Fogtown

שועי רז

*

רוּחָ הַסְּתַו קָרִיר

בָּהִיר יְרֵחַ הַסְּתַו

עָלִים שֶנָּשְרוּ נִקְבָּצִים וְשוּב מִתְפָּזְּרִים

עוֹרֵב שֶנִּרְדַּם חוֹזֶר וּמַרְעִיד כְּנָפָיו

חוֹשֵב עָלַיִיךְ, אֶרְאֶה אוֹתָךְ, מִי יוֹדֶעַ מָתֶי

בַּזְּמַן הַזֶּה, בַּלַּיְלַה הַזֶּה, קָשֶה לִהְיוֹת מְאֹהָב

[לי באי, 'שלוש,חמש שבע מלים', בתוך: 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם: דן דאור, הוצאת חרגול: תל-אביב 2001, שיר 52, עמ' 79]

*

* 

   איש לא יודע האם המסע הסתוי הולך אל הפנים מן החוץ או מן החוץ אל הפנים, נעצר היכן שהוא על אם הדרך, או עוד ממשיך לסבוב, כמו תקליט ויניל ישן, שמחט יהלומית חורָצתו בָּשֶקֶט. כל הזמן קול פנימי אומר לך ללכת מערבהּ אל תוך האובך הסגול, אבל משום מה אתה מרחיק עוד מזרחהּ אל המקום ממנוּ מתפזרים רסיסי האור משים את עצמך להתחמק מגורלך. מבולבל, אפל, אובד דרך, מעמיד פנים שאתה יודע בדיוק מה שאתה עושה.

   בחורף התפרנסת מלהיות קנגורו. יכולת להתרגל לכך. עבדת בתיירות בשמורה באוסטרליה. התחפשת לקנגורו ודילגת, כמה דילגת, מבוקר עד ערב, תמורת שכר הוגן להנאת התיירים. בכדי שיאמינו שיש עוד דבר כזה קנגורו. לפעמים, כל כך הזדהית עם הקנגורו הקופץ שבך, עד ששכחת כי למעשה אתה אדם. יכולת להישאר כך קנגורו, לפחות לזמן- מה, קופץ ומדלג מדלג וקופץ, אלא שגילית שבשמורה ישנם גם כלבי דינגו, אשר חוששים פחות מקנגורו מאשר מבני אדם. 

   באביב שהית בקרקס. עבדת כליצן-מתלמד. מתעקש להתייחס אל זה כמנזר זן. כאילו דווקא שם, מכל המקומות שבעולם, תגיע לסאטורי (Satori) המקווה שלך.המשכת לנדוד לאחר שהרגשת כי הצחוק בך אינו נובע מן הפנים. אתה עדיין מהורהר מדיי ונוטה להתעטף באדרת של קדרוּת שקופה, טווּית עננים. לא הכל רואים אותה, אבל קשה מאוד לכסותהּ ממי שמכיר אדרות כאלה ועוד יותר מאלוּ שנגעת בליבן/ם. 

    אחר-כך שמעת על עיירת הצללים. למעשה לא שמעת עליה מפי איש. היא נבעה אליך כשמועה טובה מתוך שירו של משורר סיני קדמון, לי באי (762-701), שלוש, חמש, שבע מלים. אומרים שהיא אינה קיימת באמת. אומרים שמי שמהלך ברחובותיה מצליח להבין נכוחה מדוע הינו רק אפשרות של קיוּם יותר מאשר קיוּם ממש. יותר קל לחשוב עליה, על זו הרחוקה עכשיו, אתה חושב, כאשר אתה רק אפשרוּת של קיוּם, יותר מאשר כאשר אתה קיוּם ממש. אתה חושב עליה כקיימת. אתה אינך אלא הדברים שאתה נזהר לזכור. נזהר לשבור, נזהר לפגום, מהיר לספרם בכדי לזכרם. הדברים נושאים אותך בתוכם כאפשרוּת קיוּם.  

   בלילה ראית בחלומך הופעה בפונדק דרכים. זמר תלוי בתוך גופו שלו, כמו בובת-חוטים שיש לה מפעיל בלתי מיומן; שר בקול מלא חיים, שדומה כאילו לא מתוכו הוא נובע. לצידו זוגתוֹ, העדינה השברירית, שיר חיזור של צרצר עייף- תשוש לנמלה, שלא תיתן לו לגווע בחורף בחוץ ('הוא לא יודע לשמור על עצמו' נאמר להּ, על ידי קרובת משפחה, ערב חתונתם). פתאום הפכת לעורב ההוא מן השיר של לי באי, שב ומרעיד את כנפיך תוך כדי השינה לפי הקצב של השיר, עיירת הצללים אט אט אופפת אותך בענן של אי ידיעה. הרכבת יוצאת ב-8:00.  

   אתה מגיע ברגע האחרון. מטפס לקרון סהרורי, לא ער די הצורך, כמו ציפור שחורה יחידה שאיחרה לצאת למסע הסתו. מתיישב במקום הפנוי היחיד בקרון. ליד ילדה, מול הוריה השותקים. הם מכבדים אותך בקפה טרי של בוקר, אפילו שאתה זר. אתה לא בטוח שאתה ער, אבל יודע בביטחון שזוהי הדרך המעולה ביותר לדעת שאתה כן. אתה מספר להם על חוויותיך מהחורף בו בילית באוסטרליה מחופש לקנגרוּ. זה מאוד משעשע אותם. במיוחד את הילדה. משום מה הצחוק החם שלהם נותן לך הרגשה שאתה אכן קיים. הוא מקנה לך סוג של נוכחות, זה גורם לך לחשוב על זו שרחוקה ממך כל-כך, אתה מגלגל במחשבות את שירו של לי באי מסופו לתחילתו, ואייכשהו מצליח לראות את כל הפרטים שהוא כולל דרך חלון הרכבת. אולי אנו רואים את מה שאנו מתאווים לראות (מה מסתתר תמיד מעבר לאופק מבטינו?). אפשר שבחורף הזה תעבוד בתור דב פנדה בשמורת טבע בהרים של סין, מי יודע. אולי תתרגל ללעוס קני חזרן בסבך. איי, זה יכול להחזיק אולי שבוע, אתה תמיד תתגעגע מדי לבני האדם.  

 

© 2009 שוֹעי רז