחנות העבודה וההשמדה, ומחנות מעצר סובייטים (גולאג) בסיביר, ובכל זאת- למרות שלל מאורעותי, אבדניו וטלטלותיו, כמו גם ההתוודעות אל הרוע על כל צדדיו ופינותיו הנסתרות, שומר על חיוך פנימי אוהב לכל אדם באשר הוא אדם; בספרו מתואר הווי השיח בעיירה היהודית בגליציה (שטייטעל). באופן שלקח אותי אל משום מה אל חוויותיי בשיח הכתוב שבין הבלוגים כאן. כאילו יש בו בשיח האינטרנטי של התגובות באתרים, מה שהופך אותו ליורש-העצר של פנים מסויימות של העיירה היהודית ושל ההווי היהודי המזרח אירופי, שטייטעל הממשיך במסורת העיירות שהיו ועברו מן העולם שבהן רב העיירה יכול היה לכהן גם כנשיא מועדון האתיאסיטים (דמותו הבלתי נשכחת של הרב שמואל בן דוד בספרו של ואגנשטיין):

*

איני רוצה לומר דבר בגנות היהודים, אני הרי אחד מהם, אך בוודאי הבחנת גם אתה בתשוקה המיוחדת שלהם, הייתי אומר, אובססיה, לשאול שאלות ולא להתעניין כלל בתשובה, משום שהם יודעים אותה מראש או משום שכך נדמה להם. אבוי לך אם התשובה איננה זו שהם ציפו להּ: או אז הם מציפים אותך בטענות, מוחצים תחת קרחוני הוכחות, ובסוף גומרים אותך ומדביקים אותך כמו טפט על הקיר בליווי ציטטה מהתנ"ך או מקרל מרקס. אם תיקלע למצב כזה בחייך, אוכל לעוץ לך את העצה הבאה: כשיהודים מציפים אותך בשאלות, האזן להם בשקט ופרוש לחדר השני לעשן סיגריה- הם לא יבחינו בהעדרך, הם יריבו ביניהם. יש עוד מוצא- בו ברגע הסכם עמם ובשום פנים ואופן אל תתחיל בהרפתקאה המסוכנת של לחלוק עליהם. חלופה זו, אגב, היא אולי נבונה עוד יותר. כמו הרבי שנשאל 'רבי, מה לדעתך צורת כדור הארץ?', 'עגול' ענה הרב. 'למה עגול? אתה יכול להוכיח את זה?'; 'נו טוב, שיהיה מרובע, אני מתווכח?'. 

(אנג'ל ואגנשטיין, חומש יצחק: קורות חייו של יצחק יעקב בלומנפלד בשתי מלחמות עולם בשלשה מחנות ריכוז ובחמש מולדות, תרגם מבולגרית: משה כהן, בעריכת ענת לויט, סדרת פרוזה: הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל-אביב 2008, עמ' 67-66).

  *    

    באשר לי,אני מעדיף את המפגש הקשוב,שיש בו הפגנת חוֹם אנושי ודאגה.על כן,יסלחו לי מקצת הקוראים הרוגזים והתובענים,אם להבא אפרוש לחדר השני או אוציאם לחדר השני.אני מבכר להתלוצץ (כליצן עצוב) עם קוראיי/קוראותיי או לגלות את אזנם בדברים משמעותיים לי.מצפה שהם יינהגו בי באותה מידה. החיים, על כל פנים (מחייכים, עצובים, רגוזים אדישים) קצרים, שבריריים,מכדי לבלותם בתגרה מילולית על צורתו של העולם (אם עגול הוא או מרובע),באשר ידוע כי לכל אדם ישנה הכרתוֹ והאופן הייחודי בו הוא מתבונן על העולם.אני מעדיף את המפגש הקשוב החברי,שיש בו נוכחוּת וחיבה,על פני ההתנצחות,שאינה מועילה בדבר,וכמוה כאיבוד זמן,ובפרט שלאחריה נותרת לעולם תחושה של ניכור והזרה.גם בבלוג,כסוג של חווית ביניים בין קריאת ספר ובין מפגש אנושי,עשויה להימצא נוכחות וחיבה,וכך אני מעדיף שהדברים יתנהלו בחדר הזה.לא שהוא מחליף את חדוות המפגש האנושי,הבלוג לעולם נשאר חיקוי חוור-קלוּש של המפגש בעולם האמיתי.  

