
אם יוצא הוא משם ואם מהלך הוא שלשה ימים לעבר המזרח, מוצא האדם עצמו בדיוֹמִירה, עיר אשר לה שישים כיפות של כסף, פסלי-ארד של כל האלילים, רחובות מרוצפים בבדיל, תיאטרון-זכוכית ותרנגול-זהב הקורא בכל בוקר מעל למגדל. את שכיות- החמדה האלה כבר ידע הנוסע יען כי ראה אותן בערים אחרות. אולם סגולתה של עיר זו היא בכך שמי שמגיע אליה בערב של ספטמבר, כאשר הימים הולכים ומתקצרים והפנסים הססגוניים נדלקים בבת אחת על דלתות בתי הטיגון, ומעל גזוזטרא קורא קול של אישה: הוֹ! אז פושטת בו קנאה בכל אלה שחושבים עכשיוו שכבר בילו בחייהם ערב כזה, ושהיו מאושרים בּוֹ.
[איטלו קאלווינו, 'ערים וזיכרון. 1.', הערים הסמויות מעין, מהדורת תרגום גאיו שילוני, ספרית הפועלים 1982, עמ' 14]
1
-אנחנו לא יכולים להפיץ זאת לתייר הישראלי. הם לא יקנו את החבילה. אין בדיומירה מזנון חופשי כמו בקלאב הוטל לוטראקי, ואין הפעלות של קלאב מד. בבנגקוק ישנן נשים רבות וגם תרנגולי זהב. הם יעדיפו בנגקוק. מבחינת 'הכל כלול' הם ילכו לאנטליה.
-לא הבנת. זה לא מדור פרסומי, זה ספר של קאלוינו. זו עיר לא קיימת.
-מה פירוש עיר לא קיימת. הערים ברשימות שלך אף פעם לא קיימות. פריס, אדינבורו, דבלין, טולדו, פראג, טשקנט, אלכסנדריה, טימבוקטו, לימה, אנקורג', ירושלים אינן ממשיות. התיירים קוראים את המדריכים ומלמדים את תודעתם להתבונן על הערים שאינן אלא תלי אפר. אשליה מועצמת באמצעות דגמי קרטון. סיפורים על קרבות רצחניים, תככים והקמת מונומנטים לזכר הנופלים. חושך על פני תהום.
-אנחנו חייבים להסכים לפחות על ירושלים. יותר מדיי אנשים נטבחו בה לאורך ההיסטוריה מכדי לעמעם את קיומהּ. מלבד זאת, אין לבטל את קיומהּ של ירושלים. אף מונותאיסט לא יקנה מאיתנו חבילת תיירות יותר אם נעמעם את ירושלים.
-מה שתגיד, אבל אתה יודע כמוני כי ירושלים קיימת רק בדמיונינו לנצח נצחים.
2
– מה זאת אומרת, שלשה ימים לעבר המזרח? אדם שילך, מה יילך, ייסע, שלשה ימים לעבר המזרח. ייתקע במחסומי צה"ל אחר כך בצבא הירדני, אחר כך במשטרת הגבולות ההאשמית, ואחר כך בעמיתתהּ הסעודית, ודע לך, כי על פי חוק המלכותי הסעודי יהודי אינו יכול להיכנס לתחומי הממלכה.
-אתה עדיין לא מבין, מה? בתי הטיגון הם קריות המחקר הגרעיני באראן. ההלך הוא הטייס.
-אם כך, מה יהא עלינו?
-תל אביב דמיונית, ירושלים דמיונית. קיומינו מוטל בספק, בלאו הכי.
-ומהו קול האשה, אפוא?
-זוהי האזעקה המודיעה על תקיפה מן האויר, קולה הולך ומתפשט מתוך מקלטי הרדיו ופוגם ללא תקנה בשלוות ערב הסתיו.
-אבל שמעתי קול אישה ממש.
3
כל ימות השנה קורא תרנגול הזהב, ואילו בערבים המתקצרים של ספטמבר לבדם ניתן לשמוע היאך הרקיע של דיומירה נושא קול אישה, בת קול דובבת: 'הו!' מכמיר לב, פוקח את האדם אלי אושר זמני, מושא לקנאה על שזכה לשמוע. איש אינו מתגעגע לכרוז-תרנגול, גם אם הוא תרנגול זהב. מבשר הוא על עוד יום חולין של מסחר, עבודת כפיים, זימה ושחיתות. לאנשי דיומירה ולתיירים המנקדים עם ערב סתיו את רחובותיה הסגולים, כמו היו תנועות חדשות המניעות באופן חדש ורענן את הסמטאות העתיקות המעוקלות, דמויות האותיות, קול הנשים המתרוצץ בשעת דמדומים זו הוא כעין מה שמדמה יהודי, הנמצא הרחק מכל זה, בעיבורה של עיר, נתון במקדש-מעט דמיוני, מבוך קדומים של אמונה וספק, לשמוע כאשר ליבו מוטה אל אנקת השופר בגווע יום הכיפורים, בוקעת שערי שמים ונועלת אותם בעת ובעונה אחת, ואינו יודע מה גזר דינו. רק גזר דמיונו נותר לו. הבהוב חולף של אושר, כבר נשכח מלב.
4
עומד בכובעי המשונה בין ששים כיפות לערך בבית כנסת בצפת, עיר דמיונית אף היא, אני יודע. לא תרנגולי זהב, לא רחובות של בדיל, לא תיאטרון זכוכית. ובכל זאת ימי תשרי והכל שביר, פגיע. עדיין ראש השנה, ולמשמע קול השופר דימיתי לשמוע בת קול נשית דובבת דבר מה, הברה אחת, איני יודע, אולי הוֹ, דוגמת פיוט ההושענות דחג הסוכות: 'אני והוֹ הושיעה נא'. קול נשי רחוק, כמו אם עליונה, או אהובה נצחית, הנשארת תמיד נעלמת. חשבתי על המקובל ר' אברהם הלוי ברוכים, איש צפת, שראה את השכינה בדמות אישה אצל הכותל המערבי, ועוד יותר חשבתי על היהודי האיטלקי, אשר למלין, שחזה לעדותו בעיניי בשרוֹ בשכינה דמויות אישה נאדרה למראה, לבושה שחורים ומכונפת, במהלך מסע לילי מסתורי אל בית כנסת בצפת, שאפשר כי לא היה אלא משל בלבד. איני יודע. בת קול, חשבתי בליבי, אפשר כי קול עובר הוא בעולם, וכי מוֹצָא קול זה הוא בדיומירה. ככלות הכל, סיכמתי ביני ובין עצמי, עומד אני בטבורהּ של עיר קדומה, דמיונית לא פחות.
בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, רחוב צר בצפת, שמן על בד 1942.
עוד רשימה צפתית מאוד, כאן
© 2009 שוֹעִי רז
ובהזדמנות הזו, כדרך המברכים באזורנו, גמר חתימה טובה.
וכך, שוב כמדומני, נתחברו להן דיומירה וצפת, והיו כמעט לאחת, בה במידה שלא היו כלל.
אני נוטה חיבה רבה לעיר צפת, ובאומרי צפת אני מכוון לחלקה העתיק, גם אם בה אין ולו דבר אחד "הכלול".
תודה על הברכה, ואני משיב לך חליפתה-תמורתהּּ.
אף צפת העתיקה כיום רחוקה היא כל-כך מאותה הילת קדומים של האגדתות על מקובליה, עד שבבואו של הלך לשם, חייב הוא להרהר בליבו כי אפשר כי המשמעויות והדי המשמעויות אותן הוא מייחס לנופים שם, אינן אלא פרי דמיונו, או פרי עיונו בספרים, הבוחר לקרוא את הנופים באופן בו הוא קורא. ועם זאת, יש בה עדיין עבורי דבר מה קרוב ויקר ללב, כאילו מנקד אני את סמטאותיה המעוקלות בחלפי בהן ניקוד חדש. 'כל אלה ישמע ההלך העייף /ורעד יחלוף את בשרו' (דוד פוגל, 'בלילות הסתיו')
זה פוסט קסום ומקסים ומעורר אדוות והדהודים, ואין לי טיפת זמן להגיב לו כגמולו. (וגם עיר האושר קיימת רק בדמיון, ממש כמו תל אביב או ירושלים)
גם בעיני הפוסט מקסים וממשיך כל כך יפה את קאלווינו…
ולמרות אהבתי הגדולה לציונה תג'ר, בעיני רוחי ראיתי את הויז'ואל הזה:

שנה טובה
הו, היישר מדיומירה, קרתא דשופרייא
מעורר אדוות והדהודים, את מכירה אותי, אני ממש מתחיל לשמוע אותם וזה משמח
אפילו משמח מאוד
אני חושב שעוד תהיה לרשימה אי-אלו בנות קול ברשימות עתידיות, כי עניינים של מקום וזמן
ובמיוחד האופן שבו הם נרשמים בנפש, מעניינים אותי מאוד.
אם את מרית הביא הפוסט לשמוע, אותך הוא הביא לראות, וזה משמח מאוד
ובאמת הויז'ואל אליו הפנית (מרק שאגאל) יפה מאוד בעיניי.
אפשר כי בחרתי בתג'ר הואיל ואני מכיר את הרחוב האמור, אני חושב שהיא השפיעה עליו רוב אהבה וחום, שאינה דווקא מצויה בו, ובאחת הצליחה להפקיעו מכל מיני מיתוסים המשתלשלים ממנו, ואשר יושביו (בימינו חרדים ברובם) מתייחסים אליהם בכובד ראש גדול.
חוץ מזה, אני זוכר שהקדשת פעם פוסט לאור התכול הנשקף בציוריהם של ציירים ישראליים
וייחדת מקום מרכזי לתג'ר. גם הציור למעלה הוא דוגמא טובה לאותו אור בלתי מצוי, שאפשר כי שורר הוא לפני הכל בהכרתם של הציירים.
זה לא אור, זה שלג
…מקווה שאתה נוהג לצייר על הקירות
העיר העתיקה של צפת בעת השלג אינה צבעונית כל-כך ושמיה אינם תכולים כל-כך
אדרבה, העיר נראית אז כאילו עב כבד של ערפל ממלמל בלע אותה, ולא נודעה כי באה אל קרבו
לכן, איני בטוח כי מדובר כאן בצפת בשלג
אך גם איני בטוח שלא
ציורה של תג'ר, על כל פנים, הוא חידתי
העיר בו חיה וויטאלית לאין ערוך יותר מן הבריות הצועדות בה.
ירושלים שקיימת רק בדמיון שלנו ובכל זאת – אתמול הסתובבתי בה כל אחר הצהריים, בין המתפללים ומבקשי גאולה בכותל, בין נושאי הצלבים בויאה דולורוזה, בין הילדים ברובע המוסלמי שמשום מה עשו להם מנהג חדש לכבוד החג – לירות זה על זה באקדחי פלסטיק (מעניין מי לימד אותם?). הזיה אחת גדולה. הייתי רוצה לפגוש מי הזה את העיר הזו במתכונתה הנוכחית.
תודה רבה. אני שמח על התגובות החמות שהרשימה הזו מעוררת (לא הייתי בטוח איך היא תתקבל). ירושלים הקונקרטית של ימינו היא כל כך הרבה ערים, עד שניתן לומר: ירושלים ערים סביב לה
ולא תמיד ברור ונהיר מה יסוד הקשר בין הערים האלה לבד מההגדרה המוניציפלית 'ירושלים' ומדוע הן רואות עצמן כלולות באותה ירושלים.
פעם, כאשר מבקרים יהודיים יכולים היו לבקר בביטחה בכל מקום בעיר וכל מבקר פלסטיני יכול היה לבקר בכל שכונה יהודית, היתה זו עיר.
עוד בטרם כל המיתוסים הדתיים והלאומיים הקשורים בה, ירושלים הקונקרטית של היום היא כבר עיר דמיונית, משום שהיא מפורקת ומפורדת
ותושביה של העיר אינם חיים יחדיו, ולא פעם, חוששים אלו מאלו.
היא עובדה עצובה, אבל לא זה מה שעושה אותה לדמיונית. הרשימה הזאת הזכירה לי את טרילוגיית חומריו האפלים של פולמן. שם מתקיימות במקביל וריאציות רבות של אוקספורד, שיש ביניהן הרבה מן המשותף, אבל גם הבדלים משמעותיים. ותמיד (כלומר מאז שקראתי את הטרילוגיה) חשבתי שההמצאה הזאת של פולמן לוכדת את המטמורפוזה שעוברת המציאות ברגע שמישהו חווה אותה. ירושלים הפנימית של כל אחד היא שונה לגמרי, ולכן – לפחות בשבילי – ירושלים ה"עובדתית" קיימת רק בדמיון. וירושלים הלירית – על אחת כמה וכמה. (זה מין פרדוקס כזה)
אני חושב שלערים הפנימיות האלה התכוונתי
וקאלוינו עוד התכוון אליהן לפניי
אלא שדומני כי כל עיר קונקרטית, היא בד-בבד דמיונית לגמריי, לא רק מפני שכל עיר עם הזמן נושאת מיתוסים אלא שכל אדם ואדם מכוון אליהן את הכרתו, וקיומן העובדתי הוא ממנו והלאה (מי יודע, אולי נזכה בבוא היום למיתולוגיה תל-אביבית? אני יודע כי בעבר שקדתי על מיתוס הנוגע לשכונות מסוימות ברמת גן-גבעתיים אך אילו נמסרו בעל-פה וטרם הועלו על הכתב)
במידת מה, אפשר לראות במקצת פרקיו של 'בעין החתול' של חביבה פדיה מיתוס באר-שבעי של שבירה ותיקון (אם זה אפשרי בכלל) וב'המשפט'
של קפקא העיר אינה אלא פרוייקציה של רגשותיו/חרדותיו של יוסף ק…
בצהריים היום אעלה פוסט-המשך לזה שלמעלה
סוג של פוסט המשך…
כפי שנכתב ומקובל לאמור: לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
של נסיך המשוררים המודרנים, ניקולאי גומילוב, "החשמלית התועה" (כלומר, במקור: הטראם שאבדה דרכו), אחרי שעבר בהינף אחד שלושה גשרים – את הנייבה, הנילוס, והסיין, והשאיר מאחוריו את מבטו של קבצן אחד, שנפטר בבירות בשנה שעברה, הוא מגיע
לבית נתיבות שאפשר בו לקחת
להודו-של-רוח כרטיס נסיעה
וגם, איך לא, ל"עיר" ו"ערים" של רמבו, ב"הארות", שם בלבנון-של-הדימיון פורחות לונדונות וסמרקנדות, עם או בלי המוסיקה היפה של בריטן, עם או בלי ההשתקפות אצל בוב דילן המוקדם
אחת צוחקת ושניה בוכה
תודה.
אבל שכחת לכתוב לי מה כל זה אומר על האולי-אתיקה שכתב צל-ספינוזה בעיר הדמיונית היא אמסטרדם.
וע. אחת קורצת: זה דוקא קל. מישהו המליץ פעם אצל מרית למישהו אחר על שירים של מלך ראוויטש. הנה, מתוך המחזור שלו על שפינוזה, קטעים משיר ג, "המוות" (תרגום א"ד שפיר). שם תמצא את העיר ההיא, היפה אפילו מאיכטלאן
…
קץ דרך דגול החכמים.
סך מם דלת שנה
ועוד פא חית ימים.
וכבר ליד הגבול יעמוד
ויחכה לו
מר המוות –
ובהדר לפני החכם יקוד
ועל טס של כסף אליו יושיט
המיים, הפת, והמלח
ואת מפתחות שערי העיר,
עיר המוות –
ויפטר
אל כבודו:
הו שחר
הסף מכניס האורח
…
שלא כמו בכל יום אף נקודה זו אינה בהירה כלל ודרוש משגיח רוחני מהיר מידות וקצוץ כנפיים כדי לחדש את המוסר באלוהי שאינו ניתן לשמירה מדויקת באף אחד מתחומי שדה ההויה
ואסגור גם באיש ההולך לנפקנית וכסף אין הרי הוא מחזר על הפתחים
הלא כבר נאמר, נשנה ושולש: אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי חכמים מרבין שלום בעולם, וספר שני חינם. על כן מצאוהו למשה יורד מהר סיני אוחז בשני לוחות אבנים בידו ונאמר: טובים השניים מן האחד ואיתא במסכת קידושין: טב למיטב טנדו מלמיטב ארמלו.
שנה, כתיבה וחתימה טובים לך ליפעה ולילדים.
שמא אכנך להבא, עָיוּני
או שמא ז'ורז' בטאי?
עיין אתיקה ד' 67, זה כדאי מאוד
עתה, אם בעיר המוות ביקשתָ לקבוע עיתותיך, כנקודה ארכימדית טופוגרפית (לא אידיאית) של ודאוּת
אשיבך, אפשר כי המוות גבול, או קצה שאין קצה לו. ברם, אפשר כי יש בו מן הבּדאוּת
(-:
אף אענך בשיר של סוצקובר:
אבא, איפה התבל נגמרת? –
תשובתי אתבע כפילוסוף
"מאחורי בקתה שם, האחרת
על פסגה, בה שמש תחלוף"
האמנם? אם כך- ארוץ בלי שמא,
הרה, להשיג את השקיעה!
דרך רשת כסף של הדמע
שם תבל נגמרת, לפסגה!
מבקשות עיני מאל סיבירי
שהגעגוע לא יופרך.
מליוני שנים אשר הפשירו
רוטטות משלג: תבורך!
(כינוס דומיות, תרגום בנימין הרשב, עמוד 57)
וגם אני חשבתי על עיר האושר בהקשר הזה בדיוק, כשקראתי את הפוסט העדין, הפיוטי והכל כך יפה הזה שגילפת כאן (כמעט כתבתי "יצרת", ואז כמעט העזתי להתפרע עם "בראת", אבל נדמה לי שהוא פשוט היה שם, ואתה שמעת אותו ואספת אותו אל ליבך ומקלדתך והעברתי אותו תהליך עמוק של שועיזציה וחשפת מה שהיה טמון בו ולכן – גילפת)…
בעולם הקונקרטי אני דווקא נזרקתי אסוציאטיבית לשיר הזה http://www.youtube.com/watch?v=ybi4deJ9-Wo
ושועי, ברור שבת הקול היתה אמיתית ונוכחת- אתה פשוט ידעת להקשיב (-:
תודה על השועיזציה, נורא צחקתי, זו מילה בלתי אפשרית. בספר יצירה ובספר הזהר מתוארת הבריאה,בין היתר, כגילוף, אבל אני דווקא חשבתי על ג'פטו הסב ופינוקיו. אצטט את רות דולורס וייס
שהודתה פעם לחבריה על כך שהם מסוגלים לראות בעלה רביעי של תלתן יתרון ולא פגם/חריגות.
וגפ אני אוהב את השיר הזה של קואפיס ואת הלחן של שם טוב לוי והאנסמבל שלו.
ובאשר לבת הקול אני שולח לרשימה ישנה שלי, לא הרבה צפו בה, אבל היא מהטובות ביותר (חוץ מזה שהיא כוללת את התגובה הראשונה של מרית באתר הזה) ויש בה גם תרגום שיר של ג'ק קרואק שהשנה מלאו לחיבורו 50 :
http://www.notes.co.il/shoey/49713.asp