גָּלְגָּל רפאים של חתוּלי- בר: שלשה רסיסי חיים

  

*

 

הארוחה הראשונה שלי [גיל 18.5]

לחייל האלמוני

   אני מתעורר בבית החולים מחוסר הכרה די ממושך. מחובר לאינפוזיה ולמוניטור המודד לחץ דם ודופק. מרגיש מרוקן לחלוטין, מרוסק, קר לי. לתדהמתי אני מגלה כי איני חש כלל את פלג גופי התחתון. אין איש בחדר. רק צפצוף מכשירים. כאב הולך ומתפשט בכל פלג הגוף העליון ככל שאני נחלץ מן השינה. אני מרים את השמיכה מעל הגוף בכדי לוודא שהרגליים, פין ואשכים עוד נמצאים במקומם. הם עוד שם. אני מתוסכל וכואב. כואב מאוד. מתחיל להיזכר שכאשר הובאתי לבסוף למרפאה בחירום הספקתי עוד לשמוע את הרופא אומר, כי לפי המדדים אני כבר מת ואין לו הסבר לכך שאני עדיין איתם. אם ניסו לעשות משהו אז או לא אני כבר לא זוכר. שהיתי בהכרה מעורפלת למדיי עוד כדקה לערך. הספקתי לגלגל במוחי רגעים אהובים מתוך חיי הקצרים. להודות על מה שהיה ועל חלקי בעולם. לסלוח למי שצריך, לדעת שאם יש מי שאני צריך לבקש את סליחתו כבר לא אגיע עדיי כך, לחוש השלמה אוהבת ומפויסת הולכת ויורדת כעין מסך אחרון, כי לא נותר למי להתגעגע כבר. השער לכל הנסתרות נפתח. אני אפילו חושב שחייכתי לעצמי.      

   אני מתעורר אחרי יממה וחצי בבית חולים, ממה שייקבע כהלם גופני, שידע להקיש על דלתו של גוף רזה מדיי [תערובת בין התייבשות, חוסר מזון וחוסר קיצוני בשינה (כ- 72 שעות עירוּת)] שלא ידע ולא הבין שאסור לו לפתוח לזה את הדלת. איני מסוגל לזוז. אני קורא לרופאים. איש אינו שומע. מרוב בעתה שמא נשתתק פלג גופי התחתון, אני מנתק עצמי מן האינפוזיה, ומשליך עצמי מן המיטה על הרצפה. אני מתחיל לזחול בקושי בכוח זרועותיי בלבד,מתעלם מן החבטה,. הלוך וזחול בכיוון המסדרון. הרצפה קרה. הכאבים עזים מאוד. כעבור כמה דקות, מותש לגמריי, באמצע הדרך אני מתחיל לחוש זרימה חשמלית מגיעה אל הגפיים התחתונות. אני מאושר, התחושה מתחילה לחזור. על יד הפניה למסדרון הסגל הרפואי כבר שם לב לקיומי המזדחל. אוספים אותי מן הרצפה בחזרה למיטה [בדיעבד מסתבר שזאת לא חכמה גדולה מדיי, הגעתי כבר למעט יותר מ-50 קילוגרמים, לאחר שהפחתתי, כתוצאה מפעילות מאומצת, במשך ימים מספר כשמונה קילוגרמים ממשקלי דאז. גבהי 1.80 מ']. אני שומע בהלה, מצוקה ומבוכה בקולותיהם. מזריקים לי משהו ליד ואני נרדם. עוד תעבורנה שתי יממות עד שיפסיקו להלעיט אותי במשככי כאבים. 

   אני מתעורר שוב. רופאים שוב. אחר כך מתחיל להתהלך בקושי. מבקש אישור לצאת מעט לשמש בחצר. אני לא זוכר האם הניחו לי לצאת לבדי או שמישהו השגיח עליי. אני מגיע בקושי לספסל ומתיישב. הכל כואב. בעיקר הנפש. אני שמח שאני חי, אבל ישנה גם סוג של אכזבה, כי בעצם כבר שהיתי במצב תודעתי שבו השלמתי עם הכל. איני יודע יותר מה אני חי ואיך ניתן לחזור מזה (מסתבר שמצבי היה קשה מאוד). אני מביט בשמש בתוכחה נוקבת ובייאוּש בלתי מבוּטל. משהו מזה לא חדל ממני עד היום.

   כשאני שב מדדה ומבולבל לחדרי, מזמין אותי חייל צנחנים פצוע מן החדר הסמוּך (מצבו טוב ממני בהרבה כך מסתבר) לאכול איתו ארוחת ערב שהכין לשנינוּ. אוכל טעים הרבה יותר מזה של בית החולים. איני מכיר אותו. אני נענה להזמנתו, ודאי. אנחנו יושבים באיזה חדר קטן. הוא מסיים לבשל תפוחי אדמה עם רסק עגבניות ופפריקה ופלפלים חריפים. שנינו זוללים. גם מדברים תוך כדי כך על החיים ועל הפציעוֹת. אני נזכר בכך שיש גם חוש-הומור, ויש גם קירבה אנושית. אני מגמגם נורא, הוא מאזין בקשב ובחיוך. החייל הזה, שאיני מצליח לזכור את שמו משתחרר כמה שעות אחר-כך מבית החולים. אני נשאר שם עוד מספר ימים ואחר כל עובר לבית חולים צבאי לעוד מספר ימי החלמה (ואחר כך המון-המון בדיקות רפואיות, שבסופן אני נשאר לשרת רק בשל כך שהוכשרתי בקורס קדם-צבאי ממושך, לתפקיד מסווג, ולמפקדי הקורס בו שהיתי, המתקשרים בכל יום, חשוב מאוד שאמשיך). השיחה והארוחה הזאת עם חייל הצנחנים האנונימי נוסכות בי אמוּן ותקווה. שנים אחר כך אני עוד זוכר את טעמם של תפוחי האדמה. מבחינות רבות, זאת הארוחה הראשונה שלי. עד היום כאשר אני נתקל בסיר תפוחי אדמה באותו נוסח, מירב הסיכויים שהסיר יישאר ריק בתום זמן קצר.

 

*

 לישון בבטן האדמה, להתעורר מוצף אוֹר [שלהי גיל 21]

לגל וביל

   מאז ששמעתי לראשונה על רג'ם אלהרי (رُجم الهِرّي, תל אבנים של חתול בר), המבנה המסתורי-כלכוליתי המעוגל, דמוי קורי העכביש, ששמש כמצפה כוכבים, מרכז רוחניות אסטרלי (לכבודה של תבונה קוסמית, החובקת שמים וארץ), קבר קדום של אדם נכבד, סמל מאנדלי של ה- Self השוכן בדרום מזרח רמת הגולן, ביקשתי לבקר בו. אחר שביקרתי בו באחד מסיבוביי הרגליים בקשתי לישון בו, כלומר לישון בתוך הטומולוס, תל-האבנים השוכן במרכזו, שהיווה כנראה את מרכזו של המקום, כנקודה העומדת בטבורו של המעגל המקיף אותו מכל עבריה.

   הצלחתי לשכנע את שני חבריי היקרים, כאחים לי, גל וביל, וכבר מצאנו עצמינו לעת חשיכה, פורקים ציוד מאחורי מושב יהונתן (ביררנו קודם לכן שלא תהיה פעילות אימוּן צהלי"ת במקום באותו לילה, כי מדובר בשטח אש פעיל מאוד).  מתנהלים בחשיכה גמורה בלווית מצפן, אמצעי ראיית לילה ונשק קל, עבר הרג'ם. המראה המוכר- המפעים של מערכות השמיים בלילה קייצי ברמת הגולן. רחוק מאור החשמלים של הערים. פתאום. בהתאם לשמיעה המפותחת שלי, ותודות לתיק הכבד מאוד שנשאתי, הצלחתי להפיל אינסטינקטיבית את שני חבריי לשוחה, שעה שחזיר בא אימתני במיוחד בקע את הריק שהותרנו אחרינוּ. אנו ממשיכים. עד שלאור הכוכבים אנו מבחינים בטבעות האבנים (מזל שביל מתמחה בניווט, אחרת ודאי היינו מוצאים את עצמינו בסוריה). לבסוף, אנו מטפסים על התל. אנחנו נכנסים למערה הפנימית שבטומולוס. הורגים כמה עכבישים (היום לא הייתי עושה את זה). מוודאים שאין עקרבים ושוכבים לישון. די מהר, עולים שניהם בחזרה אל פני האדמה ומעדיפים לישון בחוץ על פני התל. אני מוכרח לישון שם. איני יודע מפני-מה.

  התאריך הוא ליל ה-22 ביוני. יום אחר היום הארוך ביותר של השנה. יום בו נאמר כי לעת זריחה יוצאת קרן שמש ראשונה ומאירה היישר אל תוך הטומולוס. הגענו ביום איחור. בכוונה. כבר איני זוכר אם הואיל ולילה קודם נערך שם באזור אימון אש צהל"י או שמא מפני שרצינו להתחמק מקבוצות נוספות שיבואו אולי לחזות באור המאיר.

   אני ישן עמוקות-עמוקות, מגלה עמוקות, פורט עומקים אחר עומקים. כמי שהזדמן לו לישון בטבע כמה וכמה פעמים, במהלך הצבא, ועוד לפניו בנעורים המאוחרים. איני חש בפחד אלא דווקא בשלווה גדולה. מבחינות מסויימות, כאילו אני נמצא במקום שלי. מעט אחר הזריחה אני מתעורר. ביל וגל מדברים מעליי על פני התל. הם בקושי הצליחו לישון בלילה. אני יוצא החוצה. אור כתום הולך ושורר. אלומת אור מסתורית נופלת משמים, עומדת בסמוך לפתחו של הטומולוס. אני הולך ועומד בה. אור השמש מאיר אותי. אור על גבי אור, מלא אהבה. אני חש כאילו מעיניי נופלות כמה דמעות אור.    

 

 *

 

 אבּהוּת [שלהי גיל 25]

 

 לשרה

   בשעה 12:45 באחד מימי חודש יולי, לפני עשר שנים, הפכתי אב והורה בראשונה. מחדר הלידה בו נכחתי זכורה סיטואציה פתאומית. חלקה העליון של מיטת הלידה עליה שכבה אישתי האהובה הוטתה פתע לאחור במהלך מתקדם של תהליך הלידה. באינסטינקט, סוג של זינוק חתולי, השלכתי את עצמי על הרצפה ותפסתי (ידיי נשואות מעלה) את המיטה ואת המזרן עליה שכבה אשתי בטרם פגעו בקרקע. ואז התרוממתי, מרים למעשה את המזרון ואת אשתי. המשכתי לתמוך במיטה עד שהגיע חבר צוות והחזיר את חלק המיטה למקומו. 

   הלידה חלפה בשלום. חדר הלידה דמה לבית מטבחיים (תמיד אני חושב שיש בחדרי לידה דימוי להיסטוריה האנושית כולהּ). הילדה טופלה ונמסרה לידיי, ואחר כך לאמהּ. התיישבתי על ספה בחדר הלידה ולרגע חשתי כאילו אין יותר רוע בעולם. כאילו משהוּ טורד מנוּחה ומעיק שעמד בי תמיד מסתלק והולך: There's no pain, There's no more sorrow, They all gone, Gone in the years, Shane. אני ואשתי התבוננו זו בזה באהבה מחייכים אל התינוקת: 'את רואה' אמרתי 'זה העולם הבא… זה העולם הבא שלנו'.   

 

 

Liam Clancy: The Broad Majestic Shannon (Originaly wrriten and sung by The Pogues)

 

 

 

     

לכבוד יום הולדתהּ של טלי כוכבי אשר חל אתמול אני מביא כאן את המפגש הבא.משהו מן המפגש הזה טלי,דומה ברוחו למפגש הוירטואלי בינינו.הוא לכל הפחות משמח באותה מידה: 

 

 

 

  בתמונות: רג'ם אלהירי מבט מלמעלה (צולם על ידי "אלבטרוס"; מוזיאון עתיקות רמת הגולן בקצרין) © 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז