ספטמברים, צללים ורבע מאוכלוסיית אירופה

 *

*

1 

   בתקופת מארבורג המוקדמת דיבר הרמן יחזקאל כהן הפילוסוף היהודי (1842- 1918) על האל בחינת אידיאה של המוסרי השלם השוכנת בתבונת האדם, כלומר בהכרתו, ואין לה כל קיוּם חיצוני. לעתים, אני קרוב לכך מאוד, ולעתים נסחף משם והלאה במחי משב רוח הערב הקרה בתוך שעת בין הערביים של צללים מתארכים מאוד. שקוע מאוד בחלוֹף, בנופים משתנים, באנשים שנפרדים והולכים מעולמם,ובסוגיית הדברים הנרשמים בנפש כנצחיים או דומים לזה בתוך מעגליו המתרחבים של החלוֹף. לעתים כאשר אני הולך בחצות ברחובות הערים לבדי, בדרך לשוב לביתי ,ובדרכי אני מביט היטב-היטב, עד שאני יכול לראות אותם, את המעגלים המתרחבים והולכים של החלוֹף, כמו מוקרנים כבובות צללית מתוך מקור אור נעלם אחד. צורות חולפות ונצחיות גם כן, אני מרגיש כמו שותף באיזה חזיון סודי, הפתוח בפני כל ואף על פי כן לא רבים פקוחים לוֹ, כעין מה שכתב תמיר גרינברג בעל היש הפיסיקלי: 'הגלוי לעין-כֹּל נסתר היה מדעת' (על הנפש הצמאה, עמ' 46); או כלשון אותה המלצה מסתורית שקבע זו'רז' פרק בפתח ספרו החיים: הוראות שימוש, משום מיכאיל סטרוגוף לז'ול ורן: 'הבט בכל עיניך, הבט'.  

 

 

2

 

תיאטרון הצלליות התפתח מאמנותו של מספר הסיפורים. הצלליות היו מעין תוספת להמחשת העלילה. והן אכן שטוחות כמו איורים בספר!

כאשר מציבים את "הבובה"  בין מקור האור ובין המסך מופיעה הצללית שלה. אם "הבובה" עשויה מחומר אטום, תהיה לה צללית שחורה וייראה רק קו ההיקף ומה שנגרע מתוכה (אפשר לחורר אותה לקישוט). אם "הבובה" עשויה מחומר שקוף אפשר לצבוע אותה ולקבל צללית צבעונית. בטורקיה למשל, עשויות בובות הצללים מעור גמל שעוּבּד עד שנהיה דק ושקוּף ונצבע בצבעים טבעיים. לעתים קרובות מעוצבת הדמות בפרופיל, אולי משום שבפרופיל קל יותר לאפיין דמוּת, ואולי משום שבמת הצלליות היא שטוחה. הבובות אינן יכולות להתקדם לעבר הקהל או לסגת לעומק הבמה, המסלול הטבעי שלהן הוא מימין לשמאל ולהיפך. בובות הצלליות מופעלות בעזרת מוטות: הגוף כולו מופעל כיחידה אחת, ומדי פעם מוסיפים לו גם יד או רגל- שנעה על ציר באמצעות מוט נפרד.  הן מוגבלות מאוד בתנועתן אבל יש להן בכל זאת "כישרון" ייחודי; הן יכולות לגדול או לקטון בקלות רבה. ככל שהמפעיל מרחיק את הבובה מהמסך ומקרב אותה למקור האור– היא גדֵלה וככל שהוא מקרב אותה אל המסך ומרחיק אותה ממקור האור– היא קטֵנה.

   בארצות מוסלמיות קיים כמו ביהדות, האיסור על עשיית פסל ותמונה. האיסור הזה שחסם את התפתחות תיאטרון הבובות, לא חל על תיאטרון הצלליות. חכמי הדת התירו את קיומו, כי מה שמופיע על המסך אינו הבובה עצמה אלא "רק" צללית שלה. ובל נשכח שהבובות מחוררות על מנת לאפשר לאור לעבור דרכן, וגם זה מבדיל אותן בבירור ממעשה הבריאה האלוהי. כך התפתח לו למשל, תיאטרון הצלליות הטורקי.

  בתיאטרוני הצלליות של המזרח הרחוק נחשבת הבובה לגופה של הדמות, והצללית שנוצרת על המסך נחשבת לנשמתהּ.

[מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן,  חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איורים: בתיה קולטון, הוצאת כרמל ותיאטרון הקרון: ירושלים 2009, עמ' 21-20]

 

3

 

   ראיתי מכר בגבול האור והצל תחת תחנת האוטובוס. גימלאי, היה שומר באוניברסיטה שנים. היינו משוחחים מדי פעם בפעם. הוא רזה מאוד, כמי שאחוז מחלה קשה. הוא לא דיבר איתי עליה. מסר דרישת שלום לאשתי ולילדים. המשכתי לפסוע בלב כבד. נותר בי רושם של חולצתו התכולה תמיד. עיניו השוחקות שבעבר, שניתן לזהות בהן אימה סתומה כעת. תהיתי אם עוד אזכה לראותו שנית. הרושם התכול הזה הולך עימי כבר יומיים.

   במעלה רחוב ראיתי איש כבן גילי, עב כרס, רץ לעברה של אישה כבדוֹת. הם נופלים זה לזרועות זו. איני רואה את פניו. אבל אני רואה את פניה המביטות לעבר נקודה אחת נעלמה, ועיניה צוחקות ואוהבות, אני מזהה גם קמטי צחוק בזוויות העיניים. מה יפים החיים כשלרגע סר הגעגוע, כשלרגע קט—הנהייה המתמדת, קורעת הלב, מוקלת, והכל נדמה כמו שב למקומו.

    גם ראיתי גור חתולים עיוור גוסס על סף הכביש. הוא ננטש כנראה על ידי אימו. מיהרתי לפגישת-עבודה ולא יכולתי לאספו לביתי (לא כולם אצלנו אוהבי חתוּלים). מתוך חוסר האונים הזה שבתי אל הצרימה והכאב, אל הנהיה שמשהו, מתוך כל הסבל, יבוא אי פעם על תיקונו. איני יודע האם זה אפשרי בכלל, אבל לקוות אפשר. הכל צפוי והרשות נתונה לקוות לאין קץ. בכל צל מתארך גנוזה נשימת אור.

 

 

4

 

אגון שילה (1918-1890) ישב בשדה לעת ערב והצית לעצמו סיגריה זולה. מתוך עשן הסיגריה הלך ונברא הנוף הזה של ארבעת העצים, רקיע קודח, כמצח חרוש קמטים של שכיב מרע. ככל שהסיגריה הלכה והתקצרה ועשנה הלך והתפזר, היה המראה ברור יותר, נהיר יותר, בעיני רוחו; נרשם בזיכרון בין המראות שהאדם תמיד שומר. אגון בחן את צבעיו: הכתומים, החומים והצהובים כמעט אזלו. הוא כתב לעצמו תזכורת בעיפרון עופרת קצר לחדשם. אולי גם בקבוק של יין או ברנדי תפוחים, משום שהקודמים כבר עמדו כמעט ריקים. הכל יסתיים יום אחד, הרהר לעצמו, כאשר הביט על העץ הקרח, אחד מבין ארבעה. אלך לדבר עם אדית, חשב לעצמו אולי אשכב לישון. אולי אפנה להצית עוד סיגריה. נותרה לו מעט יותר משנה אחת לחיות, לפני שהשפעת הספרדית תיקח איתהּ את אדית ואותו ועוד רבע מאוכלוסיית אירופה.

*

 

 

בתמונה למעלה: Egon Schile . Four Trees, Oil on Canvas 1917

© כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז