
שועי רז
*
רוּחָ הַסְּתַו קָרִיר
בָּהִיר יְרֵחַ הַסְּתַו
עָלִים שֶנָּשְרוּ נִקְבָּצִים וְשוּב מִתְפָּזְּרִים
עוֹרֵב שֶנִּרְדַּם חוֹזֶר וּמַרְעִיד כְּנָפָיו
חוֹשֵב עָלַיִיךְ, אֶרְאֶה אוֹתָךְ, מִי יוֹדֶעַ מָתֶי
בַּזְּמַן הַזֶּה, בַּלַּיְלַה הַזֶּה, קָשֶה לִהְיוֹת מְאֹהָב
[לי באי, 'שלוש,חמש שבע מלים', בתוך: 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם: דן דאור, הוצאת חרגול: תל-אביב 2001, שיר 52, עמ' 79]
*
*
איש לא יודע האם המסע הסתוי הולך אל הפנים מן החוץ או מן החוץ אל הפנים, נעצר היכן שהוא על אם הדרך, או עוד ממשיך לסבוב, כמו תקליט ויניל ישן, שמחט יהלומית חורָצתו בָּשֶקֶט. כל הזמן קול פנימי אומר לך ללכת מערבהּ אל תוך האובך הסגול, אבל משום מה אתה מרחיק עוד מזרחהּ אל המקום ממנוּ מתפזרים רסיסי האור משים את עצמך להתחמק מגורלך. מבולבל, אפל, אובד דרך, מעמיד פנים שאתה יודע בדיוק מה שאתה עושה.
בחורף התפרנסת מלהיות קנגורו. יכולת להתרגל לכך. עבדת בתיירות בשמורה באוסטרליה. התחפשת לקנגורו ודילגת, כמה דילגת, מבוקר עד ערב, תמורת שכר הוגן להנאת התיירים. בכדי שיאמינו שיש עוד דבר כזה קנגורו. לפעמים, כל כך הזדהית עם הקנגורו הקופץ שבך, עד ששכחת כי למעשה אתה אדם. יכולת להישאר כך קנגורו, לפחות לזמן- מה, קופץ ומדלג מדלג וקופץ, אלא שגילית שבשמורה ישנם גם כלבי דינגו, אשר חוששים פחות מקנגורו מאשר מבני אדם.
באביב שהית בקרקס. עבדת כליצן-מתלמד. מתעקש להתייחס אל זה כמנזר זן. כאילו דווקא שם, מכל המקומות שבעולם, תגיע לסאטורי (Satori) המקווה שלך.המשכת לנדוד לאחר שהרגשת כי הצחוק בך אינו נובע מן הפנים. אתה עדיין מהורהר מדיי ונוטה להתעטף באדרת של קדרוּת שקופה, טווּית עננים. לא הכל רואים אותה, אבל קשה מאוד לכסותהּ ממי שמכיר אדרות כאלה ועוד יותר מאלוּ שנגעת בליבן/ם.
אחר-כך שמעת על עיירת הצללים. למעשה לא שמעת עליה מפי איש. היא נבעה אליך כשמועה טובה מתוך שירו של משורר סיני קדמון, לי באי (762-701), שלוש, חמש, שבע מלים. אומרים שהיא אינה קיימת באמת. אומרים שמי שמהלך ברחובותיה מצליח להבין נכוחה מדוע הינו רק אפשרות של קיוּם יותר מאשר קיוּם ממש. יותר קל לחשוב עליה, על זו הרחוקה עכשיו, אתה חושב, כאשר אתה רק אפשרוּת של קיוּם, יותר מאשר כאשר אתה קיוּם ממש. אתה חושב עליה כקיימת. אתה אינך אלא הדברים שאתה נזהר לזכור. נזהר לשבור, נזהר לפגום, מהיר לספרם בכדי לזכרם. הדברים נושאים אותך בתוכם כאפשרוּת קיוּם.
בלילה ראית בחלומך הופעה בפונדק דרכים. זמר תלוי בתוך גופו שלו, כמו בובת-חוטים שיש לה מפעיל בלתי מיומן; שר בקול מלא חיים, שדומה כאילו לא מתוכו הוא נובע. לצידו זוגתוֹ, העדינה השברירית, שיר חיזור של צרצר עייף- תשוש לנמלה, שלא תיתן לו לגווע בחורף בחוץ ('הוא לא יודע לשמור על עצמו' נאמר להּ, על ידי קרובת משפחה, ערב חתונתם). פתאום הפכת לעורב ההוא מן השיר של לי באי, שב ומרעיד את כנפיך תוך כדי השינה לפי הקצב של השיר, עיירת הצללים אט אט אופפת אותך בענן של אי ידיעה. הרכבת יוצאת ב-8:00.
אתה מגיע ברגע האחרון. מטפס לקרון סהרורי, לא ער די הצורך, כמו ציפור שחורה יחידה שאיחרה לצאת למסע הסתו. מתיישב במקום הפנוי היחיד בקרון. ליד ילדה, מול הוריה השותקים. הם מכבדים אותך בקפה טרי של בוקר, אפילו שאתה זר. אתה לא בטוח שאתה ער, אבל יודע בביטחון שזוהי הדרך המעולה ביותר לדעת שאתה כן. אתה מספר להם על חוויותיך מהחורף בו בילית באוסטרליה מחופש לקנגרוּ. זה מאוד משעשע אותם. במיוחד את הילדה. משום מה הצחוק החם שלהם נותן לך הרגשה שאתה אכן קיים. הוא מקנה לך סוג של נוכחות, זה גורם לך לחשוב על זו שרחוקה ממך כל-כך, אתה מגלגל במחשבות את שירו של לי באי מסופו לתחילתו, ואייכשהו מצליח לראות את כל הפרטים שהוא כולל דרך חלון הרכבת. אולי אנו רואים את מה שאנו מתאווים לראות (מה מסתתר תמיד מעבר לאופק מבטינו?). אפשר שבחורף הזה תעבוד בתור דב פנדה בשמורת טבע בהרים של סין, מי יודע. אולי תתרגל ללעוס קני חזרן בסבך. איי, זה יכול להחזיק אולי שבוע, אתה תמיד תתגעגע מדי לבני האדם.
© 2009 שוֹעי רז
אתה אינך אלא הדברים שאתה נזהר לזכור.
שועי יקירי,
עודני שרוי תחת רישומו הכבד של שראו עיניי אתמול; העיניים ראו, אך הלב עודנו מסרב להאמין.
הנה אתה, אתה מכולם, שועי היקר, יחד עם יקרה אחרת, נטלי יקירתנו, שניכם יקרים לליבי כעסיס הבוקר.
והנה אתם השניים, אתם מכולם, נועצים לשונות חדות בעיר מגוריי. בעיר שבה אכן לא נולדתי [כמותך, שועי יקירי, אני שפלתי, אך זאת, בטובך, נצור ביננו], העיר בה פרחתי אף זקנתי.
אצתי רצתי להרכיב את משקפיי על חוטם בולבוסי, ושבתי לקרוא. אללי. המילים נותרו שם לתלפיות – מצחקות, מלעגות, מתעמרות…
לולא רותקו מיתרי קולי ביובש בלתי צפוי, הייתי מצווח, לפחות מוחה.
ואני, שועי היקר, החרשתי.
הרשימה למעלה, שועי, יפיפיה, כה יפה היא עד כי נגמלתי מזעמי…
ואגב, שמתי לב כי נמנעת הפעם מלתאר את הצילום שבראש הרשימה [ואני, בביישנותי, אינני מעז לשאול, מי לשמלאך?]
לשמאלך, כמובן
צר לי כי העצבתיך, לא כיוונתי לזה, מצבה של ירושלים דואב אף לי ולא נאמרו הדברים אלא בכאב
לא בצחוק, לא בלעג אף לא לא במה שיש בו מן הלצון, ובאשר שנצחיותם של הדברים, הריי כבר ודאי שמת את ליבך לכך שבאחרונה מרבה אני לעסוק בחלוֹף, ואפשר גם כי פצעי הסתיו מביאים אותי לעסוק בזה יתר על המדה
(זו אחת התגובות היחידות אי פעם שבה הצלחתי כמדומה לשמוע את קולו של של המגיב, כלומר את קולך צבי, אומר את הדברים מה שהותירני מעט במצב המכונה בלשון זוהרית: כסופא, כלומר במצב
מבויש קמעא)
ובאשר לתמונה, הרי הפסקה האחרונה עונה על השאלה בפשטות.
וכדי לא להבהיל, אני מכריזה כאן שאני מבחינה באדרת, קשה להסתירה מפניי, לפחות בשל שתי סיבות, ואני לא יכולה שלא להכריז שההלך העטוף בה הופך ממש לנגד עינינו לסופר, וסופר משובח.
אכן, רציתי לשאול אם מופיעים שם פרא אדם חושב וראשיתו או שמא הקנגורו והילדה אבל זה לא באמת משנה, כי כולם מופיעים פה, ולצידם מופיעות הרבה אפשרויות מקבילות אחרות, וכולן נכונות.
נורא ריגש אותי הטקסט הזה (וגם הקודם).
לא חשבתי אחרת.כמו שאמרתי. ממי שרואה אי אפשר להסתיר. עוד לא מתייחס אל עצמי כסופר, אפילו שאין ספק שהרשימות פה הצליחו לקרב אותי למשהו שהוא מעין פרוזה.
אוי, לא שמתי לב דווקא עכשיו כשהצמדת ביחד את הילדה והקנגורו עלתה בדעתי משמעות החוזרת לזיכרון ילדות נושן, שבאמת לא העליתי בדעתי בזמן הכתיבה (מקווה לספר לך בשבוע הבא)
בתל-אביב)
פשוט יפה.
אח, כמה שאני מזדהה. עם כל מה שכתבת, צורה, תוכן, אני משערת שגם עם הרוח שפעמה מתוכך והניעה את ידך להביע הכל כך.
אתה כ"כ לא מיואש. בגיל לא מאוד צעיר אתה עדיין מסתכל על העולם במושגים של יופי, כותב.
ואני, שקטנה ממך בהרבה, כאילו הרצתי את כל חיי מתחילתם ועד סופם, חילקתי אותם לנושאים, תתי- נושאים ותת- תתי נושאים, סיווגתי את חלקיקי החיים השכליים והקרים האלה ומיינתי למגירות. הידיעה החובטת שאין חדש תחת השמש רומסת כל נבט רענן של רגש יפה. הלוואי ויכולתי להיות.
מצטערת על ההשתפכות. חזרתי מירושלים מהורהרת.
(אני צריך לעבור טיפול גמילה מכל היקרים והיקרות האלה, עד לפני מספר חודשים לא היה עולה בדעתי לכתוב כל הזמן יקר/ה, אבל קצת קשה
להביע חום אנושי אמפתי בסתם תודה או בדומה לה)
שבוע מהורהר מאוד עובר אף עליי, סערת הרהורים יותר נכון, הגג כבר עף, וכל הרצפים הקיומיים המערערים קיומן של ערים ואת קיום העצמי הן תולדה ישירה שלהן. הסתיו תמיד משפיע עליי כך. מתיי שהוא באמצע אלול אני מתעורר להרגיש בעת השקיעה כי העולם הוא פצע פתוח וצרי אין. זה תמיד מביא אותי להתכנסות שבלולית, כמו דב הפנדה שמתואר למעלה. זה מחזיק שבוע עד חודש. בכל זאת אני נוטה להתגעגע לבני אדם.
אולי זו תקופה כזו בה הבריות משילות מעליהן מחשבות כמו עלי שלכת צהבהבים, אבל תמיד ישנה גם התחדשות, אם במאפשרים לה להתרחש.
[אז כנראה שאתה לא צריך לעבור טיפול, מאותה סיבה]
להרגיש בעת שקיעה שהעולם הוא פצע פתוח. זאת בעצמה מחשבה מעוררת געגועים.
אין לך מושג כמה שאני מכירה את כל מה שתיארת. ההתכנסות המהורהרת בעצמי, המחשבות הסתיויות כאשר העולם מקדיר מעט, מעיף את ראשך הלאה הלאה מכאן, כמו טיפת גשם ברוח הצוננת, מערבולת עלים יבשים ליד ספסל. מוכר. מוכר. מוכר.
יש בזה משהו נוגה, לפחות עבורי, אבל צלול ומרווה יותר משטף החיים הסואן והקופח. נדמה שבניגוד לימי הקיץ המסנוורים, דווקא כאשר מועמים האורות, ניתן להביט בבריאה בגובה העיניים, הלב מתיישר ותופש את המציאות כמות שהיא. אפשר לדבר.
הגעגועים האלה עבורי הם הם האמונה [מוזמן לקרוא בספרון הכחלחל הקטון של הרב קוק. מתאר את רוחי הנסערת במילים יותר מדוייקות משלי].
הלוואי ולא אהיה אף פעם צינית/ מיואשת מדי כדי להרגיש את הרגש היפה הזה. שלא אהיה גאה מדי מכדי להודות שאני קטנה, טועה ותועה תדיר, ושאפילו אני מאמצת לעיתים בלי משים ועם הכחשה רבה של התת- מודע את הרגלי החיים שההכרה עצמה מתעבת. שהלב שלי תמיד יהיה פתוח, במיוחד לאמונה הזכה שאפילו אחרי 8 נפילות [ולא רק 7] ניתן לקום.
שבת שלום. השבת זאת השבת הראשונה שלי בנגוהות. ויש לי גם משפחה מאמצת:P
זה הפוסט הכי עצוב שקראתי, על אף הצעצועים שפיזרת.
מומלץ לקום במיוחד אחר שמונה נפילות
כי מי שקם אחר שבע, קם לתוך סדר קבוע אחר
מי שקם אחר שמונה, קם לתוך סדר חדש ודיסהרמוני
שניתן לחדש בו כל העת, והקרוב ממילא יותר לניגונו של האין-סופי הפועם בחלל
העלית בדעתי כעת את קואן הזן העברי הנעלה:
עוגה עוגה עוגה
במעגל נחוגה
נסתובבה כל היום
עד אשר נמצא מקום
לשבת, לקום
קואן(=תורה) שיש בו משום מעגליות החיים (לעוּג=לחוּג)
גם אם לא מוצאים מקום בעלמא דין
אפשר להמשיך לסבוב ולתור אותו
מתוך תקווה למצוא מקום שמחוץ לכל מקום
(שורש האמונה אצלך הוא יסוד הנהיה אצלי,אני חושב, לא בדיוק אותו דבר, אבל בכל זאת)
ואל הנפילות, כך דורש הקואן, אין להתייחס כנפילות, אלא כישיבות (לאו דווקא מתוכננות) מהן יש לקום על מנת להוסיף ולהסתובב
אגב סבוב בלשון רבנית ימי ביניימית הוא מסע או טיול. כך שרצוי להסתובב בטבע.
ואני שמח על נגוהות, מקווה שתזכי שם לאור נגוהות.
שבת שלום, ואיחולי צל ראש השנה ובכל שנה.
שלא אצליח להסתתר מפנייך
(-:
הדברים על האדרת שהזכרתי מוענו כנראה אלייך ולטלי, שיודעות כנראה לקרוא אותי היטב מבין שיטי האדרת
לא סתם, חוזרת ועולה כאן חיבתי ל-Blues
אגב, אני חושב שיש ברשימה האחרונה סיכום כלשהו של השנה האחרונה שלי, במיוחד ב'רשימות' מכמה וכמה פנים
אבל קרו בה גם דברים משמחים מאוד- מאוד, כמו פגישתנו בין אתרינו למשל
חוץ מזה, כדאי מאוד לצפות ב-Swell Season
שיר מצוין, אבל הזמר, גלן הנסארד, מתנועע כאילו הוא בובת חוטים ופיתום בעת ובעונה אחת
אני מקווה מאוד, אפילו בטוח, שביום שלישי יהיה שמח
זכיתי ועוד איך לאור נגוהות. שבת מדהימההה
אנשים לא רגילים בעליל. תפילת קרליבך לאור שקיעה, נוף ורוח. מלווה מלכה לנשות הישוב שהסתיים בבכי גדול של כולן. אתמול התעוררנו. חיכינו הרבה לחוויה החזקה הזאת שתשבור את ליבנו הקפוא.
שיהיה יום כיפורים שמח!!
[כן, שמח]
שמח לשמוע כי את מוצאת מעון
לא פשוט הוא למצוא מקומות בהם מרגישים כך
ועוד יותר, קשה למצוא היום מקום תפלה, המשבר את הלב
:אכן שמחת-הלב שבטהרת הלב
לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי
שנזכה לשנה הבאה ובכל שנה
אכן אכן. אין מקום שמתאים לי יותר ועונה על צרכי הפנימיים האישיים יותר משם.
ברוך ה'!
ואני ביום חמישי בע"ה עושה טבעת בירושלים וחורטת עליה את המשפט הזה בדיוק.
[בצד אחד. בצדה השני אני חורטת 'מי כה' אלוקינו המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ']
שנה טובה!!!!
[אגב, זה אתה ובתך בתמונה?]
לגמרי במקרה נקלעתי הנה במוצאי היום
והנה ראיתי שהגעת כמה דקות לפניי והשארת תגובה
להמשך הפסוק שם: מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון, יש משמעות מאוד אישית עבורי, אך מוטב שלא נרחיב על זה כאן
בהקשר לתמונה, אשיבך כאשר השבתי לחכם צבי, התמונה מתעדת את הפסקה האחרונה ברשימה למעלה
ויום טוב היה עושה כהן גדול לכל אוהביו, כשנכנס בשלום ויצא בשלום בלי פגע
אני חושבת שלכל בנאדם שחווה משהו בחייו הוא מסמל המון. מעניין מה הוא עבורך.
אוף!! זה מכיר לי את התפילה האשכנזית. ממש רציתי להיות החג באיזה ישיבה, ברוב עם ועדה שלא נרדמים בתפילה/ בולעים מילים. בסוף לא הרגשתי משו ופחדתי לקחת סיכון. שנה הבאה בע"ה.
בשער הכוונות כותב ר' חיים ויטאל שהאר"י היה הולך בימים הנוראים להתפלל בבית הכנסת האשכנזי בצפת
אבל, יש לזכור, כי האר"י שהה רק כשנה וחצי בצפת לפני פטירתו, והואיל ונפטר בתאריך ה' באב
הרי עולה כי הספיק לעשות בצפת רק חודש תשרי אחד בלבד, האחרון בחייו.
קשה לקבוע מתוך כך מה היה עושה האר"י שנה בשנה. אני יודע אבל כי מי שהתוודע לפיוטים המלווים את התפילה האשכנזית בימים הנוראים, חש בחסרונם כאשר הוא בא לבית כנסת ספרדי.
באשר לי, אני מתפלל אשכנז בנוסח הגר"א ותלמידיו הפרושים, אבל גם מאחורי זה עומד כדרכי, סיפור מורכב למדיי
משום שמוצאי המשפחתי לוקח אחורה לוילנה ולליטא
אבל כמה דורות לפני כן, כפי שגיליתי, הגיעה לשם משפחת אבי מאיטליה, ודומה כי מוצאה הוא דווקא ספרדי. עוד סיפור של נדודים יהודיים באירופה מקציה ועד קציה (אפשר שכמנהג יהודים פליטים מספרד ומפורטוגל דרה זמן מה בצפון אפריקה, מי יודע?).
ובאשר 'למקימי מעפר דל' על מעט מזה כתבתי כאן
http://www.notes.co.il/shoey/58162.asp
ויש עוד הרבה להוסיף, אבל לא בטוח אם כאן הוא המקום.
חברות שלי לא יכולות בלי הפיוטים הספרדיים. והם באמת מדהימים כשלעצמם, אני פשוט שונאת את הלחנים ואת כל המסביב. ניהלתי מאבק פנימי בשני מישורים- לשמור על ריכוז ולא לתת למחשבה לעוף למחוזות חילוניים [כפשטו], ולהתעלם מהנוסח ולהתרכז במילים.
ואני גאה בעצמי על ההתמודדות(:
זאת תופעה מוכרת. כך חברתי התימניה גילתי שהיא בשורשה גרמנית [?]
מעניין אותי לשמוע על חברתך זאת
משום שיש חיבור אשכנזי כפי הנראה בן המאה השלוש עשרה, ספר הרמזים לרבנו יואל, שכתב היד שלו נמצא בעותק בודד דווקא בתימן, תופעה מרתקת
ברור מכאן שהיו נוסעים יהודיים אירופאיים שהגיעו עד לתימן (לדוגמא ר' פתחיה מרגנסבורג ביקר במזרח בשלהי המאה השתים עשרה)
אני מכיר כמה וכמה זוגות נשואים גרמנים-תימנים
אפילו כמה וכמה
אני שמח על כך שבבית הכנסת בו שהית לא מוותרים על פיוטים ספרדיים, כי כבר שמעתי על בתי כנסת בהם מבטלים את הפיוטים מכל וכל וחבל. האם אמרו אצלך בבית הכנסת את כתר מלכות לשלמה אבן גבירול לאחר תפילת ערבית? מעניין אותי מאוד עד כמה בתי כנסת עדיין שומרים על המנהג הקדום הזה
על פי חסידי אשכנז (גרמניה, מאה שלוש עשרה) ככל שהאדם צריך להתמודד יותר, וככל שהמלאכה קשה עליו, כך היא יקרה יותר לפני הקב"ה. לא יודע אם הם צדקוּ, אבל על פי דבריהם המפורשים, מאבקך-התמודדותך בשני המישורים יש בה בכדי להפוך את העקוב למישור, כל שכן להיכלל במה שכוללת התפלה בלשון 'ונעשה אגודה אחת'
(-:
לגבי שתי השאלות אין לי ממש מושג. היינו עסוקות בלרדת עליה מלשאול שאלות כאלה.. וגם אני לא יודעת מי הם, למרבה בערותי.
לגם לגבי שאלתך השניה, קראנו כ"כ הרבה פיוטים באותה מנגינה [אם לא באמירה חפוזה של החזן], כך שאני באמת לא מבחינה בשמות.
אני מקווה.
יהיה בזה כדי לשמח מאוד.
בא לי לשיר ואין לי די מילים ורוח!
[הכוונה לכתיבה כמובן]
אני חייבת לכתוב. כל דבר. זה חסר לי כ"כ.
זה נשמע כאילו מצאת לך ייעוּד
על הכתיבה כתבתי לך גם מייל, שעושה עכשיו את דרכו לתיבתך
זה יפה מאוד מה שכתבת
אל תזניחי את הגיטרות, גם להן מגיע את חלקן.
בע"ה.
לא מזניחה אפילו לרגע. למעשה, כ"כ לא מזניחה עד שהתיקון של ישעיהו עולה לי עכשיו משהו כמו 450 שקל אצל כלי זמר היקרנים והחובבנים. [פשוט אין ברירה אחרת]
וקניתי גם דילנית [המחזיק של המפוחית. כך אני קוראת לו] ועוד מפוחית סולם G.
עכשיו אפנה לראות עוד סרט של הייאו מיאזאקי, ברשותך.
[אובססיה]
דילנית זה משובח.
באשר להייאו מיאזאקי את צריכה לפנות למרית
היא חובבת גדולה של סרטיו
אני עדיין לא מספיק להגיע אליהם
זה עוד יקרה…
באמת? לא ידעתי.
עד כה ראיתי 6 סרטים שלו..
וקניתי היום מת"א ספר של טשרניחובסקי מיד שניה ב10 שקלים!
[רציתי גם דיסק מהאוזן אך תקציבי היה זעום]
ועל איזה דיסק?
ואיך היה הפסיכומטרי שלך?
הטשרניחובסקי- מבחר
הדיסק- קובי ישראלית. ג'אזיסט יהודי. משהו טוב
הפסיכומטרי- המבחן עצמו היה קל בהרבה מהסימולציות שהייתי רגילה לפתור, אבל לא הרגשתי טוב בעליל, הייתי תשושה ממש, קפאתי מקור- כל זה לא עזר לי לפתור בהצלחה. בלשון המעטה
נעשה ראסטות?
כאשר הייתי בסביבות גיל 18 יכולתי לעשות ראסטות ולקבל עודף. היה לי קוקו ארוך במיוחד
יכול להיות שעוד אשוב לכך, באיזה יום
אבל נוסף לכל מוזרויותיי נראה לי שגם קוקו/ראסטות כרגע, זה קצת יותר מדיי
(-:
מצטער על הפסיכומטרי, גם לי המבחן זכור כחוויה מטשטשת במיוחד. חוץ מזה, שמזגן מקפיא במיוחד הוא אויב ציבור ידוע. הרציתי פעם בכנס אקדמי שבו כוון מזגן מרכזי היישר אל פדחתי ועד סיום ההרצאה, הרגשתי כעוף קפוא השתול על פלגי קרח בערבות הטייגה אשר בסיביר
שלא לדבר על ויברציות קור. אף על פי כן המשכתי (איש לא ידע איך מחלישים/מכבים את המזגן) אבל זו זכורה כחוויה לא נעימה במיוחד
וחג שמח
(בניתי הבוקר סוכה)
והמון שמחת לב לך וליקרים לליבך
איזו ברכה יפה. תודה.
האמת שאני מקבלת יותר מדי איומים מגורמים חיצוניים, אז אני לא יודעת. וגם אני אאלץ להוריד אותם מתישהו בהקדם.. אני אחת שאיכפת לה יותר מדי ממה אחרים יחשבו, אבל בכל זאת.. זה כמו נזם. [שגם אותו היה לי:) ]. וזה גם עולה כמו משכורת שירות אחת שלי! אבל מצד שני, אני לא אשקוט עד שאני אעשה את זה פעם.
איזה כיף היה לי אתמול. תפסתי טרמפ עם בסיסט של כמה להקות [דוסיות]. כל הדרך דיברנו על מוסיקה:)
והוא גם הקפיץ אותי עד פתח ביתי, כך שבכלל הרגשתי ברת מזל..
בקשר לקור- לבשתי מלא שכבות, וצעיף ענק, וגם הבוחנת חסה עליי ונתנה לי את הקפוצ'ון שלה, אותו לבשתי מעל הכל, שמתי את הכובע ורכסתי היטב. נראיתי כמו איזה דובון קוטב מכווץ וסגלגל.
חג שמח!
תיקון חשוב!!
אני ל-א אחת שאיכפת לה ממה שאחרים יחשבו!
זה תמיד מורכב מאוד הלא והכן לגבי מה שאחרים יחשבו. בתור אדם שמתנהל זה שנים באופן אינדיבידואליסטי למדיי (עד כדי כך שפעם כאשר מצא גיסי בורג שנפל מהמחשב לי, הוא אמר: שועי, אני חושב שמצאנו את הבורג המשוחרר שלך)
אני יודע שתמיד איכפת. עם זאת, השאלה היא תמיד
בשל מה ולשם מה צריך לוותר, לעצור, לשנוֹת כוונות (כל מיני התחשבויות) ולעשות כן רק כאשר ישנן סיבות מספיק נכונות וטובות.
חג שמח, שלל חיוכים, ועוד קצת שמחת לב
למקרה שקודם לא בירכתי די הצורך
בירכת די הצורך. תודה שוב:)
זה אכן מורכב ודורש מחשבה.
כל טוב!
ושאלה: איך אפשר לשכוח מישהו שאוהבים?
[מוזמן לענות במייל]
ובקשר לבורג:
מי אמר שאדם צריך ברגים?
שוב מוסכמות חברתיות.
לדעתי האנשים שמחזקים את ברגיהם הלוך וחזק חסרים משהו מאוד יסודי שלנו דווקא יש:)
כל מי שאהבתי אי פעם (אהובות, חברים, משפחה) עדיין בלבי נוכחים
וניתן רק לאהוב מחדש ולאהוב עוד, להוסיף אהבה
כלומר, לאהוב יותר את הנותרים
למצוא אהבות חדשות
תודה שבאת. עוד יותר תודה על המלים החמות.
והכי תודה על אתר היפה שלך שאני שולח את כל מי שנקלע הנה להכיר אותו.