 

בתמונה למעלה: Nella Marchesini, Self Portrait with Book, Oil on Canvas 1923

 

© 2009 שוֹעִי רז         

Read Full Post »

לנטלי, שחר, מרית ואפרת על שעוררו והעירו, במידה רבה, את הדברים המובאים להלן.

חמש תגובות שהשארתי באתרים שונים ופתאום התעברו לי לפוסט אחד. אספתי אותם אל מקום אחד בטרם יימוגו בערפל המעוור (יש הקוראים לו שכחה) שמטיל בנו הזמן (בחלק מן התגובות עשיתי שינויים קלים ביותר; בחלק לא נגעתי כלל)

1

 

מעולם לא התנייעתי בתל אביב ברכב משלי

ועל כן, מצוקת החנייה היא דבר ששמעתי שמועתו הרחוקה בעיקר

תל-אביב בשבילי היא חצר גדולה וומשמחת, שהכרתי

היטב-היטב על שלל קיצורי הדרכים והסמטאות

היכלות התרבות ובתי המרזח

מיפו ופלורנטין לרמת אביב

והיא לפני הכל ואחרי הכל

נקודת גבול ים

 

העיר אינה אלא מקפצה

אל האופק

 

2

 

רואים ישר שהג'וק אצלך ערס לא עדִין. אצלי הג'וק

מציג עצמו יפה, כמו ג'נטלמן אוסטרו-הונגרי. אומר: 'קוראים

לי גרגור סמסא ואני סוכן נוסע. במקרה עברתי כאן

,אחא, האם תואיל למזוג לי מעט ברנדי על מנת

להרטיב את הגרון.'

 

אחר זמן אני נוטל את היעה שליד המטאטא

מניח את התיקן, אחר כבוד

ומוציא אותו מן הדירה,

הכל נורא מנומס

אפילו קצת מנוכּר

 

אין לו טענות על שמאלנות וצמחונות שלי

רק על הברנדי

גם לא על שאיני לוחץ את ידו

או מנופף לו לשלום.

 

3

 

לנדוד בין מח אחד לתודעה חדשה בדרום הגוף

על ידי זינוק קרקסי על טרפז מתנדנד

בתקווה לעבור לצד השני

כאשר שומעים את הלמות התופים שברקע

וכל הקהל במתח

כי הרשת שלמטה היא רשת עצבים

שלא ידוע האם היא מסוגלת לעמוד בעומס

 

אלו החיים, אלו החיים

 

4

 

לעתים אני תוהה האם האנושות כולה לתולדותיה אינה אלא בת דמותו של החתול שרדינגר

ואין יודע האם יש בה רוח חיים, אם לאו, ומה תוחלתה, אם יש או אין, ומה בצע כי נתגלגלה אל תוך הנסוי התיאורטי הזה של ההיסטוריה.

 

5

 

העיר הזאת היא נחשים

נחשים עד קצה הגבול

עד קצה הזמן

 

6

 

יוּנוּס אַמְרֶה רצה לשהות קצת בגיהנם

ארתור רמבו כתב את 'עונה בגיהנם'

איזידור דיקאס כתב כי אנו שוהים ממילא במה שהוא גרוע מן הגיהנם

יצאתי לחופשה תרבותית  מצאתי הוֹטֶל מן הגיהנם

עולמות הפוכים, מלאך נופל של בלוגוספירה

 

מי יתנני במדבר מלון אורחים

חם, אבל מנסים לארח אותך

אתה מנסה –

להיות אורח

 

7

 

הערה מתודית:

 

לא כל מה שנכתב בשורות קצרות הוא שירה

לפעמים הן רק תגובות, שורות מדודות של שיח

כמו שכתב Nick Drake:

 

If songs were lines in a conversation

Situation would be fine

 

(איך הם באים והולכים, איך הם באים והולכים)

 

ומי שנשאר לבסוף, מתבונן ומוסיף,

ואז מכבה את האור אחרינוּ

8

יש בו בבכי, במיוחד בדמעותיו
איכות של אותיות הנופלות מן העיניים
ומתחברות למלים שלא בנקל יכול האדם לשמען

 

בתמונה למעלה: William Blake. The Expulsion of Adam And Eve, Oil on Canvas 1808

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

 

 

Read Full Post »

 
 
*
 

1

 

*

'לוּ הייתי דג/פלום פלי/שֶמֶךְ ירקרק/פלום פלי/ לוּ היתי דג/שֶמֶךְ ירקרק/אז מאומה לא חסר לי'

 

[תרצה אתר, 'לו הייתי דג', הולחן על ידי אלכסנדר (סשה) ארגוב, ובוצע לראשונה על ידי אילי גורליצקי ויונה עטרי]

*

*

נוסע עם משפחתי הקטנה על כביש החוף אחר חצות בחזרה מצפת אל המרכז. על יד זכרון יעקב, על כביש החוף דרומה, אצל מגל הירח השבור, המאיר קלושות את בריכות הדגים בשולי הדרך ואת הים התיכון מאחורי כל זה, נוגע ולא נוגע, סתים וגליא, אני נזכר בצִ'יַאן מוֹ, הפילוסוף הסיני, המדמה את ההשגה המטפיסית לכדור צף על פני בריכת מים- יש בו חלק מגולה וחלק נסתר (שקוע במים). אבל יש שנדמה כי השמש קורנת עד כדי כך שניתן גם להציץ מבעד המים אל החלק המכוסה, ויש גם לעתים משב רוח המגלגל את הכדור, ומה שהיה לפנים גלוי הופך למכוסה. הדגים שבמים ודאי הוגים עתה המנוני שבח לסהר הזה. השבוּר, חוט להט שמיימי. כמו אומת הצבאא', בחרן שבסוריה, שעבדו את אלת הירח. הוא נדמה להם הרחק, כאידיאה של הדג המושלם. כל אחד ואחת מהם נוטלים בו חלק. דג מעופף שעזב לתמיד את הקיוּם הדגי, את נשימת הזימים, ונקבע במרומים, ירקרק כאבן מפולמת, כמבראשית הבריאה.

 *

*

2

 *

*

*

בַּר יוֹחַאי בְּקֹדֶשׁהַקֳּדָשִׁים/ קַו יָרוֹק מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים/ 

שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת סוֹדחֲמִשִּׁים// קָשַׁרְתָּ, קִשְׁרֵי שִׁי"ן קְשָׁרֶיךָ

[שמעון אבן לביא (אלמע'רב, המחצית השניה של המאה השש-עשרה) מתוך: הפיוט 'בר יוחאי', כאן נרמזת ספירת בינה, שהיא סוד ספירת העומר וסוד היובל הגדול]

*

בחג ובשבת קראתי כמה ספרים טובים ומרחיבי לב ודעת. אולי אכתוב על חלקם כאן בקרוב. על כל פנים, בשעת העיון, באשמורת השניה, דרך חלון בית חותניי בצפת יכולתי לראות את הלבנה מהלכת בכנרת, כאחד הסהוּרים- הסהרוּרים. דומני כי תמיד מדובר בלילות שקטים מאוד. איש אינו הולך שוּב על פני הכנרת כמלקדמין. אבל ישנם דייגים המנסים להעלות את הלבנה ברשת חלומותיהם. על האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי, 1572-1534) סוּפר כי הִשִיט בדוגית את תלמידו חיים ויטאל בתוך ימה שלטבריה אל מקומה הנסתר של בארהּ של מריים. רק לאחר ששתה ממנו התלמיד, כעין אינטיאציה (הקדשה), ריטוּאל המבטא מהפך רוחני, החל עיקר תלמודו אצל האר"י תחת אשר היה לפני כן תלמיד לא בולט מדיי של המקובל, ר' משה קורדוברו (1570-1522). לעתים ברי לי, כמו שניים ושניים, כי האר"י השיט את הסירה האגדית הזאת בכח מחשבתו בדיוק אל המקום בו נוגעת הלבנה בלילות ירח מלא בפני המיים. שקט שקט. את המסע הלילי ודאי ערכו השניים בתצפית מזרחהּ מאחד מבתי צפת. מבלי שנאלצו לעזוב את מקומם ומבלי שאיש מלבדם חש במעשה.

   בצפת, התחלתי לקרוא בעין יעקב, המעין הרביעי מספר אילימה למקובל הצפתי, יושב בית הדין בעיר, ר' משה קורדוברו (1570-1522, חברו תלמידו של ר' יוסף קארו; עוד הספיק לראות את האר"י בצפת בטרם נפטר), אשר ראה כעת אור לראשונה בדפוס במהדורתהּ של פרופ' ברכה זק וחבורת תלמידות חברות (אוניברסיטת בן גוריון ומוסד ביאליק: ירושלים 2009). והנה חלק זה מן האילימה (על שבעים תמריה ותריסר מעיינותיה) מיוחד, רובו ככולו, לשכינה היא ספירת מלכוּת הנקבּית, המדומה באסופה הזוהרית, גם כעין ים וגם כעין הלבנה. גם כעין מסעה הלילי של הלבנה, המהלכת על ים כנרת מבעד לאשנב בבית חותניי בשעה מוקדמת לפנות בוקר. אני תוהה, מוכה שרעפים, האם אני קורא בספר או מתבונן בעד החלון, המשקיף אל הכנרת. איני יודע מה להשיב. אף לא לעצמי.

   יוסף בן שלמה היה ראשון חוקרי הקבלה לטעון כי ניתן לגלות בקורדוברוֹ פנים פנתאיסטיים (באשר לרצון האלהי הפועל בהויה לכל שלביה; כמרים ותיאולוגים כנסייתיים אירופאיים טענו כי קורדוברו הוא אתאיסט עוד בראשית המאה השבע עשרה), ועם זאת, כתבי קורדוברו מאוכלסים המה במטבעות לשון המדגישות את הטרנסצדנטיות האלהית. במיוחד, המעיין הראשון מן האלימה, עין כל חי, הנוקט נסוחים מיימוניים (רמב"ם) שאינם משתמעים לשתי פנים. ואף על פי כן לדברי זק וחברותיה, אליבא דקורדוברו בספרו המאוחר, מתעלות הנשמות האנושיות המעולות ביותר מעלה אל האין סוף האלהי, הופכות חלק מן השעשוע האלהי, וכך מיתתן של עשרת הרוגי מלכות למשל, היתה מיתה מעולה, שהעשירה לכאורה את האלהוּת ואת עולם הספירות (!). ר' יוסף קארו, מורו בהלכה של קורדוברו, כתב אמנם ביומנו הקבלי הקטון מגיד מישרים כי הלוואי יזכה לאיתוקד (=להישרף) על קדושת ה' .אפשר שהתכוון לעוצם האהבה בלבד, פנים לכך, כי נתקנא במקדשי השם (המרטירים) מבין אנוסי ספרד, ובמשיח הכוזב ר' שלמה מולכו (ספר המפואר) שהועלה על מוקד מטעם הכנסיה והקיסרות הרומית הקדושה והציצית שלו עוד נשמרה כמאה שנים ויותר בעיר רגנסבורג שבגרמניה, משל היתה אחד משרידי הקדושים בעולמה של הכנסיה. כל זה זוקק עדיין עיוּן גדול. עם זאת, באם צודקת זק, לפנינו מופיע לראשונה הסבר מניח את הדעת לגבי הבסיס העיוני לתפיסתם של מקובלי פראג, ר' ישעיה הלוי הורביץ ור' שבתיי שפטיל הורביץ, בדבר נצוץ עצמוּת האלהוּת הנמצא בכל נשמה יהודית. ומה שנראה אולי כהקצנה של הלכי רוח שמצויים עוד באסופה הזהרית, אפשר שהוזנו ולובנו על ידי הקריאה האינטנסיבית אותה ייחדו שני המקובלים תושבי פראג בכתבי קורדוברו. עם זאת, ראוי להזכיר, כי תפישה דומה מובאת באופן עצמאי וללא קשר לקורדוברו דווקא, בין כתבי ר' יהודה לוואי בן בצלאל (המהר"ל, 1609-1520) מפראג.

   זאת ועוד, באמצעות תפישה שכזאת ניתן להסביר גם קווים במשיחיות הפרסונאלית של ר' חיים ויטאל (ספר החזיונות, ספר הגלגולים ובו העיד כי מורו האר"י יעד אותו להיות משיח בן דוד). אם אכן רווחה התפישה לפיה נשמות מסוימות מסוגלות לחדור אל עמקי האלהוּת בראשיתהּ, אפשר גם כי מקובלים אחדים ראו את עצמם כנשמות כאלוּ. אמנם בראשית דרכה של הקבלה, דיבר ר' יצחק סגי נהור על האפשרוּת להעלות את המחשבה מעלה-מעלה עד האחזהּ באין סוֹף ולעילא, אבל תופעות כאלה עודנו כבר על ידי ר' משה בן נחמן (1270-1198), המנהיג והמקובל הקטלוני ארגוני (ההשגה העלאית לדידו היא קבלת רוח הקודש, קרי: ספירת חכמה, בעד ספירת תפארת), עד שגם בקבלת ס' הזוהר, שלוש הספירות הראשונות (כתר, חכמה, בינה) הן מעבר להשגת אדם.

    הדברים על כל פנים צריכים עוד עיון גדול, כאשר אמרתי, וקשה לי להביע עמדה כל אימת שטרם קראתי את החיבור במלואו. פעם הייתי לומד בקלוּת עד לשעת הזריחה. לאחרונה, אני מתעייף במהירות. כמי שאינו מעוניין לותר על הלבנה השטה בשמיים ומהלכת על שלולית הצל הזאת, הכנרת. יש אומרים שמליאה היא הכנרת במים. יש גם המעיזים לטעון כי מרבית שותי מימיה הם צאצאיהם וצאצאי- צאצאיהם של אותם מקובלים שהשקיפו מצפת על הכנרת לפני כארבע מאות שנה, וראו בישיבת ארץ ישראל דבר הקשוּר בהתנהלות אתית מחמירה, השגה יתירה, ובהשתלמות בקבלת רוח הקודש. שחיו חיי דוחק, וכי העיר נוסדה ופעלה כמרכז טקסטיל ים-תיכוני עות'מאני ראשון במעלה. אז עוד לא חלמוּ כי כל זה יתנקז ברבות כארבע מאות שנה לעיר פיתוח שרבה בה ההזנחה. עיר אשר בה הקמת מרכז מסחרי שוקק או הקמת מבנה ישיבה מצופה חרסינה ורדרדה פרי יוזמתו של תורם אמריקאי עשיר, בעל קו אשראי דולרי פעיל במיוחד, היא תכלית החזון וגאוּת היצירה.

3

 

בּמוֹת שֶמֶש, וְקָם לַיִל כְּתַנִין/ לְהָשִים עַל פְּנֵי שַדֶה חֲמָרָיו

וְהַסַּהַר לְבוּש חֹשֶן יְרַקְרַק/ שְאֵלוֹ מֶהַדַר שֶמֶש וְאוֹרַיו

(שלמה אבן גבירול, 'כשורש עץ', טורים 39-38)

 *

   טרם האזנתי לאלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח אדמי השפתות בו הם מנעימים זמירות גם שירים אורגים מרקמי שיר מפוארים שהותיר אחריו שלמה אבן גבירול (1058-1020), גדול משוררי אל-אנדלוס בעיניי [יש שיבכרו את יהודה הלוי (1141-1075 לערך), אבל לבבי מסור לאבן גבירול, המשורר הפילוסוף]. אבן גבירול מתואר בספרו ההיסטוריוסופי- מדעי של המלומד אבו סעד אלאנדלוסי, כאחד מגדולי המלומדים היהודיים בדורו: מלומד גדול בכל המדעים, לוגיקן חריף, ומתבודד גדול. ר' משה אבן עזרא, המשורר האנדלוסי, בן הדור לאחר אבן גבירול, תיאר אותו כמשורר צעיר בעל מזג לא יציב, שהתנצחויותיו עם אנשי קהילת סרגוסה וראשיה הביאו אותו שוב ושוב עדי פחי נפש. גם פטרונו מגינו של אבן גבירול, הנדיב יקותיאל אבן חסן, נהרג בדמי ימיו, והמשורר העלם נותר ללא משפחה, מגן או סעד. ידוע-חוֹלִי היה אבן גבירול (בעל מחלת עור כרונית) ועל אף תדמיתו המתבודדת היה גם בעל תלמידים ואוהבים. רק דומה כאילו תמיד נדחה לבסוף מפני הרשוּת, אם מפני הידע הרב והכישרון הגדול שהיה מנת חלקו שהרשים מאוד את שומעיו, ואם מחמת נהייתו אחר המדעים הפילוסופיים באל-אנדלוס, מה שהוציא לו בקהילות היהודיות שם של 'מתייוון' וסופו שנאלץ לגלות גם מעירוֹ. את השניוּת הזאת שבין גדלותו השירית והפילוסופית בקרב בני זמנו לעומת גילו הצעיר הביע בשורות 'יום ששוני הוא יום אסוני, ויום אסוני הוא יום ששוני'. תחושה של מי שכבר יודע שלעולם לא ימצא את ביתו בעולם. והנה כל מה שנותר לוֹ בעולם החומר התניני המתנכר, היא הלבנה המאירה ירקרקה, כחושן ירקרק, לבנה שאין לה אור משל עצמה, והיא נדמית כמאירה מפני שהשמש מאירה עליה. והנה, כאשר התבונן הפילוסוף אבן גבירול בלבנה ראה את הנפש הכללית המקבלת מאורו של השכל הכללי, ואליבא דהחלק השלישי מן האנצקלופדיה המדעית פילוסופית רסאא'ל אח'ואן אלצפאא' (=אגרות אחי הטהרה), הלבנה הופכת לאשנב, לצֹהר, דרכו מתבונן הפילוסוף אל השמימי ואל המטפיסי העליון. הלבנה, כתבונה האנושית המקבלת מן החכמה השמימית בסקירה אחת/מבט אחד.  ככלות תשע מאות וחמישים שנים אני מביט מן החלון בצפת, או מתבונן בספר קבלי שנדפס לראשונה זה עתה, ורואה בכולן את את אותה האפשרות ואת אותו המבע-  של הנפש האנושית השלימה, ככהן גדול  עטור חושן בבית המקדש של המחשבה; או כפילוסוף וסוּפִי- יהוּדי, ההוגה בלַוְּח אלמַחְפוּט' (=הלוח השמוּר), שבו רשום הידע אודות העולמות כּוּלם. ועין אנושית אל עין שמיימית נבטת. ודג שמך ירקרק קופץ על פני המים גם פה בברכות התחתיות וגם שם בברכה העליונה. הנה בפתח השער החמישי מספרו הפילוסופי מקור חיים תיאר אבן גבירול את אצילות העולמות כולם כנביעת מים, עין נובע אל עין. 

 *

4

 

פתאום נבטה בי הבנה. 'לו הייתי דג' הוא תשובה של תרצה אתר לאביה, (כעין 'שיר הנשמרת' על 'שיר משמר'), שנכתב כתשובה ל-'זמר שלוש התשובות' שלו. שהרי דג הזהב מן האגדה מעניק לדייג שמעלה אותו בחכתו שלוש משאלות בדיוק. ומאומה לא חסר לדג, מאומה. האוטו ממשיך לזרום בתוך הנתיב, כמו דג סלמוֹן נחוש בדרכוֹ. עוד מעט נחלוף על פני הארובות של חדרה.

 

*

 

בתמונה למעלה: Jean Jansem, The Fishmongers, Oil on Canvas 1964

© 2009 שוֹעִי רז

 

 

 

Read Full Post »