Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוגוסט, 2009

ָָ

גבור ההצגה איקרוס של הדס ועמליה עפרת היה מלאך שנפל. בזמן שבכה זלגו מעיניו דמעות ממלח גס. המלח הוא תמצית הדמעות. מה שנותר אחר שיָבשוּ. "אבל מלח הוא גם חומר גבישי" אומרת עמליה "בעל מבנה מסוּדר, הכי מושלם וסימטרי בטבע. הוא מתאים לבכי של מלאך יותר מדמעות אנושיוֹת".

[מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איורים: בתיה קולטון, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל: ירושלים 2009, עמ' 83]

 

 

העוּבדות

 

   קיראו לי ישמעאל. כי לאור מנורת הלילה. בודד באור קלוש-צהוב, כעין מנורה עם שד מרצד צללים בתוכה. הרבה אחרי חצות, בעת שהעיר נמה את שנתה. עת השמים ניבטים בעד החלון כאוקיאנוס אדירים, שכוכביו ומערכותיהם, נדמים כלהקות דגים, סחופים במערבולת השמים. פתע הגיח לעברי, מן המדף, ספר לבן גדול. כעין מובי דיק. כתוב עליו באותיות של קידוש לבנה: 'חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי מאת מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן איורים: בתיה קולטון, תיאטרון הקרוֹן ירושלים'. יותר מאשר לויתן הוא לֶבְיתן, חשבתי לעצמי, ושקעתי באיור על הכריכה הקדמית. להקות הדגים השמיימות הנאבקות על חייהן נעלמו מהכרתי באחת ואותיות שחורות תפסו את מקומם.  

   שניים. גבר ואשה. עומדים על רגל אחת. זה לבוש מדי חייל וזו מדי בלרינה. אוחזים בובות דמויות עצמם הנמצאות בפוזיציה שונה לכתחילה מבעליהן. הגבר והאישה מביטים זו בזה בעיניים. הגבר מחייך. האשה מבטה מהורהר. אפן של הבובות מחודד,בולט מכפי חוטמיהם של בעליהן. הן אינן מביטות זו בזה בעיניים, אך ידיהן אחוזות. חוטמים כשל פינוקיו (ר' עמוד 135 בספר). מרמזים אולי על רצונן של הבובות להיות אדם. אולי על קנאתן ביונקים התבוניים החולפים עוברים, האוחזים בהם, כאילו שמדובר באיזו התגלמות של הקול הפנימי, ה- Daimon (באנגלית: Deamon) של עצמם. כי בעצם, ניכר כי דווקא בעליהם של הבובות הם שהתלבשו כפי בובותיהן, אחר שאלו עוצבו/גולפו בצלם דמותם החיצונית, בבואת המראה. כאילו אף הם שואפים מצידם להידמות, כפי כוחם, לבובה, לטשטש את הגבולין שבין אדם לבובתו. ידי הבובות האחוזות זו בזו מרמזות על 'חפץ לב', על קרבה, אולי אהבה. הבובות אינן בעליהם אבל הן קרובות מאוד לכך, בבואות משונות, אולי צללים אלו של אלו. אני מביט בהם חסר פיתרונים.  

   'יסודות תיאטרון הבובות האמנותי' מצהירה כותרת המשנה. יסודות צריכים הם נייחוּת, שלווה, הם עומדים על עומדם, נושאים את הבנין אולי אף את השמים על כתפיהם. מעניין איך יכולים להיות יסודות לבניין מתפתל, צוחק, רב-רבדי, כפי שיסדו המחברות כאן. היאך ניתן להציב מסד, עליו מתרחשת תנועה יצירתית בלתי פוסקת, המתחדשת לכל אורך כל אחד ואחד מעמודי הספר?

 

השאלוֹת

 

   ביקר אצלי חבר דוקטור, תפס את 'חפץ לב' על שולחני. שאלני שאלת תם: 'מי רוצה לקרוא ספר שכזה?'. 'מה פירוש מי רוצה לקרוא ספר שכזה?' עניתי, חושב שמעט נעלבתי. 'אני רוצה לקרוא ספר שכזה' השבתי, לאחר פאוזה. 'מה יש בו?' שאל 'הרי זה תיאטרון בובות, זה לילדים'. כל מי שאינו מבין לכתחילה כמה עושר רעיוני-תפישתי אצוּר בתיאטרון הבובות, ממילא, חשבתי בנפשי, מוטב שיתרכז באותיות האינפורמטיביות חסרות הנפש, על פי רוב, הנדפסות לעייפה במאמרים האקדמיים. אין טעם להסביר ולהנהיר. מי שאינו רואה עולם מלא נפרש לפניו, עולם המנפיש את הכל וממלא את הכל, הרי כבר אבד את הרמץ העומם האחרון של ילדוּתוֹ. אבד את אפשרותו של הפחם להזדכך ליהלום. כפי שהציע לי פעם חבר יקר מאוד: ראוי-הוא להקים אגודה לשלום הילדים שהיינוּ. ראוי הוא מאוד. אך השאלה היא האם אנו חדלים אי-פעם מהיות ילדים.

   ביקרתי בחנות הספרים לברר האם ספר חדש מסוים כבר הגיע. קשרתי שיחה עם המוכרת הצעירה, הכותבת שירה, וקוראת, בין היתר, את ויזלטיר המוקדם, צ'סלב מילוש וטל ניצן. שיחה נעימה. בין היתר, היא דברה עימי על התמעטות קוראי השירה בקרב בני גילהּ (היא באמצע שנות העשרים לחייה). על המדף העמוס של ספרי השירה מצאתי גם את חפץ לב. 'כבר קראת אותו?' שאלתי והמשכתי להחוות 'זה ספר משמח מאוד'. 'אני מעוניינת לקנות אותו כבר כמה זמן' היא אמרה 'אבל תמיד אני קונה ספר שירה לפניו בסוף' היא ענתה בחיוך. 'אבל הרי זה ספר שירה נהדר' עניתי, 'באופן שבו כל יצירה מסחררת היא שירה'.

   הואיל והשיחות התארעו בזו אחר זו, יום אחר יום, הבנתי כי עלי להקדים ולהקדיש רשימה ל- חפץ לב. אפשר כי מי שיזדמן הנה לפחות יבין כי תיאטרון בובות אינו 'משהו לילדים', אלא יצירה עשירה, רב רבדית, עתים מעמיקה מאוד אל נבכי נפשו של יוצרהּ; עתים, יש בה מספיק פיוט וקסם, בכדי לדבוב בהכרתו של הצופה זמן רב אחרי חתימת הקריאה. וגם אם יקרא את חפץ לב טיפין-טיפין, עדיין ימצא עצמו כקורא בספר שירה מורכב ומסעיר, ימצא די יופי ועושר מחשבתי-רגשי בכל אחד ואחד מעמודיו.    

 

הממצאים

 

   חזרתי לחדרי. עם האור הצהוב הקלוּש, כמזכרת מציור רמברנדט. אפשר כי רמברנדט היה מבקש לציירני, כי עמדתי, במו-חדרי, על רגל אחת חבוש במצנפת ערבית, כעין שד מנורת הקסמים של אלאדין (שאגב, בסיפורי אלף לילה ולילה הוא סִינִי ולא ערבי-פרסי– אבל הספור עצמו הוא מאוחר יותר מן הספור האחרים בזמן). מצנפת הנמצאת עמי, אך איני מוצא הזדמנויות לצאת חבוש בה אל הרחוב. אמרתי אעמוד כך שעה קלה על רגלי האחת, ואחשוב מה עליי לכתוב ברשימה על הספר העמוס והרב קולי הזה. 'על רגל אחת' חשבתי לעצמי, זה לקוח מתצלום הכריכה של הספר. אבל לא מצאתי טעם בתחילה להתעקשות לחבוש מצנפת ערבית. אמנם עלה בזכרוני כי קראתי במהלך השבוע האחרון מסמך מן הגניזה הקהירית בה מכריז מוטבו של ר' יהודה הלוי (1041-1075 לערך), כי המשורר הגדול הותיר בידיו,  בעת שיצא מאלכסנדריה במסעו האחרון לארץ ישראל, את מצנפתו יקרת-הערך בכדי שימסור אותה לנכדו, אשר אמור היה להגיע אחריו מספרד לאלכסנדריה, אך דומני כי קשר בין זה ובין החשק לחבוש מצנפת הוא מעט מופרך..עודי מהרהר, ופתע הבנתי, נפקחו עיניי נפשי לראות, כמעין מה ששם ז'ול ורן בפי מיכאל סטרוגוף: 'הבט בכל עינך, הבט' וכעין מה שכתב אפלטון באגרת השביעית על אש התובנה המאירה עתים את הכרתו של אדם, כי חפץ לב אינו אלא אנצקלופדיה, אך לא כדוגמת האנצקלופדיה המערביות-האירופאיות למן תקופה ההשכלה ואילך, אלא ערוּך הוא כמתכונת אגרת באנצקלופדיה הערבית הקלאסית של המאה העשירית והאחת-עשרה (כגון האנצקלופדיה רסאא'ל אח'ואן אלצפאא', אגרות אחי הטהרה), עת הידע לא היה מחולק לערכים אלפאביתיים, אלא נכתב אגרות-אגרות, שנכתב כנראה על ידי חבורות של כותבים, אגרות ארוכות ועמקניות, אגרת אחר אגרת, ובכל אגרת ואגרת ניתן הידע האגור בתחום אמנותי או מדעי, לענפיו, שרשיו וסנסיניו. לא באופן אינפורמטיבי בלבד, המבקש ליגע את הנפש, אלא באופן המבקש לשובב את הנפש, בריבוי קולות, שאלות ואפשרויות, אבל יותר מכל אלה: באופן המבקש להמחיש, לתת ממש, לידע הנקנה בנפש. להבהיר לקוראים כי אין הכותבים חפץ בכך שיקנה ידע וישכחהו, אלא שיש עם הכותבים מגמה להציג את הידע בכדי להנחיל לקורא עולם חדש של אפשרויות חדשות. ל'יסודות תיאטרון הבובות האמנותי' של מרית בן ישראל ושל רוני מוסנזון נלקן אין חפץ במנִיית עקרונות, בהרצאה אינפורמטיבית בלבד. בהפגנת ידע, אלא יש להן צורך להסעיר, להצחיק ולהטריד, לעורר את הקורא להפוך עצמו לאמן, מייצגן, בובונאי, דווקא באמצעות הצגת העושר הרב של צורות המבע של תיאטרוני הבובות, ובזכות המחשתן על ידי כתיבה מדודה על מופעי תיאטרון בובות ועלילותיהן בסוג של אהבה סוחפת, שקשה שלא להתנחשל בעקבותיה.

   קשה גם שלא לחוש בטביעות אצבעותיה של מרית בן ישראל בהובלת מגמה זו. מרית בן ישראל כבר עסקה בעבר, לא מעט, הן כמיצגנית הן כבובנאית הן כסופרת, בהנפשתו של הדומם. במיוחד ראוי לציון בהקשר זה הוא ספר הפרוזה שלה טבע דומם (הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית הפועלים: תל אביב 2005), העוסק בעקביות בהנפשתו של הדומם בהכרתה הקודחת של הילדה המספרת, החיה בכעין עימות שאין לו קץ עם הורים מחמירים. מבחינה זו, חפץ לב, הוא יצירה מהבהבת-מהדהדת-מהרהרת, מעין בת קול המשכית של טבע דומם, המעלה על הדעת מה אירע לילדה כאשר גדלה והיתה לאשה אמנית, השבה אל 'הגן עדן השלישי שאי אפשר לגרש ממנו. הגן עדן של מגע' (טבע דומם, עמ' 144). ובאשר הספר כולו מצליח להיות חיבור נוגע ללב מאוד, דומה שאפשר לשמוע מאחורי חפץ לב בפעימתו של לב מטפורי ההולם מאחורי הקלעים, אולי מתוך הדגש הנסתר שבאות פ' במלה 'מפּה' בעמוד 190 (מוכרת הגפרורים הקטנה). 'מפה לבנה כשלג' כמו דף של ספר, המכסה על הלב החי ההולם את כל עמודים, כמו היו גוף אנושי, קוצב להם את חיותם.

   מבחינתי ודאי, מדובר בספר תובעני מאוד, כמו המביט בטורסו ארכאי של אפולון אצל ריינר מאריה רילקה הוא תובע את המתבונן בו 'פורץ גבוליו כאור כוכב. הנה/ כולו רואה אותך. שנה חייך' (תרגם: שמעון זנדבנק).           

    והנה דווקא בני הקטן (בן שש), מעלים את הספר בקביעות מעל שולחני כבר כחודש. הוא קורא בשעשוע רב ובצחוק מתגלגל את הדיאלוגים המופיעים לארכו של הספר בין יוסף, בובת הספוג הורדרדה, ובין רוני מוסנזון נלקן מפעילתו וחברתו הטובה. וזהו לב הספר מבחינתו. זה ו'הציורים המצחיקים'. לאחרונה, כאשר שבנו אשתי ואני מחופשה באזור ירושלים במהלכה נכחנו באירוע לכבוד הוצאתו לאור של חפץ לב, שהתקיים בתיאטרון המעבדה בירושלים, לא התקנא בני בחופשתנו, אלא דווקא בכך שסיפרתי לו שזכיתי לראות את יוסף ואת רוני מדברים זה עם זה בהופעה חיה, וכי יוסף, בניגוד לאחת השיחות בינו ובין רוני בספר, ממנה עולה כי רוני היא המדבבת אותו, טען כי הוא דווקא זה שמדבב את רוני.

 

 

ההמצאות

 

   סיפור העם האיטלקי, בן-המלך העשוי מלאכת יד (איטלו קאלווינו, סיפורי עם איטלקיים, מהדורת תרגום גאיו שילוני, ספרית הפועלים: תל אביב 1988, עמ' 247-243) מגולל את סיפור יצירתו של מלך פילפלי, חתנהּ של הנסיכה, היוצרת אותו על ידי לישת ארבעים סאים קמח עם ארבעים סאים סוכר. בא המלך הזקן לבקר את בתו והנה רואה כתבנית בן אדם אלא שאינו מדבר. עונה לו בתו "חכה,חכה, יבוא יום וידבר'. וכך נגשת הנסיכה בכל יום אל הגומחה שבה מונח מלך פילפלי ואומרת:

מלך פילפלי עשוי מלאכת יד

לא מעץ ולא מבד

שישה חודשים לישה

ועוד חודשיים, שישה

שישה חודשים שוב לישה

ועוד חודשיים,שישה

שישה חודשים בגומחה,

והדיבור יבוא לך!

     לאחר חצי שנה נוספת שבה שרה בת המלך למלך פילפלי מדי יום את הזמר/לחש הזה. מתעורר מלך פיליפלי לדבר וסופו שהוא מבקש את יד הנסיכה מאת אביה המלך. אך זו רק ראשית עלילותיו ועלילות הנסיכה, משום שזמן קצר לאחר חתונתם נחטף מלך פילפלי על ידי טורקה-קאנה המרשעת, והסיפור סובב הלאה על האופן שבו הנסיכה מחזירה לעצמה את אשהּ מלך פילפלי מידיה של החצרנית המרושעת.

   מה שלכתחילה דומה לעין ריטואל מגי של יצירת אדם מלאכותי, דומה בלשון הסיפור, דווקא ליצירת מופע תיאטרון בובות, המהווה בפני עצמו משל לתהליך היצירה, של יצירת דבר מה, המגלם את משאת הנפש, כאשר לבסוף על היוצר להעניק ליצורו את מתת הדיבור, את היכולת לדבר בשם עצמו, בנפרד מן היוצר.

    הסיפור לעיל, למיטב עיוני, לא הובא בספר חפץ לב אבל יש לו לדעתי זיקה עמוקה למלאכתו של הבובנאי. למשל, כאשר מתבוננים בדו-שיח הפרוע בין רוני מוסנזון נלקן ובין יוסף, רואה הצופה לנגד עיניו את הבובנאית מדבר עם בובה, המונפשת לגמרי, כילד עצמאי, פקח וחד לשון, שאינו רק אמוּן על תשובות זריזות לשאלותיה, אלא גם משנה לא מעט הבעות, מתנועע בחוסר נוחות כאשר הדבר מתחייב, מביט בסקרנות כאשר הדבר מתחייב, ודומה כאילו ביחסים של הבובנאי ובין הבובה, כבר הגיעה רוני מוסנזון נלקן אל המקום בו הדיבור כבר בא ליוסף, והנהו כעין ישות עצמאית מונפשת, נפרדת ממנה מחד גיסא, וקרובה אליה מאוד מאידך גיסא, כמו מהדהד קול פנימי העולה מתוכה (וכבר כתבתי למעלה אודות ה-Daimon). גם אם יש בספר פרק הדן בסודות ההנפשה כגון הענקת רעד טבעי, נשימה, הפעלה מדומה של חושי הבובה, קצב הדיבור של הבובה וכיו"ב, עדיין לא יכולתי שלא להשתתף בתהיה המוזכרת שם בשולי העמוד (עמ' 53): מי מפעיל את מי לאמיתו של דבר? שהרי ברור ונהיר הוא שהבובה כמו מאלצת את מפעילתהּ להיות חיה, ויטאלית, עירנית וקשובה. הבובה אפוא הופכת לאמצעי באמצעותו מתעלה הבובנאי/ת בהכרתו. השיח המתפתח-מתעבר הנו כעין שיח רב-קולי בין פנים שונות של "האני".  בניגוד למיסטיקון/מאגיקון הטוענים ליכולת להתקשר עם יישויות חיצוניות לעצמם, לא ישמיע הבובנאי טענה דומה—משום שעוסק הוא בתקשורת פנימית, בפעילות אמנותית ויטאלית היוצרת שיח בין חלקים שונים של "האני" (כעין הבחנה בין הפיתומים הקדומים שנחשבו כמדברים עם רוחות המתים, ובין אלו היום המתייחסים אל מלאכתם כאמנוּת יותר מאשר תופעה פאראפסיכולוגית, עמ' 127).  לעתים גם האמצעים הטכניים המשמשים את המפעיל בתהליך הנפשת הבובה נדמים כאילו הופכים לאברים אורגניים הממשיכים את גופו של בובנאי/ת  ו/או מוכלים בו/ה:

למפעילי בובות הכפפה המסורתיות יש צפצפה מיוחדת שהם מחזיקים בעומק הלוע. הצליל הבוקע ממנה מזכיר דיבור מעוות ומאפשר להעביר את כוונתה של הבובה בלי מלים מזוהות. הדיבור המשובש אופייני לדמויות הפנצ'יות בכל אירופה וגם לדמויות הלֵצים מן המזרח. הקול הצפצפני קרוב לקול שבוקע מה"קַזוּ" (עוד צפצפה שמדברים דרכהּ במקום לנשוף כמו בצפצפה רגילה). שמענו פעם ממפעיל בובות כפפה עממיות מפורטוגל, שלפעמים הוא בולע את הצפצפה בטעות. מה קורה אז? הו, אל תדאגו, הוא אמר, זה יוצא מהצד השני…   (עמ' 63)

   מה שייתן לקורא/ת דוגמא למה שכיניתי רב קוליותי העשירה של הספר, היא הופעת הטקסט הבא לצדו של הטקסט שהובא לעיל, באותו עמוד ממש:

כאשר אוחזים בבובה ומפיקים קול, הקול מהדהד ונשמע דרכה, כמו דרך כלי נגינה. כשאנו מנסים למצוא את הקול לבובה, כדאי להתבונן בה קודם ולראות איזו תחושה גופנית היא מעבירה: קלה או כבדה, גמישה או נוקשה, אוורירית או צפופה? איזה קול יעביר תחושה דומה? כדאי להתבונן באנשים סביבינו ולהאזין לקולם…' (עמ' 63)

הדיבור המעוות-המשובש הובא כדוגמא לתיאטרון עממי מסורתי בעל מסורת בין תרבותית ארוכת שנים. בה הגיבור המסוים לכתחילה מזוהה עם תכונות מסויימות (פראיות, אלימות, אינדיפירנטיות מוסרית). להבדיל אפשר שהאמן-היוצר יבחר לחדש דמויות מלבו, ויפעל אקטיבית למצוא את קולן, אם בעולמו הפנימי ואם על ידי תיור הקול הנעלם, ההולם את הבובה, בעולם החיצוני, על ידי קשב לבני אדם.

   בין עדויותיהם הבובנאים היצירתיים, היוצרים להם בובות בפני עצמם, מובאים דברים על אודות ההתרגשות של הבובנאים עצמם מרגשותיה של הבובה, כאשר היא מציצה לראשונה בקהל אשר הגיע לראותהּ (עמ' 63), או המעמידים על האפשרות לחזור ולחיות דרך הבובה את כל העוצמה והעומק של הרגשות (עמ' 65). אלה הביאוני לידי מחשבות לפיו על תיאטרון המריונטות של היינריך פון קלייסט (עמ' 64) כהרהור על המצב האנושי כוחו יפה בכל דור, אבל האם ניתן באמת לחזור חזרה אל התום המוחלט, או אל 'גן העדן של המגע' כמו שמכנה אותו מרית בן ישראל? קטעים אלו המעמיקים חדור אל נפשו של הבובנאי מציגים בפני הקורא את המורכבות ואת העומק העומדים ביסוד תיאטרון הבובות האמנותי, כסוגה שאינה נופלת מן המחזה התיאטרלי, ואף מכתיבת שירה. הבובה אינה אלא בבואה של נפש האמן, של הכרתו ושל האפיונים הייחודיים להּ. הבובה היא בבואה של האמן ואפשר כי האמן הוא בבואה חוזרת, אור חוזר של הבובה, משום שמתוך השיח הפנימי הזה, הולך האמן ומתהרהר עומק אחר עומק, ואזי הקהל יכול ללוותו כיוצר וחוקר של נפש האדם לגילוייה ומקומה הקיומי בעולם.     

