
*
תוך שימוש במלה בחיי היום-יום שלנו, אנו שוכחים שהמלים אינן אלא קטעים של סיפורים קדמונים ונצחיים ושאנו בונים את בתינו, בדומה לברברים, משברי הפסלים וצלמי האלילים. מושגינו והגדרותינו המפוכחים ביותר הם היפעלויות רחוקות של מיתוסים וסיפורים קדומים. אין אפילו פירור מתוך האידיאות שלנו שאינו מתייחס על מיתולוגיה- שלא היה אי-אז מיתולוגיה משונת-צורה, חבולה, כזאת שלאחר גילגול.
[ברונו שולץ, מתוך: מיתיזיציה של המציאות, 1936]
1
בשלישי שעבר (יש המדקדקים ערב רביעי) ב-20:00 בדיוק כמדי שבוע, זכינו לפרק מרשים נוסף בסדרה של מרית בן ישראל כתוב בגוּף, שנסב הפעם על עניינים כגון ספר יצירה, בריאת גלם, ההומונקולוס (אדם קטן) של פלצלוס ושל את"א הופמן, קבלה יהודית וקבלה נוצרית (תודה לשירלי), וכמובן: אהרון, הכהן הגדול של הילדות בהווה מתמשך [גיבור ספר הדקדוק הפנימי (1991) לדוד גרוסמן] כבורא גֹלם מעצמו. שיח התגובות יוצא הדופן שם הביאני לידי כמה וכמה מחשבות, שכנראה אתן להן דרור כאן בעתיד לבוא. אבל לפני העתיד לבוא, רציתי למנות את הסופר והצייר, הפולני-יהודי, ברונו שולץ (1942-1892) שלא הוזכר שם אל שולץ הגעתי במסע זכרון אליו הוציא אותי אחד ממגיביה האנונימיים של מרית, אשר שיגר אליי לינק אל סרטו האקספרסיוניסטי- גרמני פאול וגנר,Der–Golem (1920) [וגנר הסריט גרסה קודמת של הסרט בשנת 1915, אך היא אבדה כמעט לגמריי], אודות הגולם שלכאורה יצר ר' יהודה ליוואי בן בצלאל (המהר"ל) מפראג (1609-1520) בכדי להגן על הקהל היהודי בעירו. סיפור זה שאינו אלא אגדה ואשר אין לא כלל קשר לדמותו הקונקרטית של המהר"ל כפי שמצטיירת בכתביו הענפים (המהר"ל לא השאיר ביאור על ספר יצירה ואין בכתביו הערות על יצירת גֹלם),הפך לנדבך חשוב במיתוס היהודי,עד שהמזכיר את דמותו החידתית של הגלם מייד נזקק למהר"ל,ומה לו לתלמיד חכמים דקדקן ועמקן זה וליצירת גלמים?. על כל פנים, לא יכולתי שלא לשים לב לכמה מקבילות מעניינות בינו ובין ספורו הגנוז של שולץ כוכב שביט (מן העזבון, כנראה היה אמור להיות חלק ביצירה גדולה יותר), שהובא בשלהי ספרו הגדול בית המרפא בסימן שעון החול (הודפס בשלימותו לראשונה בפולין בשנת 1937, ללא הסיפור מן העיזבון), המתאר כפי הנראה את הופעת כוכב השביט באפריל 1910 והתקרבותו המסוכנת אז לכדור הארץ (שולץ היה אז כבן 18),וביןDer–Golem– : האקספרסיוניסטי, ובמיוחד תצפיתו האסטרונומית של המהר"ל ובריאת הגלם שם (אגב, כוכב השביט האלי נצפה על ידי האסטרונום יוהנס קפלר בפראג בשנת 1607, שנתיים בטרם נפטר המהר"ל). קישור זה מעניין, גם על שום מקום המפתח שתפס ברונו שולץ בחלקו השני של ספרו דוד גרוסמן עיין ערך אהבה (1986), שם כגיבור פנטסטי הוא נמלט מגטו דרהוביץ ומגיע לשחות עם דגי הסלמון בים הצפוני (שולץ נורה, לאמיתו של דבר, למוות בגטו דרהוביץ בשנת 1942).גם גיבורו של שולץ בספרו האמור הינו כעין כהן גדול של ילדות פנטסטית שכוחה,הנוכחת לעד.כהן גדול נוסף של הילדוּת,מרק טווין (סמואל לנגהורן קלמנס, 1910-1835), יוצרם של הרפתקאות הקלברי פין ו- הרפתקאות טום סויירהלך לבית עולמו עם הופעת אותו כוכב שביט של שנת 1910. על אותה שנה כאמור כתב שולץ את סיפורו כוכב שביט. מעט לפני הופעתו של אותו כוכב-שביט ראה אור הקונטרס נפלאות המהר"ל מאת הרב, הפסיאודואפיגרף ומספר המעשיות, יהודה יודיל רוזנברג (1936-1860),ובו התבססה מאוד האגדה אודות הגולם.דמותו הפנטסטית של המהר"ל,כפי שהציגהּ רוזנברג באחרונה, מאז רק הלכה ופרחה עד שכאמור שגורה על מחשבת הבריות האסוציאציה מהר"ל=יוצר הגֹלם.אגדה זו עומדת כאמור ביסוד הסרט Der Golem הנפתח בתצפיותיו של המהר"ל בשמיים והבנתו כי משהו נורא עומד לקרות. לאחר מכן יוצר המהר"ל את הגולם בתוך מעגל של אור ונותן בו חותם עליו כתוב תעתיק לטיני משונה של המלה העברית 'האמת'. אש ועשן בוקע מפיו של הגולם, במה שלכתחילה נראה כסימן דמוני, מבשר רעות .
