עולי רגל, חוטאים וערבים

 

 

*

בשנת 1867 שנתיים לאחר תום מלחמת האזרחים האמריקאית עזב הסופר והעתונאי הצעיר, מרק טווין (שם העט של סמואל קלמנס, 1910-1835) את ארה"ב בדרכו אל ארץ הקודש על האנייה 'קווייקר סיטי" בחברתם של צליינים ותיירים נוצרים. את טווין ודאי קשה לראות כנוצרי נאמן. ספריו עתירים לעג לכנסיה ולאורחותיה. במיוחד החיבור שיכתוב בשלהי ימיו, הזר המסתורי הרואה בהיסטוריה כולו את מעשה ידי השטן, יותר מאשר יד אלהים.  עולם שטרם נגאל, ספק אם יהיה– לעולם. ספר שכמו מנבא את הרצח הפאן-אנושי המתחדש של מלחמת העולם הראשונה, שתפרוץ ככלות ארבע שנים. אך כאן עדיין מדובר בעתונאי צעיר, כבן 32, המפרסם רשימות מארץ הקודש בעתון "דיילי אלטה קליפורניה", ארבעים ומשהו שנים לפני כן. הטורים האלה קובצו יחדיו בשנת 1869 בספר:The Innocents Abroad. הספרראה אור כעת בעברית בתרגום חדש של עודד פלד. ברצוני להביא כאן קטע מתוך הספר המתאר את התבוננותו של טוויין אלי ליל גלילי. קטע יפהפה בעיניי, כמי שבילה כמה וכמה לילות בחייו מסביב לכנרת בהאזנה קשובה–יפהפה ומזוכך שבעתיים, שיש בו בכדי להודיע, את מי שטרם התוודע, כי טוויין במיטבו היה יותר מאשר סופר ילדים קלאסי (האק, טום ובקי) אלא וירטואוז וקלאסיקון ספרותי לכל דבר ועניין:

*

עולי רגל, חוטאים וערבים עלו על יצועם ושקט שרר כעת במחנה. העבודה הנעשית בבדידות מכבידה עליי. מאז רשמתי את המשפטים האחרונים ישבתי חצי שעה מחוץ לאוהל. הלילה הוא הזמן הנכון לראות את הגליל. תחת כוכבי מרום מאירים ים גינוסר חף מכל כיעוּר. האגם, שפניו זרועות  השתקפויות נוצצות של מערכות כוכבים המנקדות את מימיו, מביא אותי כמעט לידי חרטה על כף שראיתי אי פעם את הבוהק הגס בגון הטיט שלהם. בהיסטוריה ובאסוציאציות שלה טמון החן שלו בעיני כול, והקסם שהן טוות מחוויר באור השמש החודר: באותן שעות איננו הולכים שבי אחריו. מחשבותינו תועות ללא הרף אל טרדות היומיום ומסרבות להתעכב על דברים הנראים מעורפלים והזויים.  אך בחלוף היום אפילו לנפש האדישה ביותר אין ברֵרה אלא להכנע להשפעה החלומית של אור כוכבים שלֵו זה.  המסורות העתיקות של המקום מתגנבות אל זכרונותיה, רודפות אותו בהזיותיה, ודמיונה עוטף את כל הצלילים והמראות באדרת על-טבעית.  ברחש הגלים המלחכים את החוף היא שומעת טבילת משוטי רפאים במים; בקולות הליל החשאיים—את ניגון הרוחות. באיוושת הרוח הקלה—משק כנפיים סמויות מן העין. ספינות רפאים שטות בים, מֵתֵי אלפיים שנה קמים מקבריהם,קינת רוח הלילה מקימה לתחייה שירים נשכחים מימי קדם.

   באור הכוכבים אין לגליל גבולות חוץ מחוג השמים רחב הידיים, ואז הוא שב ונעשה זירת התרחשות של מאורעות גדולים; ערש לידתה של דת אשר בכוחה להציל את העולם; כר פעולה למושיע הנעלה שנועד לעמוד על במותיו ולהכריז את תורתו. אך לאור היום אתה אומר לעצמך:

למי מצלצלים הפעמונים היום  באיי הים הרחוקים ובפינות נידחות של יבשות על פני כדור הארץ הענק?  האם למעשים שנעשו ולדברים שנאמרו בחלקת ארץ זעירה זו של סלעים וחול לפני אלף ושמונה מאות שנה?

לא תוכל להבין זאת אלא כאשר יירד הלילה, יסתיר את הסתירות כולן ויברא בימה ראויה לעלילה נשגבת כל-כך.

[מארק טוויין, מסע תענוגות בארץ הקודש, תרגם מאנגלית: עודד פלד, הוצאת מחברות לספרות: אור יהודה 2009, עמ' 59-58]

 *

   בקריאה איטית וקשובה ניתן לשמוע את רחש האדווה מרוחק, קצף הגלים, מוסיקה שמיימית שמנגנים בבואות הכוכבים על המים, כמו היו להקות דגי-מרום. כלעומתם ניתן לשמוע את סירות הדייגים העוזבות בדמי-ליל את קו החוף בימה של טבריה, ואינן יודעות לאיזה שלל הן מייחלות.

   יותר מכך, לא ברור האם הליל המיתי המחבר-מאחד, אכן מעיד לתפישת טוויין על התגלותם הנצחית- המתמדת של סיפורי הברית החדשה על הנסים שחולל ישוע מסביב לכנרת ועל הדברים שדרש בנאומו על ההר, או שמא טוויין כותב את הדברים כפי שקוראי העיתון שלו ייאותו לקראם, ולמעשה כוונתו מוסבת למקום אחר– אל ברית שמים וארץ, אל שני המקצבים, שני המודוסים, האחד, של חיי האנוש החולפים- מהבהבים מהר מדיי, והשני- של החיים בצל הקוסמוס הפלאי, בברית הטבע, החיים במחיצת הרים קדמונים, אגם המשקף את מערכות הכוכבים, המבטאות כמדומה סדר נעלם השורר מעל ומעבר, ואשר אף שהאדם יודע כי גם אלה הם בני-חלוף, עדיין הקצב המואט מאוד של כליונם, נדמה לו מפרספקטיבה של ימיו המועטים, כעין נצח,  כעין התגלות, חווייה של מקומו-השתתפותו  בסדר מטפיסי נעלם. יכול האדם שתחושות אלו גואות בו לאמץ אל ליבו את הנאמר בכתבי הקודש של דתו, את המיתוס ואת המיסתורין שבאמונה. אפשר גם כי גם בפרוס הליל 'המסתיר את הסתירות כולן' ימשיך לעמוד, קטן ואנושי, בצל מערכות הכוכבים שמעליו, ויחוש כי הוא משתתף, בא בברית, שבמשהו שהוא מעל ומעבר לחייו החולפים. תחושת- הנצח הזו, ההתעלוּת לוּ לרגע, גם בה יש אופן פשוט ונהיר של חיי האדם.  

 

  

 

 

 

וגם  אל רשימות קודמות שלי: על לבנה ירקרקה המשתקפת בכנרת כאן, ועל גוף מהלל שמים דרך אדמה (וינסנט ון גוך ושלום גד) כאן

 

בתמונה למעלה: דייגים בכנרת, צלם אנונימי.

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז