תמיד אהיה לצד אלה שאין להם כּלוּם

 

*

*

1

   סגרו את המכולת השכונתית הסמוכה. מכולת ששירתה אותנו כארבע- חמש שנים לערך. הכרתי את הבעלים, את ילדיהם, עובדים שעבדו שם זמן רב. תמיד היתה שם איזו נימה של שיח רעים, של בת צחוק המוחלפת בין אנשים המתראים לרגע בתדירות של בין יממה לשתי יממות.

   מה שהתחיל מהודעה על כך שהחל בחודש הבא יחדלו למכור בהקפה, הודעה אותה ייחסתי למשבר הכלכלי ולכך כי וודאי רבים מתקשים לסלק את חובם החודשי למכולת, הפך כעבור יממה בלבד להודעה על כך שהמכולת תיסגר סופית בתוך כחודש. בדיעבד, זה נמשך פחות משבוע. הודעה על מכירת חיסול ועל הנחה בסך 40% על כל המוצרים, הביאה להתנפלות רבתית על המדפים. אתמול נותרו שם רק כמה בקבוקי וודקה עזובים לרפואה. אני מעדיף ערק או ויסקי. הייתי עצוב, ולמען האמת, כוסית ערק לא היתה מזיקה לי. החלל הריק ועיניו העצובות של בעל המכולת רק העמיקו את התחושה הזאת.

    אני מבכר עסקים משפחתיים קטנים שבהם בעל החנות מזדקן עם חנותו. אם שפר מזלו, יצליח להעביר את הבעלות לאחד מילדיו ו/או קרוביו והעסק ימשיך הלאה, ויזכו הקונים להזדקן יחדיו עם החנות, כלקוחות נאמנים, שעם הזמן קושרים עם בעלי החנות קשרי ידידות, שיש בהם חיבה גם מעבר לאמור בתודעת שירות מצויה-מנומסת. זה הולך ונעשה נדיר ובלתי מצוי יותר ויותר. פתיחת סניף של רשת שיווק גדולה נוספת ומוזלת בסמוך, חיסלה כנראה את המכולת המשפחתית, ועימה כמה שנות עסקים שהיתה בהן גם ידידות.  

   בחזרה מן המכולת הריקה, בעוד אני מכלכל היכן אערוך את הקניות כעת, חלפתי על פני הגינה הציבורית הסמוכה למקום מגוריי. פתע שמתי ליבי, כי הגינה, בה ביליתי שעות הרבה עם שני ילדיי, שינתה בתוך שבוע ימים את פניה לחלוטין. חלקת הדשא כבר לא נמצאה שם. תחת זאת זכה המקום לריצוף מלא. ארגז החול הגדול שבו שכנו מתקני השעשועים השונים (מגלשה, גשר, נדנדות) זכה אף הוא לשכון כל פני משטח חדש. סוג של חומר פלסטי גמיש, לא ברור מאיזה סוג. הבחנתי מיד כי הוא מתחמם מאוד לאור היום, וגם מדיף נחוח פלסטי- פולימרי בלתי נסבל בעליל. ייחסתי זאת למשבר המים. לרצונה של העירייה להימנע מהשקייה מיותרת. נאנחתי מעומק הלב, והמשכתי ללכת, בעוד היום גדול, לבי השמיע קראנץ שכזה, כמו עלה שלכת מצהיב ויבש, רמוס ונשכח מלב.

   ואז חשבתי על כך שבגנה הזאת, בכל ערב שבת אחר הצהריים נוהגת לישב אשה עניה מרודה, שלפנים קיבלה סחורה עודפת כמתת צדקה מאת בעלי המכולת הנסגרת, והיתה עומדת ומציעה את המרכולת שקיבלה לעוברים ושבים בגינה, מקווה להרויח מעט ממון בטרם יערב היום. מה יהיה עליה עכשיו?  

