
*
היה היתה אשה נשואה במצריים בשלהי המאה הארבע-עשרה אשר כתבה אגרת תלונה לר' דוד בן יהושע מימוני הנגיד (דור שישי לרמב"ם), שהיה מנהיג הקהילה וגם בקיא גדול גם בעולם התורה וגם בכתבים סוּפיים. באגרת מתלוננת האשה על בעלהּ האומר לפרוש מן הקהילה היהודית ולהצטרף אל מנזר סוּפי בהר אלמקטם המשקיף על קהיר. היא מביעה את חששהּ בפני מנהיג הקהל כי לא זו בלבד כי יש חשש לכך שבעלהּ יקבל על עצמו את הדת המוסלמית בקרב חוגו הסופי של ראש המנזר השיח' מחמד אלכוראני, אלא שייקח אליו את בניו להתלמד עימו. האגרת ראתה אור לראשונה בערבית יהודית באחד ממאמריו של גדול חוקרי הגניזה הקהירית ש"ד גויטין (1953) ותורגמה לעברית על ידי פאול פנטון (יוסף ינון) במאמר שראה אור לפני כמה שנים. חשוב להדגיש, כי לאורך האגרת נכרת מאוד מצוקתה של הכותבת, המנסה לכתוב למנהיג הדור, יהודי-סוּפי בעצמו, כמוצא אחרון. שמא יאסור על בעלהּ לצאת למסעיו, אם מכוחו של פסק הלכה, ואם מכוחו של שכנוע אישי, אולי נושאת היא את יהבהּ למנהיג הרוחני וההלכתי, שימתן את נהייתו המיסטית של בעלהּ, או למצער יעגנהּ בתוך עולם היהדות, כדרכם של צאצאי החסיד ר' אברהם בן הרמב"ם (1235-1187) שהחל במגמת התיקונים וייסד למעשה מעין מסדר סוּפי-יהודי. עוד דבר, שיש לשים לב אליו, אין כל סימן המעיד כי האגרת נכתבה על ידי לבלר-גבר (הפניה בגוף שלישי היא לשון פניה מקובלת לרבנים, לשון כבוד, אשר באה להרחיק פמיליאריות), ולפיכך הדעת נותנת כי האגרת נכתבה על ידי האשה עצמה, מה שעשוי להעיד על השכלתן של נשים יהודיות בקהילה באותה עת, ועל האפשרות לפנות למנהיג הקהילה, הסמכות הרוחנית האוטורטיבית ישירות, ולא בעד מתווכים-גברים:
&
בשמך רחמנא (=בשמך הרחמן)
אל מושב אדוננו נגידנו דוד, ירום הודו ויגדל כבודו.
שפחתו, אשת בציר יוצר הפעמונים, מנשקת את האדמה ומוסרת שיש על צוארה שלשה ילדים, וכי בעלהּ נתאהב לגמרי בחיים על ההר אצל אלכוראני להבל ולריק, מקום אין בו תורה ולא תפילה ולא זכירת השם על האמת. הוא עולה להר ומתערב עם הצוּפים שאין להם אלא הנגלה בלבד ואין להם הנסתר. ושפחתו חוששת שמא יפגוש שם אדם רע שיוציאו מן הדת ויצאו שלושה הילדים.
שפחתו כמעט מתה בשל בדידותה וביקוש מחיה לקטנים. היא תקווה שאדונינו ירדוף אחרי בעלהּ ויעשה אִתוֹ כמיטב חכמתו…
הדבר היחיד שהיא חפצה הוא שבעלהּ יפסיק מלעלות ההרהּ וירחם על הקטנים.
אם החפצו להקדיש את עצמו לאל שיעשה זאת בבית הכנסת בהתמדת תפילת שחרית ומנחה ומעריב ושמיעת דבר תורה, ולא יעסוק בהבלי העולם. וגם הוא מפציר בשפחתו למכור את הבית ולהיפרד מישראל ולדור בהר. כלומר שהקטנים יפסיקו מלימוד תורה.
אם אדונינו מורה לשפחתו לעשות כן ויחייב אותה בכך הריי כל אשר יראה אינו אלא הנכון.
ושלום.
[יוסף ינון פנטון, 'יחסים בין יהודים למוסלמים לאור מסמכי הגניזה', תעודה, ט"ו (תשנ"ט), עמ' 363]
*
קשה לדעת מה עלה בגורל בציר עושה הפעמונים, אשתו וילדיהם. אני מקווה כי ר' דוד כוונו אל דברי ר' אברהם בן הרמב"ם, שבמספר מקומות בספרו ההלכי-תיאולוגי, כפאיה' אלעאבדין (=המספיק לעובדי ה'), כתב כי הסוּפים הנם ממשיכי מסורות של נביאי ישראל ועל-כן ראוי ללמוד ולהעמיק בתורותיהם. אפשר כי יעץ לבציר להצטרף לחוגו. אפשר גם כי בקש לקבוע לבציר מקום התבודדות בתוך ביתו, כדרכם של הסוּפים לקבוע לעצמם חדר התבודדוּת, במקום לנסוע להרים. אני מקווה כי אחריתם היתה טובה גם משום שבמשפט: 'שפחתו כמעט מתה בשל בדידותה' יש משהו קורע לב, המעיד על עוצם אהבתהּ וגעגועיה לאשהּ ההולך ומתרחק.
כל זה הדהד לי בלוז עתיק יומין של ביג ג'ו ויליאמס (1935), שבוצע שוב באופן בלתי נשכח בעליל על ידי להקה אירית צעירה Them בשנת 1964 (אחח…איזה ביצוע מטורף), עם הסולן הג'ינג'י ואן מוריסון, שחידש את השיר שוב, ככלות 28 שנים, הפעם כנגן המפוחית של גו'ן לי הוקר, הפורט ומזמר על גדות אגם (1992). אולי את כל המסע הקצר הזה הבאתי פה משום שגם אני כזה חצי נוהה אל רוחניוּת המנזר, התבודדות ממושכת בטבע או לאפלוליתו של באר צרפתי עם פסנתר בניו-אורלינס, אבל יותר מדיי אוהב את אשתי ואת הילדים, ויש לי את החדר שבו אני מתפלל וכותב וכיו"ב. כך ששום מכתב לא ייכתב לרבנים. בכל מקרה, כפי שכתב המשורר הסוּפי התורכי, יונס אמרה, משכנן האמיתי של ערי הקודש הוא לעולם בלבּוֹ של האדם.
בתמונה למעלה: מנזר סוּפי בקהיר (נבנה 1440)
© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז
הכאב שלה עולה ממרחק הזמן והמקום, למרות שזה מאוד שונה מהמקובל היום וגם קצת מחריד לראות איך מצד אחד היא נחרצת בעמדותיה ומצד שני מוכנה להפוך על פיהם את חייה וחיי ילדיה אם הסמכות הרוחנית תורה לה לעשות כך.
ואתה,שועי, אתה סוג של נזיר שאינו מתנזר, שכן הדיאלוג והקשר עם בני אדם משמעותי כל כך במחשבה, הלימוד והיצירה שלך, שאני לא הייתי דואגת (-:
נפתח מסוף רשימתך: אשריך שכאלו הם פני הדברים.
ובאשר לשיר הנהדר הזה – שועי, הייתי ילד, ינוקא, כששמעתיו לראשונה. ואני זוכר את ההלם מהקול המזמר, שכמותו טרם שמעתי אז.
לימים אתהלכה עת ארוכה בתחושה, לפיה מיק ג'אגר, סולן הרולינג סטונס, עשה את התמחותו בשירה אצל ון מוריסון.
שבוע טוב
בספר הילדים של יואל הופמן "בפברואר כדאי לקנות פילים" שהוא בעצם רשימה של כל הדברים שמורים אינם מספרים, הוא כותב בין השאר ש:
"אפשר לשתות צליל של פעמונים"
יש לזה הגיון חזותי – כי הפעמון הוא בעצם ספל הפוך
וגם הגיון צלילי – כי הצלול הוא לא רק של הצליל אלא גם של משקה הפעמונים
ותמיד שייכתי את המשפט הזה לתחום המיסטי.
וגם, באופן מצחיק שהופך לגמרי את ההקשר – דיוויד לינץ' משתמש בשיר הזה בסרט "לב פראי" שעליו כתבתי את הפוסט הזה:
http://www.notes.co.il/marit/47082.asp
ואחד הדברים המרתקים בסרט הוא היכולת של לינץ' לגעת בנקודה שבה הכי חומרי וחושני וגם הכי זול הם בעצם הצד השני או ההמשך של הכי רוחני
תודה על פוסט מעניין בנושא שהוא לגמרי ארץ לא נודעת בשבילי.
מוזיקה היא איכשהו תמיד מקור לנחמה, גם כשזה בלוז.
מסופקני האם אשה חרדית בת זמננו תהין לפנות כך לפוסק הלכה או למנהיג הרוחני, שהיא סרה למשמעתו
דווקא באופי הפניה ובמהותה אני רואה ביטוי של חירות יחסית ונגישות רבה יותר בין האישה ובין המנהיג הרוחני של העדה לפני כשבע מאות שנה
הרבה יותר מכפי שהיו מתירים בחצרות בני ברקיות או ירושלמיות היום.
אפשר גם כי השידוכין של בני המשפחה בימינו היו נגרעים הודות למשובותיו של האב.
ובעצם כאשר חושבים על 'חברת הלומדים' מיסודו של ה'חזון איש' המאפיינת היום את רוב-רובו של העולם החרדי? מהי השיגה בדיוק? חברת נשים המפרנסות את ילדיהן מן היד לפה, שעה שהאיש לו נישאו שקוע בלווית חבריו בתלמוד תורה כל ימיו.
רעיון זה של תלמוד תורה כאידיאל רבני נועד להיות נחלת מיעוט בלבד. התפשטותו והתרחבותו מצליחה להפיץ בציבור מסוים נורמות של בטלה ובערוּת, ועוד יותר מריעה את מצב הנשים היולדות,מפרנסות, מטפלות, מאכילות, ומסכימות לשאת את כל זה על גבן משום 'אידיאל התורה' כביכול.
כאשר התגוררתי לפני כשתים עשרה שנה בשכונת עוני בבני ברק, ראיתי בעיניי ילדים רעבים שהוריהם שולחים אותם לחטט בפחים (אוי לעיניים שכך ראו), אמהות הנראות בגיל שלושים כסבתות, ועוד יותר מעורערות נפש, וגם אחיות כבנות עשר המגדלות כמה מאחיהן כאמהות קטנות, לתפארת חברת הלומדים.
זה היה קורע לב ממש.
אכן בפעם הראשונה שהאזנתי ל-Brown Eyed Girl של ואן מוריסון סברתי לפי תומי כי מדובר בשיר של מיק ג'אגר וחבר מרעיו.
האם יש לך את אלבומם של ואן מוריסון והצ'יפטנס Irish Heartbeat? זה אלבום מושלם של קלאסיקות איריות מושרות על ידי ואן, הבלוזיסט והלוויתן הלבן.
העברתי במחיצתו זמנים לא קלים בנעוריי.
ארץ לא נודעת נועדה שיחרשו אותה.
קחי כלי מוסיקלי והצטרפי לג'ם סשן.
והבלוז, כמו שכתב ג'קסון ס' פרנק, הבלוז מגלגל את המשחק, The Blues Runs the Game
(-:
כואב.
הוא מתבודד מרצון, היא מכורח המציאות.
ביצוע טוווב. המפוחית. הקול הבלוזי העמוק של הוקר. וגם האגם. חזק.
[רק הקול החנוק של מוריסון קצת גרם לי להרים גבה]
אגב כלי נשיפה.. אני בדיוק מכינה עכשיו חלילים מבמבוק(:
[הסתובבתי שלוש שעות, לעיניהם התוהות של עוברי- שובי הרחוב עם שני קני במבוק ענקיים..]
לשתות צליל של פעמונים, זה ממשי. דנדון עדין, עשוי לדמות לכוס יין פורט/בורדו ישן ומשובח.
לכן בפעמון ההפסקה בבית הספר לא היה כל עידון אלא קול גס
ללמדינו כי יש המכוונים את לבם רק כאשר מרעישים באזנם ומציקים להּ בתוכחות והטפות מוּסר
ויש המכוונים את ליבם לקול דנדון עדין בלבד
משום שיודעת אזנם ללגום
ויודעת את ההבדל בין יין משובח ובין תירוש ענבים מותסס בסוכר עכור, וטעמו דלוח
אך קובעי טעם אומרים שאין עוד שכמותו.
אני חושב שכאשר צפיתי בסרטו של לינץ' אי שם ב-1989 כמדומני, עלצתי בשיר האהוב יותר מאשר ריחמתי על הבלש/רוצח המושחת (אם אני זוכר נכון) אשר בבלי יודעין נוסע למשימתו האחרונה.
סרט מהיר צבעוני ומעורר מחשבה, אבל היה בו משהו אופראי שהטריד אותי מאוד.
יותר אהבתי אצל לינץ מבין סרטיו המוקדמים
את 'איש הפיל' ואת 'קטיפה כחולה'. וגם את 'טווין פיקס' שהיתה במידת מה לצד 'הבלש המזמר' של דניס פוטר שהוקרנה קודם לכן (בשתיהן לא צפיתי במלואן, אבל מה שראיתי היה בשעתו מרהיב ומלא השראה), שתי סדרות הטלויזיה המכוננות של המחצית השניה של שנות השמונים וראשית שנות התשעים.
יתן הקב"ה בליבך להיטיב את התקנת הנֵי, הוא חליל קנה הסוּף הסוּפִי,
אשר קולו כקולו של הלב המתגעגע
וצליליו מוסכים געגועים על הנשמה המתגעגעת לשוב אל אהובהּ הראשון
כך זה אצל הסוּפים
ובימים אלא ימי אלול על סמליותם הדוֹדִית
אין טוב ויפה מכך.
וגם בלוז כנעני טיפה אחר:
אכן, יש קירבה בקול ובשירה.
וכן, יש לי אותו, תודה. מסכים עימך לחלוטין.
איזה נוסטלגיה.
כשהייתי ילדה שרנו אותו ב'ערב מוזיקה'.
לזה כיוונתי,
לשבת על אבן מול הנוף האדיר במצפור של נגוהות
['יפה שקיעה ללב עצוב']
ולהתגעגע לעת ערב עם חלילי.
אני מניחה שיתגעגעו עימי יתר האנשים שאני מכינה להם
[כל מי שאני נפרדת ממנו השנה]
אחח.. חודש אלול!
כל האפשרויות בידי,
אך הפסיכומטרי.
הזוועה! הו הזוועה!
['לב המאפליה']
צחוק מתגלגל כזה, כמו שיצא לי, כאשר עמתת אותי עם ג'וזף קונארד
ראוי לצליל חלילו הפראי של פאן
ולכן בלי פאניקה
הפסיכומטרי אינו אלא מדד אחד
אני עשיתי את הבחינה פעם אחת בכתה י"א
מבלי להתכונן, פשוט נרשמתי והלכתי
לא הוצאתי ציון מופלא למדיי
ובכל זאת, לא ניזוקתי מדיי בהמשך
(-:
בתרגום אחר זה:
'האימה'. אני מעדיפה את זה כך.
אז ראית את 'אפוקליפסה עכשיו'?
והשאלה המאוד מתבקשת היא-
כמה קיבלת?
ככל שלומדים יותר, כך גוברת השנאה למרכז הארצי לבחינות והערכה [משו בנוסח]
כמה בכלל צריך למקצועות הומניים?
ודאי שראיתי את אפוקליפסה עכשיו
לגבי השאלה השניה, נעבור למייל
לגבי השלישית,כמדומני שמעבר לממוצע בגרות 95
לא צריך בכלל פסיכומטרי בכדי להתקבל למקצועות הומניים. כך זה לפחות היה כאשר שוחחתי השנה עם תלמידי תואר ראשון שבאו להירשם לקורסים.
אני מקווה שאני אגיע ל95..
סטלנות היתר שלי בתיכון יצרה חלוקה דיכוטומית בין המקצועות החביבים עליי [תקשורת],
לבין יתר המקצועות מבחינת הציון. תקשורת 100, כל השאר מדשדש לו איפשהו ב80 ומטה.
קיוותי למצוע מחסה תחת כנפי הפסיכומטרי.
אפוקליפסה זה אחד הסרטים הטובים שראיתי, מהרבה בחינות [הצילום מדהים בעיני, כמו השימוש בדיזולבים].
ואם יש לך את הגירסה הארוכה [3 שעות סרט] זכית לשמוע את ברנדון מקריא את ה'אנשים החלולים' של אליוט, שזה השיא בעיני,
ובכלל סצנת הפתיחה, עם the end [שבפני עצמו קשה לי לעמוד בפניו], והדימויים החזותיים המבריקים שהוא עושה שם [עם המאוורר- אליקופטר לדוג'].
סרט גאוני.
שתדע שלפני קופולה היו במאים ידועים וחשובים שניסו לעבד את הספר לסרט, בלי הצלחה.
ואני לא מבינה מה הקטע עם האי- חשיפה של ציוני פסיכומטרי! זה לא מבחני איי קיו, כמו שרבים חושבים!
מרלון ברנדו ומרטין שין בשיאם.
אני אפילו מעדיף את ברנדו כאן על פני התפקידים שעשו אותו, כלומר: 'חשמלית ושמה תשוקה' ו-'חופי הכרך' כאשר עוד היה צעיר
כיף שגילית אותו.
באשר לפסיכומטרי, מאחר שאנו שוחים בנהר האורינוקו, לפעמים, כך למדתי, מגיח פתע להק ברקודות מן המצולה, החושד בי עתים ביהרה, עתים בהתיימרות, עתים בהתנשאוּת, אין לי כח להזין את תאבונם, יש לי דברים אחרים להתעסק בהם.
אם תיזכרי, אפילו את תאריך יום ההולדת זה מקרוב, עמעמתי
סרט אנטי מלחמתי שאת מוכרחה להכיר:
Le Roi De Coeur של פיליפ דה-ברוקה
עם אלאן בייטס בתפקיד הראשי
מן הסרטים שביציאה מהם מבין הצופה מה פירוש
להיות אדם
http://en.wikipedia.org/wiki/King_of_Hearts_(1966_film)
וכן Paths of Glory (של סטנלי קובריק (1957
מאותה סיבה ממש
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%99_%D7%94%D7%AA%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%94
מעניין. נוריד.
אם לא כך הדברים, אתה צריך לעמוד על שלך [לדעתי].
חוצמזה, שאין עניין של גאווה בעובדות, אלא אם בעליהן מתיהר בהן.
תעקבי אחר השתלשלות התגובות ל'שימו לב על הנשמה'. די מעייף. אני באמת לא אוהב להעיר לאנשים על חוסר דיוקים, ובודאי לא שאנשים מייחסים לי דעות דמיוניות.
אני ממליץ לך גם על תיאופראסטוס שהזכרתי שם בין התגובות. מקריאה צמודה בספרו של הוגה אתונאי זה עולה כי המין האנושי השתנה מעט מאוד באלפיים ומשהו שנים האחרונות, אם בכלל.
כמו שכתבתי פעם לאחד המגיבים:
אני פשוט ורגיל
איני מצפה שיעריכו אותי לא יתר על המידה
ולא מתחת למידה.