*
הארוחה הראשונה שלי [גיל 18.5]
לחייל האלמוני
אני מתעורר בבית החולים מחוסר הכרה די ממושך. מחובר לאינפוזיה ולמוניטור המודד לחץ דם ודופק. מרגיש מרוקן לחלוטין, מרוסק, קר לי. לתדהמתי אני מגלה כי איני חש כלל את פלג גופי התחתון. אין איש בחדר. רק צפצוף מכשירים. כאב הולך ומתפשט בכל פלג הגוף העליון ככל שאני נחלץ מן השינה. אני מרים את השמיכה מעל הגוף בכדי לוודא שהרגליים, פין ואשכים עוד נמצאים במקומם. הם עוד שם. אני מתוסכל וכואב. כואב מאוד. מתחיל להיזכר שכאשר הובאתי לבסוף למרפאה בחירום הספקתי עוד לשמוע את הרופא אומר, כי לפי המדדים אני כבר מת ואין לו הסבר לכך שאני עדיין איתם. אם ניסו לעשות משהו אז או לא אני כבר לא זוכר. שהיתי בהכרה מעורפלת למדיי עוד כדקה לערך. הספקתי לגלגל במוחי רגעים אהובים מתוך חיי הקצרים. להודות על מה שהיה ועל חלקי בעולם. לסלוח למי שצריך, לדעת שאם יש מי שאני צריך לבקש את סליחתו כבר לא אגיע עדיי כך, לחוש השלמה אוהבת ומפויסת הולכת ויורדת כעין מסך אחרון, כי לא נותר למי להתגעגע כבר. השער לכל הנסתרות נפתח. אני אפילו חושב שחייכתי לעצמי.
אני מתעורר אחרי יממה וחצי בבית חולים, ממה שייקבע כהלם גופני, שידע להקיש על דלתו של גוף רזה מדיי [תערובת בין התייבשות, חוסר מזון וחוסר קיצוני בשינה (כ- 72 שעות עירוּת)] שלא ידע ולא הבין שאסור לו לפתוח לזה את הדלת. איני מסוגל לזוז. אני קורא לרופאים. איש אינו שומע. מרוב בעתה שמא נשתתק פלג גופי התחתון, אני מנתק עצמי מן האינפוזיה, ומשליך עצמי מן המיטה על הרצפה. אני מתחיל לזחול בקושי בכוח זרועותיי בלבד,מתעלם מן החבטה,. הלוך וזחול בכיוון המסדרון. הרצפה קרה. הכאבים עזים מאוד. כעבור כמה דקות, מותש לגמריי, באמצע הדרך אני מתחיל לחוש זרימה חשמלית מגיעה אל הגפיים התחתונות. אני מאושר, התחושה מתחילה לחזור. על יד הפניה למסדרון הסגל הרפואי כבר שם לב לקיומי המזדחל. אוספים אותי מן הרצפה בחזרה למיטה [בדיעבד מסתבר שזאת לא חכמה גדולה מדיי, הגעתי כבר למעט יותר מ-50 קילוגרמים, לאחר שהפחתתי, כתוצאה מפעילות מאומצת, במשך ימים מספר כשמונה קילוגרמים ממשקלי דאז. גבהי 1.80 מ']. אני שומע בהלה, מצוקה ומבוכה בקולותיהם. מזריקים לי משהו ליד ואני נרדם. עוד תעבורנה שתי יממות עד שיפסיקו להלעיט אותי במשככי כאבים.
אני מתעורר שוב. רופאים שוב. אחר כך מתחיל להתהלך בקושי. מבקש אישור לצאת מעט לשמש בחצר. אני לא זוכר האם הניחו לי לצאת לבדי או שמישהו השגיח עליי. אני מגיע בקושי לספסל ומתיישב. הכל כואב. בעיקר הנפש. אני שמח שאני חי, אבל ישנה גם סוג של אכזבה, כי בעצם כבר שהיתי במצב תודעתי שבו השלמתי עם הכל. איני יודע יותר מה אני חי ואיך ניתן לחזור מזה (מסתבר שמצבי היה קשה מאוד). אני מביט בשמש בתוכחה נוקבת ובייאוּש בלתי מבוּטל. משהו מזה לא חדל ממני עד היום.
כשאני שב מדדה ומבולבל לחדרי, מזמין אותי חייל צנחנים פצוע מן החדר הסמוּך (מצבו טוב ממני בהרבה כך מסתבר) לאכול איתו ארוחת ערב שהכין לשנינוּ. אוכל טעים הרבה יותר מזה של בית החולים. איני מכיר אותו. אני נענה להזמנתו, ודאי. אנחנו יושבים באיזה חדר קטן. הוא מסיים לבשל תפוחי אדמה עם רסק עגבניות ופפריקה ופלפלים חריפים. שנינו זוללים. גם מדברים תוך כדי כך על החיים ועל הפציעוֹת. אני נזכר בכך שיש גם חוש-הומור, ויש גם קירבה אנושית. אני מגמגם נורא, הוא מאזין בקשב ובחיוך. החייל הזה, שאיני מצליח לזכור את שמו משתחרר כמה שעות אחר-כך מבית החולים. אני נשאר שם עוד מספר ימים ואחר כל עובר לבית חולים צבאי לעוד מספר ימי החלמה (ואחר כך המון-המון בדיקות רפואיות, שבסופן אני נשאר לשרת רק בשל כך שהוכשרתי בקורס קדם-צבאי ממושך, לתפקיד מסווג, ולמפקדי הקורס בו שהיתי, המתקשרים בכל יום, חשוב מאוד שאמשיך). השיחה והארוחה הזאת עם חייל הצנחנים האנונימי נוסכות בי אמוּן ותקווה. שנים אחר כך אני עוד זוכר את טעמם של תפוחי האדמה. מבחינות רבות, זאת הארוחה הראשונה שלי. עד היום כאשר אני נתקל בסיר תפוחי אדמה באותו נוסח, מירב הסיכויים שהסיר יישאר ריק בתום זמן קצר.
*
לגל וביל
מאז ששמעתי לראשונה על רג'ם אלהרי (رُجم الهِرّي, תל אבנים של חתול בר), המבנה המסתורי-כלכוליתי המעוגל, דמוי קורי העכביש, ששמש כמצפה כוכבים, מרכז רוחניות אסטרלי (לכבודה של תבונה קוסמית, החובקת שמים וארץ), קבר קדום של אדם נכבד, סמל מאנדלי של ה- Self השוכן בדרום מזרח רמת הגולן, ביקשתי לבקר בו. אחר שביקרתי בו באחד מסיבוביי הרגליים בקשתי לישון בו, כלומר לישון בתוך הטומולוס, תל-האבנים השוכן במרכזו, שהיווה כנראה את מרכזו של המקום, כנקודה העומדת בטבורו של המעגל המקיף אותו מכל עבריה.
הצלחתי לשכנע את שני חבריי היקרים, כאחים לי, גל וביל, וכבר מצאנו עצמינו לעת חשיכה, פורקים ציוד מאחורי מושב יהונתן (ביררנו קודם לכן שלא תהיה פעילות אימוּן צהלי"ת במקום באותו לילה, כי מדובר בשטח אש פעיל מאוד). מתנהלים בחשיכה גמורה בלווית מצפן, אמצעי ראיית לילה ונשק קל, עבר הרג'ם. המראה המוכר- המפעים של מערכות השמיים בלילה קייצי ברמת הגולן. רחוק מאור החשמלים של הערים. פתאום. בהתאם לשמיעה המפותחת שלי, ותודות לתיק הכבד מאוד שנשאתי, הצלחתי להפיל אינסטינקטיבית את שני חבריי לשוחה, שעה שחזיר בא אימתני במיוחד בקע את הריק שהותרנו אחרינוּ. אנו ממשיכים. עד שלאור הכוכבים אנו מבחינים בטבעות האבנים (מזל שביל מתמחה בניווט, אחרת ודאי היינו מוצאים את עצמינו בסוריה). לבסוף, אנו מטפסים על התל. אנחנו נכנסים למערה הפנימית שבטומולוס. הורגים כמה עכבישים (היום לא הייתי עושה את זה). מוודאים שאין עקרבים ושוכבים לישון. די מהר, עולים שניהם בחזרה אל פני האדמה ומעדיפים לישון בחוץ על פני התל. אני מוכרח לישון שם. איני יודע מפני-מה.
התאריך הוא ליל ה-22 ביוני. יום אחר היום הארוך ביותר של השנה. יום בו נאמר כי לעת זריחה יוצאת קרן שמש ראשונה ומאירה היישר אל תוך הטומולוס. הגענו ביום איחור. בכוונה. כבר איני זוכר אם הואיל ולילה קודם נערך שם באזור אימון אש צהל"י או שמא מפני שרצינו להתחמק מקבוצות נוספות שיבואו אולי לחזות באור המאיר.
אני ישן עמוקות-עמוקות, מגלה עמוקות, פורט עומקים אחר עומקים. כמי שהזדמן לו לישון בטבע כמה וכמה פעמים, במהלך הצבא, ועוד לפניו בנעורים המאוחרים. איני חש בפחד אלא דווקא בשלווה גדולה. מבחינות מסויימות, כאילו אני נמצא במקום שלי. מעט אחר הזריחה אני מתעורר. ביל וגל מדברים מעליי על פני התל. הם בקושי הצליחו לישון בלילה. אני יוצא החוצה. אור כתום הולך ושורר. אלומת אור מסתורית נופלת משמים, עומדת בסמוך לפתחו של הטומולוס. אני הולך ועומד בה. אור השמש מאיר אותי. אור על גבי אור, מלא אהבה. אני חש כאילו מעיניי נופלות כמה דמעות אור.
בשעה 12:45 באחד מימי חודש יולי, לפני עשר שנים, הפכתי אב והורה בראשונה. מחדר הלידה בו נכחתי זכורה סיטואציה פתאומית. חלקה העליון של מיטת הלידה עליה שכבה אישתי האהובה הוטתה פתע לאחור במהלך מתקדם של תהליך הלידה. באינסטינקט, סוג של זינוק חתולי, השלכתי את עצמי על הרצפה ותפסתי (ידיי נשואות מעלה) את המיטה ואת המזרן עליה שכבה אשתי בטרם פגעו בקרקע. ואז התרוממתי, מרים למעשה את המזרון ואת אשתי. המשכתי לתמוך במיטה עד שהגיע חבר צוות והחזיר את חלק המיטה למקומו.
הלידה חלפה בשלום. חדר הלידה דמה לבית מטבחיים (תמיד אני חושב שיש בחדרי לידה דימוי להיסטוריה האנושית כולהּ). הילדה טופלה ונמסרה לידיי, ואחר כך לאמהּ. התיישבתי על ספה בחדר הלידה ולרגע חשתי כאילו אין יותר רוע בעולם. כאילו משהוּ טורד מנוּחה ומעיק שעמד בי תמיד מסתלק והולך: There's no pain, There's no more sorrow, They all gone, Gone in the years, Shane. אני ואשתי התבוננו זו בזה באהבה מחייכים אל התינוקת: 'את רואה' אמרתי 'זה העולם הבא… זה העולם הבא שלנו'.
Liam Clancy: The Broad Majestic Shannon (Originaly wrriten and sung by The Pogues)
לכבוד יום הולדתהּ של טלי כוכבי אשר חל אתמול אני מביא כאן את המפגש הבא.משהו מן המפגש הזה טלי,דומה ברוחו למפגש הוירטואלי בינינו.הוא לכל הפחות משמח באותה מידה:
ואיכשהו גם אוניברסלי.
זה היה מרתק. כל אחת מהתחנות.
קיבלתי הזמנה? ממי? (למרות שאני בטח אוותר על זה)
מקרב לב או כפי שכותב ספינוזה באתיקה ד,37:
הטוב שכל אדם ההולך בעקבות המעלה הטובה מבקש בשביל עצמו, אליו הוא משתוקק גם בשיל שאר בני האדם…
חוץ מזה, אני מעביר גם לך (ראי לעיל) ואשמח לבוא לקרוא.
זהו שאני לא זוכר, ראיתי את שמך באחת הרשימות
מעביר לך בכיף… (עדכון לעיל)
עקב סכסוך עם בריונים ברשת שבמרכזו פגיעה בכבודה של בחורה אצילה ונפלאה נחשף שמי ברשימות והואיל שמעולם שלא פגעתי באיש התחלתי לכתוב בשמי.
אם מדברים על שינויים בתודעה ואני צריך לספק שלושה אז הנה לפניכם.
מתרעומת על אחינועם ניני ששרה טקסט נוצרי בפני האפיפיור הגעתי בדרך מקרה לשמיעת הרקויאם של מוצארט. הלכתי ונשאבתי למוסיקה הווקלית מימי הביניים עד המחצית השניה של המאה ה 20. לא יכולתי להבין את המוסיקה ללא הטקסט וכך "טוהר השרץ" של פתיחה לברית החדשה. הקריאה בברית החדשה לא לימדה אותי מיהו ומהו אלהים.
אנקדוטה קטנה שבספרו של אלפרד דבלין ברלין אלכסנדרפלאץ הוקסמתי מדמותה של בבל הזונה עם 10 קרניים ושבעה ראשים וזה היה 7 שנים לפני שהתחלתי לשמוע מוסיקה.
תחנה שניה בתודעה היתה ללכת עם הפרעה הדו קוטבית בגלוי. אני עושה מעט שבמעט להוציא מהשפה את הביטוים בקונוטציה שלילית של "חולה נפש" ו"זקוק לטיפול נפשי" . אני לא יודע אם הביטוי "עבודה ערבית" עדיין קיים ואשמח לדעת אם הוא כבר לש שגור. אשמח אם המלה "חולה נפש" לא תהיה שגורה.
תחנה שלישית בתודעה היא נסיגה מוחלטת מהישראליות והציונות לכיוון מסורת ישראל בכלל ומסורת יהודי עיראק בפרט. הספרים שרכשתי בשנה האחרונה היו של סמי מיכאל,חביבה פדיה,אסתר מאיר,דוד קזז. את הספר הביתה של אסף רכשתי לזוגתי על פי בקשתה.
וטוב לארח אותך בשמך האמיתי, גם אם לא הייתה לי בעייה עם שמך הוירטואלי לשעבר.
לא ידעתי על מעשה הבריונות, לגבי הבחורה האצילה והנפלאה, אני מקווה שלא בזאת העולה בדעתי כעת עסקינן, כי אם כן, חבל שלא הובאתי בסוד הדברים. אני שונא שפוגעים באנשים יקרים ללב.
ובאשר להפרעה הדו קוטבית, כתבתי גם בעבר, אני סובר כי לאחריותו של האדם על איזונו והתנהלותו נחוץ אומץ לב רב, והחברה? החברה נוהגת כשם שתמיד נהגה. ישנם אנשים מופלאים וישנם גם שאור שבעיסה, עדית וזיבורית, שבת אחים גם יחד.
תודה גדולה על ההזמנה הכפולה, אמנם אחרי הרגעים שלך שכל כולם נגיעה בחיים ובמוות ובגבולות הפריכים המפרידים ביניהם, שלוש תחנות התרבות שלי מרגישות לי קטנות, אבל אלך לכתוב אותן בכל זאת (ומסתבר שבכורתך ילידת יולי, כמוני (-: ).
זה כבר לא מקורי אבל כן נכון – התרגשתי מאוד למקרא הרגעים שלך.תודה רבה!
מתי אפשר יהיה לזמרר לך היום יום הולדת וירטואלי: מי בקולו, מי בטוּבּה, מי בצפצפה ומי במשולש?
(ספירלה, חרוט, מעגל ומשולש)
תודה, הגבולות הפריכים האלה בדיוק, הם חלק ניכר מסיפור חיי המפותל משהוּ
מחכה לקרוא את הפוסט שלך…
(-:
קראתי באיזשהו מקום שאנשים כמו גם אומות בוחרים לעצמם מתוסים מכוננים של אבדן/נצחון לפי טבעם ומוכרת הבדיחה על טבעם של רוב החגים הישראליים-יהודיים שמסתכמים ברעיון- "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו – בואו נאכל"…
ובחזרה אליך יפה בעיני שבחרת בחיים בכל תחנה שציינת. בחירה מודעת, חוזרת, למרות אינספור הבחירות האחרות שעמדו מן הסתם לפניך.
נתת לי השראה וחומר למחשבה. אולי עוד ארים את הכפפה ואכתוב סיפור המשכי בבלוג..
איך צחקתי. אף פעם לא חשבתי על סיפור תפוחי האדמה שלי כחג של "ניסו להרוג אותנו- לא הצליחו- בואו נאכל". אין לך מושג כמה זה מדויק (פשוט הואיל ולא הרחבתי). זה פשוט מבריק. הבחירה בחיים אחרי הספור הראשון לא היתה קלה כלל ועיקר, משום שהרבה מאוד מן ההתמודדות אחר כך עשיתי די לבדי, ולמזלי היו סביבי כמה וכמה א/נשים יקרים שידעו לשמור עליי. על כן אני לא יכול לשכוח את החייל שידע להקים אותי מאבל על עצמי. שני הסיפורים הבאים הם סיפורי החלמה.
מעניין שבשלושתם חוזר ונשנה אלמנט הנפילה/הזינוק על הארץ. לא חשבתי על כך תוך כדי כתיבה. אפשר שהייתי צריך להכתיר את הפוסט בכותרת "שלוש נפילות".
כי מה שבאמת חשוב, שועי היקר, זה לא שנפלת או כמעט נפלת, אלא שקמת, הוקמת והקמת.
ולשאלתך- לספירת יולי זה היה אתמול, אבל יש מועד ב' עברי ביום שישי. קונצ'רטו לטובה, צפצפה ומשולש זה מחזה מעניין… (-:
איזה כיף.שנה שמחה וטובה. שייתגשמו כל המשאלות, ושנמשיך להאיר זו את זה בין האתרים. מאחר שיש לי כאן בפוסט שלש נפילות לפחות. תוכלי להתייחס אליי כמו כוכב ולבקש על כל נפילה משאלה. לא בטוח שזה עובד, אבל כרעיון זה מעניין.
חוץ מזה הכנתי לך מתנת יום הולדת קטנה למעלה בסוף הפוסט.
תודה רבה רבה רבה, הרשה לי לשאול ממך לרגע את מגבעתך, רק כדי שאוכל להוריד את הכובע ולהודות על המחווה (-:
להתייחס אליך כמו כוכב זה רעיון מצויין, רגע, אני עוצמת עיניים, מתרכזת… שלוש משאלות…ביקשתי.אמן.
ופגש את הכוכב
הלוואי שכל אשר ביקשת
יתקיים עכשיו
(-:
.
אבל מכיוון שאני פראת אדם, אין לי תחנות תרבות שבא לי כרגע לכתוב עליהן (בטח שלא אחרי הסטנדרט שהצבת פה)
א. קודם כל את מן הפראיות החושבות, אין ספק
ב. אלו באותה מידה יכול להיות כמה רגעים מכוננים בעיצוב התודעה האקולוגית/צמחונית שלך
ג. זה לא אני. אלו ג'ון קייל, רות דולורס וייס, ליאם קלאנסי, דני קיי ולואיס ארמסטרונג
שהוצבו כפסקול, והם אחראים על הסטנדרט הגבוה
אני סתם מחבב את שיריהם.
שלוש נקודות שהעלית, כל אחת מהן, מעבר ליופיה המרגש, יש בה "מן האוניברסליות האנושית", היפה ללב ולעין.
תודה.
"מישהו שאל, 'להיות נטול ידע מבחין – למה הדבר דומה?'
ג'ושו אמר, 'על מה אתה מדבר'?"
[ספר הזן של ג'ושו, בתרגום, הערות והארות יואל הופמן, בהוצאת בבל, תשס"ז]
חשתי בחסרונך. ותודה רבה על דברי ג'ושו
אני מאוד אוהב משם את הפרגמנט הבא (ונודה לדרור בורשטיין על התרגום הנאה של ספרו של הופמן מאנגלית):
נזיר ראה חתול ושאל, "אני קורא לו חתול, מורי, כיצד אתה קורא לו?'
ג'ושו אמר: 'אתה קורא לו חתול'
אגב, אם תרצה אשמח לארח אותך כאן בפוסט של שלוש תחנות תרבות שלך/רגעים מרגשים
ולחיי הרעוּת אני מוסיף כאן שיר שהבאתי כבר השבוע באחת התגובות, ועדיין אני הופך והופך בו במחשבתי. שירו של המשורר הסיני באי ג'ו-אי (846-772) שהיה מושל בכמה וכמה ערים סיניות וגילה עניין ער בזן בודהיזם, וכך כתב (תרגם דן דאור):
בא בימים עם פנים צעירות
העיניים עוד לא לגמרי עיוורות, האזניים עוד לא התחרשו
זה לצד זה, שתויים לרווחה, ידידים בבוקר אביב
בוא נעלה על גל של שמחה,נסתנן למפגשי צעירים,
נשאל סוסים מאורוות המושל, נלך לחפש פרחים,
נסלק סירה ממעגן הדוכס, נצא לשחק על המיים,
בעיר לו-יאנג, שמעתי אנשים מרימים גבות,
"ליו ובאי" אומרים עלינו "שני משוגעים זקנים"
היכן שאצל ג'ושו פועלות התובנה, ההכרה והאינטואיציה, מופיעים אצל באי ג'ו-אי גם רגש ואהבת אדם. לולא טרם התוודעתי למירב יצירותיו הייתי קובע כי הומניסטים נמצאו גם בין הקרובים אצל הזן-בודהיזם. אמנם, רחוק מן המנזרים, אבל קרוב לאדם ולגילויי רוחו.
תודה על מילות הקירבה והיקר. הם מחממים את ליבי.
מי היה נותנני לצקת על ידיהם של ליו ובאי. ושוב, תודה.
ותודה אחרונה על ההזמנה לארחני במשכנך, שועי. הזמנה מפתה עד מאוד. גם לגופה, גם מחמת האכסניה ובעיקר מחמת המחווה האפופה אצילות נפש, שהיא כה אופיינית לך.
ברשותך, שועי, נחליפה מילים אודות ההצעה במייל הפרטי.
איזה יופי. אתה צדיק גדול שועי, כנראה איזשהו גלגול של חוני המעגל, ותאמין לי, אנחנו מה-זה צריכים אחד כזה בין המיצרים. בקש עלינו שלום..
לכל שלושת הזכרונות שלך יש אינטנסיביות של חלום. כאילו הנופים, התחושות והאירועים נוצרו בעולם הפנימי התת מודע. וכשאני מצליחה במאמץ מסוים להעלות אותם אל המציאות, ברור לי שהצנחן חסר השם מהסיפור הראשון הוא מלאך שנשלח לעזרתך. יש משהו קורע לב בסעודת ההבראה שלכם. אני מתעצבת על המילה "אחר" במשפט "אין דבר המעציב אותי יותר מאדם אחר שנפטר שלא בעתו" ועל הייאוש והתוכחה שבהם אתה מביט בשמש. וגם חדר הלידה כבית מטבחיים והמיטה הנופלת שאתה מחזיק כמו אטלס…
מה אגיד? דמעות אור.
אין בי לא מיסורי הצדיקים
ולא משלוותם של הרשעים
נראה לי כי הציבור כולו יוכל דווקא להנות מכישוריך, כמלך הגשם, בעל השם
מה יש בי אפוא? נסיון כן (מעט קלוש) להגביר את מידת החסד על מידת הדין בהויה. אבל מעבר לחיוּך ולאהבה שהרבה מוצאים בי, אינני הטיפוס של המלומד המאושר. לבי דואג כל הזמן
ובכלל אני עומד כל ימיי בין פסוקים:
האחד, של לאו צה:
גלה פשטות, לבש תום. מעט עצמך, צמצם משאלותיך
והשני של מיכה הנביא:
הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך
חביבה עליי גם אמרתו של הפילוסוף הניאופלטוני הפגאני, פרוקלוס:
הפילוסוף הוא כהן גדול של האנושות
(אין לשאוף לזה, או לשאול את זה
יש להמשיך בדרך וללמוד, עד שהמאמר יוּבן מתוך עצמו, ויובנו גם גדריו)
בינתיים, באשר הכל עומד אצלי בסימן שאלה, ומפני שידעתי גם בימי חלדי לא מעט דיסהרמוניה ושבר,
אני מבלה את ימיי בבלבול ופליאה
ובמה אפרד, לפי שעה, אולי בדברי המשורר באי ג'ו- אי (הוזכר לעיל בתגובתי לצבי):
האביב עמוק, את חובתי למשרה כבר מלאתי
מדי יום, ברוחי, אני חוזר אל ההרים
מציאוּת קונקרטית ממש תוארה לעיל
ברם, מן המציאות עולה ירח
ולא בנקל נפקחות העיניים לצפות בזה
זה אינו דימוי גם לא אלגוריה, לא מטונימיה אולי מטאפורה, ואפשר גם כי כולנו רק צללי צללים
נעים על מסך של אור כבתיאטרון צלליות
מי כמוך יודעת ומכירה זאת היטב
כל הפוסט הזה, גם הסיפור על קונפוציוס ורונג, והסתייגותי ממנו, מתכתבים עם פוסט אישי מאוד
על החתול קונפוציוס:
http://www.notes.co.il/shoey/53299.asp
(שם, חלק ראשון)
אני כותבת עכשיו על יוזף בויס שפרסם ב1964 מסמך מכונן שאותו עדכן במשך השנים עוד כמה פעמים, בשם קורות חיים/קורות אמנות (תרגום חופשי). הרשימה הזאת, כמו שמשתמע משמה – מערבבת אירועי חיים פנימיים וחיצוניים באירועי אמנות. היא נפתחת בלידתו של בויס שמוגדרת כ"תערוכה של פצע עם פלסתר".
(ואת הרשימה ההיא קראתי בשעתו בהנאה רבה ואף הגבתי)
[נקודת גבול=ש.ר]
איני מכיר מספיק את בויס. את הסיפור הפנטסטי על הטטרים והזאבים וגם כמה מעבודותיו. אבל לא במידה שיהיה לי, לפחות בשלב זה, משהו מהותי לומר אודות יצירותיו.
דומני מרית, כי אנו סובבים הרבה בין אמנים ויוצרים הבוחנים הרבה את הגבולות החברתיים המקובלים, או יותר נכון, מערערים אותם.
יש שמתייחסים לאהבה כפצע שצריך לשים עליו פלסתר, כאילו שמדובר בדימוּם…יש שמבינים, כי מדובר בנביעה שאין לה סוף וקצה, ולכן אין גבולות…
וכי גם בגבולות הקיום הסופי של כל אחד ואחת
הם רק למראית עיין
ומבין כל הכניסות והיציאות של אנשים מן העולם הזה, תמשיך לנבוע האהבה
גדול מכדי שאגיב אליו כאן.
ראה מייל
סיפורים מהחיים, ממש.
שועי היקר, רעי כאח לי. אתמול נתקלתי באיחור של מספר שנים ברשימה היפה הזו, והנה מזדהרות ממנה מספר שורות שבנפשי – ואני מפנה אותך ללינק הבא כדי לראות גלגול אחר שלהן במסגרת פרוייקט שפעם התחלתי:
http://haoneg.com/post-it/89
מוסה יקר, תודה על התגובה המפתיעה, המשמחת והמרגשת (השורות האלה של שיין מקגוון הולכות איתי גם, וממש התרגשתי מן הפתק, שנראה מכאן כמו סוג של מיצג)- אתה ואחִיךָ הקטן, גם מרחוק, תמיד תהיו עבורי סוג של משפחה. אלמלא השמעת לי בפעם הראשונה את If I should fall from grace of god אי שם ב-1987, אני מניח שהייתי מתוודע ל-Pouges רק הרבה אחר כך.
בכל אופן: Pouges, טום ווייטס (בזכותך נקלענו ל-Down by Law של ג'רמוש), Pixies (על הפטיפון אצלך שמעתי לראשונה את Surfer Rosa), בילי בראג, הסמית'ס, קוסטלו, מומוס, אהוד בנאי והפליטים, מאיר אריאל, מאיר בנאי של "גשם", החברים של נטאשה (הראשון), רפי פרסקי (הראשון)– לחיי אהבות מוסיקליות משותפות שלא נס ליחן.