   בצוֹרת. שולי אדוותיו של גל הצונמי הכלכלי העולמי מקציף והולך בחיינוּ. חגיגת ניכור של אין- דשא. וקור אנושי של עמידה בתור בסניף של רשת שיווק מול קופאית, החייבת לעניין את הלקוחות ברשימת מבצעים, כל לקוח ולקוח, יזכה לשמוע על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו לרכוש שלשה חטיפים בעשרה שקלים, ואזי תזדרז הקופאית היגעה לשרת את הלקוח הבא בשרשרת האנושית, שאם לא כן, תאבד את מקומה על יד הקופה הרושמת. כך אנו מתנהלים, בימינו: דשא פרא מצהיב נעקר לטובתו של משטח תעשייתי נטול-חיים. פעם היו אנשים יוצאים לטבע סתם כך, להשתכשך בדשא. יושבים מנהלים שיחה בצילו של הקוסמוס. היום: קול התור הארוך נשמע בארצינו, וצלצול מנוכר של קופה רושמת, לבלי הועיל, מקפיץ אותנו, מבהיר לנו שאסור עוד לחלום על העולם הישן האבוד.

 

 

 

2

 

   לפני כשמונים שנים, בשנת 1929, בימי נפילת ה"וול סטריט",שוטט המשורר האנדלוסי (כך להצהרתו),פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899), ברחובות ניו-יורק, וכתב, כנראה בין בתי הקפה שלה, כמה וכמה שירים, אשר ראו אור בקובץ-משורר בניו יורק. השירים,ספוגי תוגה,על מקום הומה ניכּור,על קור אנושי השגוּר בעיר הגדולה,מופת הציביליזציה,אשר בתוככיה סובבים,אבודים וסחופים,יושביה,כעין גֹלם הקם יוצרו.עיר שבלעה את האדם,שאיבדה את נשמתוֹ ואת חיוניותוֹ.לא ייפלא כי לורקה נזקק לנחש הקדמוני,לתנין האגדי,הרובץ רוגע ושבע בצל הכוכבים,בכדי ליצור תמונה של תחושת החידלוֹן הגוברת,בעיר חסרת חלום,אשר בהּ גם החלום החומרני האמריקאי הגדול היה לעפר ואפר:  

 

איש אינו ישן בשמים, אף אחד, אף אחד

איש אינו ישן.

יצורי הירח סובבים ומריחים את הביתנים.

 יבואו האיגואנות החיות לנשוך את הגברים שאינם חולמים.

והנמלט בלב שבוּר ימצא בקרנות רחובות

את התנין האגדי רוגע מתחת למנגינת הכוכבים הענוגה

 

(פדריקו גרסיה לורקה, 'עיר חסרת חלום (נוקטורן בברוקלין ברידג'), משורר בניו יורק, מהדורת תרגום, רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 1999).

 

   גם בחלונות הגבוהים של גורדי השחקים היוקרתיים, איש אינו ישן, איש אינו חולם. אבל הניכור והריחוק זורעים אימה. פחד מהמחר הבלתי ידוע. בעתה מן האפשרות להתדרדר לידי עוני ומחסור. והתנין רובץ למנגינת הטבע האדיש וההיסטוריה המדממת, ומצפה למתייאשים, הנופלים מן החלונות.

  לימים אמר לורקה את הדברים הבאים בערב הקראה של שירי משורר בניו יורק שהתקיים בספרד, הממשיכים באופן פרוזאי את מה שבקש למסור בשיר בגשר ברוקלין:

 

נפל בחלקי להיות עד למשבר הבורסה שבו אבדו כמה בליוני דולרים, לשאון הכסף המת ששקע בים, ובין המתאבדים השונים, האנשים ההיסטריים וקבוצות המתעלפים, מידי לא חשתי כמו ברגע ההוא תחושה של מוות ממשי, מוות בלי תקוה, מוות שהוא רקב ולא יותר, מפני שהיה זה חיזיון נורא אבל נעדר הדר. ואני, הבא מארץ שבה, כדברי האב הגדול, אוּנָמַנוֹ, "עִם לילה עולה הארץ השמיימה" – חשתי מן דחף אלוהי להפציץ את עמק הרפאים ההוא, במקום שהאמבולנסים אוספים את המתאבדים שידיהם מלאות טבעות.

 

[פדריקו גרסיה לורקה, 'מתוך דברים שנאמרו בערב קריאה של ספרו משורר בניו יורק' , חלום וברונזה: גרסיה לורקה- משורר, מהדורת תרגום ועריכה רנה ליטוין, הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, תל אביב 2001, עמ' 272].

 

    זמן לא רב אחר כך שַנָה לורקה דברים דומנים  באזני פועלים קטאלניים. שוב, בצל מוראותיו של המשבר הכלכלי העולמי שהחל בהתרסקותה של הבורסה האמריקנית:

 

ואני הזדעזעתי כשאמרו לי שרק בארה"ב יש שנים-עשרה מיליון מובטלים. אתם רואים שרק מהתבוננות שטחית ביותר מגיעים להבין את היקף הדרמה החברתית של היום, אשר מולה שום אדם שיש לו רגש סולידריות הקטן ביותר לא יכול להיות אדיש.

 

[פדריקו גרסיה לורקה, 'מתוך: פ"ג לורקה מדבר אל פועלי קטלוניה: האמנוּת והחברה', שם, עמ' 452]

 

  'שום אדם לא יכול להישאר אדיש' כותב לורקה. ובכל זאת, כאשר חזו עיניי במכולת המתרוקנת על יד ביתי השבוע, לא חשתי תכונה יוצאת דופן. אנשים התרגלו לעסקים קטנים שנסגרים, חשבתי לעצמי,בחולפי שם ברחוב, 'התרגלו לקנות ברשתות הגדולות. וכך, בסופו של דבר, כדרכם של משברים, העשירים יתעשרו והעניים ייעשו עניים עוד יותר, ועוד יותר— ובתוך כך, לא מעט משפחות הנמצאות במאבק הקיום הכלכלי יתדרדרו אל מתחת לקו העוני. על יד משאית מובילים שרוקנה ציוד מן המכולת דימיתי לראות גם תנין אגדי ושבע, ירוק, מקומט ומרושע, בוכה, ודמעתו- ריקה, אין בה דבר.

 

3

 

   אבל לורקה לא בקש את האדם לצאת מן האדישות בלבד, אלא דרש אתו לכונן סולידריות אנושית שבה האמידים יותר דואגים לבטחון כלכלי עבור החלשים בחברה. בנוסף, גרס כי החברה הנכוחה היא זו הנוהגת בחלוקה צודקת ושוויונית של משאבים לטובתם של כלל אזרחיה. להלן מלים של לורקה שאני מקפיד לשנן באזני האיגואנות הבאות לנשוך אותי (ראו לעיל: 'עיר חסרת חלום'), כאשר אני מתבונן במציאות ההווה, לא חולם אבל גם עדיין לא נמלט:

 

[…] "אני יודע מעט אם בכלל" אני נזכר בשורות האלה של פבלו נרודה- אבל בעולם הזה אני תמיד—ותמיד אהיה— לצד העניים. תמיד אהיה לצד אלה שאין להם כלום. אלה שאפילו אין להם השלוה של לא-כלום. אנחנו—אני מתכוון לאנשים בעלי יתרון אינטלקטואלי ובעלי השכלה, בני המעמד הבינוני, המעמד שאפשר לקרוא לו מבוסס— אנחנו נקראים להקרבה, נקבל עלינו. כעת בעולם כבר לא נאבקים כוחות אנושיים, כי אם כוחות גלובליים. לנגד עיני אני רואה את כפות המאזניים זה מול זה. מכאן הכאב והקורבן שלי, ומכאן הצדק עבור כולם, עם כי מלווה ביסורי המעבר אל העתיד הבלתי-נראה, הלא נודע עדין, ואני מטיל את מלוא כובד אגרופי על זו האחרונה.

 

[פדריקו גרסיה לורקה, 'מתוך: מדוע תיאטרון? [ראיונות], מתוך ראיון עם לורקה שנערך בחודש דצמבר 1934', שם, עמ' 438. ליטוין מעירה כי לורקה צטט מתוך שירו של נרודה שלא במדויק וכי שורת הפתיחה הינה: 'איני יודע, אני מכיר מעט ובקושי רואה'].

 

 גם אני איני יודע, אני מכיר מעט ובקושי רואה, ועם זאת, סולידריות חברתית בעת הזאת נראית לי דרושה מאוד, מחויבת המציאות, אלא שנדרשים אלו שיהיו מוכנים לקבל אותה על עצמם,להיקרע מתוך השכחה והאדישוּת. 

 

 

 

 

*

  שירים חדשים מאת חברי הטוב, המשורר אשר זנו, שראו אור בשבוע שעבר ב- ynet תרבות, כאן.

 *

בתמונה למעלה:   .Umberto Buccioni, The Street Pavers,  Oil on Canvas 1914

© 2009 שוֹעִי רז