 

הממציאים/ות

 

   חלקו האחרון של הספר עוסק בתולדות תיאטרון הבובות בארץ, וכך הזכיר לי כי עוד בטרם צפיתי כילד בחבובות או בטלאפלא, התארחתי בגן הילדים של סבתי בהצגותיה של  דינה דז'טלובסקי (2002-1902), שהוזמנה לעתים קרובות למדיי להציג את מבחר הצגותיה, לצדה מוזכרים בובנאים מייסדים רבים, את שמע חלקם לא שמעתי מעולם, כגון: פאול לוי, הונזו, פאול פוקס. וכן, אריק סמית (הזכור לטוב מתכנית הילדים הצריף של תמרי) ודניס סילק. לצד אלו נמנים מייסדי תיאטרון הקרון בירושלים: מייקל שוסטר, מריו קוטילאר (ז"ל), הדס עפרת (שהיה המפעיל של החתולה אזמרלדה הבלתי נשכחת בצריף של תמרי) ועלינא. מתוך דברי המייסדים ומתוך דברי אחרים עליהם (למשל שירו של יהודה עמיחי על דניס סילק) עולה הזיקה והקירבה העמוקה-רבתית בין עולמם של הבובנאים היוצרים ובין עולמם של משוררים. לאמור, השפה היא חומר שיש להנפיש, היא אוצר, היא חידה חסרת גבולו ת ו/או פתרון.

   בדמי הליל, הורדתי את רגלי השניה אל הקרקע, עדיין צנוף באותה מצנפת משוּנה. חשבתי על האופן שבו כולנו בבוּאִים זה לזה, לפעמים בבוּנאים זה לזה, בהפגינינו מגוון קולות פנימיים, מגוון התנהגויות, המאפיינות את חוסר הקביעות האנושית, את השינויים המתמידים ואת מה שאינו ניתן לשינוי בכל אדם ואדם. הבטתי בתמונתי המפוקסלת בצד הימני העליון של המסך וגם זו נראתי לי פתע כסוג של בובה במופע הלעתים מסורתי ולעתים יצירתי שאני מנסה להעלות כאן, ובין צלילים מדומים, דואו של צפצפה ונבל, דמיתי בלבי את עצמי מנסה לדוג בחכה, כמו להפעיל בובה, את הלֶביתן הלבן הזה. חשבתי בלבי, באשמורת הבוקר, שלוּ רק היה הספר פותח את פיו ומעניק לי כדג הזהב לפניו שלוש משאלות, אפשר שהייתי מבקש (1) שלא יבלעני כפינוקיו,כי במובן מסוים 'אני כבר ילד אמיתי' (2) שימשיך להלך עמי עוד משך-מה בכדי שאזכור ואזכיר לעצמי כמה מן התובנות שהועשרתי בהן, וגם, אם אפשר , (3) שאספיק עוד להיות בובנאי, ברבות הימים, כפי שרציתי תמיד להיות.  

 

יוסף: שקט כאן, הספר הזה שקט לגמריי

רוני: ספר שקט? מה זה?

יוסף: בלי ליווי של מוסיקה.

רוני: ספר זה לא הצגה.

יוסף: חבל. היה נחמד שגם לספרים תהיה מוסיקה כמו להצגות…

רוני: איזה מוסיקה, למשל, היית בוחר לקטע שלנו עכשיו?

יוסף: כל פעם שאני מדבר הייתי בוחר צלילים נפלאים של נבל.

רוני: וכשאני מדברת.

יוסף: צפצפה!

(עמ' 176)

 

 

מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איורים: בתיה קולטון, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל: ירושלים 2009, 256 עמודים.

 

לראיון של אסתי סגל עם מרית בן ישראל, על נסיבות חיבורו של חפץ לב, קיראו כאן
 

לרשימות קודמות שלי על תיאטרון בובות, ראו: כאן  וכאן

למכלול רשימותיה של מרית בן ישראל בנושא תיאטרון בובות באתר שלהּ, "עיר האושר",עיינו: כאן

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »

 

 

*

בשנת 1867 שנתיים לאחר תום מלחמת האזרחים האמריקאית עזב הסופר והעתונאי הצעיר, מרק טווין (שם העט של סמואל קלמנס, 1910-1835) את ארה"ב בדרכו אל ארץ הקודש על האנייה 'קווייקר סיטי" בחברתם של צליינים ותיירים נוצרים. את טווין ודאי קשה לראות כנוצרי נאמן. ספריו עתירים לעג לכנסיה ולאורחותיה. במיוחד החיבור שיכתוב בשלהי ימיו, הזר המסתורי הרואה בהיסטוריה כולו את מעשה ידי השטן, יותר מאשר יד אלהים.  עולם שטרם נגאל, ספק אם יהיה– לעולם. ספר שכמו מנבא את הרצח הפאן-אנושי המתחדש של מלחמת העולם הראשונה, שתפרוץ ככלות ארבע שנים. אך כאן עדיין מדובר בעתונאי צעיר, כבן 32, המפרסם רשימות מארץ הקודש בעתון "דיילי אלטה קליפורניה", ארבעים ומשהו שנים לפני כן. הטורים האלה קובצו יחדיו בשנת 1869 בספר:The Innocents Abroad. הספרראה אור כעת בעברית בתרגום חדש של עודד פלד. ברצוני להביא כאן קטע מתוך הספר המתאר את התבוננותו של טוויין אלי ליל גלילי. קטע יפהפה בעיניי, כמי שבילה כמה וכמה לילות בחייו מסביב לכנרת בהאזנה קשובה–יפהפה ומזוכך שבעתיים, שיש בו בכדי להודיע, את מי שטרם התוודע, כי טוויין במיטבו היה יותר מאשר סופר ילדים קלאסי (האק, טום ובקי) אלא וירטואוז וקלאסיקון ספרותי לכל דבר ועניין:

*

עולי רגל, חוטאים וערבים עלו על יצועם ושקט שרר כעת במחנה. העבודה הנעשית בבדידות מכבידה עליי. מאז רשמתי את המשפטים האחרונים ישבתי חצי שעה מחוץ לאוהל. הלילה הוא הזמן הנכון לראות את הגליל. תחת כוכבי מרום מאירים ים גינוסר חף מכל כיעוּר. האגם, שפניו זרועות  השתקפויות נוצצות של מערכות כוכבים המנקדות את מימיו, מביא אותי כמעט לידי חרטה על כף שראיתי אי פעם את הבוהק הגס בגון הטיט שלהם. בהיסטוריה ובאסוציאציות שלה טמון החן שלו בעיני כול, והקסם שהן טוות מחוויר באור השמש החודר: באותן שעות איננו הולכים שבי אחריו. מחשבותינו תועות ללא הרף אל טרדות היומיום ומסרבות להתעכב על דברים הנראים מעורפלים והזויים.  אך בחלוף היום אפילו לנפש האדישה ביותר אין ברֵרה אלא להכנע להשפעה החלומית של אור כוכבים שלֵו זה.  המסורות העתיקות של המקום מתגנבות אל זכרונותיה, רודפות אותו בהזיותיה, ודמיונה עוטף את כל הצלילים והמראות באדרת על-טבעית.  ברחש הגלים המלחכים את החוף היא שומעת טבילת משוטי רפאים במים; בקולות הליל החשאיים—את ניגון הרוחות. באיוושת הרוח הקלה—משק כנפיים סמויות מן העין. ספינות רפאים שטות בים, מֵתֵי אלפיים שנה קמים מקבריהם,קינת רוח הלילה מקימה לתחייה שירים נשכחים מימי קדם.

   באור הכוכבים אין לגליל גבולות חוץ מחוג השמים רחב הידיים, ואז הוא שב ונעשה זירת התרחשות של מאורעות גדולים; ערש לידתה של דת אשר בכוחה להציל את העולם; כר פעולה למושיע הנעלה שנועד לעמוד על במותיו ולהכריז את תורתו. אך לאור היום אתה אומר לעצמך:

למי מצלצלים הפעמונים היום  באיי הים הרחוקים ובפינות נידחות של יבשות על פני כדור הארץ הענק?  האם למעשים שנעשו ולדברים שנאמרו בחלקת ארץ זעירה זו של סלעים וחול לפני אלף ושמונה מאות שנה?

לא תוכל להבין זאת אלא כאשר יירד הלילה, יסתיר את הסתירות כולן ויברא בימה ראויה לעלילה נשגבת כל-כך.

[מארק טוויין, מסע תענוגות בארץ הקודש, תרגם מאנגלית: עודד פלד, הוצאת מחברות לספרות: אור יהודה 2009, עמ' 59-58]

 *

   בקריאה איטית וקשובה ניתן לשמוע את רחש האדווה מרוחק, קצף הגלים, מוסיקה שמיימית שמנגנים בבואות הכוכבים על המים, כמו היו להקות דגי-מרום. כלעומתם ניתן לשמוע את סירות הדייגים העוזבות בדמי-ליל את קו החוף בימה של טבריה, ואינן יודעות לאיזה שלל הן מייחלות.

   יותר מכך, לא ברור האם הליל המיתי המחבר-מאחד, אכן מעיד לתפישת טוויין על התגלותם הנצחית- המתמדת של סיפורי הברית החדשה על הנסים שחולל ישוע מסביב לכנרת ועל הדברים שדרש בנאומו על ההר, או שמא טוויין כותב את הדברים כפי שקוראי העיתון שלו ייאותו לקראם, ולמעשה כוונתו מוסבת למקום אחר– אל ברית שמים וארץ, אל שני המקצבים, שני המודוסים, האחד, של חיי האנוש החולפים- מהבהבים מהר מדיי, והשני- של החיים בצל הקוסמוס הפלאי, בברית הטבע, החיים במחיצת הרים קדמונים, אגם המשקף את מערכות הכוכבים, המבטאות כמדומה סדר נעלם השורר מעל ומעבר, ואשר אף שהאדם יודע כי גם אלה הם בני-חלוף, עדיין הקצב המואט מאוד של כליונם, נדמה לו מפרספקטיבה של ימיו המועטים, כעין נצח,  כעין התגלות, חווייה של מקומו-השתתפותו  בסדר מטפיסי נעלם. יכול האדם שתחושות אלו גואות בו לאמץ אל ליבו את הנאמר בכתבי הקודש של דתו, את המיתוס ואת המיסתורין שבאמונה. אפשר גם כי גם בפרוס הליל 'המסתיר את הסתירות כולן' ימשיך לעמוד, קטן ואנושי, בצל מערכות הכוכבים שמעליו, ויחוש כי הוא משתתף, בא בברית, שבמשהו שהוא מעל ומעבר לחייו החולפים. תחושת- הנצח הזו, ההתעלוּת לוּ לרגע, גם בה יש אופן פשוט ונהיר של חיי האדם.  

 

  

 

 

 

וגם  אל רשימות קודמות שלי: על לבנה ירקרקה המשתקפת בכנרת כאן, ועל גוף מהלל שמים דרך אדמה (וינסנט ון גוך ושלום גד) כאן

 

בתמונה למעלה: דייגים בכנרת, צלם אנונימי.

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

*   

היה היתה אשה נשואה במצריים בשלהי המאה הארבע-עשרה אשר כתבה אגרת תלונה לר' דוד בן יהושע מימוני הנגיד (דור שישי לרמב"ם), שהיה מנהיג הקהילה וגם בקיא גדול גם בעולם התורה וגם בכתבים סוּפיים. באגרת מתלוננת האשה על בעלהּ האומר לפרוש מן הקהילה היהודית ולהצטרף אל מנזר סוּפי בהר אלמקטם המשקיף על קהיר. היא מביעה את חששהּ בפני מנהיג הקהל כי לא זו בלבד כי יש חשש לכך שבעלהּ יקבל על עצמו את הדת המוסלמית בקרב חוגו הסופי של ראש המנזר השיח' מחמד אלכוראני, אלא שייקח אליו את בניו להתלמד עימו. האגרת ראתה אור לראשונה בערבית יהודית באחד ממאמריו של גדול חוקרי הגניזה הקהירית ש"ד גויטין (1953) ותורגמה לעברית על ידי פאול פנטון (יוסף ינון) במאמר שראה אור לפני כמה שנים. חשוב להדגיש, כי לאורך האגרת נכרת מאוד מצוקתה של הכותבת, המנסה לכתוב למנהיג הדור, יהודי-סוּפי בעצמו, כמוצא אחרון. שמא יאסור על בעלהּ לצאת למסעיו, אם מכוחו של פסק הלכה, ואם מכוחו של שכנוע אישי, אולי נושאת היא את יהבהּ למנהיג הרוחני וההלכתי, שימתן את נהייתו המיסטית של בעלהּ, או למצער יעגנהּ בתוך עולם היהדות, כדרכם של צאצאי החסיד ר' אברהם בן הרמב"ם (1235-1187) שהחל במגמת התיקונים וייסד למעשה מעין מסדר סוּפי-יהודי. עוד דבר, שיש לשים לב אליו, אין כל סימן המעיד כי האגרת נכתבה על ידי לבלר-גבר (הפניה בגוף שלישי היא לשון פניה מקובלת לרבנים, לשון כבוד, אשר באה להרחיק פמיליאריות), ולפיכך הדעת נותנת כי האגרת נכתבה על ידי האשה עצמה, מה שעשוי להעיד על השכלתן של נשים יהודיות בקהילה באותה עת, ועל האפשרות לפנות למנהיג הקהילה, הסמכות הרוחנית האוטורטיבית ישירות, ולא בעד מתווכים-גברים:

בשמך רחמנא (=בשמך הרחמן)

אל מושב אדוננו נגידנו דוד, ירום הודו ויגדל כבודו.

שפחתו, אשת בציר יוצר הפעמונים, מנשקת את האדמה ומוסרת שיש על צוארה שלשה ילדים, וכי בעלהּ נתאהב לגמרי בחיים על ההר אצל אלכוראני להבל ולריק, מקום אין בו תורה ולא תפילה ולא זכירת השם על האמת. הוא עולה להר ומתערב עם הצוּפים שאין להם אלא הנגלה בלבד ואין להם הנסתר. ושפחתו חוששת שמא יפגוש שם אדם רע שיוציאו מן הדת ויצאו שלושה הילדים.

שפחתו כמעט מתה בשל בדידותה וביקוש מחיה לקטנים. היא תקווה שאדונינו ירדוף אחרי בעלהּ ויעשה אִתוֹ כמיטב חכמתו…

הדבר היחיד שהיא חפצה הוא שבעלהּ יפסיק מלעלות ההרהּ וירחם על הקטנים.

אם החפצו להקדיש את עצמו לאל שיעשה זאת בבית הכנסת בהתמדת תפילת שחרית ומנחה ומעריב ושמיעת דבר תורה, ולא יעסוק בהבלי העולם. וגם הוא מפציר בשפחתו למכור את הבית ולהיפרד מישראל ולדור בהר. כלומר שהקטנים יפסיקו מלימוד תורה.

אם אדונינו מורה לשפחתו לעשות כן ויחייב אותה בכך הריי כל אשר יראה אינו אלא הנכון.

ושלום.

[יוסף ינון פנטון, 'יחסים בין יהודים למוסלמים לאור מסמכי הגניזה', תעודה, ט"ו (תשנ"ט), עמ' 363]

 *

   קשה לדעת מה עלה בגורל בציר עושה הפעמונים, אשתו וילדיהם. אני מקווה כי ר' דוד כוונו אל דברי ר' אברהם בן הרמב"ם, שבמספר מקומות בספרו ההלכי-תיאולוגי, כפאיה' אלעאבדין (=המספיק לעובדי ה'), כתב כי הסוּפים הנם ממשיכי מסורות של נביאי ישראל ועל-כן ראוי ללמוד ולהעמיק בתורותיהם. אפשר כי יעץ לבציר להצטרף לחוגו. אפשר גם כי בקש לקבוע לבציר מקום התבודדות בתוך ביתו, כדרכם של הסוּפים לקבוע לעצמם חדר התבודדוּת, במקום לנסוע להרים. אני מקווה כי אחריתם היתה טובה גם משום שבמשפט: 'שפחתו כמעט מתה בשל בדידותה' יש משהו קורע לב, המעיד על עוצם אהבתהּ וגעגועיה לאשהּ ההולך ומתרחק.  

 

   כל זה הדהד לי בלוז עתיק יומין של ביג ג'ו ויליאמס (1935), שבוצע שוב באופן בלתי נשכח בעליל על ידי להקה אירית צעירה Them בשנת 1964 (אחח…איזה ביצוע מטורף), עם הסולן הג'ינג'י ואן מוריסון, שחידש את השיר שוב, ככלות 28 שנים, הפעם כנגן המפוחית של גו'ן לי הוקר, הפורט ומזמר על גדות אגם (1992). אולי את כל המסע הקצר הזה הבאתי פה משום שגם אני כזה חצי נוהה אל רוחניוּת המנזר, התבודדות ממושכת בטבע או לאפלוליתו של באר צרפתי עם פסנתר בניו-אורלינס, אבל יותר מדיי אוהב את אשתי ואת הילדים, ויש לי את החדר שבו אני מתפלל וכותב וכיו"ב. כך ששום מכתב לא ייכתב לרבנים. בכל מקרה, כפי שכתב המשורר הסוּפי התורכי, יונס אמרה, משכנן האמיתי של ערי הקודש הוא לעולם בלבּוֹ של האדם.   

 

 

בתמונה למעלה: מנזר סוּפי בקהיר (נבנה 1440)

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »

 

 *
*

1

  

   1995. הייתי בן עשרים ואחת. בשלהי השירות הצבאי.מעשן מקטרת כבד וגם שתיין רום די מבוסס (לימים אהיה גם בארמן). בבסיס צבאי מסויים מזרחית לירושלים,בו שהיתי לא מעט, היו מפנים אנשים למצוא אותי על פי הזקנקן המשונה המחודד, הזמר הטום ווייטסי ותמרותיה של המקטרת, 'לך בעקבות העשן'. הילכתי אימים על הרסר"ים. חייל חסר משמעת שעושה תפקיד מספיק חשוב (לבטחון המדינה) וייחודי מכדי שהם יוכלו לאיים עליו במשהו ('רוצה להכניס אותי לכלא? לך על זה, רק תתקשר קודם למפקדים, ותודיע להם שאני שם'). שהולך ובא ככל שתפקידו מחייב ואין משמעת ה- 'פאסים' חלה עליו. באותם ימים הדרכתי כמה מחליפים, והייתי סוג של מפקד שלהם, אז הרבה פחות יצאתי ובאתי. בדיוק נפרדתי אז מבת זוג משמעותית. בנסיבות קצת לא נוחות. הרגשתי כמו חוף. כלומר כמו שנתן יונתן חשב שמרגיש חוף: נטוש ובלי כוחות. באיזו נסיעה בין בסיסים במרכז נתקלו עיניי בנערה-חיילת שנראתה מספיק ייחודית,נוודת בעולם,עם שם של קדושה נוצריה,כפי שהתברר.על רקע החאקיוּת האחידה,וכל הדיבורים הצפויים כדבעי על האלבום של פורטיסהד ו/או ניק קייב ו/או אלבום של ליאונרד כהן בהופעה חיה עם התל-אביביים-ירושלמיים שבצוות (מזל שהיו לי גם כמה חברים שיכולים היו כבר בראשית 1995 להעריך את פי ג'י הרווי, אלביס קוסטלו, טינדרסטיקס ניק דרייק ואסטור פיאצולה) היא נראתה לי מספיק שונה ומעניינת בכדי שאאזור חיוך ואפצח בשיחה. היא היתה דתיה, עולה ותיקה מארץ דרום אמריקאית. אני לא הייתי לא זה ולא זה.

   זה הגיע לזה שדיברנו כמה פעמים והיא היתה מעוניינת גם להיפגש, למרות שלא עניתי על המינימום הדתי המתחייב מבחינת יציאה. נפגשנו, טיילנו בתל-אביב, דיברנו. ערב מחויך. עלינו אליה. היא גרה עם אִמהּ. לא חושב שעד אז ידעתי כי אצל דתיים נוהגים שלא להתיר לגבר להימצא בחדר ביחידות עם אשה פנויה. אמא שלה הקפידה שהדלת תישאר פתוחה, ואני קצת נעלבתי, כי לא התכוונתי לנצל את המומנטום אם לא אחוש שזה במקום גם מצִדהּ.  

   דיברנו. המוסיקה שהתלוותה לא היתה כוס התה שלי, אבל החברה היתה מאוד נעימה. היא הציעה שנלך לשתות שוקו במטבח. 'שוקו?' חשבתי בלבי, מנסה לחשב את מספר השנים לאחור מאז טעמתי את משקה הפולים החום-מתקתק הלזה. השעה היתה בסביבות 1:30 והייתי צריך עוד מעט לישון בלילה, כי למחרת חיכה לי יום צבאי עמוס למדיי. 'למה לא' אמרתי. ועברנו למטבח. אני חושב שזאת היתה שוקולית. אמא שלה עדיין הציצה מדי פעם מעבר לכתף ואחר כך הלכה לישון. טוב, הבנתי כבר שאין אבא בתמונה. מעולם לא הסתדרתי עם אבות. דווקא חשתי הקלה. אבל אז היא ספרה לי כי הזכרון האחרון שלה מאביה הוא מגיל שלוש בערך. הוא היה סופר וסוציאליסט ובימי מהפיכת הגנרלים באו לקחת אותו בלילה. היא זכרה אותו מתעטף במעיל, מחייך אליה (אִמהּ בכתה) ויוצא אל הלילה. בדיעבד התברר, כי הוא הושלך בגובה רב מבטן מטוס, בצוותא עם אינטלקטואלים אחרים, מעל הפמפאס (הערבוֹת). מקום קבורתו לא נודע. זוכר שחשבתי על שורותיה של דליה רביקוביץ מתוך הספר השלישי:'אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה רק אלהים מכיר את סוף הנפילה'.

   הסיפור הגביר את הקירבה שממילא חשתי כלפיה. ברם, לימים, לא רבים, החלטנו להיפרד, יותר נכון לא להמשיך, משום הפערים המהותיים מבחינת אורחות חיינו. המשכתי לדאוג מרחוק. ככלות שנתיים תל-אביביות מאוד-מאוד, בתקופה שאחליט לבקש מעט שקט וזוגיות יציבה, אפגוש אי-בזה את אשתי האהובה, דתיה אף היא מבית (לא יכול לומר שבאותה תקופה קיוויתי לזה או פיללתי לזה). אף אחד מחברותיי ומחבריי, גם לא אני, לא האמין שאתחתן אי פעם, 'אולי אחרי גיל 40 זה יקרה לך', אמרה לי ידידה, בת זוג לשעבר. דווקא כאן, בסופו של יום, לא עמדו הפערים לרועץ בינינו, אולי משום שבשלב הזה כבר הייתי מוכן מבחינה פנימית לעסוק באורח אינטנסיבי במקורות יהודיים, מה שבסופו של דבר הוביל אותי לקיום אורח חיים דתי.

 

 

2 

  

  ראשית 2008.  בתי הגדולה בכתה ג', היא שבה הביתה מבית הספר. פותחת את הדלת בוכיה כולה. 'מה קרה?' אני נזעק ממקומי על יד המחשב. 'אבא, נכון שיכולים לבוא לקחת אותך?' היא שואלת רועדת-נידפת. 'לאן יכולים לקחת אותי?' אני שואל ומחבק אותה. 'הצבא והמשטרה יכולים לקחת אותך ויותר לא תחזור' היא אומרת. 'מי אמר לך כזה דבר?' אני אומר ומחבק אותה.

   מסתבר שבמערכת החינוך הממלכתית-דתית בה  היא לומדת נערך, ללא עדכון ההורים, 'יום זיכרון לפינוי יישובי גוש קטיף'. לפני קהל של בנות שמונה הוצגו מחזות קשים למדיי, לקט מסרטים שהוסרטו דאז, של כוחות הביטחון גוררים אנשים. ללא כל הסבר של הקונטקסט. בדיעבד הסתבר לי שלא בתי בלבד לא הבינה נכון את אשר ראו עיניה, ואחת המורות אף דיברה על המאורע, ועל צילומי המתיישבים שענדו תלאי כתום, כמשהו שעשו ליהודים לפני כן, רק ב'שואה'.

   אז  אחרי שסיימנו אשתי ואני לנחם ולהרגיע את ביתנו המתייפחת. עשינו סבב שיחות להורים (ביניהם גם הורים בעלי תפיסת עולם ימנית למדיי, שהיו מזועזעים לא פחות מאיתנו, למרות שאידיאולוגית-פוליטית הם קרובים יותר לאותו קו הסברה), שיחה נוזפת למחנכת, לרכזת השכבה ולמנהל בית הספר. כתבתי גם מכתב תלונה למשרד החינוך על כך שלא ברי לי מדוע מערכת החינוך של מדינת ישראל מממנת אירועים מסוג זה, ואיך זה מרשים הקרנת תמונות קשות לחבורת ילדות בנות שמונה, שלחלקן אין מכשיר טלויזיה בביתן, ולאילו שיש- הוריהם מנסים שלא להושיב אותן מול חדשות הערב, מתוך כוונה מליאה, למנוע את חשיפתן למראות קשים. כל שכן, הסברתי, לא ברי איך משרד החינוך מאשר תכנית כזאת שמסריה ותכניה נוגדים באופן כה בוטה ומהותי את מדיניותה הרשמית של מדינת ישראל ושל ממשלת ישראל שהחליטה על 'ההתנתקות' ועל פינוי מתנחלים. למותר לציין, כי לא זכיתי לתגובה כלשהי על המכתב ההוא עד עצם היום הזה. כאשר נערך בקייטנת הקיץ של ביתי בשנה שעברה 'יום גוש קטיף', כבר העדפנו שהיא תישאר איתנו כל אותו יום בבית.

   קצת לפני זה, הרבה לפני הטלפונים וכתיבת המכתב, שאלתי את בתי אם היא רוצה לשתות או לאכול משהו. אני זוכר שרעד חלף את גבי. היא בקשה שאכין לה שוקו. 

 

 

Sting and Peter Gabriel: Cueca Solo (Argentina 1988) 

 
 

 

 

הערה: שירו של סטינג נכתב במקור על קרבנות משטרו של פינושה בצ'ילה, אמהותיהם ואלמנותיהם. דומני, כי בהופעה ארגנטינאית זו, כללו הוא ופיטר גבריאל, את קרבנות מהפיכת הגנרלים הארגנטינאית, אמהותיהם ואלמנותיהם, בכלל האמורים בשיר. בכל אופן למי שאינו/ה מכיר כדאי לצפות בטנגו של סטינג ושל גבריאל עם האלמנות והאמהות החל בדקה השישית. גם, ככלות שנים, הוא מרגש מאוד.

  

בתמונה למעלה: מופע טנגו בבואנוס איירס.

  

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »

  

נכתב בעקבות הידיעה על הרצח בבר-נוער בתל-אביב. לזכרם של ניר כ"ץ וליז טרבושי ז"ל .

 

1

 

בין השנים 1928-1919 למד לורקה במדריד ספרוּת ושם התגורר ברֶסִידֶנְסִיַה (מעונות סטונטים יוקרתיים)  יחד עם סלואדור דאלי, לואיס בונואל ואמיליו פראדוס.  בראיון טלפוני שנערך בשנת 1928 סיפר לורקה, המשורר הצעיר, את סיפור- המעשה הבא:

 

שאלה: אומרים שאפשר לכתוב ספר על הרפתקאותיך בבית הספר ב'רסידנסיה'. איזו מהן נראית לך המשעשעת ביותר?

 

תשובה: זו של "סוכה במדבר" יום אחד נשארנו בלי כסף דאלי ואני. כמו בימים רבים אחרים. הקמנו בחדרנו ב"רסידנסיה" מדבר. עם סוכה ומלאך נהדר (חצובה מצולמת, ראש מלאך וכנפיים מצווארונים מעומלנים). פתחנו את החלון ובקשנו סיוע מאנשים. מאחר שהיינו אבודים במדבר. יומיים מבלי להתגלח, מבלי לצאת מן החדר. מחצית מדריד עברה במצעד על פני הסוכה שלנו.  

[פדריקו גרסיה לורקה, מתוך: 'מסלול של צעיר ספרדי', חלום וברונזה: גרסיה לורקה משורר, מבחר, עריכה תרגום והערות רנה ליטווין,  הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2001, עמ' 242-241]

 

  מעבר לפליאה המתחדשת בכל פעם על חברותם המוקדמת של דאלי ושל לורקה, ומעבר לכך ששנה אחר כך כאשר לורקה עזב לניו-יורק וכתב שם את מחזור השירים משורר בניו יורק ביימו דאלי ובונואל את סרטם הסוריאליסטי, כלב אנדלוסי (שניהם במהלך שנת 1929), האסוציאציה המיידית שיש לי מקריאת פרטי "סוכה במדבר" היא מסעם של בני ישראל במדבר סיני. אפשר אולי שמשה רבנו היה מיצגן, שנתקע בבית הספר ללא כסף, ולכן הוליך כמה חברים במדבר מדומה עם סוכות ומשכן ומלאך נהדר. עם הזמן הצטרפו רבים לאטרקציה. ארבעים שנה בלי להתגלח. עם עלילה שהולכת והופכת יותר יותר פנטסטית. אפשר שהמרגלים כלל לא הוציאו את דיבת הארץ, הם פשוט יצאו החוצה מן המדבר וגילו שאין זה אלא מיצג ענק, בועת מציאות פוקעת. אפשר שקורח ועדתו רק יצאו אל מאחורי הקלעים ולא נבלעו במעמקי האדמה. אפשר שחיל פרעה נעלם בין גלי  ניירות פרגמנט תכלכלים מרשרשים מקשקשים, ושהעמלקים היו קטני אמונה שלא הסכימו לקחת חלק במתרחש, ניסו להמריד את המשתתפים, ולהניאם מלהשתתף במיצג התיאטרלי המופרך, שיש בו מן הבטלה, שאין לה תכלית.

   אסוציאציה נוספת: סוכת אבלים בלב המדבר. בשלהי מסכת תענית מן התלמוד הירושלמי מובאת אגדה לפיה בני ישראל היו חופרים כל שנה בשנה בימי אב, כחמישה עשרה אלף קברים, ובכל עת שנה בשנה היו מתים באלפיהם ונקברים בקברים שחפרו לעצמם במדבר, עד תום כל דור יוצאי מצריים. הואיל והפסיקו למוּת בט"ו באב, ליל שבו הלבנה במילואה ובוהקת, נקבע היום הזה כיום שמחה לדורות. ברם, דומני כי בכל שמחה שכזאת היה גם מטעם האבל. אמנם חדלו למוּת, אך המדבר נשא שישים רבוא קברים, שנחפרו תוך ארבעים שנה לערך:

  

אֵיךְ סָפְדָה אָז הַתִּנְשֶמֶת!

אַי, אֵיךְ הָיְתָה מִתְאּבֶּלֶת!

יָד בְּיָד, בִּשְמֵי הַלַּיְלָה

הַלְּבָנָה הוֹלִיכָה יֶלֶד

 

וּבְמַפָּחָהּ קוֹל שֶבֶר

צוֹֹעֲנִים בּבְכִי קוֹרֵעֵ

הָרוּחַ אָבֵל, אָבֵל לוֹ

הָרוּחַ גְּנִיחוֹת זוֹרֵע

                        (שם,שם, 'הבלדה על הלבנה, הלבנה', תרגמה: רנה ליטווין, עמ' 118)

 

 

2

 

בשנת 1921 בעת שהותו ב"רסידנסיה" כתב לורקה את הדברים הבאים לידידו הטוב, המוסיקלוג ומבקר הספרות, איש מדריד, אדולפו סלסר, אשר זמן קצר קודם לכן סקר, באופן מחמיא וביקורתי כאחד, את ספרו הראשון לורקה ספר השירים (1920).

 

אני עובד קשה על תיאטרון הבובאלות. אני שואל את כולם עליו ומספרים לי המון פרטים מקסימים. הבובות כבר נעלמו מן הערים האלה, אבל הדברים שהזקנים זוכרים עדיין הם מפולפלים ביותר, והיו משכיבים אותך מרוב צחוק. תתאר לעצמך רק תמונה אחת, שבה הסנדלר, קוֹרִיטוֹ מן הנמל, רוצה למדוד זוג מגפיים לעלמה רוֹסִיטַה, והיא אינה רוצה, כי היא פוחדת מכּרִיסְטוֹבָל, אבל קוריטו ערמומי מאוד, והוא משדל אותה בכך שהוא שר את השיר הזה באזניה:

 

רוֹסִיטָה לוּ הִסְכַּמְתְ

שִמְלָתֵך לְהַגְבִּיהַ

מִי יוֹדֶעַ לְאָן

הָיִיתִי מַגִיעַ!

 

לפי מנגינה וולגארית להחריד; אבל כריסטובאל מגיע ומחסל אותו בשתי חבטות אַלָּה! בכל פעם שהרקולס הקנאי הזה גומר עם הקורבנות שלו הוא אומר 'אחת-שתיים-שלום– עוּף לתהוֹם!',  ושומעים רעש תופים מחריש אזניים במעמקי הבמה.

נכון שזה משעשע? […]  

כתוב לי בהקדם האפשרי, כי אתה כבר יודע כמה שמחה גורמים לי המכתבים שלך, ואתה יודע שאני אוהב אותך בכל לבי,

            פדריקו […]

[שם,שם, עמ' 58-57]

 

  מחזה הבובות על דון כריסטובאל והעלמה רוסיטה אכן נכתב והועלה. חשוב להזכיר, כי כריסטובל אינו אלא גלגולו הספרדי- עממני של בובתו של פאנץ', זורע האימים, הצלע הזכרית של מופע תיאטרון הבובות פאנץ' וג'ודי, שהתגלגלה בחוצות אירופה  כשלוש מאות שנים ויותר, ונתנה דרור להומור גרדומים על מרירת ההיסטוריה (ראו על כך באריכות ברשימתי פאנץ' וגודי והאוגר האניגמטי ). פאנץ' רוצח את כל העומד בדרכו; גם ממלאך המוות הוא נפטר בקוראו 'הוּנזה! הוּנזה!' ואת ילדו המשותף עם ג'ודי הוא משליך לאחר גוו מעבר לחלון. פאנץ'/כריסטובל אינו רק מגלם יסוד אנארכי אלא לדעתי בעד דמותו ניסו הבובונאים לשקף את נתיב הדמים של ההיסטוריה שאינו פוסח על עם או קבוצה אנושית כלשהי, ואינו מותיר ולו אדם אחד, שווה נפש, מחוץ למעגלי האלימות המתחדשים ובאים. אותו מלאך אפל של היסטוריה המנחית את חבטות האלה הקטלניות בקראו: 'אחת-שתיים-שלום, עוּף לתהום!'. עת שומעים רעש תופים בוקע ממעמקי הבמה משל היו מעמקי האדמה או איזו כתת יורים המכוונת את הרובים עבר הנדון. זה משעשע, אולי עלי במה, כסוג של הומור גרדומים, כאשר איש אינו נפגע. זה מפסיק להיות משעשע איך כשבוקר אחד (מרחוק ניתן לשמוע אולי איך חרישי-מבכה הנהר העמוק של סיביליה) נגרר בנם של פדריקו גרסיה רודריגז וויסנטה אשתו, אנשי גרנדה, איזה משורר ואיש תיאטרון צעיר, שכוחו היצירתי, כל שכן חייו, עוד לפניו, על ידי מיליציה חמושה להיירות למוות בשל נטייתו המינית. זה אומלל ומדאיב כי בתל אביב 73 שנים אחר כך, עוד יורים כך, ומתוך אותן סיבות ממש.

   אביא לסיום שיר של שכבר הבאתי כאן בעבר באחד הפוסטים, ולפתע התכתב לי עם הדברים שהבאתי כאן, כל שכן עם גורלו של פ"ג לורקה:    

 

כּאן  

מקץ שנים רבות כל-כך ומלחמה אחת,

הכל כשהיה.

 

בקול יין- השרף של התאריכים

לוח הזמנים נשאר כשהיה, החיבוקים היגעים

ממשיכים להגיע מאוּחר

והחיים נעצבים

כשִפְעת ערפל חפונה בכפות הידיים.

 

אותן עיניים שלנו

מיחלות להתלות באלף תשע-מאות

ושבע עשרה, לבבות במקומם.

אתה רואה, רק להגיד לך

שהחיים אפשריים, שהם ממתינים לי

כמו פצע פתוח שעודו שותת

ומגיח מבעד לאותן ספרות,

לרסק את הבדידות, לצאת לרחוב

ולסדר את התאריכים במקומם.

 

היום לא יעיב על צל זה

ענף סגליות

שכה נעים להניחו בערפל

עם בת-קול-הגויות שלא תחדל

ודִמעה מוזרה זוֹ

שאנו מכנים היסטוריה. 

(לואיס גרסייה מונטרוֹ, 'לפדריקו, עם סיגליות III' , שיעורים באינטימיוּת, בחר, תרגם מספרדית הוסיף אחרית דבר שלמה אביוּ, הוצאת קשב לשירה: תל-אביב 2006, עמ'  31-30)

 

על פדריקו גרסיה לורקה כתבתי גם כאן 

 

The Smiths: There is a light that never goes out (1985)

 

בתמונה למעלה: Francisco de Goya, El Tres de Mayo 1808, Oil on Canvas 1814

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »