
*
בשנת 1867 שנתיים לאחר תום מלחמת האזרחים האמריקאית עזב הסופר והעתונאי הצעיר, מרק טווין (שם העט של סמואל קלמנס, 1910-1835) את ארה"ב בדרכו אל ארץ הקודש על האנייה 'קווייקר סיטי" בחברתם של צליינים ותיירים נוצרים. את טווין ודאי קשה לראות כנוצרי נאמן. ספריו עתירים לעג לכנסיה ולאורחותיה. במיוחד החיבור שיכתוב בשלהי ימיו, הזר המסתורי הרואה בהיסטוריה כולו את מעשה ידי השטן, יותר מאשר יד אלהים. עולם שטרם נגאל, ספק אם יהיה– לעולם. ספר שכמו מנבא את הרצח הפאן-אנושי המתחדש של מלחמת העולם הראשונה, שתפרוץ ככלות ארבע שנים. אך כאן עדיין מדובר בעתונאי צעיר, כבן 32, המפרסם רשימות מארץ הקודש בעתון "דיילי אלטה קליפורניה", ארבעים ומשהו שנים לפני כן. הטורים האלה קובצו יחדיו בשנת 1869 בספר:The Innocents Abroad. הספרראה אור כעת בעברית בתרגום חדש של עודד פלד. ברצוני להביא כאן קטע מתוך הספר המתאר את התבוננותו של טוויין אלי ליל גלילי. קטע יפהפה בעיניי, כמי שבילה כמה וכמה לילות בחייו מסביב לכנרת בהאזנה קשובה–יפהפה ומזוכך שבעתיים, שיש בו בכדי להודיע, את מי שטרם התוודע, כי טוויין במיטבו היה יותר מאשר סופר ילדים קלאסי (האק, טום ובקי) אלא וירטואוז וקלאסיקון ספרותי לכל דבר ועניין:
*
עולי רגל, חוטאים וערבים עלו על יצועם ושקט שרר כעת במחנה. העבודה הנעשית בבדידות מכבידה עליי. מאז רשמתי את המשפטים האחרונים ישבתי חצי שעה מחוץ לאוהל. הלילה הוא הזמן הנכון לראות את הגליל. תחת כוכבי מרום מאירים ים גינוסר חף מכל כיעוּר. האגם, שפניו זרועות השתקפויות נוצצות של מערכות כוכבים המנקדות את מימיו, מביא אותי כמעט לידי חרטה על כף שראיתי אי פעם את הבוהק הגס בגון הטיט שלהם. בהיסטוריה ובאסוציאציות שלה טמון החן שלו בעיני כול, והקסם שהן טוות מחוויר באור השמש החודר: באותן שעות איננו הולכים שבי אחריו. מחשבותינו תועות ללא הרף אל טרדות היומיום ומסרבות להתעכב על דברים הנראים מעורפלים והזויים. אך בחלוף היום אפילו לנפש האדישה ביותר אין ברֵרה אלא להכנע להשפעה החלומית של אור כוכבים שלֵו זה. המסורות העתיקות של המקום מתגנבות אל זכרונותיה, רודפות אותו בהזיותיה, ודמיונה עוטף את כל הצלילים והמראות באדרת על-טבעית. ברחש הגלים המלחכים את החוף היא שומעת טבילת משוטי רפאים במים; בקולות הליל החשאיים—את ניגון הרוחות. באיוושת הרוח הקלה—משק כנפיים סמויות מן העין. ספינות רפאים שטות בים, מֵתֵי אלפיים שנה קמים מקבריהם,קינת רוח הלילה מקימה לתחייה שירים נשכחים מימי קדם.
באור הכוכבים אין לגליל גבולות חוץ מחוג השמים רחב הידיים, ואז הוא שב ונעשה זירת התרחשות של מאורעות גדולים; ערש לידתה של דת אשר בכוחה להציל את העולם; כר פעולה למושיע הנעלה שנועד לעמוד על במותיו ולהכריז את תורתו. אך לאור היום אתה אומר לעצמך:
למי מצלצלים הפעמונים היום באיי הים הרחוקים ובפינות נידחות של יבשות על פני כדור הארץ הענק? האם למעשים שנעשו ולדברים שנאמרו בחלקת ארץ זעירה זו של סלעים וחול לפני אלף ושמונה מאות שנה?
לא תוכל להבין זאת אלא כאשר יירד הלילה, יסתיר את הסתירות כולן ויברא בימה ראויה לעלילה נשגבת כל-כך.
[מארק טוויין, מסע תענוגות בארץ הקודש, תרגם מאנגלית: עודד פלד, הוצאת מחברות לספרות: אור יהודה 2009, עמ' 59-58]
*
בקריאה איטית וקשובה ניתן לשמוע את רחש האדווה מרוחק, קצף הגלים, מוסיקה שמיימית שמנגנים בבואות הכוכבים על המים, כמו היו להקות דגי-מרום. כלעומתם ניתן לשמוע את סירות הדייגים העוזבות בדמי-ליל את קו החוף בימה של טבריה, ואינן יודעות לאיזה שלל הן מייחלות.
יותר מכך, לא ברור האם הליל המיתי המחבר-מאחד, אכן מעיד לתפישת טוויין על התגלותם הנצחית- המתמדת של סיפורי הברית החדשה על הנסים שחולל ישוע מסביב לכנרת ועל הדברים שדרש בנאומו על ההר, או שמא טוויין כותב את הדברים כפי שקוראי העיתון שלו ייאותו לקראם, ולמעשה כוונתו מוסבת למקום אחר– אל ברית שמים וארץ, אל שני המקצבים, שני המודוסים, האחד, של חיי האנוש החולפים- מהבהבים מהר מדיי, והשני- של החיים בצל הקוסמוס הפלאי, בברית הטבע, החיים במחיצת הרים קדמונים, אגם המשקף את מערכות הכוכבים, המבטאות כמדומה סדר נעלם השורר מעל ומעבר, ואשר אף שהאדם יודע כי גם אלה הם בני-חלוף, עדיין הקצב המואט מאוד של כליונם, נדמה לו מפרספקטיבה של ימיו המועטים, כעין נצח, כעין התגלות, חווייה של מקומו-השתתפותו בסדר מטפיסי נעלם. יכול האדם שתחושות אלו גואות בו לאמץ אל ליבו את הנאמר בכתבי הקודש של דתו, את המיתוס ואת המיסתורין שבאמונה. אפשר גם כי גם בפרוס הליל 'המסתיר את הסתירות כולן' ימשיך לעמוד, קטן ואנושי, בצל מערכות הכוכבים שמעליו, ויחוש כי הוא משתתף, בא בברית, שבמשהו שהוא מעל ומעבר לחייו החולפים. תחושת- הנצח הזו, ההתעלוּת לוּ לרגע, גם בה יש אופן פשוט ונהיר של חיי האדם.
וגם אל רשימות קודמות שלי: על לבנה ירקרקה המשתקפת בכנרת כאן, ועל גוף מהלל שמים דרך אדמה (וינסנט ון גוך ושלום גד) כאן
בתמונה למעלה: דייגים בכנרת, צלם אנונימי.
© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז
אני צופה בכינרת יום יום, בגליל של הערבים החוטאים וכולי וכולי…
בדיוק שבוע שעבר מישהו בגינת השעשועים הזכיר את הדיווח של מרק טווין בתור "הוכחה" שהגליל חשוב.
נו טוב, אפשר להתנחם בסיפורי סבתא, אבל בפועל אין פה הרבה.
טוב לפגוש באמצעיתו של יום רשימה מעוררת ושני שירים נפלאים שכאלה. ומירון ח' איזקסון [בן מחזורי באוניברסיטה, למען הגילוי ההוא שמרבים לדבר בו] הוא, לעניות טעמי, משורר מיוחד.
באמת כאשר כתבתי חשבתי על המדור 'הגליל' באתר שלך ועל היבניאלים באשר הם…
גם טוויין מבחין בין תודעת היום שכולה טרדות יום יום, סלעים וחול בגון טיט ובאין האפשרויות המטפיסיות ואולי גם הדתיות העולות מתוך אותם נופים עצמם בעת ליל
וגם: לעולם שונה האידיאליזציה שעושה בראשו התייר מחייו הקונקרטיים של הדייר
ובכל זאת, יש משהו בהימצאות בטבע תחת מערכות הכוכבים הנשקפות מעל, באין אור חשמלי, המציב לנגד עיני הכרת של האדם את היותו אזרח היקום, יותר מאשר בן משפחה, בן עם, אזרח מדינה, איש פוליטי וכיו"ב
איך כתב מאיר אריאל ב"ארול":
כל מיני מראות, קולות ולחשים
…פרטו עליו כמו היה אורגן חשמל
הוא מתמגנט בחשכה למקום שם יש כאילו
למחרת שוב אחריו החיפושים התחילו…
תודה מקרב. דומני כי רק אתמול שוחחנו על ויאט
ולמען הגילוי ההוא, שהזכרת (לא הייתי מעלה זאת על כתב אחרת), סעדתי עם אלי מגן אי-אלו מספר סעודות משפחתיות בימי חיי,באיזו סיטואציה משפחתית מורכבת, על אף שאיננו קרובי משפחה. אני זוכר את אביו לטובה מימי ילדותי.
אצל נטלי מסיקה (בת כבוד של הגליל אסלית) על הנצרות. פה ממש, ב"ים גינוסר" זה ערש התרבות הנוצרית והחיכוך עם החומרים שממשיכים, מה לעשות, לשפוך דם עד היום. ממש על הרכסים האלה לידי כל נקודות הציון החשובות בחיי ישו, וסמוך לכאן מגידו וכולי וכולי.
ואתה מסתכל על המקום, ואין בו כלום בעצם, רק מה שטוענים עליו. אבל כאילו הטראומה היתה קשה מידי כדי לחזור אליה ולבדוק מה קרה, ועכשיו זה נלחץ החוצה בכוח. חשבתי על זה שבעצם במקום סיפורי המעשיות (היפים והחשובים) מדובר במציאות פוליטית, כניראה די דומה למה שאנחנו חווים עכשיו, שהולידה עוול וקומבינות והפכה ל"סיפור קונספירציה" שהוא לידת הנצרות.
ואולי במקום הסיפורים היפים, צריך לפרוט את זה לפרוטות של חוק ומשפט ומשטרה ולעשות אחרת.
אבל זה כניראה בהשפעת האדים החמים העולים מן הכנרת, חם פה כל כך שאי אפשר לחשוב בכלל.
לכאנשים ינטשו את הדעה לפיה הסיפור הלאומי/דתי ואפילו משפחתי שהם אוחזים בו הוא אמת אבסולוטית ומוחלטת, אין בלתה, וכאשר תוכלנה האמיתות השונות לחיות זו לצד זו כגירסות שונות, אמיתות חלקיות, המשתתפות באמת המצויה מעל ומעבר
אפשר כי יחול שינוי לא סביב לכנרת הרותחת בלבד
אלא בכל חלקי הכוכב הכחול הזה, שאנו עוברים-חולפים בו
זה באופן כללי.
בקונקרטי יש לנו את מושג הצדק המיישב. לא פשוט, אבל כניראה עדיין חיוני, שמעתי אמנם שהמשיח הגיע בבלוג אחר פה ברשימות אבל אני בספק לאור מצב הכבישים בגליל :))
אני חושבת שהישראלים מתעוררים מאיזו שינה עילפון בקשר למוצא הנצרות, שהיא בעצם ערש התרבות שאליה כולנו נושאים עיננו אך היא מיוסדת על ההנחה שאנחנו ממש לא בסדר, בלשון המעטה. בית המשפט העליון, וגם בתי הספר, מציגים את התיזה הנוצרית כולה כאנטישמיות, למשל שהנצרות היא הברית החדשה (ישראל החדשה בעצמ), הרי זה בבסיס הנצרות ואין בלתו. יש פה איזו מורסה שאצלנו לפחות, בחינוך שאני קיבלתי ורואה סביבי, מנסים לעקוף בצורה לא הגונה, בפרט למעשה שזה חינוך חילוני, אז מה הבעיה לדון בזה בצורה ישירה.
מהפרשנות הממלכתית עולה כאילו יש נצרות לא אנטישמיות, כלומר כזו שאינה "ברית חדשה" ויש כמה אנטישמים שחושבים שהיהדות לא בסדר, ונגדם צריך להלחם. זה לא בדיוק כך הרי.
מכל מקום, בעידננו שום דבר לא נשאר בסוף בארון, אז נחכה לאאוטינג :))של הדיון המעניין הזה.
לא ממש הבנתי את הסיפא של התגובה הקודמת.
הבעיה אינה חינוך, אלא לפני הכל הבעיה העתיקה לפיה אנשים נהדרים וגם אנשים מושחתים נמצאים בכל ממסד שהוא. כל חינוך לפי דוקטרינה של דת ו/או חוק הוא בסופו של דבר האופן שבו אנשים בוחרים להפיץ את אידיאלוגיה/עולם רעיוני/דת וכיו"ב
באותה מידה שישנם נוצרים הרואים ביהודים סוג של סיטרא אחרא, ישנם נוצרים יוניטרנים הרואים בישו רב-מייסד בלבד, ולא כריסטוס (כח אלהי)
וישנם מנוניטים הידועים בפצפיזם שלהם
תופעות דומות ניתן גם למצוא ביהדות באסלאם ובדתות אחרות.
הבעיה נעוצה בכך שהדתות השונות רואות בעצמן אמת אבסולוטית, דבר האל הבלעדי המתגלה לגדול הנביאים ו/או למשיח. כאן מתחילה הדרת אוכלוסיות, מלחמות דת וגם הצדקת מעשי רצח. דבר נתעב מאוד בעיניי.
זהו ככלות הכל, חלק בלתי מבוטל מסיפורה של ההיסטוריה האנושית.
רק הוספתי לתיאור שלך שהנצרות באופן בסיסי מיוסדת על שלילת היהדות. מה שמוסיף לדברים שאמרת על כל ממסד דתי את הבעיה המיוחדת שנמצאת לדעתי קצת בארון, וזו רק דעתי.
כלומר, בעוד שהמתח בין האסלאם ליהדות הוא שאלה של "מי יותר צודק", הרי בין היהדות לנצרות אין פשרה פר הגדרה ולא יכולה להיות וזו נקודה שנוהגים לטאטא. גם אם יש כיתות כאלה ואחרות במסגרת הרחבה של "הנצרות" הרי באופן הרחב והגורף ביותר נצרות מוגדרת כאמונה בישו, וישו היה יהודי שיצא נגד היהדות (בת זמנו או בכלל, זו שאלה אחרת),
מילא תום ובקי, אבל על האק אי אפשר להגיד בשום נסיבות "רק".
השמיים מספרים כבוד אל
ממעמקים קראתיך ה'
ונגינת הצופה במגדל
http://video.google.com/videosearch?oe=UTF-8&sourceid=navclient&gfns=1&q=ave+maria+stella&um=1&ie=UTF-8&ei=WoCSSrCEGtWe_Abq6pmvAg&sa=X&oi=video_result_group&ct=title&resnum=4#q=bach+cantata+140&emb=0
צודקת. על כן, ציינתי את האק ראשון (שכחתי את ג'ים).
ישו או ישוע הוא הריי יהושע בעגתם של של בני הגליל, כך שיש להניח כי שמו היה יהושע בן יוסף
אבל יש לזכור, כי החל בועידת ניכיאה, באם אני זוכר, נכון הועלה הגלילי למדרגת כריסטוס, בן אלהים וחלק מן השלוש, כלומר אלהות שהתגלמה בבשר (אינקורנציה). גם השופט חיים כהן וגם החוקר דוד פלוסר, האחרון בעל שם עולמי, עמדו על זיקתו של ישו ההיסטורי לקיום המצוות, וניכר כי עיקר המרד שלו היתה מחאה על שחיתות הממסד הדתי כהני-צדוקי בירושלים, ועל הפרושים שגיבו את מכירת הכהונה הגדולה בכסף למרבה במחיר. כומר אחד סיפר לי פעם על כך שבלימודיו הקתוליים הוא הוכשר דווקא על כך שישו הקונקרטי שולי לגמריי, ויותר מן האינקורנציה
הוא חונך על כריסטוס כאלהות לכל דבר ועניין.
ראשיתה של הפרישה מן היהדות הפרושית התבצע בימי פאולוס, במיוחד כאשר ברית המלה הפך למלת הלב.בנצרות של כריסטוס, כפי שהתפתחה אחר-כך הקתוליות המערבית והמזרחית-ביזנטינית ישנן השפעות מהותיות של פאגניות יוונית- הליניסטית, הרמטיקה, גנוסיס וגם מיתראיזם (פולחן אזוטרי שמקורו באראן)
אכן מרים המגדלית…
מעניין הוא כי במרחק לא גדול ממגדל
למרגלות הר הארבל
ניצב ציונו של הנביא שועייב (יתרו)
הציון המקודש לבני העדה הדרוזית
בהמשך מצוי ההר, ממנו נשא ישו לאמונת הנוצרים את הדרשה על ההר
כל אלה לאורך החוף המערבי של הכנרת
נוכח פני מזרח
שועי אפשר לדון בזה ולא לסיים לעולם. ההסבר שלך הוא "ביקורת המקרא" לעומת המיתוס שכוחו קבוע והתקבע. ההסטוריה של תולדות הנצרות במשקפיים מדעיות לא עומדת מול ה"סיפור" שהוא בסיסי ופשוט יותר. אגב גם אצלנו ביקורת המקרא לא משנה כלום מכוחם של המיתוסים המכוננים, גם אם תוכיח באותות ומופתים …וכולי.
בסיסית הסיפור הוא שבן האלוהים נמכר ונבגד ונצלב על ידי אחיו היהודים כי הוא בא להוכיח אותם ולהושיע אותם וכל השאר עם פאולוס וכולי, את זה לא כולם יודעים וזה מבחינתם תורה שבע"פ.
ולכן הנצרות היא בעיקרה "הברית החדשה" ואידך זיל גמור לגבי הברית הלא חדשה.
אלה דברים טריוויאלים אבל נידמה לי שכאשר מלמדים ילדים ישראלים חמודים מה זה נצרות ומה זה אנטישמיות, יש קצת ספינים על העובדות, וכאשר מתבגרים ונוסעים לחו"ל ונפגשים עם המציאות, נוצר רקע פסיכולוגי קשה לטראומה ופרנויה.
מכל מקום, חזרה לנופי הגליל ובעיקר דרום הכינרת, המקום רווי הסטוריה דתית עד להתפקע, אבל כאילו אין קשר בין מה שהיה לבין ההווה, לדעתי היתה התחממות גלובלית פה במיוחד 🙂 ששינתה את פני המקום.
עוזב את העניין התיאולוגי- נוצרי.
איריס, מה לעשות שבחולפי בואכה צפת מעט לפני כחל, על דרך הצופה על פסגת הארבל
איני יכול שלא לחשוב על קרב קרני חיטין 1187
שהכריע את גורל האזור לשנים ארוכות
זה לא כפראזה, זה חזק ממני
אפילו לאור יום איני יכול לראות את המישור שעל פסגת הארבל כמות שהוא, מישור צחיח
של חול וסלע.
ואני מודה, בתקופה זו השנה, סביבות הכנרת, וגם סביבות ים המלח בוערות כאש תנור
שעה בחוץ והמח מבעבע.
וגם לאיריס על הפינג-פונג המרתק. מה שתמיד ריתק אותי כבת עירו של המושיע המפורסם (ועם כל הצניעות) הוא הפער הבלתי נתפס בין הנוף הבלתי מתיימר של הגליל התחתון לבין האופן שבו הוא הצטייר בעיני אמני הרנסנס
לרנסאנסיים ועוד לקודמיהם (מאז ראשית המאה החמש עשרה) היתה פעמים רבות הנטייה לצייר בצלמם ודמותם, למשל ציוריו התנכיים של אל-גרקו
בהם לבושים גיבורי חייל מקראיים בבגדי פרשים של המאה השש עשרה (אפשר לראות בזה סוג של אנאכרוניזם פרוע); לא ייפלא אפוא היאך הפכה העיר הגלילית לעיר צפון איטלקית בנויה ומטופחת
הזכיר לי שיחה שעשיתי פעם בקו אוטובוס מתפת למרכז עם חסיד ברסלב חרדי אדוק,ובו תיאר לי היאך אבותינו הקדושים התנאים, הילכו בארץ הקודש חבושי שטריימל ולבושי חלוקי שבת
ואילו כמה אני ושכמותי במלבושיהם (טי-שירט, מכנסי כותנב רגילים) יצאנו מכלל מסורת ישראל סבא (כך ממש)
ולכן אני אומרת: נחזור כולנו ללבוש שמלות כותנה וג'לביות ויפה שעה אחת קודם (-:
ולגבי אמנות הרנסס – זה לא רק הלבוש והנוף זה גם הפנים והדמויות. לישוע יש תמיד עיניים כחולות ולמריה פנים בהירות ושער בלונדיני ארוך (לפעמים). אגב בכנסיית הבשורה בנצרת יש ציורים של מריה והתינוק מעשרות מקומות בעולם – שם הם מתוארים בכל מיני וריאציות החל מוריאציה אפריקאית עד סקנדינבית. מקסים ומעורר מחשבה (האם ערעור דמותו המקובעת של המושיע הוא צעד לעבר מונותאיזם אברקסטי ונטול מסיכה קבועה? אולי.)
הזכרת לי כי לפני כמה שנים בחברה בין לאומית למחקר כלכלות המזרח התיכון שעבדתי בה, אמרה לי עמיתה לעבודה (יהודיה בריטית) אחרי שצפתה בסרט אנימציה של חברת ההפקות של ספילברג שתיאר את סיפור יציאת מצריים, שהיא לא מצליחה להבין, מדוע האנימטורים ציירו את בני ישראל שחומי עור ושחורי עין, שעה שברור לכל שמדובר היה בבהירי עור וכחולי עין… טוב, לאחר הלם קל, הייתי צריך לגלגל עימה איזו שיחה על שורשיו המסופוטמיים של עם ישראל (אור כשדים-חרן- כנען- מצרים), על כך שאיו מדובר בעם הודו-אראני קדום
מה שלא כל-כך עזר, היא היתה שרויה בהשתוממות גמורה, כאילו הדברים זה עתה התחדשו לה זה עתה
הייתי מביא את הסיפור כנספח לשלישיה שפרסמת שלשום באתר שלך (לא באמת, אבל זה חלק מהצד היהודי של הסיפור, ותסבוכת ראייתם של היהודים את עצמם).
ואגב, גלביות בשמחה.