ומן האקספרסיוניזם של וגנר אל אגדת כוכב השביט של שולץ:
[הודעה על סוף העולם הקרב, כתוצאה מהתנגשותו הקרובה של כוכב השביט עם כדור הארץ]
יום אחד כאשר חזר מבית הספר, הביא אחי בשורה בלתי מתקבלת על הדעת, ובכל זאת מהימנה, על סוף העולם המתקרב. הורינו לו לחזור על דבריו, משערים שלא שמענו היטב. אך לא. אכן, היתה זו אותה בשורה בל-תיאמן ובל-תושג לפי קנה מידה כלשהו. זהו זה, בהיותו בלתי מוכן ובלתי מוגמר, בנקודת זמן וחלל מקרית, בלי שסגר את חשבונותיו, מבלי שהגיע לקו המטרה כלשהו, באמצע המשפט כביכול, בלי נקודה וללא סימן קריאה, ללא פסק-דין וזעם אלהי- כביכול במצבו הטוב ביותר, נכון יותר מתמיד להבנה הדדית, לנאמנות, לשמירת הסכמים דו-צדדיים ועקרונות המוכרים אהדדי— עמד העולם לחטוף בראש, בפשטות וללא ערעור. לא, לא היה זה הסוף על פי מחשבי הקץ, אותו סיום טרגי אשר חזו הנביאים לפני זמן רב, המערכה האחרונה בקומדיה האלהית. לא ולא, היה זה סוף קרוב יותר לקרקסיוּת, דו-אופנית, הוֹפְּלַה-אחיזת-עיניים זריזה, הוקוס-פוקוס-הפלא-ופלא וסוף נסיוני- מתוחכם של העולם— תוך שנישאו תשואות של כל רוחות הקִדמה.
[ברונו שולץ, 'כוכב שביט', תרגמו מפולנית אורי אורלב ורחל קליימן, בתוך: בית המרפא בסימן שעון החול, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1979, עמ' 261 ]
[יצירת הגלם/ ההבחנה בהומונקולוס שבכוכב השביט]
כאשר התפזר האספסוף בתוך הלילה הגדול, אובד בין נגוהות הכוכבים וחזיונות-אור נדירים, נשאר אבי בהיחבא בבית. רק הוא ידע מוצא סודי מן המלכודת הזאת, אל אחורי הקלעים של הקוסמולוגיה, והיה מחייך בחשאי […] אבי סובב במהירות את בורג המיקרומטר והנה נכנס לתוך שדה-הראייה של המשקפת אותו יצור צופן אסון, בוהק כירח, מונח מבעד לעדשה כעל כף היד, מוחשי ונוצץ כפסל גיר בדממה השחורה של הריקנות הבין-כוכבית. עוטה מעטה חתחתים, חרוש צלקות של אבעבועות— אחיו מבטן ומלידה של הירח, כפילו האבוד החוזר אחרי אלפי שנות נדודים לארץ מולדתו. אבי היה מעביר אותו מקרוב לפני עינו הלטושה, כמעביר כיכר גבינה שוויצרית, מחורר בצפיפות, צהוב בהיר, מוצף אור, מכוסה פריחת צרעת לבנה […] אבי נרעד כשעמד על טעותו. לא, לא היתה זאת גבינה שוויצרית, היה זה ללא ספק מוחו של אדם, מוצג אנטומי של המוח על כל מבנהו הסבוך. אבי ראה בבירור את גבולות האונות, את קפלי החומר האפור. באמצו את מבטו הצליח אף לפענח אותיות זעירות שעל הכתב המפוזר בכיוונים שונים על פני המפה הסבוכה של מחצית הכדור. נדמה היה שהמוח נתון להשפעת הכלורופורם, שקוע בשינה עמוקה ומחייך מתוך מתוך חלום ענוג […] מבעד לקפלי החומר האפור, ומבעד להתגבשויות האיטיות של הדליפות, הבחין אבי בבירור בקוים של עוּבָּר, המסתמנים בתנוחת היפוך אפיינית, כשאגרופיו הקטנים סמוכים לפיו, תינוק הישן במהופך את שנתו הענוּגה בשלפוחית מי-השפיר הבהירים. בתנוחה הזאת, עזב אותו אבי. קם בהרגשת הקלה וסגר את מכסה האשנב.
[שם,שם, עמ' 265-264]
[סוף דבר, האדם המלאכותי (כוכב שביט) לא הביא לקיצו של כדור הארץ, מעטים המה זוכריו]
בדירה האפלה היה אבי ער לבדו, נע ונד על פני החדרים המלאים זמרת שינה. לעתי היה פותח את אשנב התנור [=ארובה המציצה לשמיים,ש.ר] ומציץ בחיוך אל תוך החלל האפל, שם ישן לנצח ההומנקולוס המחייך את שנתו הקורנת, סגור במבחנת זכוכית, טבול כבאור ניאון, אחרי שדינו נחרץ, מחוק, מתויק- רישום נוסף בארכיון השמים העצום.
[שם,שם, עמ' 266]
2
שולץ, אחד מגדולי הרוח הפולניים במחצית הראשונה של המאה העשרים, ומורה לציור בתיכון בדרהוביץ, סופו שנכלא בגטו דרהוביץ (המהדהד את הגטו היהודי הסגור ומסוגר בסרט). הוא זכה להגנתו של קצין אס-אס שהעריץ את ספרו הנודע. ברם, שולץ נורה למוות בנובמבר 1942 על ידי אחד מיריביו של אותו קצין שמצידו מיהר לבשר לפטרונו של שולץ 'יריתי ביהודי שלך'. ונענה: 'בסדר. עכשיו אהרוג אני את כל היהודים שלך'. שולץ היה מאורס למתרגמת של המשפט לקפקא לפולנית (האירוסין בוטלו לבסוף). שניים מוליכים שם לבסוף (הפרק:'הקץ') את יוסף ק' אל קיצו הפתאומי בלהב המאכלת. יש אומרים שבלהב אותה המאכלת היה ניתן לראות את זנב כוכב השביט. על כל פנים לכשזה הופיע ב-20 לאפריל 1910 וכמעט התנגש בכדור הארץ, בעולמינו זה, חגג אדולף היטלר את יום הולדתו. הוא ודאי ראה בהופעת שביט האלי איזו התגשמות של נבואה טבטונית הרסנית עתיקה, אולי ראה בזה משהו המסמן את עתידו. ודאי לא ראה בו, כפי שראה בו אביו של שולץ, באותה השעה ממש— עוּבָּר אנוֹשִי הנתון בשינה קורנת- מחויכת.
גם לשולץ וגם למהר"ל ישנם ספרים אבודים. שולץ כתב כנראה טיוטת חיבור גדול שנקרא המשיח (אפשר שכוכב שביט שהזכרתי היה פרק בתוכו; סינתיה אוזיק הקדישה לחיפוש בדיוני אחר ספרו האבוד של שולץ, את אחד מספריה); חיבוריו של המהר"ל נשמרו ברובם. ברם, חיבור עיוני גדול ומסכם על הימים הנוראים (ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים) אשר היה אמור להיקרא ספר שמים וארץ אבד או שמא לא נכתב לבסוף, אפשר שאף שניהם (המשיח של שולץ ו ספר שמים וארץ של המהר"ל) נמים אי בזה שינה קורנת ומחוייכת, ופניהם כפני אדם קטן, טבולים באור ניאון, רישומים בלתי נשכחים, בארכיון השמים העצום, המצפים כי יימצא מי שיצפה בהם ויקרא בצפונותיהם, כמו בכדור בדולח, מתוך שלוות הנצח של הרקיעים.
למעלה: שביט האלי, כוכב עם זנב.
תודתי נתונה לאנונימוס ששלח אלי לינק לסרט Der–Golem (הסרט הוסר בינתיים בשל תביעת זכויות) ,מה שבמידה רבה החל להניע את המחשבות שהביאו בסופו של דבר לכדי כתיבת פוסט הזה. הואיל ועד אז רק שמעתי על סרטו של וגנר אך לא צפיתי בו, היה זה לינק משמח במיוחד.
© 2009 שוֹעִי רז
על הרשימה מאירת העיניים.
על רקע אמירותיך החשובות לעיל, צריך להוסיף המלצות חמות ועצמאיות, אודות הספר החד-פעמי של ברונו שולץ, המכיל שני קובצי סיפורים – "חנויות קנמון" ו"בית המרפא בסימן שעון החול". וכוונתי היא לערכו הספרותי הרב של ספר זה.
העניין עם העובר כיווצ'ץ לי את הלב לגמרי, כמעט קרע.
כשהייתי ילדה הלכתי לסרט בפסטיבל הסרטים. זה היה סרט אנימציה מפלסטלינה שדיבר על מארק טוויין ועל כוכב השביט האלי. אני לא זוכרת שום דבר מהעלילה, אבל זוכרת בצבעים חיים ממש כמה וכמה תמונות מהסרט שיצר עוד שכבת תרבות בתוכי.
כמה שנים אח"כ, כשהייתי רק בת 15, קראתי על ברונו שולץ ב"עיין ערך אהבה".
תודה (-:
ואחרי ברונו שולץ הנפלא וסיפור חייו ומותו הנפלאים והנוראים עוד יותר, וזרם התודעה הזה שהביא לכאן כל כך הרבה כוכבים ופנטסיות, אני רוצה רק להוסיף שלנושא הגולם יש גם הדהוד ב"הרפתקאות המופלאות של קווליאר וקליי" של מייקל שייבון.
ספר מקסים ומומלץ ביותר.
ואגב, הידעתם שממשלת פולין הפכה את ברונו שולץ לסופר לאומי וביתו הולאם על ידיהם כדי לשמש מוזיאון?
בזמנו, זכור לי שקראתי כתבה איך רצו לפרק את הבית הזה ולהביא אותו לכאן, לישראל, כדי להנציח אותו, אבל ממשלת פולין התנגדה כי כאמור הוא הפך לסופר לאומי בארץ שהקיאה אותו.
תודה על הדברים המאירים. אמנם נמנעתי משבח את ספרו של שולץ, שהוא ללא ספק אחד הספרים הנהדרים שנכתבו במאה העשרים, משום שלדידי לשבחו הוא כמו לשבח את קפקא, פרוסט, קאמי או בקט. קלסיקה, ספרוּת מופת .
תודה רבה על שסיעת המחשבות הסוררת שלי היתה ניתנת בכל זאת לקריאה והצליחה להגיע אל מקום
המחשבות והרגשות גם כן.
מצטער שלא הזהרתי, אולי זה משום שמצאתי את דימוי העובר השוכב בכוכב השביט, בשעה שרוב בני האדם מתבוננים בו כמחריב עולם, כדימוי מקסים ועדין ממש.
ובכל זאת, בקריאה חוזרת, הבנתי שהעובר הזה, גם אם יגדל ויהיה לקוסמוס, הולך ונשכח, על פי שולץ, הולך ומתרחק.
ואז הצלחתי להבין כיצד זה קורע לב.
איני מכיר את ספרו זה של שייבון. תודה על ההמלצה.
עד כמה שאני יודע שולץ זכה להערצת הפולנים עוד בחייו וגם בגטו דרהוביץ ניסו לגונן ולשמור אותו חי, ולולא אותו איש אס-אס אפשר שהמאמצים היו נושאים פרי.
דווקא בישראל דומני כי אין די מכירים את ספרו של שולץ ואת איוריו יוצאי הדופן.
לשולץ אגב היו גם כמה ציורים שמן יפהפיים.
ותמיד אני חושב האם במקרה שמישהו יגלה כתב יד נידח בפולנית באיזה בוידם בדירה שכורה בתל-אביב, שהיתה שייכת לניצולת שואה שכבר נפטרה, האם יידע להביא מישהו בכדי לבדוק האם במקרה מדובר בעותק יחיד של ספרו האבוד של שולץ, "המשיח."
בגוף הפוסט הקפדתי על כתיב חסר גֹלם
ויש לזה סיבה. בספרות קבלית נשנה הרבה השוויון הגימטרי גלם= חכמה= 73
כאן מבטא השיוויון דווקא מתודה אחרת של יצירת גלם, והיא השבת הנפש למוצאה, באופן מדיטטיבי, וצפיה ודביקות המתחוללת בהכרתו של הצופה בחכמה האלהית, המהווה כעין נקודה אידיאית המכילה את כל המהויות המושכלות של ההויה, באופן מרוכז, ובטרם התגלותם/התפשטותם
והיוודעותם בעולם.
מלבד סוף העולם של ברונו שולץ אני מכיר שלוש יצירות העוסקות בסוף העולם שהיו ידועים לפני 1910
ספר ההתגלות בברית החדשה שהוא מסמך ספרותי מרתק
מלחמת העולמות או נחיתת הכוכבים מהמאדים על פיו נעשו שני סרטים כאשר אני צפיתי בסרט מ 1953
סוף העולם הקרוב ביותר באסוציציות שהוא מעורר לתאור של ברונו שולץ הוא סופה של העיר פומפיי ששירטטה נטלי מסיקה בספרה המאוד אדמה שחורה.
דווקא בספרוּת הגרמנית והאוסטרית של ימי הביניים, הרנסאנס וראשית העת החדשה פעלו כתות מילניאניריסטיות רבות, שהיה בהן יסוד רב של הבאת העולם לקיצוֹ. אולי פעם אכתוב על כך, שכן מיתוסים (חלקם בעיקבות חזון יוחנו של הברית החדשה, וחלקם אתאיסטיים ושונאי הכנסיה) של הרס העולם הישן והחלפתו בעולם חדש היו רווחים מאוד בחברות האמורות, ואפשר כי כפי שברונו שולץ טען (המוטו לפתיחת הפוסט לעיל), היו מיתוסים אלו משום מה שיכול היה להביא לבסוף לעליית הרייך השלישי, ולהתפשטותו המהירה
יפה הזכרת את תיאורה של נטלי, אני רואה את דברייך, אלא ששם הסוף הוא חורבן ומוות וכאן הסוף הוא שיבה לשגרה אבל גם מחנק בגרון, ביודעינו כקוראים כי כעבור כארבע שנים תוטל אירופה כולה למרחץ הדמים של מלחמת העולם הראשונה והוא בתורו רק יסמן את התהוות הקטסטרופה הבאה, אשר עתידה להמיט על המספר עצמו אסון.
באשר למלחמת העולמות של ה"ג וולס שהזכרת, הספר שימש יסוד לתסכית רדיו מפורסם מאוד שביים אורסון וולס ואשר הכניס את ארה"ב לפניקה, באשר אנשים רבים חשבו כי אכן אנשי המאדים ממלאים את הארץ.
קראתי את שולץ לפני שנים רבות, פעם כקוראת, ופעם כבובנאית (בגלל המנקינים שלו הוא נכלל בכתבי הקודש של הבובנאים האמנותיים בצד היינריך פון קלייסט וגורדון קרייג ועוד כמה יחידי סגולה).
אני לא זוכרת את הציטוט שבו פתחת את הפוסט – אבל הוא מתאר במדויק את חווית הקריאה שלי בשולץ. זה היה כמו לצלוח מחסן ענקי כזה, דחוס בשברי מיתוסים וסיפורים קדומים. חוויה מרתקת אבל גם קצת לא מאווררת. שמחתי שהייתי שם, ושמחתי שנחלצתי בשלום.
רציתי להמשיך את המסע האסוציאטיבי שלך, אבל באופן מוזר עלו בי רק אסוציאציות "לא מכובדות" (שלא אכנס אליהן עכשיו, רק אומר שזו הדחיפה הסופית לפוסט שייכתב יום אחד על אופרות סבון). אולי זה דחף האיפכא שלי, ואולי זה בגלל הצד הפרנקנשטייני של סיפור הגולם שלא קשור ליצירה אלא לכוח.
העובר המטאורי מנותק מכל זה בבדידותו הקסומה ובחוסר השימושיות שלו. הוא רק הבטחה או קינה או חלום בהקיץ.
ובכל זאת נורית זרחי לסיום (גם בגלל הגבשושיות על הקליפה).
קילפתי תפוז,
מצאתי בפנים
כמו בתוך קן ,
ילד ישן, ילד ישן
הילד אמר:
"אתה עשית פה חור!
תקן את הפלח,
נושב עלי קור".
אמרתי: "רגע,
סליחה, שלום",
ואת הפלחים
שמתי במקום.
ועד היום,
אם הוא לא הצטנן
בתוך התפוז,
ילד ישן, ילד ישן.
המשפחה הקדושה של זרחי אכן שוכנת אחר כבוד בבטנם של פירות, וכך מצינו גם אשה אחת הגרה
בתוך אבטיח (הילדים שלי מאוד אוהבים את הלחן של שלמה גרוניך שהופיעה לראשונה בתקליט הילדים המופתי של חוה אלברשטיין, לאט..לאט..לאט.., אלבום שהופיע מתישהו באמצע שנות השבעים (התוודעתי אליו רק בשנים האחרונות). רוב הטקסטים הם של זרחי.
וחוץ מזה, לא יודע למה (בעצם אני יודע, את נורא מזכירה לי את לורקה, לפרקים) הנה קטע מתוך עיר חסרת חלום (נוקטורן בברוקלין ברידג'), מתוך משורר בניו יורק 1929
איש אינו ישן בשמים. אף אחד, אף אחד
איש אינו ישן.
יצורי הירח מריחים וסובבים את הביתנים.
יבואו האיגואנות החיות לנשוך את הגברים שאינם חולמים
והנמלט בלב שבור ימצא בקרנות הרחובות
את התנין האגדי רוגע מתחת למחאת הכוכבים הענוגה
…
(תרגם:רמי סערי)
זה סוג של איפכא מצד אחד,אבל גם אייכשהו ממשיך את הקו של שולץ מאידך גיסא.
תודה שועי על פוסט שהעשיר אותי מאוד, ועל חיבורים מעוררים.
כנראה שזנב הכוכב וזנבות הפוסטים שלך ושל מרית מזדנבים בעוד הקשרים…
אל רשימת הספרים האבודים, המתנמנמים, אפשר אולי להוסיף גם את "ההרמוניה של השמים" שביקש פיקו מר' יהודה אבארבנל, ומכל הספרות השמימית הזאת נשארנו עם וויכוחים על אהבה (-:
האופן שו שולץ מפגיש שמים וארץ , ספרותית, מהמם.
מעניין איך כל הזמן מחברים את ספר יצירה לגולם.
אולי זה מתחיל מהגמרא שם שני רבנים שונים בספר יצירה (שכנראה אינו זה הידוע לנו ואלי הכוונה להלכות יצירה , ביטוי סתום אף הוא) במשך שבת שלמה ובבוא הרעב עליהם בוראים עגל ואוכלים אותו
כנראה שזה עובד בעיקר כשרעבים.
(למרות שזה תמיד נראה לי כמו איזו בדיחה תלמודית(-:))
שמח שבאת.מזגי לעצמך משהו מהבאר. מצאי לעצמך כלי נגינה והצטרפי לג'אם סשן.
רבא ברא גברא שדריה לקמיה דר' זירא הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה אמר ליה מן חבריא את הדר לעפריך רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בהלכות יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה (תלמוד בבלי סנהדרין דף ס"ה ע"ב)
דומני כי הסיפור על רבא שברא גברא (כעין גולם) נשזר גם בבריאת העגלה המשולשת על ידי
ר' חנינא ורב אושעיא. זה גם זה הביאו לחיבור בין ספר יצירה ובין יצירת גלמים.
ואמנם רש"י כבר על אתר כותב: ברא גברא- על ידי ספר יצירה שלמדו צירוף אותיות של שם
צריך לזכור כי המהר"ל הוא מחשובי מפרשי רש"י על המקרא. פירושו 'גור אריה' זכה לתהודה רבה במאה השש עשרה, ונדפס לצד חשובי המפרשים. מי יודע? אולי גם בזה יש תנא דמסייע לאגדת הגלם של המהר"ל?
לי תמיד הזכיר סיפור בריאת העגלה המשולשת את צ'רלי צפלין ורעהו ב'בהלה לזהב', סועדים את הנעל, ומדמיינים שהיא עוף ושאר מעדני מלך (ברבורים, שליו ודגים?), בבלי דעת, כי הם מצויים בבקתה העומדת על פי התהום
אני מקווה שבקרוב, לא יודע אם אספיק השבוע, אכתוב עוד על ביטוייה של אגדת הגלם של המהר"ל במאה העשרים. יש עוד כמה וכמה דברים, הדהודים והמהומים
לא הצלחתי להיכנס עם הטוּבַּה אז הבאתי מפוחית (-:
תודה על שלל האיזכורים.
הסצינה של צ'פלין נראית לי תמצית העניין כולו, אם לא הטריק של החיים בכלל (הייתי שמה כרפרנס בספרו של יהודה ליבס על ספר יצירה, נראה לי שלשם כיוונו (-:
מחכה להמהומים
גהק
(זה היה שיהוק קל מהיין)
שירלי: יין ומפוחית, שהוּק וספר של יהודה ליבס
אלה היו בחירותייך
זה עשוי לרמז על
סוד ותפוחים, שהוּק, וחטאו של אלישע (ספר "אחר" של ליבס)
רביעית (מידת הייו הנצרכת בכוס לקידוש) מן הארבעה שנכנסו לפרדס
ובין קִדּוּ"ש לשִהּוּ"ק
אין הבדל ניכר, כגון ההבחנה הבלתי נודעת עד תום בין ר' עקיבה ובין אלישע בן אבויה
כל שכן שם הפעולה לשה"ק
העולה בר"ת לשון הקודש
מה שמחזירינו לתורת היצירה של ספר יצירה…
אפשר לסכם:
פרדס, לשה"ק, הרצון לדבר, החשש לקצץ
נגינת ניי מאוחרת
את יכולה להשיב לי בטוּבּה
טוב, אמנם אין גיהוקים על הבוקר אבל עלזתי בתשובתך.
אני חושבת שאם רבי עקיבא ואלישע בן אבויה היו עלמים שהייתי פוגשת, הראש היה הולך אחרי ר' עקיבא והלב, ללא ספק, היה נמשך אחר אלישע בן אבויה (-:
וכשמדברים על התלבשות בדמויותיהם, עיבור ונצנצים:-
אם נמיר את המילה "דת" ב "אינטרנט" הרי לנו כל התורה כולה (-:
(אבל בכל מקרה , אני חושבת שהחופש האמיתי, כפי שרמזת לעייל , הוא לא להשתעבד לשום צד. עת לאלישע ועת לעקיבא (כלומר, במובן של התלבשות בדמויותיהם, כן? שלא תהינה פה אי הבנות…
ובכל זאת, אם חוזרים לפתיח:
אני חושבת שאם אלישע היה עומד על הפרק, הייתי מספרת עליו לעקיבא, הוא בטח היה מביןומאפשר לי לי לבדוק את סוד הקסם של ההמשכות אחר ה"אחר" בחיי ואחרי הרצון להיות עם המרדן הנצחי, הכופר האולטימטיבי. (הידעתם שלרבי עקיבא עצמו היו שתי נשים? .
מסקר קל שערכתי בחברה האורתודוקסית יותר מסתבר שאף אחד שמה לא מודע לכך שר' עקיבא התחתן עם אשתו לשעבר של טינאוסרופוס, הנציב הרומי
ולא היה נשוי רק לרחל שחיכתה לו שנים ארוכות בביתם הדל.)
ויום אחד עוד אצטרך לפענח את פשר דמותה של רחל זאת. יש לי גירסא פנימית שאומרת שבזמן שרבי עקיבא שהה בניכר היא עשתה חיים משוגעים בבית….
בלימוד תורה!
חזרתי פעמיים על המילה "לי"
(כמה אופייני…)
המשפט הנכון איפוא הוא:
"הוא בטח היה מאפשר לי לבדוק את סוד הקסם של ההמשכות אחר ה"אחר" בחיי ואחרי הרצון להיות עם המרדן הנצחי, הכופר האולטימטיבי" וגו'…
עד כמה שזוכרני נישא עקיבה בשנית למטרונית רומאית, אשתו לשעבר של טורנוסרופוס, שחיק עצמות, ואפשר שבעת ההיא ממש את דבריו במסכת קידושין לגבי העילה לגטין 'אפילו מצא נאה הימנה'.
לטעמי, מאז ומעולם העקיבה שיש לעקוב אחריו הוא עקיבה של המסתורין בספרות ההיכלות והמרכבה, שבמפתיע השפיעה באופן ניכר למדיי על חיי. בספרות זאת, ניכרת השפעה הליניסטית עירה, או למצער זיקה תרבותית רבה מאוד לעולמות רוח פילוסופיים ומיסטיים יווניים ואלכסנדרוניים, אבל לא אכנס לכך פה.
מיתוס הגבורה של קידוש השם ב'אחד', הוא מיתוס מרטירי למדיי,ודומה עליי כעין תשובה יהודית מקומית לצליבה המפורסמת ההיא בגלגלתא. קידוש השם של ר' עקיבה זכה בימי הביניים להוות מיתוס בספר דברי הימים של יהדות אשכנז.
ובכלל, באופן מוזר ולא מצוי, לבי גם נמשך אחר עלילות האמוראים הארץ ישראלים (תלמוד ירושלמי, בראשית רבה) על מרבית החומרים התנאיים והבבליים, המכוננים את חברת הלומדים
עד עצם ימינו אנו
וגם בכך ניתן לראות מימד של אחרוּת
טורנוסרופוס הוא הכינוי התלמודי של האיש.
שמו המקורי, הרומאי, הוא קווינטוס טינאוס רופוס
(אז נשאלת השאלה האם לנכס אגדתא או להתייצב עם האימפריה(-:
(טוב, אנחנו רואים כאן שאפשר גם וגם.
ולגבי האישה שלו רופינה, אני חושדת בה שהיא לא רק מטרונה אלא מטרונה דוקטה.
אחרי הכל, נמשכה אחר רבי עקיבא רק משום שגישתו לחיים הייתה כל כך לא שגרתית (הסיפור על "ירק שחק ובכה…")
וזו סיבה כלבבי.
הקשר בין הספרות התלמודית ליוונית מרתקת גם אותי. מקווה שנזכה עוד לשוט מפה ליוון ורומי ושוב לכאן ובחזרה וכהנה
(קיץ עכשיו, וזה הזמן לחופשה ים תיכונית מרעננת (-:
חוצמזה:
היום הוא היום האחרון ללימודים בבתי הספר!
אני מרשה לעצמי להרים כוסית גם באמצע היום לחיי החופש הגדול!
לתומי חשבתי כי התאריך הוא 25 ביוני
כי בחודש שעבר מניתי עד ה-35 במאי!
אני כמובן הולך עם גרסת ההיסטוריונים האימפריאליים,. עם כי, כפי שכבר חזו עינייך איני מושך, לא את ידיי ולא את לבי, מן האגדתות
הפזורות אי בזה כצדפים קונכייתייפ על פני חוף ים התיכון של תולדות האדם
אולי מפני שכאשר מטים אליהם אוזן אפשר לדמות את אדוות הים
ובאשר לחופשה המנעי מקיקלופים ומלסטריגונים
זה חשוב מאוד, ואל תשכחי לקחת סוודר.
למה? גם כי למדתי משירלי שהמקום צר (והלב רחב), גם כי אני אוהבת את הצליל הצלול והנקי של המשולש, תמיד אהבתי אותו, עוד מאז שהייתי פעוטה ממש, וגם כי יש משהו נעים ויציב בצורת המשולש.
אתם יודעים, ההוא שהתהפך על הראש ויצר את אחת הצורות הכי עוצמתיות, משמעותיות, טעונות וגם אסתטיות שיש – מגן דוד.
ואיך, איך איך התרשלנו ולא חגגנו כראוי את ה-35 במאי?!? טעון תיקון בשנה הבאה!
אבל במזג האויר האיום והנוטף הזה, אני חושבת שאפשר לוותר לשירלי על עולו של הסוודר. עדיף לקחת מגבת (-:
המשולש הוא גם צורה גיאומטרית בעלת משמעות עניפה בכתבי הניאופיתגוראיים וממשיכיהם
ושימי לב לעגלה המשולשת שבראו ר' חנינא ור' אושעיא שהביאה שירלי לעייל (אני מאוד שמח על הצטרפותה לדיונים שם ופה)
המגן דוד דווקא למיטב ידיעתי, אומץ על ידי היהודים רק בתקופה מאוחרת
אני כלעצמי נע בין המעגל ובין הפירמידה ויש לזה כמה סיבות הקשורות דווקא לפילוסופיה עתיקה למדיי. באשר לכלי מוסיקלי, ניגנתי די הרבה שנים אבל בטווח שבין הילדות ובין הבגרוּת הפסקתי ולא חזרתי לזה. כתבתי איפהשהו שיותר מאשר כותב אני רואה בעצמי מוסיקאי שהודח לכתיבה.
והסוודר, לא דווקא כמנהג אמהות אידישאיות
אלא כמנהג הסוּפים שהיו מתעטפים באדרת צמר לבנה
והצורות שלי הן הספירלה והחרוט
(שתיהן קרובות משפחה של שלך!)
ובלי שום קשר למזג האוויר כדאי לוותר על הסוודר, כדי שתוכל להפוך לציפור פורחת:
http://www.notes.co.il/marit/57049.asp
(ראו בוקסה)
רשמתי לפני לקרוא את שולץ. הקטעים שהבאת נפלאים.
צחק גדול משחרר ציפורים אנושיות למעופן
יותר מכל סוודר. טרם פחחתי את הלינק.אבל לבי אומר לי כי מדובר בשיר היפהפה של איציק מאנגר.
ואת צודקת ספירלה וחרוט, במיוחד ספירלה, מזכירים אותך, החזרה העולה ועולה לאין קצה בעד אותו ציר, אך בכל פעם ממקום שונה לגמריי.
הפירמידה חשובה לענייני גם בגלל שבספרויות מסויימות היא היתה סמל של הנברא הראשון
אבל גם בגלל המבוך הפנימי, שאין בו מעבר מסומן
ספירלה בגלל הנסיעה פנימה והחוצה. ובגלל שהיא פתוחה. זו צורה לגמרי מושלמת של אידאה ובכל זאת יש בה מן הסלסול.
וחרוט – מי יודע? אני פשוט יודעת שזו צורה פנימית שלי.
אבל חרוט זו גם פירמידה בעגול (כלומר אם פירמידה מקבילה לאותיות מרובעות של דפוס אז החרוט הוא אותו דבר רק בכתב)
זו קריאה תובענית וקשה. יש בשולץ עושר מילולי בלתי רגיל, אבל בהשפעת סביבתו גם משפטים ארוכים מאוד ותיאורים נפתלים ביותר ששמור בהם יופי רב, לצד אפוריזמים חדים ומורכבים כגון זה הפותח את הרשימה למעלה. אבל לקורא הרגיל לקצב אחר,זריז בהרבה, הם עלולים להיות לזרא. ובכל זאת, איני יודע איך זה קרה, בכל הסופרים האהובים עליי יש את המימד הזה: קפקא, י"ח ברנר, שולץ, דוד פוגל, דנילו קיש, ז'ורז' פרק, יואל הופמן וסמואל בקט, אלזה מורנטה וסימון וייל. רשימה טנטטיבית של קלאסיקונים שבקלאסיקונים בעיניי במאה העשרים.
דומני כי כפי שלך יש חיבה בלתי מסותרה לאותיות
לי יש לצורות גיאומטריות
יש שסימלו את האות א' כפירמידה או חרוט
המעגל/הכדור שנתפס כצורה השלימה והמושלמת ביותר (טימיאוס לאפלטון) מסמל על פי רוב את האין סוף, הקודם בכל אופן לכל שפה
יש לי גם על זה כל כך הרבה לכתוב
לדוגמא תרשימים מסויימים של צירופי אותיות דספר יצירה, הובאו בתבניות של משולש ישר זוית (טלי לעיל)
אצל אברהם אבולעפיה מופיעות תבניות מעגליות
הא' של הפירמידה ו/או החרוט נתפשה כראשית האותיות והשפה הכוללת את את כולן.
אותיות
צורות
צבעים
לאו דווקא לפי הסדר
אלה שלוש שפות שלעולם איני מתעייפת מהן
אשמח לקרוא על צורות גיאומטריות. חשבתי עליהן הרבה אבל לא בצורה מסודרת.
ופעם העברתי סדרת הרצאות על צבע ורגש (זה היה אחרי שגיליתי שאני זוכרת סרטים לפי צבעים)
ואותיות – אתה כבר יודע. קולה של המילה זה רק קצה הקרחון.
אבל אני בכלל התכוונתי למשולש ככלי נגינה!
כשבוחרים צורות, גם אני בספירלה, וגם בעיגול השלם.
ואדרת סופית אמנם עדיפה על פני סוודר אידישאי במזג האויר הזה, אבל אני המלצתי לשירלי על מגבת גם כנגד הזיעה והחום, אך בעיקר אליבא דה דגלס אדאמס זצ"ל.
פתאום חשבתי כי חרוט היא הצורה שבה למעשה מתפזרות קרני האור מן המקרן אל הבד/מסך עליו מוקרן הסרט. אבל זה דווקא הוביל אותי אל תיאטרון הצלליות, ובכלל הוגים ערביים במאה העשירית תיארו את צורת ההויה לפי אותו אופן, כהתפשטות ונביעה של אור מנקודה אחת באופן ההולך ומתרחב, כעין חרוט.
תודה!
לכובע שלי שלוש פינות
שלוש פינות לכובע שלי
לולא היו לו שלוש פינות
לא היה זה הכובע שלי
(הקשה בודדה במשולש)
מה שיפה בשיר הזה זה שמוזכרות בו שלוש פעמים בדיוק המלים הכובע שלי, שלוש פינות
לולא היו לו
לא היה זה
הם גם שלוש ושלוש
ואפילו נשמעות מילים יפניות למדיי חדודות ומשולשות למדיי
(שתי הקשות נוספות במשולש)
עכשיו משאיישנו את עמדת המשולש/השליש
מי ת/יידבנו לבו/ה לדנדן עלי קסילופון/גלוקנשפיל?
ולקינוח מעבירה את המקוש או איך שקוראים לו ב"ויש" אחד על כל הקסילופון, אבל קסילופון כזה של ילדים, כשכל קליד בצבע אחר, בבקשה (-:
ומרית – אם כך, זה בעצם קריסטל, וקריסטל כבר הולך יופי עם ספירלה!
חבר'ה אני תורמת כמה מגבות וסוודרים לויצ"ו, התפוצץ לי הארון כבר (-:
אבל ים תודות!
שועי: גם אני שמחה לבקר פה המלים והאוירה
המוסיקלית…
טלי-
גם לי משולש נראה אחלה כלי נגינה, וגם הצורה וגם הרעיון, והלוואי שהחיים היו באמת כל כך מעניינים.
סביר להניח שמה שקורה בסוף עם משולשים זאת הגירסא הנשית של הסיפור של מרית : עקיבא תולש לך את השיערות מצד אחד, בן אבויה מהצד השני ובסוף את נשארת קירחת.
אבל יש גם גירסא יותר קוֹמית : את עם עקיבא, דמיינת שאולי יש סיכוי עם בן אבויה (על סמך איזה פתק שחשבת שהיה כתוב עליו שאתם אמורים להיפגש מתישהוא) , סיפרת לעקיבא שהלב שלך במקום אחר, נפרדת ממנו, ישבת וחיכית וחיכית וחיכית ואז התברר שבעצם זה רק כל מיני קיקלופים שישבו לך בראש וטוו לך אופציות , (שנראות ממש כמו קרן ההשקעות בבנק, שאין לך), ולבן אבויה אין שום כוונות כלפייך. בנוסף על כך, לסטריגונים סיפרו לבן אבויה (שכאמור רק את חשבת שיש איזה סיכוי איתו) שיש לך חבר (עקיבא, למרות שכבר נפרדת ממנו), ונשארת עם חצי קרקפת שיער ארוך וחצי קרקפת קרחת…
ואם זה המצב של המשולשים, תארי לך מה יהיה עם מגן דוד (-:
ו"ויש" אחד על הפסנתר, אולי צ'מבלו בעצם, או פסנתר חשמלי (אני מרגיש כמו ילד בחנות צעצועים).
מן הכוכבים המזהירים כזהר הרקיע, הגענו לשערות ולשפע. שמא עיינת היום באידרא רבא?
אבל יותר מזה, התגובה שלך לטלי, הדהדה לי את הניגון החסידי-משיחי הבעל"ט
שסימנוֹ מזל דלי
וכבר כתב אלתרמן ב"שיר ערש" מן המחזמר "אסתר המלכה":
אמנם רדפנו הבלים
אך הנה את הראש הרכנו
אם כתר הוא נושא או דלי
אין שום הבדל, בסוף יישן הוא
ואיי- לי-לוּ ואיי-לוּ-לי
ואיי-לי-לנו- לכולנוּ
איך הגעתי לאלתרמן? ממש כמו רבי עקיבה הוא לא ממש התייחס לנשים בכתביו כמו שצריך ("פונדק הרוחות"; "זמר שלוש התשובות"), ובכל זאת זכה לישב בין גדולי-הגדולים. ואם כל אלו היו מגדלים שיער, נוהגים בשוויון מגדרי ומהלכים יחפים אולי כולנו היינו זוכים לגורל אחר ללגמרי.
קצת באיחור, אבל זה מה שאני מנסה לעשות כאן לנגן ולשמח. ממש כמו האיש הנפלא הזה
השיר הזה הוא משורש נשמתי
כמו גם הצפצפה המופיעה בו,
שועי – השיר הזה בכלל והבית הזה בפרט הוא אחת מהפנינים התרבותיות שאני הכי, אבל הכי אוהבת בעולם!
ושירלי – זה קומי זה? אני כמעט בוכה למקרא הסיפור קורע הלב הזה…
גם אני. אחד מהשירים העבריים היפים לבטח.
עוד דבר נסי את השיר ששלחתי בתגובה למרית: זה קומי (Come Di), וגם הוא בתורו אחד מן השירים שאני אוהב, בגלל פשטותו העמוקה, ורוחו הצוחקת.
טוב, גם עליי השיר הזה מאוד אהוב (האלתרמני).
ודווקא לא חשבתי על רבי עקיבא בהקשר המגדרי. להיפך. דמותה של רחל מרתקת אותי (אם הייתה בכלל), כדמות נשואה שחיה שנים ללא בעל ומה קורה בזמן הזה והאמת היא שאני מצליחה לדמיין גם לא מעט דברים טובים שקורים שם
וגם לגבי שתי הנשים שלו: שוב, תרבות אחרת וזה נשמע מסקרן והשוני בין השתיים.
מי יודע
טלי-
אני כבר מביאה את הדלי מהתגובה של שועי בשביל הדמעות (-:
ואני לתומי חשבתי, כי מן הדמעות הבלתי נאספות, נוצרת השפה ממנה נכתבות כל התגובות כאן
http://www.notes.co.il/shoey/57119.asp
קטע שמיני
אגב, הדברים המובאים שם, נכתבו לראשונה כתגובה למרית, כך שגם אני משיב בתגובות כאלה,מאותו סוג בדיוּק, אבל לא ברור לי טיבן המדויק של הדמעות האלה. תמיד יש בהן עצב, אבל גם לא מעט שחוק.
שועי – מבטיחה לנסות את השיר ההוא (-:
שירלי – תסחבי בזהירות, יש כוכבים בדלי… (-:
http://www.youtube.com/watch?v=-1eFkmB3As8 יש שקוטפים כוכבים ישר מן העץ ומניחים בדלי
(-:
ישר הולך לעשות שיעורי בית על ברונו שולץ. עוד חור בהשכלה (טוב אני מתעסק רק בפרי הדר ופירות טרופיים) וגם השיר של זרחי נפלא. איזה יופי, יש פה חבר'ה נפלאים, אני הולך ישר לסחוט את עצמי.
שבתשלום שועי
יש לך בלוג נפלא.
חדית' אסלאמי נודע אומר "חפש את האמת ולוּ- בסין' ועל אף שבעולמי נטועים בעיקר סימני שאלה איני נמנע מלחפש בכל אתר
ואכן, נקבצה הנה חבורה מופלאה המעניקה טעם לכתיבת הבלוג ומשרה נשמה יתירה
ולכולם/ן, כם לך, אני מקדיש את השיר הבא של המשורר הסיני באי ג'ו-אי (846-772) שהיה מושל בכמה וכמה ערים סיניות וגילה עניין ער בזן בודהיזם, וכך כתב (תרגם דן דאור):
בא בימים עם פנים צעירות
העיניים עוד לא לגמרי עיוורות, האזניים עוד לא התחרשו
זה לצד זה, שתויים לרווחה, ידידים בבוקר אביב
בוא נעלה על גל של שמחה,נסתנן למפגשי צעירים,
נשאל סוסים מאורוות המושל, נלך לחפש פרחים,
נסלק סירה ממעגן הדוכס, נצא לשחק על המיים,
בעיר לו-יאנג, שמעתי אנשים מרימים גבות,
"ליו ובאי" אומרים עלינו "שני משוגעים זקנים"
נפלא נפלא נפלא
אין כמוך
מול ברונו שולץ אני מרגישה תמיד יתמחת עם טעם של עופרת
הוא ראה את כל הזוועה מאיימת לפרוץ מפריחת האביב הפראית
תודה מלב, שרון. הלוואי שהיה לי יותר פנאי לכתוב כאן (מעדיף את הסביבה הזאת על פני הפייסבוק הרבה יותר). אבל לצערי, גם מפני עיסוקים רבים וגם מפני העיניים, אני נאלץ לכתוב כאן פחות מבעבר וזה מאוד מצער