*
לא רק בין אדם לאדם, כי אם גם בין עם לעם, בתוך העמים, צריך להיות יחס אנושי, יחס של צדק ואחווה (א"ד גורדון, 1922-1856)
1
אני יושב בספריה עם אחד מרבני גוש קטיף. הוא פנה אליי דרך מכרה ובקש האם יוכל ללמוד איתי בכתבי המהר"ל. ישנן כמה וכמה סוגיות שלא הצליח מעולם להבין. הוא שמע שיש לי ראש מקורי וידע ב"מחשבת ישראל", אז הוא פונה אליי.
אנחנו יושבים כמה שעות. לומדים יחד, כי אליבא דהמהר"ל בחיבוריו תפארת ישראל, נתיבות עולם ובאר הגולה, תלמיד החכמים מסמל את החיבור המיטבי ההרמוני, רודף השלום, בין שמיים וארץ, כמידתם של כוכבי רום. כעבור זמן בעת ההתנתקות אותו רב מארגן את המחאה הבלתי אלימה דווקא, ממארגני שרשרת המחאה האנושית, מתחמק מעימות עם החיילים. לימים, אני פוגש אותו שוב בכנס בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה עברית בירושלים, העוסק בדרכי ישוב סכסוכים ומחאה בלתי אלימה. יום מושלג מאוד. סופת השלג הגדולה שראתה ירושלים בשנים האחרונות. הכנס נעצר באמצעו בשל שכבת השלג המתעבה בחוץ. אנחנו מספיקים לדבר. פתיתים לבנים נובעים כל הזמן מן השמים, מכסים עצים, ממלאים חצרות שם מעבר לחלון. הוא אומר לי כי במבחן התוצאה הוא מצטער על הקו "הרך" שנקט בזמן הפינוי. אני מצטער מאוד לשמוע על כך. חברת-נפש ירושלמית מלווה אותי לתחנת האוטובוס. אני מספיק לצאת את שערי האוניברסיטה באוטובוס האחרון לפני סגירת הקמפוס מפני השלג שרק הולך ונערם.
2
טלפון. ידידת לב, פעילת שלום, מספרת לי שהוכתה מכות נמרצות על יד חומש בידי מתנחלים. אני שומע בזעם. הדבר הבא שאני עושה הוא לטלפן לרב שלמד איתי תלמוד באוניברסיטה. הוא מבכירי הרבנים בגיזרה. הוא זוכר אותי כמובן לטובה וגם אני זוכר אותו כאיש שיחה נעים בתכלית. אני מספר לו את שאירע. הוא שותק. אני מבקש אותו להתערב, למנוע מתלמידיו לבצע פעולות אלימות נוספות. 'יהודי לא מגרש יהודי' אני אומר לו 'אבל יהודי מכה יהודי?' זה מכעיס אותו. 'שועי, ידידי' הוא אומר 'אתה איתנו או איתם?'. 'אם ככה, אז אני איתם' אני אומר.
3
חברה של אשתי מתקשרת מירושלים. היא התנדבה להיות עובדת סוציאלית של משפחות מפונים ביום הפינוי. היא מגיעה למלון בירושלים ומגלה כי מינהלת סל"ע הותירה בפיקוחה הבלעדי כשלוש מאות משפחות. אין שם ולו איש אחד מהמינהלת. הכל מוטל על שכמהּ והיא רק הגיעה לשם בבוקר ללא תדרוך קודם כמתנדבת תמימה שבאה להיטיב ולהקל. הפיאסקו של אי יישובם המחודש של המפונים והקמת מעברת ניצן, החל כבר ביום הראשון לפינוי.
4
חברים וידידים תל אביביים אחדים אומרים לי. 'אז מה העניין הגדול? הם בסך הכל עוברים דירה'. לא מצליח להבין את שיוויון הנפש, את אי ההשתתפוּת.
רב אורתודוכסי, שאני אוהב מאוד ומעריך, יושב ממרר בבכי ללא הפסק מול הטלויזיה בביתו לנוכח תמונות הפינוי וההרס. אני מחבק אותו. גם אחרי שנים, איני מסוגל למחוק את התמונה הזאת מעל לוח לבי. לא מצליח להבין את הרס בתי הכנסת.
5
בשנת תש"י (1950) כתב חוקר הפילוסופיה, איש האוניברסיטה העברית, שמואל הוגו ברגמן, חבר ילדות של פרנץ קפקא, את הדברים הבאים, בשלהי הקדמתו למהדורת חיבורו של א"ד גורדון (1922-1856), מאנשי הרוח הבולטים ביותר של העליה השניה, האדם והטבע:
*
ניתן להיאמר, שאפשר לסכם את הרעיונות הלאומיים והחברתיים של גורדון ברעיון 'עם-אדם' (תולדות המונח הזה עדיין לא התבררו. האם יצר גורדון עצמו את המונח? פרופ' בובר (=מרטין בובר, ש.ר) העיר אותי על כךך שהמילה נמצאת בחיבור של מיצקוביץ' משנת 1842 ושמיצקוביץ' מביא שם את דברי המשורר הגרמני האמרלינג. האם התגלגל המונח הזה בדרך זו אל גורדון? או שהמציאו מחדש? בשעה שנכתבו שורות אלה בירושלים, סגורה הדרך אל בית הספרים הלאומי שעל הר הצופים ואין אפשרות לחקור את השאלה הזאת לפרטיה.
*
בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי נדד כבר מזמן למשכנו החדש בקמפוס גבעת רם. שעת הכושר הוחמצה. דומה כי רק אם יוחזר בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי אל משכנו הראשון בהר הצופים והדרך אליו תיפתח, נוכל לברר את מהות הזיקה בין עם ואדם. את גלגוליהּ לכתבי א"ד גורדון, אבל יותר מכך- את התבטאויותיה בחייהם של כל אחת ואחד.
בתמונה למעלה:Suad Al-‘Atar, Eternal Peace, Oil on Canvas , 2001-2003
© 2009 שועי רז
כללית, זה נכון, שהרצי"ה הפך לנדבך, אולי לתיאולוג המרכזי, ממנו יונקים אנשי יש"ע ורבניה, המערבבים לא מעט בין דבריו ובין אביו
ובכל זאת, דווקא אליבא דהרצי"ה (לאמונת עיתנו), כבר פסקה הפעולה מדלתתא והגאולה מונעת כבר על ידי האלהוּת עצמה. לפיכך, דווקא אליבא דתלמידי רצי"ה, לא היו אמורות להתקיים מחאות אלימוֹת כנגד פינוי גוש קטיף, לא היו אמורים לקלל חיילים, לעטות טלאי כתום וכיו"ב, כי הכל צריך לעמוד לשיטתם כחלק ממהלכי הגאולה הממשמשת, וכמה שמונע על ידי רצון אלהי.
את גורדון אני מוצא מעניין מאוד (אולי עוד יותר מראי"ה) בשל תורתו לפיה כל נפש ונפש צריכה למצוא את יעודה כדרכהּ
וכחלקהּ, תורה שיוויונית במהותהּ.
ראי"ה כזכור, אמנם קירב את פועלי המושבות החילונים. ברם, ראה בהם כמי שמקרבים את הגאולה ועל כן עוד עתידים לחזור ולקיים מצוות. אצל גורדון, כפי הזכור לי, על אף שקיים מצוות רוב ימיו, אין תפישה כזאת, ועל כן אדם לפעול כמיטב שיפוטו ואחריותו להיטיב עם זולתו.
ואגב, אני אמנם רואה בעצמי ציוני וגם במידה לא ממוסדת, מקיים מצוות. אבל אל הציונות הדתית, כפי מראיתהּ, מעט קשה לי להשתייך, על אף שקשרי משפחה וחברוּת קושרים אותי בכל זאת איכשהו-כלשהו אליה.
בברכת נחם.
לדעתי השבר בין הציונות הדתית לציונות החילונית אינו ניתן לאיחוי.
הציונות הדתית נותרה שבויה ברעיון יישוב ארץ ישראל נוסח הרב צבי יהודה, ואילו הציונות החילונית נתונה במשבר הערכים המאפיין את העולם המערבי.הקרע רק יחריף כשיפנו גם את יהודה ושומרון.
מעניין מה שהבאת משמו של ברגמן. סבורני כי דווקא הראי"ה מייטיב לדרוך בדרך עם ואדם יותר מכל הוגה אחר שאני מכיר. מעניין איך הוא היה רואה את הדברים.
והפוסט הזה כל כך מתאים לחשבון הנפש של היום הזה
תודה.
אני מהבוקר מנסה להעלות פוסט על הנושא רק מכיוון אחר לגמרי ו… גורנישט. האתר מסרב בכל תוקף לאפשר לי להעלות פוסט חדש. כל הזמן ארור און פג' הוא אומר לי.
תיאטרון "הלחם והבובה" של פיטר שומאן הוא תיאטרון בובות פיוטי ופוליטי. שומאן סירב להופיע בארץ שוב ושוב מסיבות פוליטיות.
כשכתבנו את "חפץ לב" ספר תיאטרון הבובות האמנותי, חיפשנו דוגמא מייצגת לשפה הבימתית הייחודית שלו. בחרנו בתמונה השנייה מתוך ההצגה על ז'אן דארק. אני מצטטת מהספר:
בתמונה הראשונה של ההצגה מגורשים האנשים מבתיהם. המסך נסגר ואז מודיע הכרוז: "בתמונה השניה הבתים עצובים". וכשהמסך נפתח רואים איש יושב, לבוש בבגדים שחורים. האיש חובש על ראשו כובע בצורת בית. על הרצפה, קצת לפני האיש, מונחים בית קטנטן עם שני עצים, וזוג נעליים ריקות. האיש מצלצל בפעמון קטן ומניח אותו באחת הנעליים. הנעליים מתרחקות מהאיש בזו אחר זו. (הן קשורות לחוטים כמסתבר, ונמשכות אל מחוץ לבמה.) האיש מוציא מטפחת ומנפנף להן לשלום. אחר-כך הוא מניח את ידיו על חלונות הבית כאילו הבית בוכה.
התמונה היא רק חלק מן המתרחש על הבמה… הפעמון נותן תחושה של חגיגיות; זהו רגע קטן אבל גורלי. הנעליים מסמלות את האיש המתרחק, הנגרר הרחק מביתו. הבית הוא אנושי ועצוב. הוא בוכה על הגירוש. האיש שמפעיל את הבית לבוש בגדי אבל. הנעליים הריקות והבית המלא מבליטים את העיווּת שמרגישים האנשים המגורשים מבתיהם, את התחושה הלא טבעית. הם מוכרחים לעזוב, אבל חלק מהם כאילו נשאר מאחור."
גם אני נסיתי להעלות את הפוסט הזה כמה פעמים לאורך היום עוד בטרם חול תשעה באב ולא הצלחתי
תקופת "ההתנתקות" היתה עבורי ללא ספק תקופה בה נוכחתי במורכבות המקום בו אני נמצא בחיים
נטוע בין העולמות, ואולי טוב שכך הוא
באתר קדמה כתב צבי בן דור על גורדון בלשון בוטה
ציטוט
אחת התופעות שעליהם יש להצטער הכי הרבה בקדמה היא האנטי-אינטלקטואליזם שפשה כאן לפני כמה שנים ומאז מתפרץ לעיתים. אפשר להבין את האנטי-אינטלקטואליזם הזה (למרות שצריך לזכור שמי שהולידו אותו כאן לא היו נקיי דעת בכלל וכשאני חושב עליהם אני בהוגה הציוני האשכנזי א.ד. גורדון הטאמבל הצבוע שהיה אנטי אינטלקטואל ושהיה מטיף לאנשים עובדי כפיים ולחפור בורות באדמה כל היום בעודו כותב מאמרים על כך).
לי היה קשה להתחבר ל א ד גורדון כי מעולם לא חשבתי ואין זה נכון לחשוב כך שהציונות היא תיאולוגיה פוליטית של נעשה ונשמע.
את ההתנתקות מישראל סבא ביטא דווקא יעקב חזן ז"ל שאמר "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות".לאימרה הזאת דרוש "פירוש רשי" שאומר שאפיקורוס הוא מי שמסוגל לדעת במה לכפו ובשביל להגיע לכך צריך לאסוף יידע ולחשוב לפי היידע שאוספים.
עוד שבר קשה הוא הדיסוננס הבלתי נסבל בין עיר קסומה של יהושע בר יוסף לבין הספר ששמו אכן מטעה "אפיקורוס בעל כרחו". יהושע בר יוסף בלבל בין אפיקורס שיודע לחשוב לבין מי שפרק עול תורה ומצוות. מה שקיבלנו זו פורנוגרפיה שהפכה לבסט סלר בגלל תוכנית טלוויזיה
אני מתנגד לטרנספר מכל סוג שהוא
ואני חושב שכל ילד שגורש מביתו או שנותר ללא קורת גג ימשיך לחוש בחסר כל ימיו
כוחם של הדברים יפה כמובן לגבי פלסטינים, יהודים, בדווים, מהגרי עבודה וכיו"ב
ולכל קבוצה אנושית בכל מקום בעולם
אני בעד חיים משותפים ישראלים ופלסטינים זה לצד זה. אמנם ברור לי בעת הזאת, כי הרעיון הזה הוא בגבול האוטופי לחלוטין.
פתאום נזכרתי ברשימה ישנה שלי שכוחה יפה בעיני דווקא היום ולנוכח הרשימה שהעליתי :
http://www.notes.co.il/shoey/51255.asp
תגובה קשה השמעת ובפרט שא"ד גורדון בניגוד לדורשים ואינם מקיימים, אכן עבד יחד עם צעירים ממנו בעשרות שנים, חלה בקדחת, איבד בני משפחה וכיו"ב. גורדון עצמו נתפס בעיניי כעין דמות מתווכת ומחברת קצוות שונים של התנועה הציונית בתקופתו: החל בציונות המדינית, המשך בציונות הרוחנית, בציונות סוציאליסטית, ובציונות דתית, וכן היה מעורב מאוד בחיי הרוח והספרות בארץ ישראל.
כותב הדברים שהבאת לעיל מעיד ברבים על בורות ונבערוּת. חבל שהבאת את דבריו. למידת 'אשכנזיותו' של גורדון אין כל רלבנטיות. אין למיטב ידיעתי בכתביו כל אמירה המפלה לרעה את הספרדים ואת בני עדות המזרח.ואם היה קורא גם פילוסופיה גרמנית (קאנט וניטשה) עדיין אין הדבר מעיד עליו אלא שהיה בעל שאר רוח של אינטלקטואל.
באמת, נפשי העגומה היום בין כך ובין כך,
נעגמה על ידי הציטוט של בן דור שכללו וכולו שנאת חינם.
גם לא עם האוריינטליזם של אדוארד סעיד
ירדתי מהנושא של הפיכתם של סמי שטרית ויהודה שנהב לדמויות דימוניות של עוכרי-ישראל וגו..
גם שההנחה הבסיסית שלהם שהציונות היא פרוייקט קולוניאלי לא נראית בעיני יש דברים שהם אומרים ודווקא נופלים על אוזניים קשובות
אני בסופו של דבר נאמן לעצמי ,לאמת שלי ודאגתי לתעד את הפרהוד הנורא בויקיפדיה
לו הייתי קורא רק מה שנאמר בקדמה לא הייתי טורח לבדוק בגלל חסמים בלתי מובנים. אם הדברים עלו על השולחן והסברת אותם אז סייעת לי לא ליפול בלשון הרע
דבריי בתגובה הקודמת נסבו על הדברים שהבאת מן המאמר אותו ציינת בעצמך ככתוב בלשון בוטה
מה שניסיתי להבהיר הוא שלא רק בוטות יש כאן אלא גם התעלמוּת מעדויות של בני התקופה
מה גם, ניכר היטב כי בעל המאמר לא קרא מימיו שורה מכתבי גורדון, ואם קרא לא הבין מה הוא קורא, שכן דבריו נגועים בדעות קדומות ובטענות שקריות לחלוטין ומתמיהות ממש
באשר לי, אני נוטה להעריך חכמים לא קשר למוצאם הלאומי ו/או העדתי
ועל הפרהוד בבע'דאד, כבר כתבתי לך, כי לדידי ראוי אותו מאורע נורא להילמד בכל מקום ולהיות שגור כחלק אינטגרלי של זכרון שואת העם היהודי
כל כך קשה הצורך לבחור צד בכל רגע, והיכולת שלך לראות את כולם בחולשתם ובטובם וביופיים מרשימה ונוגעת ללב.
גם מהודו דבריך חודרים עמוק : )
תודה על הרשימה.
על הרשימה הגדושה, כמיטב המסורת הנקוטה בידיך, באנושיות צרופה.
זכור לי הביטוי "אתה איתנו או איתם?" [הזכרת אותו בעבר, כאן, ולו בחטף]. וזוהי, דומני, מעיקרי של בעייה, באזור רווי בעיות.
הגדרה עצמית, אנו מבקשים לנו, והנה תחת להגדיר אנו מרבים לאבחן, לבדל, לבחון, להבחין ולהתאבחן…. [די, מספיק, נדמה לי שהובנתי].
הבידול, בידול העצמי, ועיקרו של דבר בידולו של האחר מאפיין את מרביתנו. בהינף אחד מסגלת לעצמה הנשמה אפשרות להביט בחמלה לעבר האחד, ומייד להפוך מבט ולסטור לאחר.
אז, תודה שועי, על שהינך שב ומזכיר לנו שישנה דרך, דרך מקשרת.
הדרך מצוייה; אוי לעיניים שטחו מלראותה.
אין לי ברירה
אין פה יכולת כי אם אורח חיים
וגם אם לוחצים אותי לפינה, אני לא בדיוק שייך לאף מחנה ולשום צד
זה נכון שמבחינה פוליטית אני רואה בעצמי שמאל-חברתי, אך מבחינת חיברוּת, חבריי מגיעים מכל מגזרי החברה כאן בארץ.
במיוחד על העת שהשקעת בקריאת הרשימה מן המרחקים…
לרשימתך החדשה אגיע לעת צהריים
ובינתיים אני מפנה את הקוראים כאן אליה.
תודה על דברים נכוחים, ובאמת כאשר תמה אני על עיניים שטחו מראוֹת, אני ממהר לראות בעצמי את כל המקומות והסדקים הקטנים מהם מציצות אליי השנאה, האדישות והניכוּר, ואז כאשר אני שב לראות בעצמי אדם בין בני אדם, יכול אני להרבות אהבה, ולזכור כי הדאגה לזולת היא אוניברסלית. כולנו פגיעים לעתים, חלושים לעתים ואפילו טועים לעתים. ברגע שטחו עיניים מראות זאת, אי אפשר ליצור חיים שיתופיים כנים,
אלא סוג של קרבות תרנגולים אנושיים אין סופיים
משנפקחות העיניים… טוב, אז מדובר כבר בסיפור שונה בתכלית
מאמץ בחום את דברייך.
ההליך שהינך מתאר הוא חיוני.
אין ספק שבלתי אפשרי לבחור צד. מי שבוחר צד בלב גמור, לדעתי לא מרגיש את מידת המורכבות שבסיפור האנושי.
כואב.
כלומר, עם כל אלה שמציירים קו נחרץ וחד משמעי בעד האדם וקו נחרץ וחד משמעי לא פחות נגד אלימות באשר היא.
כתמיד, כתבת דברים אנושיים, נכוחים ורבי טעם.
אמנם לפני תקופת ההתנתקות התהלכתי עם סרט כחול על הארנק ותמכתי בה (אגב, עבדתי אז במסגרת חינוכית עם ילדי עולים, בעיקר מאתיופיה. לצידי עבדה בחורה מקסימה. על התיק שלה היה סרט כתום. על שלי היה סרט כחול. העניין הזה עבר בינינו במבט מדי פעם, אך מעולם לא דובר ומעולם לא הפריע לעבודתנו המשותפת עם הילדים או לכך שכשראיתי אותה במקרה ברחוב לפני כמה חודשים התחבקנו בחום).
ואמנם אני חושבת שאובדן חיים הוא לעולם קשה הרבה יותר מאובדן בית ושאסור להשוות בין החוויות, ועדיין, ליבי ליבי לאנשים שנשלחו לשם בחסות המדינה והאמינו בכל ליבם שהם עושים את זה למען המדינה, ושהמדינה- אז והיום, אם תסלח לי על הביטוי, משתינה עליהם בקשת.
ואין ספק שיש ללמוד הרבה לקחים מההתנתקות, גם אנחנו, אלה שתמכו בה (לדעתי שרון הונה אותנו וניצח בחשבון סופי על חשבון הפלסטינים, המתנחלים, תושבי עוטף עזה וכולם, אבל זה כבר עניין לדיון אחר).
תודה רבה! (-:
העלית בדברייך נקודה חשובה
אפשר שדבריי לאותו רב מן השומרון
הונעו בדיוק מן הנקודה הזאת: מי שמבקש להצדיק מאבק אלים, חלקי לא יהא עימו עקרונית
ואמנם בעבר, לפחות פעמיים, הפסקתי את יחסיי עם אנשים, אחד מהם עמית וידיד (פלסטיני), אחד מהם חבר וקרוב (תושב התנחלות בדרום הר חברון), לאחר שהחליטו לפנות לדרך התומכת אידיאולוגית בתנועות הדוגלות בהפעלת אלימוּת
באותה מידה שאני מקפיד לא להיות נוכח באירועים רבניים בהם עשויים לדבר בגנות החילונות
וגם מקפיד לא להיות נוכח באירועי שמאל בהם
אפשר שידברו על כלל המתנחלים כרשעים או למעלה מכך. ובעבר, עזבתי בהפגנתיות אירועים מסוג זה ומסוג זה גם כן.
ראי את תשובתי לחכם צבי לעיל בעניין קרבות תרנגולים.
כאב, ודאי, אבל אסור שאדם יפיץ את מכאוביו ופחדיו בדרכים אלימות ועל ידי הטלת טרור על אוכלוסיות. כוחם של הדברים יפה לדידי גם לצד הישראלי וגם לצד הפלסטיני.
נמנעתי מסרטים. הכרתי ענודי כחול. במשפחתי הרחבה היו לא מעט כתומים, חלקם עונדים סרטים עד עצם היום הזה.
היו אנשים שהיו משוכנעים כי אהיה "כחול" והנה אכזבתי אותם מרה. ההתנתקות והאופן שבו התבצעה עוררה לדידי בעיה מוסרית קשה. ברמה האנושית-אתית- אוניברסלי.
את ההתנתקות ביליתי בלא מעט שיחות עם דתיים שיצאו לכפר מיימון (אני לא הייתי שם) בנסיון להניא אותם מאלימוּת ומהחרפת העימוּת
ברבות השנים, אני מאמין פחות ופחות בכך שהסכמים מדיניים יניעו את האיזור הזה לעבר עתיד טוב יותר. אני מאמין הרבה יותר בחיים משותפים, ישראליים-פלסטיניים-אסלאמיים-יהודיים ללא חומות הפרדה וללא צורך לפנות/לגרש/להחליף אוכלוסיות גם בצד הישראלי וגם בצד הפלסטיני.
ובכל זאת, המציאות החברתית בה חוזות עינינו היום, רחוקה מאוד מכך.
לצערי, לב הסכסוך הוא דתי גריידא, יותר מאשר לאומי. עד שיוכנסו שינויים מרחיקי לכת בהלכה ובשריעה' גם ירחק יום השלום, זמאן א-סלאם אנשאללה'…
גם תושבי התנחלויות וגם תושבי רמאללה/עזה הם בני משפחתי, כולנו חברים במשפחת האדם
ועל כולנו לעשות יד אחת על מנת להניא אנשים בתוכינו מביצוע פשעי אלימות ושנאה.
בעיקר זה העוסק במשפחת האדם וזה שכתבת לאפרת על יצירת חיים משותפים.
אני אמנם סקפטית לגבי הסכמים מדיניים, אבל גם חושבת שאין ברירה ואי אפשר בלעדיהם, כי הם אלה שקובעים גורלות במובן של חיים ומוות, חופש תנועה ומגורים, וכל אלה הם בעלי כוח רב יותר מכל הפעולות שאנחנו כפרטים יכולים לעשות. אין בזה כדי להפחית במאומה ממחוייבותנו לעשות, אבל ללא תמיכה של שינוי מדיניות כל שנעשה הוא טיפה בים.
אתה אמנם מבין בדתות הרבה יותר ממני, אבל כאן אני בכל זאת חולקת עליך, שהרי הכל בדת, בכל דת, הוא פרשנויות ואפשר למצוא בכל דת- גם באיסלאם וביהדות, קריאות לחיי שלום ואחווה אנושית, וגם את ההיפך- השאלה מי מחפש…
והאם הורדת את משבצת התגובות האחרונות מהצד? אמנם נהיה צפוף אבל אני מעדיפה את הצפיפות הזאת, ככה הרבה יותר נוח, בעיקר בפוסטים שלך, שהם לרוב עמוסי תגובות… (-:
בדבריי על המהות הדתית של הסכסוך התכוונתי לכך
כי אליבא דההלכה היהודית חלה קדושה על הארץ
והיא נחלתם של היהודים
לעומתם אליבא דהשריעה' הארץ היא דאר אלאלסאם, נחלת האסלאם, וכך תהיה עד שתשוחרר מעולם של הציונים היהודים
כמובן שאפשר גם כי במקרה של שיבת הריבונות לידי שלטון ערבי-אסלאמי יוכלו היהודים לחיות כנתינים, וישאו בכל המגבלות החמורות אשר חלו על נתינים (ד'המים) מאז ומעולם. אסבר אוזן, ואומר כי הזכויות שנהנים מהם הערבים הפלסטיניים החיים במדינת ישראל טובים לאין ערוך מן המצב המוצע לנתיני חסות בהלכה האסלאמית. אמנם, אין הדברים מצדיקים את האפליה ואת אי השיוויון הנוהגים ביחס ליישובים ערביים רבים במקומותינו.
קריאות לשלום ניתן למצוא בשתי הדתות ודאי
דומני כי בקרוב, אף יראה אור ספר חשוב העוסק בדיוק בסוגיות אלו: תפילות לשלום בשתי המסורות הדתיות. אבל הדברים כוחם יפה עבור דתיים אינדיבידואליסטיים המחפשים וברים להם את דרכם. עבור מירב הציבורים היהודיים והאסלאמיים האורתודוכסיים, יש מיעוט של חיפוש עצמאי, והרבה ציות עיוור להוראותיהם של פוסקי ההלכה, כאילו היו דיבור אלהי ממש
ואני כבר מחזיר את המשבצת חזרה…
אין לי ספק שפוסקי הלכות חכמים ורגישים משתי הדתות יכולים למצוא דרכים שמצדיקות פתרון של פיוס, או לפחות מצדיקות את הקפאת הסכסוך לכמה עשרות שנים (שיוקדשו להכשרת הלבבות…).
ואני שמחה שאתה מחזיר אותה- תודה! (-:
לגמרי במקרה, אני חבר ב- א-טריקה' אלאבראהימיה, דרך אברהם, ארגון הידברות ופעילות רוחנית משותפת יהודית סוּפִית
המתבסס אמנם כעולה מתוך שמו על היותינו כולנוּ
בנות ובני אברהם…
(-:
על פעילות נאה במיוחד של דרך אברהם
כתבתי כאן:
http://www.notes.co.il/shoey/50847.asp
מסכימה בהחלט, עם דבריך והפעולות שנקטת בתגובה לגילויי הפאשיזם הקטן.
אך מאידך, אני חושבת שזו טעות להפסיק קשרים עם אנשים פרטיים. על אף דעות מסוימות שיש והן חולקות על דעותינו, בכל אדם יש טוב, וייחוד שקיים רק בו. אפשר ללמוד מכל אדם משהו.
ועוד משהו, שתאק לעצמך שאנשים היו מתחברים רק לבנ"א מסוגם ובעלי השקפות וערכים זהים לשלהם- מטרתינו הדתית וההומניסטית מתפספסת כאן, והיא לאהוב כל אדם באשר הוא וליצור חברה מגוונת מחד, אך מחוברת ושלימה מאידך.
ומה גם, שאותו איש בוודאות גמורה ילמד ממך דברים הרבה, ואף ישקול את מעשיו ודעותיו מחדש. אף אם יבחר בהן לאחר החקירה- תהיה זו בחירה שקולה ואובייקטיבית יותר, ואתה- גרמת לאדם לחשוב! מה גדול מזה?
בדבריי אני גם מתייחסת לעצמי כמי שלמדה ונחשפה לאנשים שונים, שאילו נטייתי הטבעית הפנימית לדחות אותם בצורה חיצונית היתה מובילה את מעשיי- הייתי מישהי אחרת לחלוטין היום!
ובעניין היחס הפנימי שאני משתדלת בכל מאודי [לעיתים רבות ללא הצלחה] לנקוט כלפי האנשים האלו ודומיהם, ובכלל כלפי כל אדם לא חושב- היא לא לשנוא אותם אלא לרחם עליהם. ברגע שאתה הופך את השנאה [המאוד טבעית ומתסכלת] לרחמים, ומכיר בכך שזוהי לא אשמתם האישית בלבד [אלא גם של החינוך שקיבלו והסוציאליזציה הקטלנית שעברו], גם אתה נהפך לאדם טוב יותר
נכון, כל עוד מדובר בא/נשים שאינם פועלים באלימות ובכוחנות להרע לזולתם בשם אידיאולוגיה מסויימת
אם אלה וסוגם איני רוצה כל קשר
עוד יותר, אפשר שאחד ממניעיי להיכנס לכתחילה לחקר העולם היהודי הונעה לאחר שחבר לשירות הצבאי, תושב קריית ארבע, שהיה עבורי, על אף מרחקים אידיאולוגיים ופוליטיים דוגמא לאדם טהור לב, שאינו עושה הבחנות הירככיות בין בני אדם, על רק מוצא אתני, לאום ו/או אחר, וכמובן אינו שונא ערבים, עבר בתקופת הפיגועים של 1996 תהליך הקצנה חריף, בהשראת רבנים, וגם בהשראת אירוע אישי (פציעה קשה) שהוא עבר באותה העת
אפשר כי ראשית מגעיי עם היהדות הונעו מתוך רצון להבין איך ניתן להקים זהות יהודית אינדיבידואליסטית סובלנית ושוחרת שלום
על אדני מקורות רבניים יהודיים
שלא תהיה מושפעת מן הצבור ומן ההנהגה הדתית
אבל מבוססת היטב
אפשר, כי במידה רבה ובדיעבד, כך אני נוהג עד היום
יפה, כך גם אני חושבת, אך מה שהתכוונתי לומר לעיל זה שאפילו אם הוא שונא ערבים, עושה חלוקה היררכית ויתר הדברים שאנחנו לא מסכימים איתם- למרות כך אני חושבת שראוי להתחבר אליו מהסיבות שלעיל. כל התנגדות שתביע כעת תובן לחלוטין על ידי, אך אני בדעתי מחזיקה
אגב, הציור שבראשית העמוד מפעים אותי בכל פעם שאני פותחת את הדף
מדובר בציירת עראקית בת זמנינו
וכן, אכן מפעים
לגבי הפולמוס הקטנטן, כאמור תמיכה באלימות ובפעילות אלימה היא עבורי גבול בל יעבור
תמיכה?
כנראה שלא הבנת נכון את דבריי.
דומה שהבנתי. איני מכוון ליחס לך כמובן צידוד ו/או תמיכה בפעולות כאלה, חלילה. רק הבעתי את עמדתי. דומני, כי עמדתך דומה, אם אנ מבין אותה נכון. ברם, מגובה בסובלנות יתירה, שאינה מציינת אותי.
לצערי, נואשתי מזמן משיח כלשהו עם הגרעין הקיצוני בהתנחלויות, עם חרדים כדוגמת אלו המתפרעים לאחרונה בירושלים, וגם לא הייתי נפגש על כוס תה ועוגיות עם אנשי חמאס פעילים אבל גם לא עם כמה קצינים בכירים בצה"ל. כמו כן, עזבתי בעבר סטטוס די אטרקטיבי משום שמישהו בכיר בסביבתי, השווה בין כלל המתנחלים ובין הנאצים, ולא ממש התחשק לי להמשיך לראותו אחר כך או לעבוד לצידו (למרות שכידוע לך איני ידיד נאמן למפעל ההתנחלות או למועצת יש"ע, לא מניה ולא מקצתיה). כך אני מתנהל כבר שנים, מפני שאני סולד מאלימוּת ומן המטיפים לאלימוּת לכל גילויה, ואיני מעוניין להסתגל למערכות המטיפות לאלימות בכסות של אידיאולוגיה כזו או אחרת.
אם הבנתי נכון, אתה מזהה את המשיח והדת עם אותם אנשים? אבל זה אבסורד, הם לא מייצגי הדת כלל וכלל. חייב לעשות הפרדה מוחלטת בין הדת לבין מאמיניה. כל דת. כל תפישה. זה א'.
ב', אני מכבדת את דעתך. אני חושבת שכדאי לנסות להידבר עם כל בן אנוש. מובן שההדברות תלווה מן ההכרח ברגשות סלידה לא קטנים, אבל זה חשוב.
תחשוב שאיש השמאל ההוא ימשיך להחזיק בדעתו המעוותת אחרי לכתך, כמו גם קרובך מחברון מהצד השני. בעיני חשוב לדון ולברר דברים. כל בר דעת יכול להיות שותף לשיחה כזאת, שתביא אותו להרהר בדעותיו. אם לא בשיחה הראשונה- אז בשניה. ולא שאני חושבת כי שיחות אלו צריכות להיעשות ככלי רטורי מניפולטיבי למשוך אנשים לצד שלך, כי אף אחד לא מחזיק בצדק, רק שתעודד אותו לחשוב. זאת המטרה היחידה והראויה להיעשות בעיני.
חוויות אישיות שונות מניבות תוצאות שונות
לטעמי ולמגינת לבי, איני יכול להיות סובלן ו/או שווה נפש, לכל תופעה שהיא. אלמלא יכולתי, אפשר שתנודות מסוימות שביצעתי בחיי לא היו קורות. למשל, אילו יכולתי לגלגל עיניי לשמיים בכל פעם ששמעתי תלמידי ישיבה מדברים ברצינות על אהדה לפעולות אלימות כנגד פלסטינים, על תקוותם שבהר הביית יחולו שינויים משמעותיים בקרוב על ידי הפעלת אלימות, או אלמלא שמעתי רבנים מגלים ברבים דעתם על הפלסטינים באופן שהזכיר לי את התבטאויותיהם של אנטישמיים אירופאיים משלהי המאה התשע עשרה, אפשר שהייתי נשאר באולמות הישיבה, אפשר שהייתי היום רב (הוצע לי להיכנס למסלול לימודים לקראת מבחנים לרבנות), אפשר שהייתי יהודי אורתודוכסי טוב וסתגלן מאנשי שלומנו, מה שנקרא, שאומר "גדול הוא השלום" אבל מניח לפעולות נפשעות להיעשות ברבים סביבו כל היום וכל הלילה
לדידי, מכל "אהבת השלום" הזו באולמות הישיבות הציוניות התארע רצח רבין. אני גם זוכר היטב את כל גלגולי העיניים הרבניות היישר לשמיים לאמור "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
והנה לתמהוני ולמגינת לבי, כאדם שעמד אבל וחפוי ראש בין המונים דוממים וכאובים בליל הרצח, סמוך לבית משפחת רבין ברמת אביב,עוד בימים שבהם הייתי חילוני לגמרי (לפחות מבחינת יחסי עם היהדות הרבנית), העידו באזני, כעבור שנים מספר, תלמידי ישיבה, מהם אנשים שדימיתי לראות בהם חברים לתלמוד תורה, על שמחה בלתי מסויגת שחשו והביעו, בדמי אותו ליל. אירועים כהאי גוונא, לצערי הרב, הביאוני לעזוב לתמיד את בתי המדרש הציבוריים, ולקיים את בית מדרשי ואת בית תפילתי בביתי הקט, ולברור היטב-היטב את הכדאים ללמוד איתם/ו.
לולא עיני ראו ואזני שמעו אותם משיחים לפי תומם, אפשר שהייתי מתבטא אחרת.
זה שיש בתוך המחנה אנשים נפלאים, אוהבי אדם, גם מקרב המתנחלים, ודאי וודאי, יש לי גם חברים אורתודוכסים ציוניים וחרדיים לא מעטים, חלקם רבנים, המצליחים לעשות טוב ולהיטיב גם בכח כישוריהם הפוליטיים והדיפלומטיים יוצאי הדופן, במיוחד ביכולתם- למתן קהל מתלהם ומוסת. אני גם ער היטב לכך שבכל מחנה שהוא יימצאו אנשי מעלות טרומיות לצד מנוולים חסרי מעצורים ובושה. זוהי דרכו של עולם.
ומשום שאין מתפללים למיתתן של רשעים אתפלל כי ישובו בתשובה שלימה לפניו יתברך. אבל עד אז, אפרת, זה יהיה המירב שאוכל לעשות.
לפיכך, איני יכול ליעץ לך כיצד לחיות, גם הואיל וכנראה איני מן ה"מסתדרים" בעם וגם לא מאלה שיש להם הכישרון להעלים עין כשזה מועיל
וגם הואיל ואני מחזיק בכך שלכל אדם כפי נפשו יש החובה הזכות ואת היכולת לבור לו את חייו
ולפעול בהתאם לכך
כאמור, כבר המקרא מלמדנו על לא מעט פעולות אלימות ומושחתות שאירעו מכוח הוראתם של אנשים שומרי תורה ומצוות. וכך למדנו רק אתמול במגילת איכה ובמדרש איכה רבתי על רציחתו של הנביא זכריה שהיה כהן ונביא בבית קודש הקודשים
בידי יהודים, ולהיכן הביאה רתיחת דמו אצל המזבח, משום העלמת עיין
אוקיי. אין לי הרבה מה לומר נוכח תגובתך..
אני בכל זאת חושבת שלא ירדת לסוף דעתי לגמרי. [אם בטעות פירשת את דבריי כסולבלנות/ סלחנות/ שוויון נפש],
נותר רק להתפלל, כדבריך, שתכלה הרעשעה מן הארץ. לא הרשעים עצמם.
ובכל זאת, דומני כי סובלנותך/קבלתך רבה משלי
במיוחד כלפי אותן תופעות בהן דנו למעלה בשיח
ויהיה רצון שתפילתינו תִּשָּמע
ושבת שלום
(-:
הבאמת אתה סבור כי אני מקבלת את התופעות שציינו למעלה?
עכשיו אתה מעליב אותי
אני חשה כי לריק אני מבזבזת כאן מילים לא מובנות.
שבת שלום
לא האשמתי בדבר וגם לא כתבתי כי את מקבלת תופעות אלימות שמובנות מאליהן, ודאי שלא
רק טענתי כי מדברייך משתמע כי את נוהגת בסובלנות, יחסית אליי לפחות, כלפי הנוטים אחרי אידיאולוגיות המוכנות להשמיע דברים בזכות טרנספר וימינה, לא משום שאת מקבלת את תפישותיהם, חלילה, אלא משום שאת סבורה כי שיח מתאים ומעמיק יוכל לשנות אותם, אט אט, ולהיטיב עימם ועם עולמם
אם ציינתי את יתר סובלנותך ואת מגמתך החינוכית לא כיוונתי ללשון אירוניה, לא בציניות נקטתי, וגם לא על מנת לשים דברים בין מרכאות. אני באמת מכבד את שיטתך. באשר לי מחמת שורת מקרים שכבר אירעה, אבדתי כל רצון להיות סוכן תרבות ו/או גורם מתווך-מחנך-מפשר.
אני מסתפק בהשמעת דעותיי/עמדותיי באופן אישי
בלבד ולא כאידיאולוג פוליטי-חברתי, חלילה.
שינוי פניה של היהדות האורתודוכסית כבר אינו ענייני. אני נמצא בלאו הכי בשולי שוליה, כאיש שוליים חסר רלבנטיות לקונצנסוס הדתי
ובכל מקרה יש בלבי הרבה יותר ביקורת מרה כלפיו מאשר הצעות ייעוּל.
ואם נעלבת, לא לזאת פיללתי, ואני מבקש את סליחתך ומתנצל מעומק לב וההכרה.
ושבת שלום גם כן.
סליחתך נתקבלה.
אני עדיין מחזיקה בדעה שגם לך, אף אם אתה חש [ואולי בצדק], כאיש שוליים- יש המון מה להוסיף.
לשם כך נוצר המשפט
אין יאוש בעולם כלל.
צריך למגר את הפאסיביות.
שבוע טוב ומבורך
על שקיבלת את התנצלותי
זיהית בצדק כי יש בי תוכחה מגולה על התנהלות מסוימת,המציינת את העולם הציוני- דתי במירבו,וכן את דעות ההולכים בדרכיו
באשר לתוֹרָה, כבר זהית, קיימת בי גם אהבה מסותרה, ואיני פסיבי כי אם נואש
ובמידה שאיני יכול לתקן עולם, אני משתדל לבנות ולהיבנות, בכל יום תמיד, מחדש
הדברים על גורדון שהביא בשמי שאול מבוססים על מחקרו של זאב שטרנהל "בנין אומה או תיקון חברה" שם הוא חושפ את הצביעות של טיפוסים כמו גורדון (עליו הוא דיבר בלשון בוטה משלי בכנס שנערך בשעתו על ספרו). כל זה היה כמובן במסגרת הסוציאליזם המזויף של תנועת העבודה ששלח מאות אלפים יהודים ממזרח וממערב לעבוד עבודת כפיים בשם ערכים של "פרודוקטוביות" לעומת "למדנות" (שלה הם בזו) . בכתביו של גורדון כתוב גם כתוב כמה בורות על אדם לחפור ביום וכתוב גם כתוב שהעבדוה היא "דת" (לא לחינם הוא נקרא "אבי דת העבודה". מה שלא כתוב אצל גורדון, זה איך הוא מוצא לכתוב מאמרים על חפירת בורות בזמן שהוא אמור, ככל אדם, לחפור בורות כל היום . האיש לא היה מסוגל להרים טוריה ליותר מחצי שעה ביום
איני נמצא ליד מחשבי הביתי ועל כן אענך בקיצור
לקריאה על גורדון ראה את המונגרפיות היפות שהקדישו לו אליעזר שבייד, אברהם שפירא ולאחרונה, עינת רמון. מונוגרפיות העשירות בציטטים מכתבי גורדון ומכתבי בני דורו. לא זכור לי כי זאב שטרנהל הוא מגדולי המומחים להיסטוריה של הציונות כל שכן לתנועות המחשבתיות שעמדו בבסיסה
דומני כי את הונו האקדמי עשה דווקא בחקר הפשיזם
עד כמה שזכרוני נושאיני, משום שאיני איש מדעי המדינה, ואיני מצוי מדי במחקרים העוסקים בה
אלא במידה בסיסית בלבד.
כל טוב.
בוא אסייע לך.
הרשימה כתובה יפה ומתוך כנות וכוונה טובה. עדיין, לטעמי, מדובר במסמך בעייתי ביותר הלוקה בעיוורון ובלבול.
הסימטריה שאתה עמל לבנות כאן בין קרבנות השמאל הציוני (אותה ידידה מוכה, את קורבנות הפלסטינים אינך מזכיר כלל) לבין קרבנות גוש קטיף אינה הולמת את האג'נדה ההומניסטית בה אתה מבקש להתעטף. אלה מוחים נגד מדיניות האפרטהייד של המדינה ואלה נחושים לתחזקה ולהרחיבה, ומהווים, הלכה למעשה, את חוד החנית שלה (חוד המכוון לעיתים, למרבה האירוניה, אף נגד המדינה עצמה). אלה מוחים בצורה בלתי אלימה ואלה לא מהססים להכות, להשחית ולרצוח כשמזדמן להם (גרינצוויייג, פופר, גולדשטיין, המחתרת היהודית ויתר משחיתי מטעי הזיתים וגוזלי האדמות. תוכל למצוא אקוויוולנטים בצד השני? לא כולל אלטלנה, אירועים עכשוויים בבקשה).
אתה טוען שחוג החברים שלך כולל את מרבית מגזרי החברה הישראלית. אולי הרחבת חוג חברים זה לעבר מחנות הפליטים וגטאות הענק שבנתה הציונות המדינית והצבאית בעשורים האחרונים תבהיר לך קלישותה של אותה סימטריה שמנסה אתה לדמה ברשימתך. מבחינה זו, צודק שותפך לאותה חברותא ארעית: עליך לבחור צדדים. אינך יכול להתחבר עם חברי הקו קלוס קלאן ולהזדהות איתם, ובאותה הנשימה, לרנן אודות זכויות האזרח.
אודה לך אם תסביר לי, ואף לעצמך, מדוע מחויבים אנו לשיטתך להזדהות עם אותם קוזאקים נגזלים? האם בעקבות אותו הניסיון הפתטי להתקין סימולציה של השואה היהודית, וכל-זאת תוך פרפורמנס מטופש ונקלה, שכל תכליתו הצדקתה של שואת עם אחר – האם בעקבות כל אלה אמור לבבנו להתרחב? את התשובה לשאלה זו אפשר למצוא בדבריו של הלאקוניים של אמן הזן האירי, טום רייגן:" "איזה לב?"
תאמר שיש בהם זרמים שונים ומשונים ולא כולם מקשה אחת. עדיין, כפי שאתה מתאר ברשימתך, גם המתונים בהם מתמסרים למופע הפורנו הביזארי והבלתי-נסלח של ההתנתקות, וגם אלה בהם הנראים מתונים, נחושים להצדיק באלימות את המסקנה הנגזרת מאותו פרפורמנס מתועב.
תאמר: יש להדחיק את כל אלה מהטעם החשוב של מניעת מלחמת-אחים. אולם, כפי שניתן להבין מחלקה הראשון של רשימתך (הידידה המוכה, וידידך לחברותא המתואר כזאב העוטה עור כבש) אפשר כבר להבין לאן פנינו מועדות. הרי אלה כבר עוללו מיני-הפיכה בזמן רצח רבין. הם לא יהססו לעשות זאת שוב. ההתנגשות עם חבר מטורפים זה היא בלתי-נמנעת ואיני רואה כיצד חנופה לאלה תסייע.
תאמר: המדינה מתעמרת במפוני קטיף. יש לדאוג לזכויות האזרח שלהם כשם שדואגים לכל האחרים. ואני אומר: תן להם קצת להזיע. קצת בירוקרטיה לא הרגה עוד אף אחד. פצצות חכמות השוקלות טונות והמומטרות לעתים על שכניהם של המפונים מעזה דווקא כן. שלא כמו פליטי אפריקה המתדפקים על שערינו, המפונים אינם קורבנות שואה, למרות שבאופן שפל ובלתי-משכנע הם מנסים להציג עצמם כך.
יהודים, העיירה בוערת, ואולי טוב שכך, כי האמת, כבר מזמן נמאס ממנה.
?לא היה של פול ורהובן
את פטר וולר העדפתי ב-Naked Lunch
של בורוז בגרסת דיויד קרוננברג
ולא תקוע בתוך החליפה המפוצלחת של ורהובן
דיויד קרוננברג, כידוע לך, הוא חתיכת בלוקבסטר אצל מתנחלים כמוני
וגם בורוז הוא להיט אצל נוער הגבעות
וכן, יש לי גם חברים ערבים וגם פלסטינים וגם מתנחלים וגם חרדים
וגם אתאיסטים וגם קומוניסטים וגם אנרכיסטים וגם ניהיליסטים ואפילו ניאו-ליברלים כלכליים
את זה אפילו לי היה קשה לעכל
כי אני די סוציאליסט בטבע
איך אני עושה את זה? לא בהעמדות פנים ובגלגולי עיניים. בדיבור ישיר עם מי שאפשר לדבר
כי אנחנו בני אדם
ולא חיות פוליטיות
העולם שלי מעט זז מאז המלחמה המתמדת של קוזר
ומאז החולצות החומות של הדוצ'ה, פרנקו וסלזאר
אני מהאנשים המעצבנים האלה שנורא אוהבים שקט ושלום, כמו אובאמה, לא מתחברים מדיי לאדמה
אבל מחוברים מאוד לבני אדם
ועזוב אותך
עם ה'איזה לב' של טום רייגן
(בימים שבהם לאחים כהן עוד היה לב)
את 'חבורת העינב' של ג'ון פאנטה כבר קראת?
וכפי שאמר אריק מלך ישראל (חי וקיים, אבל למה?): "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". בשבילי מדובר בעיקר בדמויות וירטואליות ובשבילך באנשים בשר ודם. אולי בגלל זאת התקשיתי להתחבר לקיטש הטפל של מופע ההתנתקות.
לגבי העניינים המרתקים "מעט" יותר של קרוננברג מול ורהובן: איני חושב שהפער ביניהם כה גדול. אם קיים כזה בכלל, איני בטוח שהקנדי מוביל על ההולנדי. נכון, שההולנדי וולגרי מעט יותר (לי אין בעיה עם זה), אך אין הוא נופל מהקנדי בשנינות וחוסר מעצורים. שניהם הולכים ומשתבחים עם הזמן ואני באמת מתקשה לבחור ביניהם.
לגבי פיטר וולר: מעצם דרישות התפקיד, אולי רובוקופ אינו תפקידו הגדול ביותר, אבל מקומו של הסרט עצמו מובטח בפסגת ז'אנר האקשן האמריקאי. חוץ מזה הוא היה גם מעולה בתפקידי משנה שעשה ב-24 (הסדרה הממכרת עלי אדמות) ובסדרה אחרת שאני יודע שאתה תאהב במיוחד "דקסטר" (הוא משחק שם את אביה של הדמות הראשית, רוצח סדרתי/פתולוג משטרתי/ויג'לנטה לעת מצוא – עם הומור המזכיר את מארלו של צ'נדלר).
לצערי עוד לא קראתי את "חבורת העינב". נראה מעולה, תודה על ההמלצה. אגב, הפינצ'ון החדש נראה חזק במיוחד. נראה לי שרשימת הביקורת הבאה תגרה אותך: http://www.newyorker.com/arts/critics/books/2009/08/03/090803crbo_books_menand
וחוץ מזה, מה יש לנוער הגבעות נגד קרוננברג? האם גם הם "מאשימים את קנדה"? (סאות' פארק הסרט, אם לא ראית מוטלת עליך החובה לעשות זאת). בכל מקרה, לא היה מזיק לפרחחי הגבעות לצרוך מעט מהחומרים שבורוז אכל לארוחת בוקר, אולי היו נרגעים קצת. אולי גם לא: יש לי הרגשה שהם היו לוקחים את זה לכיוון של צ'רלס מנסון.
זה ברמת גן נכון? תשמע, כאשר מכירים בני אדם מקרוב, בכל צד ובכל מקום, כל מיני הכרעות שקל מאוד לפטור אותן כלאחר יד הופכות להרבה יותר מורכבות. על כן, לא היה לטעמי מופע, כי אם כאב
עמוק. לא כמי שגוזלים מידיו צעצוע והוא נשאר מבולבל ומחייך. אלא כמי שלוקחים לו את הלב
והוא לא יודע מה עליו לעשות. חוץ מזה, נדמה לי כי לא משנה מאיזה אגף פוליטי בא הבן אדם
עדיין היה על מדינת ישראל לדאוג למפונים (קורת גג, עבודה וכיו"ב)
ותודה על פינצ'ון. לא יודע מתי אגיע. זמנים מטורפים כדבעי.
ולא להשליכם למעברת ניצו. אבל דומני כי בשל הרצח המזויע של השבוע האחרון, אין טעם, לפחות כרגע, לדבר על פרחחי הגבעות, כפי שכינית אותם.
המצב לא טוב, אפילו מדאיג, לא ייתכן שאנשים כאן יירצחו על שום נטייתם המינית.
ו"חבורת העינב" מעולה (הרומן הראשון מתוך שניים הנכללים שם). הרומן השני בו מצטט מכל הבא ליד, ומפרר על שדירות סן-סנט. אם האחים כהן היו מביימים: מחבורת העינב היה עשוי לצאת המסטרפיס שהם עוד לא עשו
ואילו מן הרומן השני הנכלל בספר היה יוצא סרט כהני שגרתי למדי, המזכיר במשהו תערובת עדינה של בארטון פינק ושדרות סן-סנט.
כולי צער ויגון שחלומם נגזל מהם ואין הם יכולים לעת עתה להגשים את חזון ארץ ישראל השלמה שלהם (=מדינת אפרטהייד). אוקיי, אז פינו אותם כמה קילומטרים צפונה, ואלה מהם שנעתרו להתפנות במהרה לפני הדד ליין לפינוי תוגמלו כראוי (מכספי המיסים שלי ושל האמריקאים שנואי-נפשם, כספים שאני עדיין משלם למען בטחון ורווחת חבריהם, שעדיין לא פונו, ומי יודע בכמה דם וכסף נשלם כיגיע הרגע לפנותם. אני מקווה שזה לא יותר מדי ניאו-ליברלי מצדי).
עדיין, יש להם אזרחות, יש להם כתובת לפנות אליה. הם לא פליטי ג'נוסייד אפריקאי שמחזירים אותם לבית המטבחיים, הם אינם פליטים פלסטינים משוללי חופש תנועה וחיים, הם אינם עובדים זרים משוללי זכויות יסוד ובוודאי שאין הם קרבנות שואה. לכן כשהם שולחים את ילדיהם להצטלם לתקשורת בידיים מורמות כילדי מחנות ההשמדה באירופה, התגובה הראשונה לספקטקל הזוי זה היא בחילה קשה.
דבר איתם כאוות נפשך, אך דע שבאותו זמן אתה מסכן נפש זו, מכיוון שכפי שיכולת להבין מידידך לחברותא, במקום בו נגמרות המילים שורקים הקליעים וגובה העיניים הופך לגובה המעיים. שמור על עצמך.
זה שרוצחים הומואים בשל נטייתם המינית זה חמור מאוד, אבל איני מבין איך זה להמתיק במשהו את הרהורי על פרחחי הגבעות.
אני אחפש את פאנטה בביקורי הבא ב"הלפר ספרים" אשר באלנבי.
האחים כהן עדיין גדולים וכמעט כל סרט שלהם (למעט, שניים-שלושה) הוא יצירת-מופת. כשתראה לבסוף את עיבודם למקרתי תבין.
וכן, גן הרובו-קופים זה בר"ג.
אמנם ראשך עשוי טיטניוּם אל חלד, ומצחך נחושה
וכבר נדמית עליי בזעמך כי רב כ-Iron Mike הטיסוני
וכמי שמבקש ללעוס את אזני
יותר מאשר ליצור אצלי קשב רב
ובכל זאת:
אמנם יצאתי לא אחת משיחות עם מתנחלים בשן ועיין
גם לא תמיד אני נוהג בהם בסבלנוּת
וראה תשובתי אודות היחס הראוי לכהניסטים לעיל
ועם זאת, רבים מתושבי יש"ע לא בקעו מסרטים כגון פלישת חוטפי הגופות של רומרו, אלא הם בני אדם, כשם שהפלסטינים הינם בני אדם ולא מרטירים מכונפים הפורטים בשדות בית לחם על עשור ועלי נבל, וגם אין לדידי במתנחלים זדון
יותר מאשר יש לאלו השומרים לעצמם זכות להעסיק בתנאי עבדות מהגרי הגירה במקומותינו אשר לחוף ימים בגוש דן
לא שהדברים ראויים הם וטובים ונכוחים בעיניי
ובכל זאת, אני חושב שבה בעת שאתה מסמן לך אויבים בלב ובנפש
אני מנסה להבין
גם אותך
גם אותם
וגם את אלו שביניכם
אני לא תמיד מצליח
אבל דווקא ההליכה בשבילים הבלתי מסומנים
והבלתי דיכוטומיים לכתחילה
מעניקה לדידי את הויטאליוּת לחיי
כי ברצינות, לשאול אותי מדוע אני מדבר איתם
משול בעיניי לשאלה מדוע לדבר איתךּ
איני חי במערבון תודעתי
גם לא בסרט של פקינפה
ובסופו של דבר, מרבית המתנחלים שאני מכיר
אינם עונים כהוא-זה על תפישתך לפיה המדובר בבבואותיהם אם לא בהתגלמויותיהם של חבורת המתנפלים מן הסרט "כלבי הקש" (Straw Dogs)
אגב, צר לי על העכוב בתשובתי
ישנתי כל אחר הצהריים, אחר שלא ישנתי כל הלילה שעבר
פלישת חוטפי הגופות זה של דון סיגל (אכ"כ היו רימייקים של קאופמן בשנות ה-70, של פררה בשנות ה-90 ועוד אחד זניח לא מזמן עם ניקול קידמן)
אתה מתכוון לטרילוגיית המתים של רומרו.
כמובן, שאתה צודק, התבהמות הכיבוש הגיעה גם לת"א והמתים-חיים משוטטים גם בינות עדר הקרנפים שמרחב מחייתו הוא הצד הזה של הקו הירוק.
אין לי שום כוונה ללעוס את אוזנך,אני מאחל לך ובני משפחתך רק בריאות ואושר. וזה בדיוק ההבדל ביני לבינם. לא נראה לי שקיבלת אי פעם איומים מאנשי המחנה ההולך ומצטמק שלי.
אם אינך מבדיל בין אלה שמבקשים להפסיק את ההרג והדיכוי ובין אלה שמבקשים להנציחו, הרי שנראה לי שאתה מצוי בבלבול מסוים.
הסימטריה שאתה מנסה (שוב) לייצר בין שני המחנות הללו היא לא פחות רובוטית, ואינה יותר מורכבת מהשתלחותי במתנחלים.
וכן, אנחנו בהחלט חיים במערבון תודעתי, אם לא שמת לב עד עכשיו.
נכון שמדובר באנשים בשר ודם, אבל כאלה החיים על אדמות גזולות ומוכנים להגן על נוהגם באלימות. גם היטלר, פול פוט ובוש (להבדיל אלף-אלפי הבדלות) היו אנשים בשר ודם.
בכל מקרה, נראה לי שעדיף להשאיר את מלאכת ההדברות והפשרה הפוליטית לאובמה ושליחיו (חדלי האישים ה"מנהיגים" אותנו כאן הרי לא יעשו זאת).
הויכוח הפוליטי משול לביקור אצל פרוצה. בתחילה
מלהיב ומגרה ולבסוף מותיר טעם טפל, תחושת ריקנות ועקצוצים משונים באיזור החלציים.
בוא נחזור לדבר על סרטים וספרים.
למשל,אם נחזור לתחילת דבריך, הסרט החדש של ג'יימס טובאק על טייסון הוא מופת דוקומנטרי ומדגים באופן מפתיע שגם מפלצות לועסות אזניים ניכנות באינטלקט ורגש.
גם בחזהו המתכתי של רובוקופ מפעם עדיין לב.
ושיהיה בהצלחה בקונגרס היהודונים שלמיטב ידעתי נמצא עתה בעיצומו.
על איחולי ההצלחה, אני אמנם מפטפט שם מחר
כעת, כידוע לך, איני ממש יהודי לאומן
בין היתר, משום שזהו ביטול מוחין, וגם בזבוז לריק של זמן
כפי שהגדרתי עצמי באחת הרשימות הקודמות
אני חי בספר.
כשם שאני חולק איתך התרשמויות על ספרים קולנוע ואמנויות כך אני חולק התרשמויות במקצועות תורה שונים, עם חברים שאינם דווקא שותפים לראייתי הפוליטית, אבל יש לי עניין רב בלימוד ובדיון משותף עימם
כמובן שזה נוגע גם לקשריי המשפחתיים, אבל לב העניין הוא עיוני- למודי ולכן אצלי, גם רגשי
כי האפשרות לדון בקולנוע עולמי או בספרות עולמית או במוסיקה איתך, ועם נוספים/ות
על סוגיות גמרא, אגדה, פילוסופיה יהודית וקבלה
עם קבוצות התחייסות אחרות של חברים
ועל ספרות ערבית מגוונת עם קבוצות נוספות
שלאו דוקא רואות פוליטית עין בעין
עושה אותי למי שאני
אם תבחר לראות בזה טעם לפגם
לא אשכנע אחרת
אשמח אם מישהו יוכל להסביר מהי מחאה שקטה, ומה מטרתה. ובמקרה שעליו אתה מדבר, שועי (על הרב שהצטער שנקט במחאה שקטה בגירוש מגוש קטיף), האם לדעתך המחאה השקטה השיגה את מטרתה? תודה.
הי נגה, ברוכה הבאה. התגובה שלך מחזירה אותי אחורה בזמן. אותו רב היה מיוזמי הקמת שרשרת אנושית מגוש קטיף לירושלים. אנשים עמדו לאורך הכבישים והחזיקו ידיים. אני כבר לא זוכר האם היתה זו שרשרת רצופה. או שמא עשו אותה בהמשכים במשך כמה ימים (הגיוני יותר). על כל פנים, זוהי התנגדות/מחאה בלתי אלימה. וחשבתי בשעתו (גם כעת) כי זוהי מחאה ראויה. מחאה בלתי ראויה לדידי היא מחאה אלימה. הן אלימה מילולית הן אלימה פיסית.
אני מבין את אותו רב על שחש כי רעיון השרשרת האנושית לא הניב את התוצאה המקווה, שכן גוש קטיף פונה על כל יושביו ויושבותיו. מה שאני לא מבין הוא מדוע באותה הסיטואציה נדמה לו היה כי עדיף לו היה בשעתו פונה לדרך האלימה שציינה את דרכו של מיעוט מבין יושבי הגוש (בעיקר מצעיריו).
אגב, ברמה המוסרית התנגדתי לפינוי הגוש במתכונתו דאז (לא ענדתי צמיד כתום, אבל גם לא עלה על דעתי לענוד צמיד כחול. חרה לי מאוד שאנשים מסויימים מסתכלים על כאבם של אנשי הגוש שדרו שם שנים, השקיעו את נשמתם, וגידלו שם משפחות כעל "מעבר דירה"). חשבתי כי על מדינת ישראל להיערך קודם באופן מיטבי לקליטת המפונים ולהקים עיר שתקלוט אותם. באותה מידה אני מניח כי אותם גורמים המעוניינים כיום לפנות את ההתנחלויות ביהודה ושומרון טוב יהיה (מבחינה מוסרית) אם ינסו לקדם כחוק הקמת עיר או ערים בעלות מאפיינים מתאימים בתחומי הקו הירוק כדי לקלוט את המתנחלים לשעבר.
מבחינתי לא משנה אם יהודי או פלסטיני. אדם שנושל מביתו ומאדמתו בשל החלטה מדינית או צבאית, צריך להיות מפוצה/משופה מייד בדיור חלופי קבוע והולם את מצבו המשפחתי והסוציו-אקונומי. על המדינה להיות ערוכה מראש לצעדים שהיא נוקטת. שאם לא כן, היא פוגעת בשרירות לב בזכויות האדם והאזרח. לא הוגן ולא מוסרי להשליך אדם מביתו למקום של מגורים זמניים או לאתר קראוונים לזמן בלתי מוגבל, לאחר שעזב בית וישוב שבהם השקיע את מיטב כספו ושנותיו.
באותו אופן מוצדקת בעיניי מחאתם של פלסטינים-ישראליים על הפקעה שרירותית של קרקעות שהיו מצויות בידיהם ("יום האדמה"). זו שרירות וזו שרירות.