'דברים זולים עולים פחוֹת' (אוהד פישוף, 'מתנה לחג', מתוך: נושאי המגבעת, מי רצח את אגנטה פלסקוג?)
הרב פרופ' אברהם יהושע השל (1972-1907), פרופסור לתיאולוגיה יהודית וצאצא למשפחת אדמור"י האפטא (דור שישי לר' אברהם יהושע השל מהאפטא, שנתכנה: 'האוהב ישראל'), לימד לאחר בריחתו מברלין בשנת 1938, בסמינר התיאולוגי של הרבנים בניו-יורק, מוסד השייך ליהדות הקונסרבטיבית. בשנות החמישים ביקש לעלות ארצהּ. ברם, פרופ' גרשם שלום ופרופ' אפרים אלימלך אורבך מן האוניבריסיטה העברית מנעוּ את העסקתוֹ באוניברסיטאות בארץ וכך נשאר לבסוף בניו-יורק עד פטירתו. כתב כמה חיבורים תיאולוגיים יוצאי דופן, כגון: God in Search of Man; ו- Man is not Alone; חיבור גדול על הנביאים, The Prophets וביוגרפיה ייחודית על הרמב"ם. כתב גם על עם ישראל ומעמדו ועל השבת. לדידי, השל ועמנואל לוינס (1995-1906) הם החשובים והחדשנים מבין הוגי הדעות היהודיים במחצית השנייה של מאה העשרים, במיוחד באשר לרוח האוניברסלית הנושבת בכתביהם והאחריוּת לכל אדם, באשר הוא אדם, ובראותם בפני האדם האחר את עקבותיו של האין-סופי (לוינס) או צל של האלהות ושותפות דיאלוגית אלהית-אנושית בכל(השל) . בשנות השישים של המאה העשרים מחה השל והשתתף בהפגנות ובפעילויות מחאה למען שוויון האפרו-אמריקאים, צעד בחברת מרטין לותר קינג באלבאמה, וכן השמיע קול מחאה חד כנגד המעורבות האמריקאית בלחימה בויאטנם ולאוס. אני מבקש להביא דברים שאמר השל בראיון לקרל שטרן בשנת 1972 בסמוך לפטירתו על היחס לאדם ולחיי אדם של הממשל האמריקאי שהתגלה במלוא נוולותו בשנות המלחמה. אני מביא את הדברים הבאים בשלהי שנת תשס"ט כמזכרת למבצע העיוועים, 'עופרת יצוקה' שידענו השנה, אשר עקבותיו ועקבות האבח שהביא על אוכלוסיה אזרחית (פלסטינית וישראלית) רבה טרם נימחו מלב, כסוג של מחשבה לאחור, הרהור נוסף, על השיבה, המהירה מדיי, של החיים למסלולם, אצל מרכזי המסחר ואצל הערוצים המסחריים בכל ערב וערב.
לפני מספר שנים ב- 1965, היה בלוס אנג'לס קליפורניה, כינוס לאומי על נושא "ויאטנאם". אני הייתי אחד הדוברים נגד המלחמה בויאטנאם. דוברים אחרים היו בעד המלחמה בויאטנאם. מר Bundy, תת מזכיר המדינה במשרד החוץ האמריקני דיבר, כמובן, דבריהם של אלה אשר הגנו על המלחמה בויאטנאם נשמעו כאילו ניצחנו כבר במלחמה. נשארה רק השאלה? מי מעכיר את שלומנו, את נצחוננו בויאטנאם? אלה העיתונאים האמריקאניים, כי אתם הרי יודעים שניצחנו במלחמת ויאטנאם.
ש: כלומר אלה היו דבריו של מר Bundy?
ת: מר Bundy וידידו, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת ברקלי. אבל אחר-כך סעדנו ביחד במלון אמבאסאדור בו התרחש הרצח הטראגי של רוברט קנדי. סעודה נפלאה, היה עליך לשלם 25 דולר עבור ארוחה זו. היא הוגשה בכלי חרסינה מקסימים, כראוי לזמנים בם אנו הורגים אנשים בויאטנאם, ולאנשים ניתנה הזדמנות להפנות שאלות אל הדוברים.
כך קרה שעל הדובר אשר הגן על מלחמת ויאטנאם היה לעמוד לפתע מול שאלה שנשאלה על ידי גברת אומללה אשר קמה ואמרה: 'איך אתה יכול להגן על המלחמה אם אתה רואה כיצד אנשים כה רבים, חפים, נהרגים בה?'
ואז קם ועמד הפרופסור המכובד הזה, ראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת קליפורניה,בברקלי, ואמר: 'גבירתי, נראה כי אינך מכירה בכך שגידול האוכלוסיה הטבעי בויאטנאם עולה במספרו על מספר האנשים הנהרגים.'
וכי זקוק אתה לדוגמה חריפה יותר של דה-הומניזציה וחוסר אנושיות?
אני רואה זאת כל יום. כל יום. והרשה לי לספר לך על מקרה שאירע לי במציאות.
אני מכיר אב אחד שהיה עסוק מאוד בעבודתו שעה שאשתו הביאה תינוק לעולם. לראשונה נתאפשר לו לראות את תינוקו כאשר הגיעו הרך הנולד ואמו הביתה מבית היולדות.סוף סוף הגיע האב ורכן מעל התינוק. האב נראה נמתפלא ומופתע. ידידיו שאלוהו 'מדוע אתה כה מופתע?' ותשובתו היתה 'אינני יכול להבין.כיצד זה מייצרים עריסה כזאת ב-20.50 דולר'.
השבוע נלך לקנות מתנות לחג. הצלחת המבצע הצבאי תתורגם לשורת מבצעי סוף-עונה במרכזי הקניות הגדולים. הקיץ גווע מתוך זהב וכתם. נאחל איש לרעהו שנה טובה ושלום. נקפיד על פתקי החלפה. תפוחים בדבש ולא תפוחים בדם. לעתים אני חושב כי החברה האנושית בשיאה מציעה לחיי אדם תכלית של שיטוט סופי בין מרכזים מסחריים ושדות קרב. נלבש לבן ונתחדש לשנה טובה. ידינו לא שפכו את הדם. ראש דג קטוע, אכילת רימון. תקיעת שופר. שתיקה רפה. קול ענות חלושה. 25 דולר- כלי חרסינה. 20.50 דולר עריסה.
נכתב בטרם פרסום דו"ח האו"ם על מבצע עופרת יצוקה ובלא קשר ישיר אליו
© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז
לא נהיר לי [אולי מחמת הסיפא]
האם רשימה זו היא האחרונה
לפני ראש השנה [?].
אפשר ועוד נפגש כאן לפני החג…
שאם לא – שנה טובה ומבורכת
[וכך או כך, עדיין אף אחד
לא מת מהקדמת ברכות]
טוב ותודה שהזכרת את הדברים דווקא עכשיו, שועי.
הרבה יותר מדי דם נשפך בשמנו לשווא בשנה שחלפה, ואסור לשכוח ולטשטש את זה, ואסור לאפשר לעוד דם להישפך.
אני מאמין שתהיה לפחות עוד רשימה אחת, אולי אפילו שתיים. על אף שאני עמוס ובשבוע האחרון גם הייתי משופע בכדבעי.
כמו דבורים לדבש, אני כנראה עוד אמשיך לזמזם באזניך את התקווה שתעשה עימנו חסד ותפתח לעמך בלוג.
עד אז שבוע טוב מטוב. שזו ברכה מרוכזת מעין כמוה לעומת שנה טובה. ובכלל אני מעדיף את היום נעים, מחשבות טובות. יותר מזה? מה כבר צריך.
לא יודע מה נותר לומר או להגיד
אני חש השנה אבלוּת מסוימת, חשבון נפש שאינו יכול להסתיים במאזן כללי חיובי, של אף על פי כן נוע ננוע. המבצע הצבאי, גירוש ילדי העובדים הזרים, חוק הנכבה, הרצח בבר הנוער ההומו-לסבי, היחס המדורדר לזקנים ולניצולי שואה, הבוז לנכים, האלימות ההולכת ומתגברת בכל מקום.
בשכונה שגדלתי בה כילד (דווקא בגבעתיים) היו ילדים לא מעטים שהסתובבו עם אולרים, והיתה המון אלימוּת (מזל שלמדתי ללכת מכות) ואחר כך גם סמים. באותן שנים השליתי את עצמי לחשוב שפעם אגדל מתוך זה, אמצא מקומות שכך לא נוהגים בהם. עם השנים, גיליתי שגם הילדים ההם גדלו וחינכו את ילדיהם באותו אופן בו הם חונכו, רק עם עוד ערוצי אקשן ויותר מדי משחקי מחשב. והתמונה הולכת ונעשית מחרידה.
אין מגזר היום בחברה הישראלית שהוא טוב ממשנהוּ, ובסוף עוד ישווקו לנו את חוויית השופינג כממתנת-אלימוּת ושואפת שלום.
ההפסד כולו שלנוּ. ולעתים גם ביום בהיר איני מצליח לראות שום אופק ממשי, מלבד פעולות נקודתיות שבהם ניתן להיטיב. פעולות קטנות, הנרשמות כתנודות זעירות, בין דחפורי הממשל והצבא שאייכשהו, ממהרים תמיד להחריב ולהרוס
וממעטים לבנות,ליסד להקים.
כי ממילא בחיים ובעיקר בחיי השפע והבלגן (המתקרים גם פוסטמודרניזם) כל אחד צריך לבחור לעצמו את התחנות שלו, אז אם אדם מצליח בעצמו לבקר בכמה וכמה תחנות של טוב, ומצליח להוליך את ילדיו לתחנות כאלה, ומצליח (זה הכי קשה, אולי) להוביל לתחנות כאלה גם אנשים שלא היו מגיעים לשם בכוחות עצמם, ואולי גם יוצר בעצמו איזה תחנה-שתיים, כי אז באמת אפשר לנשום, ואז האדם גם עשה משהו (טוב) בעולם. לא?
כמו כל פעולה אינדיבידואליסטית מיטיבה. היא לעולם לא נעשית לריק.
זה מזכיר לי שכאשר נשאל הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס פעם, מה נשאר לשיטתו מן ה'אני', במטפיסיקה האתית שלו (האדם אחראי ומחויב לכל אדם 'אחר' ואינו יכול להתעלם מאחריותו זו), ענה לוינס נון-שלאנטית: 'שום דבר מהכל'.
אם בארזים נפלה שלהבת?…
מצטרפת לקריאה של טלי: פעולה נקודתית, כל פעולה היא המון. בזמן האחרון גם אני חשה את כובד הדורות על הכתפיים שמלחשים באזניי- זהו, זה כל מה שהצלחתם לייצר פה אחרי כל המאמץ הגדול ואני רוצה להגיד, אני יודעת שזה לא משהו, אבל אנחנו עדיין עובדים על זה. אולי איכשהו, מתישהו זה יסתדר. רק לא להתייאש. יתר האלטרנטיבות גם לא משהו בכלל.
כמו שכתבתי לטלי. אין לי ספק, כי כל פעילות טובה למען הזולת היא טובה ומיטיבה, למעשה, אני חושש, עבור חלקנו, פעילות כזו היא הכרח קיוּמי (עוד הרבה לפני היותו פועל יוצא של דת או שיטה פילוסופית כזו או אחרת, או אפילו מוסר טבעי)
יש בעולם המון ייאוש, אבל יש גם אור ותקווה
זה ברור כלבנה במילואהּ
הספק והיאוּש נובעים מן הנקודה בה, מריצים פה ערך של חברה צרכנית מתלהמת לכל מבצע (צבאי או מסחרי), שמטבעה אינה עמלה על ביסוס ערכים והפרחת מהויות (כלומר, נסיון לתת לכל אדם להצמיח מתוכו את הייחודי שבו), אלא על סיפוק זללני של צרכים, העצמה של הלאום ועצמתו,והקמת חברה שבניה נאמנים על שיח של זכויות, כגון: 'מגיע לי, מגיע לי' ולא על שיח של חובות (אחריות), לא רק של היחיד למדינה (כמו שאוהבים להציג זאת) אלא של כל אדם לזולתו.
אחת התרומות החשובות של טוטו ומנדלה ותנועותיהם לפילוסופיה הפוליטית היא מושג האובונטו – ערבות הדדית מוסרית, שמזכירה מאוד את דבריך למעלה, ואת דבריו של לוינס
פרטים נוספים
http://en.wikipedia.org/wiki/Ubuntu_%28ideology%29
מקרב לב, לא הכרתי, אנסה לברר.
תמיד התחבר לי הצו 'לא תרצח' הנגלה על פני האחר אצל לוינס עם האהימסא אצל היוגים
אשר זכתה למעמד רבתי במשנתו של מהטמא גנדי
והנה נתבשרתי כעת על האובונטו-
השאלה היא עד כמה ערבות הדדית זו היא לכתחילה ערבות בין כל בני האדם או בין כל החיים
ועד כמה ניתן לומר שאינה פיתוח מאוחר של תפיסת ערבות הדדית קבוצתית ומוגבלת קדומה בין חברי קבוצה מוגדרת בלבד.