כמו ללכת בערפל או בּטַל (פָּשוּט)

שועי רז

1

 

שנה חלפה מאז הבלחתי הראשונה כאן ברשימות. הרשימה הראשונה שעלתה אל בימת האתר, השלישית במספר, היתה:Rush Time  בבית המרזח. היא היתה סגורה לתגובות, כמו כל רשימותיי בחודשיים הראשונים לכתיבתי פה. כך שמנעתי מעצמי איחולי הצלחה נלבבים וגם כמה מגיבים מעצבנים, שאותם הכרתי ,לא לדאוג, בהמשך הדרך. Rush Time, הצליחה,שלא במכוון, להעמיד הד לכוונותיי הכנות:

*

מדובר כאן אפוא בשורת ניגונים מדבקים, הומי אנושיות, המחברים שמיים וארץ בשמחתם, הפותחים לב ונפש, המביאים אדם לידי אבדן ומציאה של עצמו, לידי בלבול ופכחון גדול, נגונים שמתוך שאין בהם יראת אלהים יש בהם אלהים באמת ובתמים, המביאים לידי כן גדול. לידי חיוב המציאות וחיוב החיים דווקא מתוך קשייהם ומוראותיהם.  

    עכשיו נותר רק ליסד מחדש בתי מרזח חמים והומי אנושיות ושמחה על מקומם של מפלסים מנוכרים והיי-טקים שיזמים מיזנטרופים תל-אביבייםהחליטו לכנות אותם פאבים, לדראון הפאב האנגלי, הסקוטי או האירי. בתי מרזח חלופיים שבהם יתנגנו בלופ שיריהם של אוי דיויז'ן לצד שירים כגון סולו עראק של רוני סומק ויאיר דלאל (נמלים שחורות…) או כמו מבחר מניגוניה של אהובה עוזרי (אמי אמי, האיש ההוא, צלצולי פעמונים וכיו"ב) או מגוון משירי הלאדינו, הערבית, העראקית והאמהרית. הכל יוכל לקרות אז מתוך הקרבה הזאת שתיווצר ותחמם את כולנו. אולי אז, מתוך הלב ההומה יפתח סוף- סוף עולם אמיץ חדש.

*   

   כאמור, לא בטוח שלכך התכוונתי,אבל זה מה שכנראה נסיתי לעשות,זעיר פה זעיר שם,בשנה החולפת. אני שמח שהצלחתי להקים בית מרזח אינטרנטי קטון וחם-לב, המתבסס על קהל קבוע וידידותי ועל אורחות ואורחים חולפים ובאים, המוזמנים לג'אם סשן על במת התגובות, איש ואישה ככלי החביב עליהם. בית מרזח– בו לעתים אני המוזג, לעתים הפסנתרן האפוף עשן, המנגן מבין הצללים, מנגינות משתנות, ניגונים בלוזיים- ניחרים, שכפי הנראה, לא מתאימים לכל אחד/ אחת.

 

 

2

 

    הכרתי דרך 'רשימות' כמה בני אדם נהדרים, שלא הכרתי עד אז. כמה מהם אף פתחו בפניי אופקים חדשים, וחלקם רק הזכירו לי דברים מהותיים, שברבות השנים ורוב עסקים ומדווים מעט שכחתי. יותר מכך, התרגשתי מאוד לפגוש כמה מן הקוראים והשכנים ברשימות במו עיניים ודברים, ולא דרך המסך המפוקסל. כנראה שאזכור תמיד את דבריה של מרית בן ישראל לפיה: 'את חיוך הצ'שייר שלי אי אפשר לדמיין דרך הצג',או את צבי נח, שטען כי זיהה אותי מייד על פי האהבה הרבה שהרגיש כי הנמצאים רוחשים לי,באיזה אירוע אוניברסיטאי ששנינו היינו מבין קרואיו.

     ואם בכתיבה עסקינן, האתר הזה,הוא הנסיון הראשון שלי לפרסם דבר-מה לאחר כמעט ארבע-עשרה שנה של הימנעות מרצון. בסביבות גיל עשרים שלי פרסמתי כמה שירים ב'תרבות וספרות' של הארץ וגם קבלתי, מדי פעם, ספר לביקורת מאת העורך בני ציפר; אף נמניתי על חבורת אֶב שבראשה עמד דורי מנור ושם הכרתי גם את בני מר ואת שמעון אדף. די מהר פרשתי משם; במיוחד פרשתי מפרסום. כל מני טלפונים שקיבלתי בעקבות השירים שלי דאז, על אף שהיו משבחים, משום מה הכאיבו לי מאוד. אני יודע שלחלקכם/ן הטענה החוזרת שלי בדבר 'הסתתרות מאור'–היא משונה,ובכל זאת חוויות שנות חיי הראשונות היו כאלה,שכנראה הכתירו אותי לשארית חיי בנסיון לנוּס מכל בית. כפי שאומרת ידידת נפש יקרה זה שנים ארוכות: 'יש לך עור מאוד דק' ומישהי אחרת: 'אתה כמו שבלול שלמד להסתדר ללא קונכייתו'. אני חושב שאפשר שהיו כאן קוראים/ות, שדימו בליבם, כי אפשר שחלק מתגובותיי נובעות מסוג של יוהרה,או דימו לראות בי אקדמאי מתנשא . כל מי שמכיר אותי היטב יודע כי מדובר דווקא בעודף רגישות. איני עובד עם כל אדם, וגם איני נוהג לדבר עם כל אדם, בוודאי לא משעה שעמדתי על כך כי תכונותיו אינן הולמות מידות שאני מעריך. כך זה היה עד כה (ואין ספק, שאין זו התנהלות תועלתית מדיי), ומאחר שהגעתי לגילי המופלג,כך הדברים כנראה גם יימשכו. 

  

 

3

 

יום אחד הורה דוגן:

לדברי מורה מימים עברוּ:–'כאשר אתם מפתחים קשר קרוב עם אדם טוב,זה כמו ללכת בערפל או בטל.–אף שאינכם מרטיבים את גלימתכם באופן ממשי,היא בהדרגה סופגת את המים ונעשית לחה'. הוא מתכוון לומר, שאם אתם קרובים לאדם טוב, אתם נעשים באופן לא-מודע טובים בעצמכם. לפני שנים רבות היה מקרה כזה של ילד ששירת את המורה ג'וּ-גִי. לא היתה כל דרך להבין מתי הוא מלמד ומתי הוא מתאמן, והוא עצמו לא היה ער לכך, אך בזכות התרועעותו הממושכת כל-כך עם המורה הוא זכה בהתעוררות.

 אם את מתרגלים זאזן בעניין שבשגרה במשך שנים רבות, לפתע תראו את הנקודה החיונית של ההתעוררות, ותדעו כי הזאזן הוא שער הכניסה האמיתי.

[דוגן (1253-1200), מבוא לסוטו זן, הוצאת מאגנס: ירושלים 2009, עמ' 75]   

 

   מעורר לקרוא את דוגן. הוא מגלה לי כי בשנה האחרונה הרביתי ללכת בערפל או בטל, כלומר הרביתי קשב וקשר עם שורת אנשים טובי-לב שהעשירו את עולמי. הכתיבה פה, כמו גם השיח עימם, גרם לי להיות קרוב אצל עצמי, עד שלא היתה לי כל דרך להבין האם רשימותיי נכתבות לקהל קרוב של א/נשים יקרים או שמא מדובר בכתיבה פנימית, אימון, סוג של מדיטצית זאזן (=מדיטציה בישיבה) מול הצג, כאשר האצבעות נעות על המקלדת ונותנות ללב להשמיע מקצת דבריו. מרבית הרשימות בשנה החולפת אמנם נכתבו בתוך זמן קצוב בכתיבה אחת ובריכוז, כעין מדיטציה, או אימון באימפרוביזציה/אילתור.אז תודה מעומק הלב לכל הקוראות והקוראים כאן. תודה מיוחדת לכמה מגיבים/ות או כותבים/ות שהפנו אותי ליצירות שלא הייתי ער לקיומן ושהרחיבו את דעתי. איני יודע מה בדיוק בתולדותיי גרם לי לנסות להפוך כל אוֹי לאוֹר.משיכה ביו"ד בשני קצותיה עד שתתארך?–איני יודע.החיים רוב הזמן נדמים לי כפלא. המלים כדרכן רק מוסיפות לכל זה נופך של מסתורין ואינן מנהירות דבר.

   זהו, נחתי די, אני מוכן לעוד סיבוב בטל ובערפל, בפנים ענן של אי ידיעה, רטוב לפנות בוקר עם לב שלוח, ואם אפשר אז גם אתכן/ם. את הסוודר אשכח גם השנה, כנראה אשאיר גם את המגבת מאחור. אולי השנה אצמח כנפיים (אני חייב להיפדות מן התלות בסכנוּת להשכרת עגוּרִים,פשוט מוכרח—עוד השנה. מטורפים התעריפים שלהם!) או שאולי אצליח להתקרב יותר למקור האוֹר של תיאטרון הצלליות הזה,המצליח עוד להקרין אייכשהו את צל חיוכו של חתול הצ'שייר הספינוזי,העולה ופורח כרגיל, בקרבתן המחייה של מלים וצלילים.  ואם אפשר, מקווה שאהיה השנה יותר פּשוּט, ושכל שנה, אלך ואעשה פשוט יותר ויותר.  

 

 

שנה טובה מקודמתהּ

© 2009 שוֹעִי רז