Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for ספטמבר, 2009

שועי רז

*

רוּחָ הַסְּתַו קָרִיר

בָּהִיר יְרֵחַ הַסְּתַו

עָלִים שֶנָּשְרוּ נִקְבָּצִים וְשוּב מִתְפָּזְּרִים

עוֹרֵב שֶנִּרְדַּם חוֹזֶר וּמַרְעִיד כְּנָפָיו

חוֹשֵב עָלַיִיךְ, אֶרְאֶה אוֹתָךְ, מִי יוֹדֶעַ מָתֶי

בַּזְּמַן הַזֶּה, בַּלַּיְלַה הַזֶּה, קָשֶה לִהְיוֹת מְאֹהָב

[לי באי, 'שלוש,חמש שבע מלים', בתוך: 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם: דן דאור, הוצאת חרגול: תל-אביב 2001, שיר 52, עמ' 79]

*

   איש לא יודע האם המסע הסתוי הולך אל הפנים מן החוץ או מן החוץ אל הפנים, נעצר היכן שהוא על אם הדרך, או עוד ממשיך לסבוב, כמו תקליט ויניל ישן, שמחט יהלומית חורָצתו בָּשֶקֶט. כל הזמן קול פנימי אומר לך ללכת מערבהּ אל תוך האובך הסגול, אבל משום מה אתה מרחיק עוד מזרחהּ אל המקום ממנוּ מתפזרים רסיסי האור משים את עצמך להתחמק מגורלך. מבולבל, אפל, אובד דרך, מעמיד פנים שאתה יודע בדיוק מה שאתה עושה.

   בחורף התפרנסת מלהיות קנגורו. יכולת להתרגל לכך. עבדת בתיירות בשמורה באוסטרליה. התחפשת לקנגורו ודילגת, כמה דילגת, מבוקר עד ערב, תמורת שכר הוגן להנאת התיירים. בכדי שיאמינו שיש עוד דבר כזה קנגורו. לפעמים, כל כך הזדהית עם הקנגורו הקופץ שבך, עד ששכחת כי למעשה אתה אדם. יכולת להישאר כך קנגורו, לפחות לזמן- מה, קופץ ומדלג מדלג וקופץ, אלא שגילית שבשמורה ישנם גם כלבי דינגו, אשר חוששים פחות מקנגורו מאשר מבני אדם. 

   באביב שהית בקרקס. עבדת כליצן-מתלמד. מתעקש להתייחס אל זה כמנזר זן. כאילו דווקא שם, מכל המקומות שבעולם, תגיע לסאטורי (Satori) המקווה שלך.המשכת לנדוד לאחר שהרגשת כי הצחוק בך אינו נובע מן הפנים. אתה עדיין מהורהר מדיי ונוטה להתעטף באדרת של קדרוּת שקופה, טווּית עננים. לא הכל רואים אותה, אבל קשה מאוד לכסותהּ ממי שמכיר אדרות כאלה ועוד יותר מאלוּ שנגעת בליבן/ם. 

    אחר-כך שמעת על עיירת הצללים. למעשה לא שמעת עליה מפי איש. היא נבעה אליך כשמועה טובה מתוך שירו של משורר סיני קדמון, לי באי (762-701), שלוש, חמש, שבע מלים. אומרים שהיא אינה קיימת באמת. אומרים שמי שמהלך ברחובותיה מצליח להבין נכוחה מדוע הינו רק אפשרות של קיוּם יותר מאשר קיוּם ממש. יותר קל לחשוב עליה, על זו הרחוקה עכשיו, אתה חושב, כאשר אתה רק אפשרוּת של קיוּם, יותר מאשר כאשר אתה קיוּם ממש. אתה חושב עליה כקיימת. אתה אינך אלא הדברים שאתה נזהר לזכור. נזהר לשבור, נזהר לפגום, מהיר לספרם בכדי לזכרם. הדברים נושאים אותך בתוכם כאפשרוּת קיוּם.  

   בלילה ראית בחלומך הופעה בפונדק דרכים. זמר תלוי בתוך גופו שלו, כמו בובת-חוטים שיש לה מפעיל בלתי מיומן; שר בקול מלא חיים, שדומה כאילו לא מתוכו הוא נובע. לצידו זוגתוֹ, העדינה השברירית, שיר חיזור של צרצר עייף- תשוש לנמלה, שלא תיתן לו לגווע בחורף בחוץ ('הוא לא יודע לשמור על עצמו' נאמר להּ, על ידי קרובת משפחה, ערב חתונתם). פתאום הפכת לעורב ההוא מן השיר של לי באי, שב ומרעיד את כנפיך תוך כדי השינה לפי הקצב של השיר, עיירת הצללים אט אט אופפת אותך בענן של אי ידיעה. הרכבת יוצאת ב-8:00.  

   אתה מגיע ברגע האחרון. מטפס לקרון סהרורי, לא ער די הצורך, כמו ציפור שחורה יחידה שאיחרה לצאת למסע הסתו. מתיישב במקום הפנוי היחיד בקרון. ליד ילדה, מול הוריה השותקים. הם מכבדים אותך בקפה טרי של בוקר, אפילו שאתה זר. אתה לא בטוח שאתה ער, אבל יודע בביטחון שזוהי הדרך המעולה ביותר לדעת שאתה כן. אתה מספר להם על חוויותיך מהחורף בו בילית באוסטרליה מחופש לקנגרוּ. זה מאוד משעשע אותם. במיוחד את הילדה. משום מה הצחוק החם שלהם נותן לך הרגשה שאתה אכן קיים. הוא מקנה לך סוג של נוכחות, זה גורם לך לחשוב על זו שרחוקה ממך כל-כך, אתה מגלגל במחשבות את שירו של לי באי מסופו לתחילתו, ואייכשהו מצליח לראות את כל הפרטים שהוא כולל דרך חלון הרכבת. אולי אנו רואים את מה שאנו מתאווים לראות (מה מסתתר תמיד מעבר לאופק מבטינו?). אפשר שבחורף הזה תעבוד בתור דב פנדה בשמורת טבע בהרים של סין, מי יודע. אולי תתרגל ללעוס קני חזרן בסבך. איי, זה יכול להחזיק אולי שבוע, אתה תמיד תתגעגע מדי לבני האדם.  

 

© 2009 שוֹעי רז

                                             

Read Full Post »

  

  

  

  

אם יוצא הוא משם ואם מהלך הוא שלשה ימים לעבר המזרח, מוצא האדם עצמו בדיוֹמִירה, עיר אשר לה שישים כיפות של כסף, פסלי-ארד של כל האלילים, רחובות מרוצפים בבדיל, תיאטרון-זכוכית ותרנגול-זהב הקורא בכל בוקר מעל למגדל. את שכיות- החמדה האלה כבר ידע הנוסע יען כי ראה אותן בערים אחרות. אולם סגולתה של עיר זו היא בכך שמי שמגיע אליה בערב של ספטמבר, כאשר הימים הולכים ומתקצרים והפנסים הססגוניים נדלקים בבת אחת על דלתות בתי הטיגון, ומעל גזוזטרא קורא קול של אישה: הוֹ! אז פושטת בו קנאה בכל אלה שחושבים עכשיוו שכבר בילו בחייהם ערב כזה, ושהיו מאושרים בּוֹ.

[איטלו קאלווינו, 'ערים וזיכרון. 1.', הערים הסמויות מעין, מהדורת תרגום גאיו שילוני, ספרית הפועלים 1982, עמ' 14]

 

1

 

-אנחנו לא יכולים להפיץ זאת לתייר הישראלי. הם לא יקנו את החבילה. אין בדיומירה מזנון חופשי כמו בקלאב הוטל לוטראקי, ואין הפעלות של קלאב מד. בבנגקוק ישנן נשים רבות וגם תרנגולי זהב. הם יעדיפו בנגקוק. מבחינת 'הכל כלול' הם ילכו לאנטליה.

 -לא הבנת. זה לא מדור פרסומי, זה ספר של קאלוינו. זו עיר לא קיימת.

-מה פירוש עיר לא קיימת. הערים ברשימות שלך אף פעם לא קיימות. פריס, אדינבורו, דבלין, טולדו, פראג, טשקנט, אלכסנדריה, טימבוקטו, לימה, אנקורג', ירושלים אינן ממשיות. התיירים קוראים את המדריכים ומלמדים את תודעתם להתבונן על הערים שאינן אלא תלי אפר. אשליה מועצמת באמצעות דגמי קרטון. סיפורים על קרבות רצחניים, תככים והקמת מונומנטים לזכר הנופלים. חושך על פני תהום.   

-אנחנו חייבים להסכים לפחות על ירושלים. יותר מדיי אנשים נטבחו בה לאורך ההיסטוריה מכדי לעמעם את קיומהּ. מלבד זאת, אין לבטל את קיומהּ של ירושלים. אף מונותאיסט לא יקנה מאיתנו חבילת תיירות יותר אם נעמעם את ירושלים. 

-מה שתגיד, אבל אתה יודע כמוני כי ירושלים קיימת רק בדמיונינו לנצח נצחים. 

 

2

 

מה זאת אומרת, שלשה ימים לעבר המזרח?  אדם שילך, מה יילך, ייסע, שלשה ימים לעבר המזרח. ייתקע במחסומי צה"ל אחר כך בצבא הירדני, אחר כך במשטרת הגבולות ההאשמית, ואחר כך בעמיתתהּ הסעודית, ודע לך, כי על פי חוק המלכותי הסעודי יהודי אינו יכול להיכנס לתחומי הממלכה.

-אתה עדיין לא מבין, מה? בתי הטיגון הם קריות המחקר הגרעיני באראן. ההלך הוא הטייס.

-אם כך, מה יהא עלינו?

-תל אביב דמיונית, ירושלים דמיונית. קיומינו מוטל בספק, בלאו הכי.

-ומהו קול האשה, אפוא?

-זוהי האזעקה המודיעה על תקיפה מן האויר, קולה הולך ומתפשט מתוך מקלטי הרדיו ופוגם ללא תקנה בשלוות ערב הסתיו.

  

-אבל שמעתי קול אישה ממש.

                                                                                                             

3

 

   כל ימות השנה קורא תרנגול הזהב, ואילו בערבים המתקצרים של ספטמבר לבדם ניתן לשמוע היאך הרקיע של דיומירה נושא קול אישה, בת קול דובבת: 'הו!' מכמיר לב, פוקח את האדם אלי אושר זמני, מושא לקנאה על שזכה לשמוע. איש אינו מתגעגע לכרוז-תרנגול, גם אם הוא תרנגול זהב. מבשר הוא על עוד יום חולין של מסחר, עבודת כפיים, זימה ושחיתות. לאנשי דיומירה ולתיירים המנקדים עם ערב סתיו את רחובותיה הסגולים, כמו היו תנועות חדשות המניעות באופן חדש ורענן את הסמטאות העתיקות המעוקלות, דמויות האותיות, קול הנשים המתרוצץ בשעת דמדומים זו הוא כעין מה שמדמה יהודי, הנמצא הרחק מכל זה, בעיבורה של עיר, נתון במקדש-מעט דמיוני, מבוך קדומים של אמונה וספק, לשמוע כאשר ליבו מוטה אל אנקת השופר בגווע יום הכיפורים, בוקעת שערי שמים ונועלת אותם בעת ובעונה אחת, ואינו יודע מה גזר דינו. רק גזר דמיונו נותר לו. הבהוב חולף של אושר, כבר נשכח מלב. 

 

4

 

  

   עומד בכובעי המשונה בין ששים כיפות לערך בבית כנסת בצפת, עיר דמיונית אף היא, אני יודע. לא תרנגולי זהב, לא רחובות של בדיל, לא תיאטרון זכוכית. ובכל זאת ימי תשרי והכל שביר, פגיע. עדיין ראש השנה, ולמשמע קול השופר דימיתי לשמוע בת קול נשית דובבת דבר מה, הברה אחת, איני יודע, אולי הוֹ, דוגמת פיוט ההושענות דחג הסוכות: 'אני והוֹ הושיעה נא'. קול נשי רחוק, כמו אם עליונה, או אהובה נצחית, הנשארת תמיד נעלמת. חשבתי על המקובל ר' אברהם הלוי ברוכים, איש צפת, שראה את השכינה בדמות אישה אצל הכותל המערבי, ועוד יותר חשבתי על היהודי האיטלקי, אשר למלין, שחזה לעדותו בעיניי בשרוֹ בשכינה דמויות אישה נאדרה למראה, לבושה שחורים ומכונפת, במהלך מסע לילי מסתורי אל בית כנסת בצפת, שאפשר כי לא היה אלא משל בלבד. איני יודע. בת קול, חשבתי בליבי, אפשר כי קול עובר הוא בעולם, וכי מוֹצָא קול זה הוא בדיומירה. ככלות הכל, סיכמתי ביני ובין עצמי, עומד אני בטבורהּ של עיר קדומה, דמיונית לא פחות.

  

 
 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, רחוב צר בצפת, שמן על בד 1942.

 

 

עוד רשימה צפתית מאוד,  כאן

 

© 2009 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

על הספר החמישית של צ'ונג לוי מאת יואב אבני, ועל הדיסק Global Village מאת שגיא סגל – שתי הפתעות מרעננות במיוחד. 

                                                       

1

 

 
 

*

זה לפני הכל סיפור אהבה: זה כמו ג'אגלינג פרוע. בכל פעם מוסיפים עוד כדור אחד וכבר לא ברור בדיוק כמה יש בסבב. הם צבעוניים והם משמחים ויש מפגן קרקסי של ספרות-פעוּלה, המעלה מדי פעם פרצי צחוק, שחומריה הם המציאות הישראלית. זאת של עוד מעט אבל גם זאת של עכשיו. זהות ישראלית, צבא, מערכת הביטחון, מדע, הריון, חמאס, אראן, טילים, עובדים זרים, תל אביב, בתי קפה, תרבות רייטינג, תרבות סלב, משפחה, אוניברסיטה, טיול בחו"ל, קב"ן. יש גם סיפור אהבה גדול. יערה וצ'ונג, אחים חורגים, לב הסיפור, שמבעבע כל הזמן מעל ומתחת לפני השטח. סיפור אהבה כתוב להפליא ונוגע. מעבר לכל התזזית והג'גלינג וההמצאות—זה לפני הכל ואחרי הכל סיפור אהבה.  

אבל גם קצת הארי פוטר:  צ'ונג לוי הוא יתום. הוריו: מהגרת עבודה לשעבר ואוהד בית"ר ירושלים נהרגו בתאונת דרכים בדרכם להסיע את האב לשירות מילואים. צ'ונג נשאר עם צללים של הוריו: אמו הכשירה אותו לעשות צלליות אמנותיות על הקיר, היא לימדה אותו על פירמידת הצרכים של אברהם מסלו.בכל אופן במקום הזמנה להוגוורטס מקבל צ'ונג לוי בעל בית קפה תל-אביבי הזמנה לשירות מילואים מיוחד ביחידה סודית והוא מעולם לא עשה צבא. יהיה רון וויזלי דתי. וגם אם ואחות בלתי מושגת, שהגיבור יהגה יום ולילה באפשרויות ובדרכים להצליח ולחסות תחת כנפיה,ויהיה כמובן גם וולדרמורט, סוליפסיסט אלא מה, הנדמה פעם לאלהים, פעם לסיטרא אחרא, ופעם למאעכר חסר מעצורים ונטול עכבות, מן הסוג שאימץ אל ליבו באופן אובססיבי מדיי ספרים על אסרטיביות ועוצמה.

 עתיר הגיגים פילוסופיים אבל לא במידה מטרידה:  יערה האחות-החורגת, האהובה הבלתי מושגת, חוקרת באוניברסיטת באר שבע את המטפיסיקה של האושר. תשובתהּ לא תהיה פילוסופית כלל ועיקר אלא דווקא אנתרופולוגית- שפתית. היא וגם צ'ונג יידרשו לפולמוס רבתי עם גדי הסוליפסיסט.במהלכו יעמתו השניים את גדי עם קוים במשנותיהם של רנה דקארט, ברוך ספינוזה ופרידריך ניטשה. צ'ונג יתלונן על סלידתו מאפלטון, אבי 'אהבה האפלטונית'. זה נעים וטוב, אבל—לעמת סוליפסטיסט, ניתן למשל, עם ספינוזה אתיקה ד', 37 שאינו מוזכר בספר. וודאי-ודאי שניתן עם משנתו של עמנואל לוינס, אשר כולה לכתחילה מהפך פילוסופי שבו 'האחר' הוא זה שמכונן את ה'אני' ולא להיפך. צ'ונג יכול גם לתעב את אפלטון על תפישתו את העולם כמתמטיקה ואת יסוד העולם בהתאמה מספרית (טימיאוס וגם פוליטיאה), שהריי יערה אהובתו מתעבת מספרים (יש לה בעייה בלימוד ועיבוד של מספרים) והפתרון שלה לבעיית אושרו של האדם תלויה בביטול המספרים והחשיבה הכמותית, כותר הספר החמישית של צ'ונג לוי יכול אף הוא לרמז לחמשת העולמות שמזכיר אפלטון בדיאלוג טימיאוס. מבחינה זו חמישית מחמש הם אחד. ואז ניתן להבין את הכותר כעולמו של צ'ונג לוי (יערה אינה מצליחה לקרוא או להבין שברים) אף על פי שהיא מייצגת כנראה לדידו את שלבי הטיפוס בפירמידה של מסלו.

שלל השפעות וגם הפתעות: אסוציאציות: קורט וונגוט, דגלאס אדאמס, דודו גבע (מגוחך ובנו של מגוחך),אתגר קרת (ספריו הראשונים ובמיוחד סיפורי קומיקס עם רותו), יגאל מוסינזון (חסמבה), צ'רלי קאופמן ומישל גונדרי (Eternal Sunshine of the Spotless Mind); דיוויד או ראסל (I Love/Heart Huckabees) וס אנדרסון; האל הארטלי (Trust); אפילו בורחס, כן בורחס, הסצנה לקראת הסוף בין צ'ונג ובין גדי הדהדה לי, משום מה, את המפגש הפטאלי בין הסיני הפלוני, יו-צון ובין אלברט, בסיום גן השבילים המתפצלים. ככל שהרהרתי בכך יותר-ויותר, גם אם המפגש בה להביע אפשרות של אלטרואיזם, יש בו משהו סתום, זה זמן רב לא קראתי רומאן ישראלי שאפשרויות הפקתו הקולנועית נראית כדאית וקורצת יותר, מחד גיסא, ומופרכת יותר, מאידך גיסא; זהו בדיוק סוד קסמו. ההליכה הוירטואוזית של הכותב בין המופרך- הנונסנסי ובין המציאותי והמיתי מרתקת למדיי. העובדה לפיה בבסיס הסיפור העמוס להתפקע הולם סיפור אהבה רגיש וקשוב, כמו לב בקופסא, מעניק לו את טעמו והופך את צ'ונג לוי למה שהוא: קומדיה רומנטית עדינה שמחה ומיוחדת, אשר על אף הפעלתניות- התזזיתית- קופצנית שלה, קשה מאוד להתעלם מן האהבה ומן הקסם הרב המדלגים בתוכה.

 

יואב אבני, החמישית של צ'ונג לוי, זמורה ביתן מוציאים לאור: תל-אביב 2009, 431 עמודים.

 

 הרשימה היפה הבאה של אבני באתר שלו הביאה אותי לקרוא את צ'ונג לוי כולו. אפשר לקרוא אותה כאן.

 

 *

2

 

 

מוסיקת עולם ואוניברסליזם מוסיקלי מגוון:  בלי להזכיר שמות, יצא לי בשנים האחרונות להאזין לכמה וכמה דיסקים של ג'זאים ישראלים ויהודים-אמריקאים, ולהוציא הפקותיו ועיבודיו המוקפדים של אבישי כהן ואלבום של ביצועים ג'זאים אוונגרדים לשירי אלכסנדר סשה ארגוב שיצא בלייבל צדיק של ג'ון זורן, תמיד חשתי כי יש שם דבר-מה טיפה מקושקש. מיעוט של קטעים טובים ממש לצד ביצועים מחודשים ג'זיים של קלאסיקות יהודיות (סוג של סטנדרטים), שלא תמיד נלווה אליהן סוג של ערך מוסף וחלקם גם סבלו מניכור לא-מועט, כאילו כבר התרגלו הנגנים לכתחילה לנגן הבה נגילה ולזכות בתשואות של קהל המורכב מחבריי הקהילה היהודית המקומית Coast to Coast. כשהקשבתי לראשונה לאלבומו החדש, השישי במספר, של שגיא סגל, מוסיקאי ישראלי ופסנתרן ג'ז (רמת גני לשעבר, הכרתיו מעט בנעוריי) המתגורר זה שנים אחדות באמסטרדם, לא ידעתי למה לצפות. העטיפה הצבעונית מאוד, המצהירה Global Village, מפנה לכתחילה אל הסוגה המתכנה מוסיקת-עולם. למעשה מדובר בתשעה קטעים מקוריים של סגל ועוד אחד, מולחנים ומעובדים לעילא ולעילא, המושפעים ממינים שונים של מקצבים וסוגות מוסיקליות מרחבי העולם, כגון: מוסיקה בלקנית, מוסיקה אירית, מוסיקה איטלקית, בלוז, מוסיקה הודית, טנגו, וואלס וכיו"ב. כבר שבועיים אני שב ומאזין לאלבום תוך כדי כתיבה והוא גדל בעיניי בכל האזנה והאזנה. אלבום אינסטרומנטלי נהדר.

מגוון יצירתי, צליל חם שופע אהבה: האלבום נע בין מגוון מקצבים וסגנונות הנובעים מארצות שונות וחבלי עולם שונים, ועם זאת, לאלבום כולו יש צליל חם מאוד, ייחודי, מנוגן להפליא. באנסמבל של סגל חברים גם וסיליס סטפאנופולוס על הקונטרבאס, מרק דה-ג'ונג על כלי הקשה, ורמקו דה- לנדמטר על חלילים וחליל צד. השילוב בין חברי האנסמבל והצליל הכללי הדהד אותי מעט לאלבומים קודמים של האנסמבל של שם טוב לוי תחנות רוח, ולאלבום מופע של האנסמבל של האקורדיוניסט תובל פטר, נינו וחצי, לפני כעשור ומחצה, של שירי נינו רוטה.  ואמנם, בין האמנים שאפשר שמשפיעים על סגל ככל שהבחנתי הנם רוטה, לוי ואסטור פיאצולה. כך, זה על כל פנים נשמע לי. מגוון התפקידים וההתפתחויות המוסיקליות יוצרים אלבום מעניין מאוד וגם מרגש מאוד. כמו בספרו של אבני ניתן לחוש בלב הפועם מתחת לכל המוסיקה, משל היה מטרונום. בקטעים כמו Little Tangoו- Waltz for Lihi החותם את האלבום ניתן לשמוע גם סוג של אהבה רומנטית ממש, הנובעת מכל תו ותו. ככלל, זהו אלבום שופע אהבת מוסיקה וכדאי מאוד להכירו.

 

לאתר המייספייס של שגיא סגל ולהאזנה ו/או רכישה של האלבום, כאן.

 

Sagi Segal. Global Village. Audio C.d, Amsterdam 2009.  

 

 

© 2009 שוֹעִי רז 

Read Full Post »

 

 

 

'דברים זולים עולים פחוֹת' (אוהד פישוף, 'מתנה לחג', מתוך: נושאי המגבעת, מי רצח את אגנטה פלסקוג?)

 

הרב פרופ' אברהם יהושע השל (1972-1907), פרופסור לתיאולוגיה יהודית וצאצא למשפחת אדמור"י האפטא (דור שישי לר' אברהם יהושע השל מהאפטא, שנתכנה: 'האוהב ישראל'), לימד לאחר בריחתו מברלין בשנת 1938, בסמינר התיאולוגי של הרבנים בניו-יורק, מוסד השייך ליהדות הקונסרבטיבית. בשנות החמישים ביקש לעלות ארצהּ. ברם, פרופ' גרשם שלום ופרופ' אפרים אלימלך אורבך מן האוניבריסיטה העברית מנעוּ את העסקתוֹ באוניברסיטאות בארץ וכך נשאר לבסוף בניו-יורק עד פטירתו. כתב כמה חיבורים תיאולוגיים יוצאי דופן, כגון: God in Search of Man; ו- Man is not Alone; חיבור גדול על הנביאים, The Prophets וביוגרפיה ייחודית על הרמב"ם. כתב גם על עם ישראל ומעמדו ועל השבת. לדידי, השל ועמנואל לוינס (1995-1906) הם החשובים והחדשנים מבין הוגי הדעות היהודיים במחצית השנייה של מאה העשרים, במיוחד באשר לרוח האוניברסלית הנושבת בכתביהם והאחריוּת לכל אדם, באשר הוא אדם, ובראותם בפני האדם האחר את עקבותיו של האין-סופי (לוינס) או צל של האלהות ושותפות דיאלוגית אלהית-אנושית בכל(השל) . בשנות השישים של המאה העשרים מחה השל והשתתף בהפגנות ובפעילויות מחאה למען שוויון האפרו-אמריקאים, צעד בחברת מרטין לותר קינג באלבאמה, וכן השמיע קול מחאה חד כנגד המעורבות האמריקאית בלחימה בויאטנם ולאוס. אני מבקש להביא דברים שאמר השל בראיון לקרל שטרן בשנת 1972 בסמוך לפטירתו על היחס לאדם ולחיי אדם של הממשל האמריקאי שהתגלה במלוא נוולותו בשנות המלחמה. אני מביא את הדברים הבאים בשלהי שנת תשס"ט כמזכרת למבצע העיוועים, 'עופרת יצוקה' שידענו השנה, אשר עקבותיו ועקבות האבח שהביא על אוכלוסיה אזרחית (פלסטינית וישראלית) רבה טרם נימחו מלב, כסוג של מחשבה לאחור, הרהור נוסף, על השיבה, המהירה מדיי, של החיים למסלולם, אצל מרכזי המסחר ואצל הערוצים המסחריים בכל ערב וערב.

 

לפני מספר שנים ב- 1965, היה בלוס אנג'לס קליפורניה, כינוס לאומי על נושא "ויאטנאם". אני הייתי אחד הדוברים נגד המלחמה בויאטנאם. דוברים אחרים היו בעד המלחמה בויאטנאם. מר Bundy, תת מזכיר המדינה במשרד החוץ האמריקני דיבר, כמובן, דבריהם של אלה אשר הגנו על המלחמה בויאטנאם נשמעו כאילו ניצחנו כבר במלחמה. נשארה רק השאלה? מי מעכיר את שלומנו, את נצחוננו בויאטנאם? אלה העיתונאים האמריקאניים, כי אתם הרי יודעים שניצחנו במלחמת ויאטנאם.

 

ש: כלומר אלה היו דבריו של מר Bundy?

 

ת: מר Bundy וידידו, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת ברקלי. אבל אחר-כך סעדנו ביחד במלון אמבאסאדור בו התרחש הרצח הטראגי של רוברט קנדי. סעודה נפלאה, היה עליך לשלם 25 דולר עבור ארוחה זו. היא הוגשה בכלי חרסינה מקסימים, כראוי לזמנים בם אנו הורגים אנשים בויאטנאם, ולאנשים ניתנה הזדמנות להפנות שאלות אל הדוברים.   

כך קרה שעל הדובר אשר הגן על מלחמת ויאטנאם היה לעמוד לפתע מול שאלה שנשאלה על ידי גברת אומללה אשר קמה ואמרה: 'איך אתה יכול להגן על המלחמה אם אתה רואה כיצד אנשים כה רבים, חפים, נהרגים בה?'

ואז קם ועמד הפרופסור המכובד הזה, ראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת קליפורניה,בברקלי, ואמר: 'גבירתי, נראה כי אינך מכירה בכך שגידול האוכלוסיה הטבעי בויאטנאם עולה במספרו על מספר האנשים הנהרגים.'

וכי זקוק אתה לדוגמה חריפה יותר של דה-הומניזציה וחוסר אנושיות?

אני רואה זאת כל יום. כל יום. והרשה לי לספר לך על מקרה שאירע לי במציאות.

אני מכיר אב אחד שהיה עסוק מאוד בעבודתו שעה שאשתו הביאה תינוק לעולם. לראשונה נתאפשר לו לראות את תינוקו כאשר הגיעו הרך הנולד ואמו הביתה מבית היולדות.סוף סוף הגיע האב ורכן מעל התינוק. האב נראה נמתפלא ומופתע. ידידיו שאלוהו 'מדוע אתה כה מופתע?' ותשובתו היתה 'אינני יכול להבין.כיצד זה מייצרים עריסה כזאת ב-20.50 דולר'.

 

השבוע נלך לקנות מתנות לחג. הצלחת המבצע הצבאי תתורגם לשורת מבצעי סוף-עונה במרכזי הקניות הגדולים. הקיץ גווע מתוך זהב וכתם. נאחל איש לרעהו שנה טובה ושלום. נקפיד על פתקי החלפה. תפוחים בדבש ולא תפוחים בדם. לעתים אני חושב כי החברה האנושית בשיאה מציעה לחיי אדם תכלית של שיטוט סופי בין מרכזים מסחריים ושדות קרב. נלבש לבן ונתחדש לשנה טובה. ידינו לא שפכו את הדם. ראש דג קטוע, אכילת רימון. תקיעת שופר. שתיקה רפה. קול ענות חלושה. 25 דולר- כלי חרסינה. 20.50 דולר עריסה.

 

 

 

 

 

בתמונה: Nikolai Dubovskoy, Silence, Oil on Canvas 1890

 

נכתב בטרם פרסום דו"ח האו"ם על מבצע עופרת יצוקה ובלא קשר ישיר אליו

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

שועי רז

1

 

שנה חלפה מאז הבלחתי הראשונה כאן ברשימות. הרשימה הראשונה שעלתה אל בימת האתר, השלישית במספר, היתה:Rush Time  בבית המרזח. היא היתה סגורה לתגובות, כמו כל רשימותיי בחודשיים הראשונים לכתיבתי פה. כך שמנעתי מעצמי איחולי הצלחה נלבבים וגם כמה מגיבים מעצבנים, שאותם הכרתי ,לא לדאוג, בהמשך הדרך. Rush Time, הצליחה,שלא במכוון, להעמיד הד לכוונותיי הכנות:

*

מדובר כאן אפוא בשורת ניגונים מדבקים, הומי אנושיות, המחברים שמיים וארץ בשמחתם, הפותחים לב ונפש, המביאים אדם לידי אבדן ומציאה של עצמו, לידי בלבול ופכחון גדול, נגונים שמתוך שאין בהם יראת אלהים יש בהם אלהים באמת ובתמים, המביאים לידי כן גדול. לידי חיוב המציאות וחיוב החיים דווקא מתוך קשייהם ומוראותיהם.  

    עכשיו נותר רק ליסד מחדש בתי מרזח חמים והומי אנושיות ושמחה על מקומם של מפלסים מנוכרים והיי-טקים שיזמים מיזנטרופים תל-אביבייםהחליטו לכנות אותם פאבים, לדראון הפאב האנגלי, הסקוטי או האירי. בתי מרזח חלופיים שבהם יתנגנו בלופ שיריהם של אוי דיויז'ן לצד שירים כגון סולו עראק של רוני סומק ויאיר דלאל (נמלים שחורות…) או כמו מבחר מניגוניה של אהובה עוזרי (אמי אמי, האיש ההוא, צלצולי פעמונים וכיו"ב) או מגוון משירי הלאדינו, הערבית, העראקית והאמהרית. הכל יוכל לקרות אז מתוך הקרבה הזאת שתיווצר ותחמם את כולנו. אולי אז, מתוך הלב ההומה יפתח סוף- סוף עולם אמיץ חדש.

*   

   כאמור, לא בטוח שלכך התכוונתי,אבל זה מה שכנראה נסיתי לעשות,זעיר פה זעיר שם,בשנה החולפת. אני שמח שהצלחתי להקים בית מרזח אינטרנטי קטון וחם-לב, המתבסס על קהל קבוע וידידותי ועל אורחות ואורחים חולפים ובאים, המוזמנים לג'אם סשן על במת התגובות, איש ואישה ככלי החביב עליהם. בית מרזח– בו לעתים אני המוזג, לעתים הפסנתרן האפוף עשן, המנגן מבין הצללים, מנגינות משתנות, ניגונים בלוזיים- ניחרים, שכפי הנראה, לא מתאימים לכל אחד/ אחת.

 
 

2

 

    הכרתי דרך 'רשימות' כמה בני אדם נהדרים, שלא הכרתי עד אז. כמה מהם אף פתחו בפניי אופקים חדשים, וחלקם רק הזכירו לי דברים מהותיים, שברבות השנים ורוב עסקים ומדווים מעט שכחתי. יותר מכך, התרגשתי מאוד לפגוש כמה מן הקוראים והשכנים ברשימות במו עיניים ודברים, ולא דרך המסך המפוקסל. כנראה שאזכור תמיד את דבריה של מרית בן ישראל לפיה: 'את חיוך הצ'שייר שלי אי אפשר לדמיין דרך הצג',או את צבי נח, שטען כי זיהה אותי מייד על פי האהבה הרבה שהרגיש כי הנמצאים רוחשים לי,באיזה אירוע אוניברסיטאי ששנינו היינו מבין קרואיו.

     ואם בכתיבה עסקינן, האתר הזה,הוא הנסיון הראשון שלי לפרסם דבר-מה לאחר כמעט ארבע-עשרה שנה של הימנעות מרצון. בסביבות גיל עשרים שלי פרסמתי כמה שירים ב'תרבות וספרות' של הארץ וגם קבלתי, מדי פעם, ספר לביקורת מאת העורך בני ציפר; אף נמניתי על חבורת אֶב שבראשה עמד דורי מנור ושם הכרתי גם את בני מר ואת שמעון אדף. די מהר פרשתי משם; במיוחד פרשתי מפרסום. כל מני טלפונים שקיבלתי בעקבות השירים שלי דאז, על אף שהיו משבחים, משום מה הכאיבו לי מאוד. אני יודע שלחלקכם/ן הטענה החוזרת שלי בדבר 'הסתתרות מאור'היא משונה,ובכל זאת חוויות שנות חיי הראשונות היו כאלה,שכנראה הכתירו אותי לשארית חיי בנסיון לנוּס מכל בית. כפי שאומרת ידידת נפש יקרה זה שנים ארוכות: 'יש לך עור מאוד דק' ומישהי אחרת: 'אתה כמו שבלול שלמד להסתדר ללא קונכייתו'. אני חושב שאפשר שהיו כאן קוראים/ות, שדימו בליבם, כי אפשר שחלק מתגובותיי נובעות מסוג של יוהרה,או דימו לראות בי אקדמאי מתנשא . כל מי שמכיר אותי היטב יודע כי מדובר דווקא בעודף רגישות. איני עובד עם כל אדם, וגם איני נוהג לדבר עם כל אדם, בוודאי לא משעה שעמדתי על כך כי תכונותיו אינן הולמות מידות שאני מעריך. כך זה היה עד כה (ואין ספק, שאין זו התנהלות תועלתית מדיי), ומאחר שהגעתי לגילי המופלג,כך הדברים כנראה גם יימשכו. 

  

 

3

 

יום אחד הורה דוגן:

לדברי מורה מימים עברוּ:'כאשר אתם מפתחים קשר קרוב עם אדם טוב,זה כמו ללכת בערפל או בטל.אף שאינכם מרטיבים את גלימתכם באופן ממשי,היא בהדרגה סופגת את המים ונעשית לחה'. הוא מתכוון לומר, שאם אתם קרובים לאדם טוב, אתם נעשים באופן לא-מודע טובים בעצמכם. לפני שנים רבות היה מקרה כזה של ילד ששירת את המורה ג'וּ-גִי. לא היתה כל דרך להבין מתי הוא מלמד ומתי הוא מתאמן, והוא עצמו לא היה ער לכך, אך בזכות התרועעותו הממושכת כל-כך עם המורה הוא זכה בהתעוררות.

 אם את מתרגלים זאזן בעניין שבשגרה במשך שנים רבות, לפתע תראו את הנקודה החיונית של ההתעוררות, ותדעו כי הזאזן הוא שער הכניסה האמיתי.

[דוגן (1253-1200), מבוא לסוטו זן, הוצאת מאגנס: ירושלים 2009, עמ' 75]   

 

   מעורר לקרוא את דוגן. הוא מגלה לי כי בשנה האחרונה הרביתי ללכת בערפל או בטל, כלומר הרביתי קשב וקשר עם שורת אנשים טובי-לב שהעשירו את עולמי. הכתיבה פה, כמו גם השיח עימם, גרם לי להיות קרוב אצל עצמי, עד שלא היתה לי כל דרך להבין האם רשימותיי נכתבות לקהל קרוב של א/נשים יקרים או שמא מדובר בכתיבה פנימית, אימון, סוג של מדיטצית זאזן (=מדיטציה בישיבה) מול הצג, כאשר האצבעות נעות על המקלדת ונותנות ללב להשמיע מקצת דבריו. מרבית הרשימות בשנה החולפת אמנם נכתבו בתוך זמן קצוב בכתיבה אחת ובריכוז, כעין מדיטציה, או אימון באימפרוביזציה/אילתור.אז תודה מעומק הלב לכל הקוראות והקוראים כאן. תודה מיוחדת לכמה מגיבים/ות או כותבים/ות שהפנו אותי ליצירות שלא הייתי ער לקיומן ושהרחיבו את דעתי. איני יודע מה בדיוק בתולדותיי גרם לי לנסות להפוך כל אוֹי לאוֹר.משיכה ביו"ד בשני קצותיה עד שתתארך?איני יודע.החיים רוב הזמן נדמים לי כפלא. המלים כדרכן רק מוסיפות לכל זה נופך של מסתורין ואינן מנהירות דבר.

   זהו, נחתי די, אני מוכן לעוד סיבוב בטל ובערפל, בפנים ענן של אי ידיעה, רטוב לפנות בוקר עם לב שלוח, ואם אפשר אז גם אתכן/ם. את הסוודר אשכח גם השנה, כנראה אשאיר גם את המגבת מאחור. אולי השנה אצמח כנפיים (אני חייב להיפדות מן התלות בסכנוּת להשכרת עגוּרִים,פשוט מוכרח—עוד השנה. מטורפים התעריפים שלהם!) או שאולי אצליח להתקרב יותר למקור האוֹר של תיאטרון הצלליות הזה,המצליח עוד להקרין אייכשהו את צל חיוכו של חתול הצ'שייר הספינוזי,העולה ופורח כרגיל, בקרבתן המחייה של מלים וצלילים.  ואם אפשר, מקווה שאהיה השנה יותר פּשוּט, ושכל שנה, אלך ואעשה פשוט יותר ויותר.  

 

 

שנה טובה מקודמתהּ

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »

le.brocquy

*

אתה לא מוצא

לא מוצא את הבית, שיכור

מאבק שריפה ואור

(רונה קינן, 'כשהקוצים היו קוצים//יואל רץ אל האור', שירים ליואל, 2009)

1

   רונה קינן ואביתר בנאי הוציאו במרוצת החודשים האחרונים אלבומים חדשים. את אלבומי הביכורים שלהם למשל, קניתי ביום הוצאתם. בהופעותיו הראשונות של אביתר שהתרחשו מעט אחרי שהתחלתי לקיים מצוות לפני כשתים עשרה שנים הייתי כנראה, ככל הזכור, הדתי היחיד בקהל. את רונה קינן אני אוהב מאז שמעתי לראשונה את 'Train' ואת 'מבול' (במקור האנגלי, דווקא: Earthquake), שירים מופתיים. אלבומהּ לנשום בספירה לאחור מהווה עבורי יחד עם בעברית של רות דולורס וייס את העדית שבעדית של האלבומים העבריים שיצאו בעשור האחרון. אלבומה השני עיניים זרות כלל כמה טקסטים יפים מאוד של אהבה לסבית גלויה (נס, עיניים זרות, במערכת הדם), מן החשופים, העדינים והמורכבים שנשמעו במקומותינו, אשר הצליחו להנגיש את האהבה החד מינית גם לקהלים שאינם מורגלים בהם.

   מהאזנה חוזרת בחודש האחרון ל-שירים ליואל לרונה קינן ול- לילה כיום יאיר של אביתר בנאי שמתי לבי למוטיב החוזר ועולה בשני האלבומים גם יחד: הנסיון להחיות את זכרו של האב ההולך ונעלם, להנכיח אותו בתוך המציאות ההולכת ושוכחת. אצל קינן מדובר באביה הקונקרטי, עמוס קינן ז"ל, אצל בנאי מדובר באביו שבשמיים (אביו החי של אביתר בנאי, יצחק בנאי, מזמר עימו את הפיוט בן המאה השש עשרה, שימו לב על הנשמה ברצועה השמינית באלבום) .יותר מאשר קינן מדברת על יחסיה הרגשיים עם אביה היא בוחרת לספר עליו, על משפחתו, על אבדניו, לספר על התרחקותו, העלמו בתוך מחלתו, התרחקותו/היפרדותו מן העולם והליכתו אל הנעלם (היער האפור); בנאי לעומת זאת, שב ומדבר על האל כאב שמיימי, שהוא צריך את אישורו, את אהבתו, קרבתו, עזרתו. המינוחים לכתחילה אמוציונליים-רגשיים אצל בנאי. יותר משיש כאן ברית, מביע בנאי אהבה יוקדת, מחוייבות גלויה לאב שבשמיים. ברם, כמו אצל קינן, ניכרת אצל בנאי נואשות מסויימת, זעקה למשמעוּת הבאה לידי נחמה באמצעוּת כיבוד/מסירות אין קץ לאב (האל) ולאם (התורה האין סופית), המשפחה השמיימית. כאבהּ של קינן עצור לכל אורך האלבום. היא מעדיפה להתבונן. לרשום קוים לדמותו של אביה בימיו האחרונים ותהליכי שקיעתו, ולצייר מעט מקורותיו הביוגרפיים. עם זאת, אין פה ניכור, כי אם תהליך נפשי-רגשי של השלמה עם הפרידה הממשמשת ובאה לצד היווצרות של פער ושל חסך, הנובע מכך שיחסים בין בני אדם, ודאי יחסים של קירבה, אינם באים לעולם לידי מיצוי. מבחינות מסויימות הזכיר לי המהלך האמיץ של קינן את יצירתו המשובחת באמת של פול אוסטר (לדידי הספר הטוב והשלם באמת מבין ספריו) המצאת הבדידות: 'חמש עשרה שנה חי לבדו. בהתמדה עיקשת, אטומה, כחסין מפני העולם. הוא לא נראה כאדם הממלא חלל, אלא כגוש חלל בלתי חדיר בדמות אדם. העולם ניתז עליו, התנפץ אליו, לעתים דבק בו, אך מעולם לא חדר פנימה. חמש עשרה שנה שוטט כרוח רפאים בבית העצום, הוא לבדו, ובאותו בית הלך לעולמו' (הוצאת הקיבוץ המאוחד וסדרת סימן קריאה: תל-אביב 1995, עמ' 11). אוסטר אף פעם לא היה קרוב ממש לאביו. באשר לקינן, מן השירים עולה כי היא נהגה לשוחח עם אביה אחת ליום. אבל קשה למאזין להעריך את הקִירבה, רק את הקשב הרגיש ואת הדאגה העולים מתוך הפער ומתוך המרחק. גם מתוך התובנה כי אביה היה במידת מה הלוּם קרב רוב ימיו, והיה מתעורר מדי לילה בלילה כשפקדוהו חלומות על אשר ראה בשדות הקרב.   

 

2

 

   החוויה  הבסיסית אליה מושך אביתר באלבומו היא חווית חדוות הגילוי של ההורים המטפיסיים. נראה כי אביתר עדיין רחוק מטרמינולוגיה תיאוסופית ואינו מזהה בין אבא ואמא ובין חכמה ובינה בקבלה הספרדית. קרוב הוא יותר לזהות את אבא כקב"ה ואילו את האם כאורייתא, כלומר: התורה, כפי לימודהּ בנגלה ובנסתר. אמנם, על דרך הקבלה, לפי תלמודו של המעיין כך מידת דביקותו באלוה, ועל כן כפי העיסוק בתורה נמדדת מידת מחויבותו של העובד לריבונו. תפישה זו דומיננטית היא הן בספר הזהר ששם תלמודו וחידושיו של תלמיד חכמים יוצרים רקיעים חדשים של תובנות ממש. עבור דרך תפישתו המובהקת של ר' משה קורדוברו;  אך גם הולמת את התפישה הליטאית, כפי שעצב אותה בספר נפש החיים ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מוילנה. ושוב, על אף שההתרפקות על התורה נדמית כאילו שאובה היא מעולמם של הליטאים, גילויי הקרבה ההורית, של הבן אל אביו השמיימי, מסמנים את אבייתר כקרוב דווקא גם אצל הקוטב החסידי-ברסלבי, בעולמם של ליקוטי מוהר"ן. הפיוט שימו לב אל הנשמה המושר בניגון הפרסי, מצביע על כך שבנאי לא התנתק ממקורותיו בבית הוריו, וכי היהדות שבחר לעצמו הנה יהדוּת מורכבת, שאינה מקבלת בהכרח לכתחילה את מרותו של זרם ו/או חצר מסויימת, אלא שיש בה מן הבחירה ומן היצירה. למי שמאזין היטב, רוב קשב, מתקבל הרושם לפיו האלבום מתאר את מסעו האישי של בנאי אל עבר היהדוּת. שיבוצי הפסוקים משיר השירים המופיעים למשל בשיר הפותח אבא מעידים על מסע נפשו של בנאי ('יונתי בחגווי סלע, השמיעיני את קולך') עבר קרבת האב המקווה לדידו, וחשוב להדגיש כי אין זה שיבוץ בעלמא—הבא לשאת חן בעיניי מאזינים דתיים הרגילים לשמוע פסוקים מספרי הקודש במוסיקה החסידית-יהודית. גם השיר אב הרחמן לדידי הטוב בשירי האלבום, הן מוזיקלית והן טקסטואלית, אינו בא להציע למאזין את נחמות הדת אלא דווקא פורט באופן מדוייק ומעודן על נימי הנפש. התיאור של החזרה בתשובה, של הפיכת הלב והזהות, כמו מי שמשליך עצמו מצוק, אינו פראזה בלבד. גם לא שורה כמו 'אני מוזר לכולם, זר לעצמי' (אותיות פורחות באויר). בדרך מן החיים החילוניים לחיים דתיים עובר ההלך שלב מפחיד מאוד של טרנספורמציה, כעין זחל מתגלם, שבו שוב דבר בזהות אינו ברור עוד, ואף העתיד לוט מאוד בערפל. זהו רגע מפחיד מאוד, שאלמלא עשיתיו-חציתיו לפני כשתים-עשרה שנים, אפשר כי לא הייתי מבין במה מדובר. ואף על פי כן, למרות שבנאי כדרכו הוא זמר נהדר המצליח שוב להעביר לשומע מהרהורי לבו וממשאות נפשו באופן כן, ישיר וחודר, דווקא הלחנים מהווים את נקודת התורפה של האלבום. חלקם נשמעים בפירוש כעין בנות- קול, הדהודים של Radiohead, Coldplay,ו- The The. לילה כיום יאיר הוא אלבום המתעד את מסעו האישי של יוצרו אל היהדוּת, וכדרכו האישית והנוגעת של מחברו- יש בו גם הרבה בירור טעייה ותהייה על המשך הדרך המוסיקלית/אמנותית וסימנים מתגבשים של דרך חדשה. 

 

3

 

   את קוי פרידתהּ מאביהּ החלה קינן לרשום כבר בשיר שינה ישנה מאלבומהּ השני, עיניים זרות: 'אני רואה את הצל שלך ורק אחר כך אותך/וכמו שכתוב בשיר: אין קץ לאין שובך/את הקוים החסרים לדמותך ציירתי בעיפרון שקוף/אולי משהו יתבהר לכדי תמונה מתוך החסר'. השורה שצטטה שם קינן 'אין קץ לאין שובך' שאובה משום המשוררת הארגנטינאית אלחנדרה פיסארניק (בלילה הזה בעולם הזה בתרגומהּ של טל ניצן).שינה ישנה היא שנת ילדים הבוטחים בהוריהם שבחדר האחר, בחסנם בכוחם. קינן מתארת בשיר את היפרדותה מן האב השוקע והולך, הולך ומתנתק מסביבתו. באלבום שירים ליואל יש משום העמקה של הפער ושל המרחק, אין כמעט ביטוי ישיר לרגשותיה של קינן בתהליך, זולת אולי בשירים אתה מתעורר, הסולם II, ובשיר החותם: למה הלכת ליער האפור. חשוב לקינן מאוד לתאר את אביה כאיש מלחמות שהפך לאדם שונא קרב. כאיש שהתענה כל ימיו משום הפעולות הצבאיות בהן נטל חלק. אף את המנון ארגון הלח"י (לוחמי חירות ישראל, חיילים אלמונים) המושר על ידי קינן ברוך ובכאב בסיום השיר כשהקוצים היו קוצים מסבה קינן באופן נוגע ללב מהיותו שבועת אמונים מיליטריסטית ללח"י, למשל על חיי האדם וכליונם בכל אתר וזמן: 'כולנו גוייסנו לכל החיים/משורה משחרר רק המוות'. כל הטעיות, כל תקוות השווא, הזיות הגאולה מתאיינות בעת המוות, או למעשה עוד לפני כן, בשלהי ימי הזקנה, כאשר הגוף קמל, והזכרונות נסוגים—והאדם צריך אולי פה אחר שידבוב במקומו, וייתן פנים ושמות אחרים לזכרונותיו.

   לקמילת הגוף רומזת קינן גם באתה מתעורר,בוסה נובה המצטטת באחריתהּ משום אנטוניו קרלוס ז'ובים. קינן מדברת שם על אביהּ המצטט לה שורה משיר של אבידן בהיותו מצוי במטבח, מתבונן על כתם קפה על הקיר (ככל הנראה מדובר בשיר: הכתם נשאר על הקיר). עם זאת,  אני התהדהדתי דווקא לשירו הנודע של אבידן ערב פתאומי, המתחיל בשורות: 'אדם זקן מה יש לו בחייו?/הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם/הוא מדשדש אל המטבח, ושם/ המים הפושרים יזכירו לו/שבגילו,שבגילו, שבגילו'. את ההומורסקה האבידנית של ראשית השיר מחליפה האחרית כבדת הראש, שיש בה מן הכאב ומן הנהיה: 'אדם זקן—מה יש לו בערבו?/ לא מלך/ ויפּוֹל/לא על חרבו', המהדהדת כמובן בחוּבּהּ את האלגיה של נתן אלתרמן על שאול המלך: 'הנה תמו יום קרב וערבו/והמלך נפל על חרבו'.  בניגוד למלך שאול, השולח יד בנפשו, בכדי שפלישתים לא יכו אותו נפש, מכוון אבידן אל הקמילה, אל התהליך הדֶמנטי-דועך של הזקנה, את המסע האחרון הזה אצל אבידן מאמצת קינן אל חיקה. יודעת כי אין מה לעשות, ואין איך להתקומם כנגדו. כדרך שאביו של אביה עמוס (או יואל, כפי שהוא נקרא באלבום, עוד שם של נביא מתרי-עשר נביאים אחרונים) שכל את אביו, כך היא כעת הולכת ומאבדת את אביה, ההולך אל 'שנתו העתיקה' או 'אל היער האפור' מבלי לחזור. היא עוד מרשה לעצמה מחאה שקטה אחרונה:'אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר'.

   העיבודים, כדרכם, באלבומיה של קינן, משובחים, עשירים ומורכבים במיוחד. גם הטקסטים הומי משמעויות. ועם זאת, לפחות בראשיתו של האלבום, מורגשת מאוד נטייה חרזנית, באופן שלא אפיין את כתיבתה של קינן עד כה, שתמיד היה בה חספוס, אבל גם כנות בלתי מצויה, ומוסיקליות של רוק ובלוז, שאינה תרה אחר הפתרון המילולי המצלולי-הרמוני ביותר, אלא דווקא אחר זה המביע-חודר ביותר. דומה גם, שאם על צמד אלבומיה הקודמים של קינן ניתן היה לומר כלשונה של אלחנדרה פיסארניק 'הייתי מעדיפה לשיר בּלוּז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוּגעת', הרי בשירים השני והשלישי, נעדרת משפתהּ של קינן הבלוזיוּת המשגעת, ואת מקומהּ תופסת חריזה מצלולית מוטעמת, חגיגית מדיי לטעמי. אייכשהו, וגם די מלאכותית- מנוכרת (קראנו לו יואל/במלרע ולא במלעיל). ברם, הדברים משתפרים מאוד בהמשך האלבום. ודומה, כי אם בראשיתו נשמע האלבום יותר כהפקה מיוחדת לפסטיבל ישראל, הריי ככל שהוא הולך ומתקדם הוא מעמיק וחוזר אל המימד האינטימי, קיטון ההופעות הקטן והחמים, שבו אני מעדיף, על כל פנים, להאזין למוסיקה של קינן ולמילותיה.

   מה עוד אוכל לכתוב על האלבום הזה? רצועותיו החותמות 15-11 גורמות לי לעצב רב, וזה יותר מהסתיו עם הענן, וגם אינני ציניקן, אז זה צובט מאוד בלב. כאב העובר דרך האזניים אל הלב, ומותיר אותו בתהיה מובסת: לאן הולכים האבות העולים על סולם ושוכחים איך לרדת? ואיך יחזרו אם לא יזכרו לאן לחזור? ברגעים כאלה הופך אלבומהּ של קינן למה שכינה הסופר והמסאי היהודי (מצד אביו), ז'ן אמרי: 'נסיונותיו של אדם מובס לגבור על תבוסתו' , ויש בתהיות הקיומיות האלה, משום מה שהורס כל ניכור, ומוסך כעין פשטוּת עמוקה, רצינות כנה מאוד, על נפשו של המאזין, כי עוד לא נמצאה הדרך לשאת את מותו של אדם אחר, להיפרד מאדם קרוב באמת לשלום אחרון, או להוביל את היחסים למיצוי השלם, ואחר-כך: אחר-כך נותר רק העדר נורא, ושקט שאין לו קצה או מובן.

 

דברים חשובים של טלי (טלילה) לטוביצקי והתכנסוּת חירוּם, הערב 19:00, בגינת לוינסקי כנגד תכנית העיוועים הממשלתית לגירוש ילדי מהגרי העבודה כאן.

*

בתמונה למעלה: Louis Le Brocquy, Torso, Oil on Canvas 1964

*

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »

 *
*

1 

   בתקופת מארבורג המוקדמת דיבר הרמן יחזקאל כהן הפילוסוף היהודי (1842- 1918) על האל בחינת אידיאה של המוסרי השלם השוכנת בתבונת האדם, כלומר בהכרתו, ואין לה כל קיוּם חיצוני. לעתים, אני קרוב לכך מאוד, ולעתים נסחף משם והלאה במחי משב רוח הערב הקרה בתוך שעת בין הערביים של צללים מתארכים מאוד. שקוע מאוד בחלוֹף, בנופים משתנים, באנשים שנפרדים והולכים מעולמם,ובסוגיית הדברים הנרשמים בנפש כנצחיים או דומים לזה בתוך מעגליו המתרחבים של החלוֹף. לעתים כאשר אני הולך בחצות ברחובות הערים לבדי, בדרך לשוב לביתי ,ובדרכי אני מביט היטב-היטב, עד שאני יכול לראות אותם, את המעגלים המתרחבים והולכים של החלוֹף, כמו מוקרנים כבובות צללית מתוך מקור אור נעלם אחד. צורות חולפות ונצחיות גם כן, אני מרגיש כמו שותף באיזה חזיון סודי, הפתוח בפני כל ואף על פי כן לא רבים פקוחים לוֹ, כעין מה שכתב תמיר גרינברג בעל היש הפיסיקלי: 'הגלוי לעין-כֹּל נסתר היה מדעת' (על הנפש הצמאה, עמ' 46); או כלשון אותה המלצה מסתורית שקבע זו'רז' פרק בפתח ספרו החיים: הוראות שימוש, משום מיכאיל סטרוגוף לז'ול ורן: 'הבט בכל עיניך, הבט'.  

 

 

2

 

תיאטרון הצלליות התפתח מאמנותו של מספר הסיפורים. הצלליות היו מעין תוספת להמחשת העלילה. והן אכן שטוחות כמו איורים בספר!

כאשר מציבים את "הבובה"  בין מקור האור ובין המסך מופיעה הצללית שלה. אם "הבובה" עשויה מחומר אטום, תהיה לה צללית שחורה וייראה רק קו ההיקף ומה שנגרע מתוכה (אפשר לחורר אותה לקישוט). אם "הבובה" עשויה מחומר שקוף אפשר לצבוע אותה ולקבל צללית צבעונית. בטורקיה למשל, עשויות בובות הצללים מעור גמל שעוּבּד עד שנהיה דק ושקוּף ונצבע בצבעים טבעיים. לעתים קרובות מעוצבת הדמות בפרופיל, אולי משום שבפרופיל קל יותר לאפיין דמוּת, ואולי משום שבמת הצלליות היא שטוחה. הבובות אינן יכולות להתקדם לעבר הקהל או לסגת לעומק הבמה, המסלול הטבעי שלהן הוא מימין לשמאל ולהיפך. בובות הצלליות מופעלות בעזרת מוטות: הגוף כולו מופעל כיחידה אחת, ומדי פעם מוסיפים לו גם יד או רגל- שנעה על ציר באמצעות מוט נפרד.  הן מוגבלות מאוד בתנועתן אבל יש להן בכל זאת "כישרון" ייחודי; הן יכולות לגדול או לקטון בקלות רבה. ככל שהמפעיל מרחיק את הבובה מהמסך ומקרב אותה למקור האור– היא גדֵלה וככל שהוא מקרב אותה אל המסך ומרחיק אותה ממקור האור– היא קטֵנה.

   בארצות מוסלמיות קיים כמו ביהדות, האיסור על עשיית פסל ותמונה. האיסור הזה שחסם את התפתחות תיאטרון הבובות, לא חל על תיאטרון הצלליות. חכמי הדת התירו את קיומו, כי מה שמופיע על המסך אינו הבובה עצמה אלא "רק" צללית שלה. ובל נשכח שהבובות מחוררות על מנת לאפשר לאור לעבור דרכן, וגם זה מבדיל אותן בבירור ממעשה הבריאה האלוהי. כך התפתח לו למשל, תיאטרון הצלליות הטורקי.

  בתיאטרוני הצלליות של המזרח הרחוק נחשבת הבובה לגופה של הדמות, והצללית שנוצרת על המסך נחשבת לנשמתהּ.

[מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן,  חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איורים: בתיה קולטון, הוצאת כרמל ותיאטרון הקרון: ירושלים 2009, עמ' 21-20]

 

3

 

   ראיתי מכר בגבול האור והצל תחת תחנת האוטובוס. גימלאי, היה שומר באוניברסיטה שנים. היינו משוחחים מדי פעם בפעם. הוא רזה מאוד, כמי שאחוז מחלה קשה. הוא לא דיבר איתי עליה. מסר דרישת שלום לאשתי ולילדים. המשכתי לפסוע בלב כבד. נותר בי רושם של חולצתו התכולה תמיד. עיניו השוחקות שבעבר, שניתן לזהות בהן אימה סתומה כעת. תהיתי אם עוד אזכה לראותו שנית. הרושם התכול הזה הולך עימי כבר יומיים.

   במעלה רחוב ראיתי איש כבן גילי, עב כרס, רץ לעברה של אישה כבדוֹת. הם נופלים זה לזרועות זו. איני רואה את פניו. אבל אני רואה את פניה המביטות לעבר נקודה אחת נעלמה, ועיניה צוחקות ואוהבות, אני מזהה גם קמטי צחוק בזוויות העיניים. מה יפים החיים כשלרגע סר הגעגוע, כשלרגע קט—הנהייה המתמדת, קורעת הלב, מוקלת, והכל נדמה כמו שב למקומו.

    גם ראיתי גור חתולים עיוור גוסס על סף הכביש. הוא ננטש כנראה על ידי אימו. מיהרתי לפגישת-עבודה ולא יכולתי לאספו לביתי (לא כולם אצלנו אוהבי חתוּלים). מתוך חוסר האונים הזה שבתי אל הצרימה והכאב, אל הנהיה שמשהו, מתוך כל הסבל, יבוא אי פעם על תיקונו. איני יודע האם זה אפשרי בכלל, אבל לקוות אפשר. הכל צפוי והרשות נתונה לקוות לאין קץ. בכל צל מתארך גנוזה נשימת אור.

 

 

4

 

אגון שילה (1918-1890) ישב בשדה לעת ערב והצית לעצמו סיגריה זולה. מתוך עשן הסיגריה הלך ונברא הנוף הזה של ארבעת העצים, רקיע קודח, כמצח חרוש קמטים של שכיב מרע. ככל שהסיגריה הלכה והתקצרה ועשנה הלך והתפזר, היה המראה ברור יותר, נהיר יותר, בעיני רוחו; נרשם בזיכרון בין המראות שהאדם תמיד שומר. אגון בחן את צבעיו: הכתומים, החומים והצהובים כמעט אזלו. הוא כתב לעצמו תזכורת בעיפרון עופרת קצר לחדשם. אולי גם בקבוק של יין או ברנדי תפוחים, משום שהקודמים כבר עמדו כמעט ריקים. הכל יסתיים יום אחד, הרהר לעצמו, כאשר הביט על העץ הקרח, אחד מבין ארבעה. אלך לדבר עם אדית, חשב לעצמו אולי אשכב לישון. אולי אפנה להצית עוד סיגריה. נותרה לו מעט יותר משנה אחת לחיות, לפני שהשפעת הספרדית תיקח איתהּ את אדית ואותו ועוד רבע מאוכלוסיית אירופה.

*

 

 

בתמונה למעלה: Egon Schile . Four Trees, Oil on Canvas 1917

© כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »