Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוקטובר, 2009

 

 

כעין רשימה-אורחת אני מביא כאן במלואו סיפור אוטוביוגרפי קצר הכלול בספרו של אחד מן הסופרים האהובים עלי ביותר דנילו קיש (1989-1935) בתרגומה של דינה קטן בן-ציון שעשתה עבודת קודש ממש בתרגומו של קיש לעברית. אכן, כבר כתבתי כאן כי את ספרו של קיש שעון חול (הוצאת עם עובד: תל אביב 1994) אני מחשיב כספר קודש לכל דבר ועניין, הסיפור הנבל האיאולי חותם את ספרו של קיש מצוקת נעורים(הוצאת כרמל:ירושלים 2005). וחותם למעשה את הטרילוגיה המשפחתית של קיש אשר חלקיה האחרים הם גן, אפר (הוצאת עם עובד: תל אביב 1980)  ו-שעון חול. הסיפור עצמו נכתב כחמש עשרה שנים לאחר כלל סיפורי מצוקת נעורים אבל לדעתו של קיש הוא מהווה כעין אפילוג להם, ועל כן קבעו בחתימת ספרו כשזה התפרסם. מפני זיוו העדפתי שלא להביא ממנו חלקים-חלקים, אלא להביאו בנוסחו המלא; ואם אועיל בכך במשהו בהעלאת קרנו של קיש הרי כבר אשמח בחלקי מאוד, משום שאני מזהה בכתיבתו את הנדיר ואת המעולה. מציאות ההתבוננות בהם בימינו, כך נדמה, דומה לסיכוי לצפות בנמר- חברבורות במדבר יהודה ובנגב, סתם אגב הליכה בדרך, או לסיכוי לחזות בשמיים מנומרים קלילות ביום חורפי לא גשום או מעונן באופן יוצא דופן ואז בתבערתם, בהתפוצצות פתאומית, מורידים שטף- גשם, מהדהדים עולם, מחרישים אזניים, מי יודע מאיין עד איין. על כל פנים, הנבל האיאולי (Eolska Harfa)  דסיפורו של קיש, במקורו הוא כעין מתקן עשוי במקור צינור ומיתרי מעיים. כאשר הרוח נושבת בו, מיתריו מפיקים הדהוד צלילים, כעין מה שמוּכּר מפעולתם של פעמוני-רוּח. שמו של המתקן גזור כמובן ממלך הרוחות במיתולוגיה היוונית, אֵאוֹלוּס.

 

הנבל האאולי

 

בנבל יותר מבכל כלי נגינה אחר, מתגשמת נוסחת ימי הביניים שכורכת את היפה (perfecto prima) בהולם את תכליתו (perfecto secunda); שיהיה אפוא נאה למראה עין, משמע עשוי לפי כללי ההרמוניה הרשמית המקובלת; אך מכל הכל, שיהא תואם את התכלית הבסיסית שנועד למלאה: להפיק צליל ערב לאוזן.  

בגיל תשע היה לי נבל. הוא היה עשוי מעמוד חשמל מעץ ושישה זוגות כבלים שנקשרו במבודדי חרסינה, בדומה למערכת לא שלמה של ספלי תה (את קצהו של אחד המבודדים שיברתי בפגיעת המקלעת שלי, לפני שגיליתי, על ידי המכשיר האאולי שלי, את הפונקציה המוסיקלית הטמונה באותו מערך של חרסינה סינית).

לאחר שתיארתי לעיל את מערכת הכוונוּן, אוכל לעבור לחלקים האחרים.

כדי שיתקבל אפוא הנבל האיאולי יש צורך (בנוסף לכפתורי החרסינה המשמשים לכוונון המיתרים) לפחות  בעוד שני עמודי חשמל משוחים בזפת. המרחק האידיאלי בין העמודים הוא חמישים מטר. העמוד צריך להיות חשוף לאורך זמן (חמש עד עשר שנים לפחות) להשפעות המתחלפות של גשמים, כפור להט ושמש. כך שבלחץ השינויים החריפים במעלות החום (בין 36 מעלות מעל האפס ועד 22 מעלות מתחתיו) העץ מתבקע לארכו. והוא יתבקע, כמו לב מוכה יגון, כאשר יתפוס כי חדל באופן סופי ובלתי הפיך להיות גזע עץ, אשוח ירוק, וכי באופן סופי ובלתי הפיך נעשה עמוד חשמל.

אזי, כשהגזע הפצוע, הסדוק, תופס כי לעולם ועד הוא קבור פה עד לגובה הברכיים ומעלה, וכי לפיכך נבצר ממנו להימלט, או אז לא נותר לו אלא לשאת את עיניו למרחקים, לעבר היערות שמנופפים לו בראשי צמרותיהם. ולהבין שחבריו הקרובים ביותר, חברים וידידים, הם שני הגזעים הניצבים במרחק כחמישים מטרים ממנו, משמאל ומימין; נדכאים ממש כמוהו וקבורים עד ברכיהם באדמה השחורה.

   כשמחברים אפוא בין העמודים באמצעות הכבלים, על ראשיהם, במקום ענפים ירוקים, מורכבת מערכת התה הסינית ההיא (שישה זוגות ספלים מהופכים שאפילו ציפורים לא תוכלנה לשתות מהם), אז עולה מתוכם הניגון, אז מתחילים המיתרים שלהם לנגן. צריך רק להצמיד את האוזן אל העמוד; אלא ששוב אין זה עמוד, כעת זהו נבל. 

  כמה קוראים בלתי מנוסים (שמעולם לא הצמידו אוזן אל עמוד חשמל) יחשבו כי עתה יש צורך ברוח. ולא היא. העיתוי האידיאלי לנבל כזה הוא יום יולי יוקד כשהשרב בעיצומו, כשאֵד רוטט מרצד באוויר והכול מבקשים מחסה מפני החום, כשהגזע יבש והצלילים מהדהדים בקירבו כאילו היה חלול.

כמעט שכחתי:  המקום האידיאלי להציב בו נבל כזה הוא על מדרונות אחד השבילים העתיקים. הנבל שבסיפורי הוצב לצד שביל הדואר, שנבנה עוד בתקופת ישובהּ של פָּנוֹנִיָה על ידי הרומאים. הודות לעובדה זו קלט מוט הנבל, בדומה לאנטנה, גם צלילים מימי קדם; המנגינות מגיעות אליו מן העבר ומן העתיד.

   מערך כבלים אחד קולט אוקטבה שלמה בסולם מינור, שבאמצעות הדומיננטה הפכה על נקלה למז'ור.

   עד כאן ביחס למכשיר עצמו.

   כעת צריך רק להפנות את הראש לצדדים כדי להיווכח שאין איש על אם הדרך, וגם לא איש בין שיבולי החיטה, ולא בתעלה, וכי גם באופק לא נראה איש. אם מתקרבת עגלה עמוסת חציר, אספסת או תבואה, יש למהר למצוא מסתור בתעלת ניקוז שלמרגלות השביל ולהמתין עד שתעבור.

   זה ברור לכם: יש כאן צורך בבדידות. כי למה לכם שיאמרו עליכם שאתם משוגעים כמו אבא שלכם ושישאלו את עצמם מה פתאום אתם מצמידים את  הראש אל עמוד החשמל. מישהו עוד עשוי להעלות בדעתו שאתם מאמינים כי בתוך עמוד החשמל היבש והסדוק רוחשות דבורים בכוורת, ושאתם חומדים את הדבש; מישהו יגיד אולי שאתם מצטטים למטוסים המתקרבים של בנות הברית ושאתם מודיעים על כך למישהו אחר; אחרים עלולים להרחיק לכת בדמיונם עד למחשבה שאתם מקבלים מסרים חשאיים מן החלל החיצון.  

   אשר על כך (בין השאר) מוטב לודא שאין איש על אם הדרך, וגם לא איש בין שיבולי החיטה, ולא בתעלה, וכי גם באופק לא נראה איש.

   אני מודה ומתוודה, אילו מישהו שאינו מתמצא במוסיקה היה מצמיד אוזן אל העמוד, הוא באמת היה חושב שהוא שומע זמזום רחוק של מטוסים והיה ממהר לנוס על נפשו ולהסתתר בתעלה; או שהיה רץ כל עוד רוחו בו כדי לבשר לכפר שלהקת המפציצים מתקרבת.  אבל זהו רק הרושם הראשון (המוטעה); זה רק הליווי, הבאסים, שחוש השמע של הילד מכיר בהם את נעימת הזמן; שכן ממעמקי הזמן וההיסטוריה מגיעים צלילים כמתוך כוכבי קואזר הרחוקים (ריח השרף הנמס אינו משמש כאן אלא כגירוי, כפי שבבית התפילה מדליקים עשבים ריחניים, עץ אלמוג או קטורת).

   הנה כי כן, הנה מה שהנבל מזמר באוזנו בעוד הוא עוצם את עיניו: שבמהרה יחדל לעבוד כמשרת אצל האדון מוֹלְנַר; שאביו לא ישוב לעולם; שיעזוב את הצריף  הדל שרצפתו אדמה מהודקת; שיגיע לבסוף למונטנגרו אל סבא שלו; שיהיו לו ספרים חדשים; שיהיו לו 1,500 עפרונות, 200 עטים נובעים, 5,000 ספרים; שאמא שלו תמות בקרוב; שיפגוש נערה שיאהב לעולמים; שיערוך מסעות; שיראה ימים וערים; שבחודרו אל ההיסטוריה הרחוקה ואל עידן התנ"ך יחקור את מוצאו המעורפל; שיכתוב סיפור על הנבל האאולי העשוי מעמודי חשמל וכבלים.

[דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית-קרואטית והוסיפה אחרית דבר דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005, עמ' 98-95].  

 

 

 

 

ביום שישי (30.10.2009), ערב שבת הקרוב בשעה 20:00, יתקיים ביפו העתיקה, במסגרת פסטיבל 'שער' הבין לאומי לשירה של עמותת הליקון, המיצג המוסיקלי-האומנותי, מעברים,בבמויהּ ובהלחנתהּ של המוסיקאית, האמוּנה עלי נבל, ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי (יחדיו עם מורן צ'סטר בצ'לו ועם אדם בן עזרא בקונטרבאס). אל יצירתה המוסיקלית, ובמיוחד קטעי הנבל של עדיה התוודעתי רק לפני חודש ויותר, ומאוד אהבתי את ששמעו אזניי. מאז שבתי אליהם כמה וכמה פעמים. ניתן להאזין לכמה מיצירותיה היפות באתר שלהּ. לתכניית הפסטיבל ביפו ראו כאן. הכניסה לכל האירועים חופשית על בסיס מקום פנוי.

 

 

לרשימות אחרות שצלילן צליל נבל ראו:

 אחרי הספירה: מוסיקה, הרמוניה ואזרחוּת מטפיסית

אצבעותיי שאלו שאלות שלא היתה לי תשובה עליהן

 

   © 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

 

1

*

  

 בחלפי מעט אחר שחשך היום, על יד פתח של בית ישן, זהיתי  ישישה חווריינית מאוד, ולצידה בחור צעיר יותר, זקנו ארוך ועשוי, כיפה שחורה לראשו. החשכה החלה לשרור, כמו עננת תה הולכת ומתפשטת בתוך כוס מיים רתוחים. כך נשמעה שיחתם:

  *

– היה שם כלוּם

– אבל מה היה שם?

– (שתיקה)… שדות. היו שדות.

– מה עוד?

– חצבים.

– חצבים.

– דרכים.  

– דרכים.

  *

   הלכתי הלאה, בראשי הומים הדברים ששמעתי:

 

*

היה שם כלום.

שדות, היו שדות.

חצבים, דרכים.

 

*

אפשר היתה זו פרשת נח אשר מועד קריאתה חל השבת. דימיתי לי נוף בראשיתי. נוף שלאחר המבול, כאשר הארץ שבה ומתגלה מתוך המים. אפשר שהיה אז סתיו (על פי התורה בעשרים ושבעה ימים לחודש השני יבשה הארץ; על כך נחלקו חכמים בין אם מדובר במניין לפיו החודש השני הוא אייר או בין אם מדובר במניין לפיו החודש השני הוא חשון; וכך הביא רש"י בביאורו). חסרה לי הקשת. איך בכלל ניתן לברוא תמונת נוף מתוך הנוף הפשוט והמופשט הזה, נקודה בזמן ובמקום? הן כל-כך הרבה מקומות עשויים לענות על התיאור הזה. החזרה-הדגשה של המלה 'שדות' אינה לחינם. את הקנבס צריכים למלא, אם כן, שדות, בראש ובראשונה שדות. אחר כך חצבים ודרכים. שוליים אך נוכחים די הצורך. מרמזים על סתיו שבחוץ או סתיו שבלב ועל חלוף האדם. רוח נושבת. איני יודע מאין צצה רוח נושבת. הרוח נושבת. אין עוררין לדידי כי בנוף הזה היא נושבת. אני חותם זאת בהאייקו:

  *

היה שם כלום –

שדות, חצבים, דרכים,  

רוח נושבת.

  *

כמו  מאצואו באשו שבדרכו לאוקו חולף במאצושימה, שם הנוף היפה ביותר ביפן, וליבו הומה בו מתוך פליאה ועונג:

*

במאצושימה

לבשי בגדי עגוּר-

הקוקיה!

(מאצואו באשו, בדרך הצרה לאוקו (אוקו נו הוסומיצ'י), מהדורת תרגום יעקב רז, חרגול הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2006, עמ' 51).  

*

אף ההאיקו הזה, להערת המתרגם על אתר, אפשר שהתבסס על שיר קודם של הנזיר יוסֵי: 'אני יודע זאת/חורף הגיע לאי מאנו/על החופמים לשאול/את בגדי הנוצות של העגורים.'

*

    ההאיקו של באשו מציין כמובן את ההתעלוּת בנופי מאצושימה אז נדמה לה לנפש כאילו הגיע לשלימות ולאושר, כעין קוקיה (צפור פשוטה) ההופכת לוּ לרגע לעגוּר (הצפּוֹר האצילית ביותר).

האדם אינו זקוק ליותר מאשר שדות, חצבים, דרכים ורוח נושבת (אפשר שהרוח תביא עימה גשם וקשת). אפשר גם טיול ערב והטיית אוזן לשיחה מקרית ברחוב; אפשר גם להרף דקיק של מעבר עיניים בשינה לכדי תזוזות בלתי רצוניות, אחוזות מקצבים משתנים משל עצמן, סהורות בעת חלימה. השתקפוּת צלולה של אש אדומה-סגולה בשלוּליות המים, אין איש יודע היכן אש זו מצויה. נדמה לך ששמעת קול אישה מרוחק. כבר קשה לך להחליט האם באותה השעה ניצבת בבית הכנסת או על גדות האגם.

*      

*

2

 *

   בשבעה בחודש חשוָן (חל היום) מתחילים לבקש על ירידת הגשם: 'ותן טל ומטר על פני האדמה'. אמנם, מתחילים להזכיר בתפילה היהודית-רבנית את הגשם כבר בשמיני עצרת/שמחת תורה, אך משתהים בבקשת הגשם כשלושה שבועות. הטעם ההיסטורי היה המתנת פרק זמן מספיק עד שישוב אחרון עולי הרגל (סוכות היה אחד משלושת הרגלים) לביתו, כאשר יהודי בבל שימשו לצורך העניין קנה מידה למסע ארוך ועל כן העריכו את המסע בשלשה שבועות.

   מסכת תענית מן תלמוד בבלי דנה לא מעט בסוגיות הקשורות בירידת הגשם ובבקשת הגשם. יוצריה קיבלו את דעת התנאים, החכמים עורכי המשנה, ואת דעת התורה לפיה קיים קשר בין התנהגותו-התנהלותו של כל אדם ואדם ובין ירידת הגשמים על הארץ. רעיון זה, הנשמע מרוחק מאוד מן התפישה המדעית מטאורולוגית, יש בו גם פנים יפות – והוא יצירת קשר בלתי אמצעי בין האדם ובין הקוסמוס. האדם נתפס כחלק מן הטבע: הטבע משפיע על האדם והאדם משפיע על הטבע, אמנם לגרסת הרבנים: על ידי תשובה מחטאים, מעשים טובים ותפילה לאל.

   בשלל האגדתות היפהפיות והמפתיעות המלוות דווקא את מסכת תענית מן תלמוד ירושלמי מובא דימוי מפתיע של ירידת הגשמים כפי שמופיע במסכת תענית מן התלמוד הבבלי דווקא:

*  

מאיימתי מברכין על הגשמים? משייצא חתן לקראת כלה (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ו' עמוד ב') 

*

אחד מתלמידיו של ר' גרשם מאור הגולה (1038-960), ראש ישיבת מגנצא (מיינץ) בשלהי המאה העשירית ובתחילת המאה האחת עשרה כתב בשם רבו את הפירוש הבא:

*

משייצא חתן לקראת כלה: משיצאו מיים התחתונים לקראת מיים העליונים בדרך שיבוא חתן לקראת כלה, ששקולה כתחיית מתים ששניהם חיים לעולם.

*

על פניו מדובר פה במפגש בין הגשם היורד משמיים ובין מקווי המיים על הארץ  ההולכים ומתמלאים ומתגבהים מן הגשם.

   והנה בספר הזהר, שנתגלה כנודע בשלהי המאה השלש עשרה בקסטיליה שבספרד, ובאופן מפותח הרבה יותר בכתבי ר' חיים ויטאל משום רבו ר' יצחק לוריא, האר"י, בצפת ובדמשק של שלהי המאה השש-עשרה, נמצא המונח הטכני 'מיין נוקבין' כלומר: מיים נִקבִּיים. וביאורם: כל מעשי האדם במצוות ובתלמוד תורה מעוררים את העליונים, כעין מיים נקביים הההולכים ומתגבהים, ואז זוכים בפתיחת מעיינות השפע מלמעלה. מקורם של המיים הנקביים הוא בעבודתו הרוחנית של האדם על הארץ, ובזכותם מתברך כל המין האנושי בנביעה רמה הרבה יותר. ברם, ראוי לציין כי אליבא דהאר"י עבודת האדם היא ראשית התהליך כולו, ומבלעדיו לא יתקיים אותו מפגש ולא ייצא כביכול החתן (האלהות המטפיסית) לקראת כלה (היקום), ולא ייווצר זיווג דכר בנוקבא, זכר בנקבה, וחלילה תסתלק רוח החתן מכלתו.

   ספר הזהר אף מתאר את החופש היצירתי הזה. לדידו תלמיד חכמים מצליח ליצור מציאויות חדשות בכח חידושים ומקוריותו. אף האר"י טוען כי באמצעות התפילה, הלימוד והמחשבה היצירתית יש בו באדם היכולת להביא לנביעה מלמעלה אל המציאות ואף ליצור מציאויות חדשות, שפירושן פתיחת מעיינות ברכה עליונים  לכל המציאות.

   תפישתו של תלמידו של ר' גרשם היא דווקא לפיה מגלמת לכאורה יציאתו של החתן לקראת הכלה את התגבהות המיים התחתונים כלפי המים העליונים (השמים). דווקא הכלה היא הנתפסת כאן בבירור כצד המנביע, התלמיד-החתן אינו אלא מאגר המתאווה להתברך ולהתמלא בגשם שיינבע אליו משמיים, כלומר מן הכלה. החתן- הארצי אפוא אל לא לראות את עצמו כגורם דומיננטי מדיי, אלא להלך בענווה ובשפלות רוח כלפי הכלה אשתו שממנה הוא מתברך. דברים כגון אלו נאמרים בדף העוקב:

*

למה נמשלו דברי תורה? למים. 'הוי כל צמא לכו למים' (ישעיה נ"ה,1) לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אינן מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו (בבלי תענית ז' ע"א)

*

כלומר, המבקש ללמוד עליו לשים עצמו פנוי ללמוד מכל דבר בכל עת, כמי שפנוי וקשוב לכל שיח, בכדי ללמוד ולהיטיב את הבנתו. על כן דומני כי החכמים כדרכם התעלמו פה מעט מן האשה הארצית ופנו לכלה השמיימית שהיא התורה אשר חתנהּ הוא התלמיד. עם זאת, יש במאמר גם בפשוטו, בכדי להסביר כמה מן ההלכות שנקטו בית מדרשו של ר' גרשם מאור הגולה כלפי זכויותיה של האשה בכלל ושל האשה הנשואה בפרט, שהיו חסרי תקדים בעולם היהודי של ראשית האלף השני. ואמנם מזכירים פה כי גם החתן וגם הכלה בברית ייחודם, יש בה בשמחתם, משום תחיית מתים וכניסה לחיי עולם, כעין מה שחווה באשו במאצושימה.  

   ואילו אחד מתלמידי רש"י (ר' שלמה בן יצחק, 1104-1040) שלמד אף הוא אצל תלמיד של ר' גרשם מאור הגולה, כתב על המאמר שהבאתי למעלה : מאיימתי מברכין על הגשמים? משייצא חתן לקראת כלה בזו הלשון:

*

חתן לקראת כלה: שירדו כל כך שכשהטפה  נופלת, יוצאה אחרת ובולטת כנגדה מפי מורי (=רש"י), לשון אחר: שהשווקין (=השווקים) מקלחין מים שוק מקלח וזה מקלח כנגדו  

*

הנה כאן, כימי דור אחר ר' גרשם מאור הגולה, התפישה הנה כבר דיאלוגית ושיוויונית, היציאה זה לקראת זה הנה יציאה הדדית, של הכלה ושל החתן, של איש ואישה, של התלמיד ושל המורה, של בני אדם עם בני אדם, יש מקום לשיח. כל באי עולם כולם אחוזים בדיבור, משפיעים אלו על אלו, ומקבלים אלו ואלו. כמו גשם הנופל על ראשי כולם ללא הבדל, וכולם נהנים ממנו ומשתתפים כולם במים הנאגרים על הארץ. כולם עומדים בגשם. גשם, כמו שלום, ברכה אוניברסלית. לכשיירד הגשם אפוא אצא כמו טיפה אל החוצות, לקלח כנגדו.  

*

בתצלום למעלה: Blue Crane, Photographed by Rhett A. Buttler ,2006 

*

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

 

Read Full Post »

 

 

  

אלצדק הו אלישועה אלחקיקיה (רמב"ם, דלאלה' אלחאירין, אלג'ז אלאוّל פצל ל')

          [תרגום: הצדק הוא הישועה האמיתית (רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק א' פרק ל')]       

 

1

 *                                                                       

קרחת בגן חשוּך או תחוּם קטן של אור בין עלים שחורים. שם אני,

אדונית לארבע שנותי, אדונית לַצפורים התכולות ולצפורים האדומות

ליפה מכולם אני אומרת:

"אתן אותך במתנה לא יודעת למי."

"איך את יודעת שאמצא חן?" היא אומרת.

"אתן אותך במתנה" אני אומרת.

"אף פעם לא יהיה לך למי לתת צפור" אומרת הצפור. 

(אלחנדרה פיסארניק, 'ילדה בגן', בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מהדורת תרגום טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005, עמ' 104) 

*

מזה שבוע אני עסוק בהרהור מתמיד ומלנכולי בפרשת עביר עראמין ז"ל, ילדה פלסטינית בת עשר, אשר נורתה כנראה על ידי לוחמי משמר הגבול לפני שנתיים, כאשר יצאה עם אחותה מבית הספר לקנות ממתק. לוחמי מג"ב נתקלו כנראה ביידוי אבנים והגיבו בירי כדורי גומי וכך אירעה הטרגדיה האיומה הזאת.

בית המשפט החליט תחילה לסגור את התיק מחוסר ראיות, ורק לאחרונה כתוצאה מעתירה לבג"ץ שב לעיין בו. על השתלשלות החקירה השערורייתית ניתן לקרוא אצל טלי כוכבי. מה שנראה לחלוטין בלתי סביר הוא שכל העדויות בתיק שנלקחו בערבית, תורגמו עברית על ידי גורם עלום, ומבלי שהמקור הושאר בתיק; וכך תיק החקירה מכיל מסמכים מתורגמים בעברית בלבד, שמי יודע אילו ידיים חלו בהן ועל פי אלו סטנדרטים תורגמו.  התברר גם כי מעבר לכדור הגומי הזירה לא נסרקה ולא הובאו ממנה ראיות באשר לאופן תפקודו של הכח המשטרתי, פקודות שקיבל, פריסתו וכיו"ב. יותר מכך, אף על פי שנראה לבית המשפט כי אמנם עראמין נפגעה על ידי כדור גומי, חזקת הספק הגיעה לכך שייתכן גם שמדובר באבן הנראית ופוגעת כמו כדור גומי, אתמהה.

   אתמול הורשע בבית משפט ישראלי, אסעד שיבלי, שלפני שנתיים, ביום הכיפורים, בעת שהשתולל על טרקטורון על יד כפר תבור, פגע בילדה הישראלית היהודיה טל זינו ז"ל והרגהּ. שיבלי נדון לתשע שנות מאסר. כאן דווקא נסרקה הזירה, הובאו ממנה ראיות, שאפשרו להרשיע בדין, אם לא ברצח אזיי בהריגה. בית המשפט גזר על שיבלי תשע שנות מאסר בפועל.

   אני מניח שלאזני כמה מן הקוראים פה זה יישמע כעונש מקל ולחלקכם כעונש כבד ומרתיע. ברם, קשה לראות את חוסר הצדק והאיזון המונח לפנינו כאשר אנו באים לבחון את שני המקרים זה לצד זה. שתי ילדות אחת פלסטינית והשניה יהודיה ישראלית ואופן התנהלות שונה לחלוטין, כאילו בשני מינים שונים של בני אדם עסקינן.

   ברור לחלוטין שבמקרה אחד תהיינה ראיות ובאחר יהיו הדברים מוטלים בערפל, וזאת משום שבמקרה אחד לא נסרקה זירת האירוע ולא הובאו ראיות חותכות, ואילו בשניה- בתום חקירה משטרתית מאומצת יכולים היו לסגרה עם כתב אישום ועם עבריין המשלם על מעשהו הנפשע

 

2

 

 

   דריסתה של זינו על ידי טרקטורון,והריגתה של עביר בכדור גומי,העלו בזכרוני את דריסתהּ למוות של פעילת השלום האמריקאית רייצ'ל קורי ז"ל, בת 23 במותה (מארס 2003), על ידי דחפור צהל"י בעזה,בעת שנסתה לגונן על בית פלסטיני שנדון להרס על ידי כוחות הבטחון הישראליים, והתייצבה כהבעת התנגדות בלתי אלימה לפני הדחפור. גם אז לא הועמד איש לדין. ודובר צה"ל הגדיר זאת כדרכו כטעות. תמיד טעוּת.

   לפי נתונים שונים נהרסו ברפיח באותה תקופה כל הבתים שנמצאו בטווח של עד 400 מטרים מן הגבול. בסופו של דבר דובר כנראה בהרס של 500-350 בתים מיושבים שתושביהם הפכו פליטים.

   למשל, בראיון עתונאי (ידיעות אחרונות, 31.5.2004)  שהעניק נהג D9 בג'נין בתקופת חומת מגן נאמרו הדברים הבאים:

 

זה לא הזיז לי להרוס את הבתים שלהם, כי זה חסך חיים של חיילים שלנו… אני לא הייתי מרחם על אף אחד. הייתי מוחק כל אחד עם ה-D9 ככה אמרתי להם אז… איצטדיון טדי בניתי שם בסוף… אני רציתי למחוק את הכל. הייתי בוכה לקצינים בקשר שייתנו לי להוריד מלמעלה עד למטה… אף אחד שם לא סירב פקודה להוריד עוד כמה בתים… ברמקול הזהירו אותם שייצאו לפני שאני נכנס. אבל אני לא נתתי צ'אנס לאף אחד. לא נתתי מכה וחיכיתי שייצאו. הייתי נותן לבית מכה חזקה כדי שייפול הכי מהר שרק אפשר…הרבה אנשים היו בתוך הבתים שהתחלנו להרוס… אבל לא ראיתי במו עיניי אנשים שמתים לי תחת הכף, ולא ראיתי אנשים חיים שהבית נופל עליהם. אבל אם היה, לא היה מזיז לי כהוא זה…אם כואב לי משהו זה שלא מחקו את כל המחנה.

(ראיון עם "דובי כורדי", ידיעות אחרונות 31.5.2004, מצוטט מתוך: משפטי הסרבנים, הוצאת בבל: תל אביב 2004, עמ' 48)  

 

    למטה, שני קטעי וידאו. האחד, נאום שנשאה רייצל קורי בהיותה כבת עשר על הסולידריות שלה עם ילדי העולם הרעבים; האחר, שיר המבוסס על שיר קודם שנכתב על ידי בוב דילן, שהוקדש לזכרה של קורי. כאן מבוצע על ידי אמן הפולק-רוק האנגלי, בילי בראג. כדאי להאזין בתשומת לב למלים.

             

 

3

 

שמתי מצנפתי בכלוב  

ובצאתי היתה הציפור על ראשי

מה זה

כבר לא מצדיעים  

שאל המפקד

לא

כבר לא מצדיעים

ענתה הצפור

אה כך

סליחה חשבתי שמצדיעים

אמר המפקד

בבקשה. אין דבר, כל אחד עלול לטעות

אמרה הצפור  

('אזור חופשי', משירי ז'ק פרבר, עברית: אהרון אמיר, ציורים: מורנו פנקס, מהדורה שניה, ללא ציון שנת הוצאה, ללא מספור עמודים) 

*   

גם אני כבר איני מצדיע, לא לצה"ל, לא לדובריו ולא למדברריו מזה זמן רב. לפעמים אני גם בוש ונכלם במדיניותו הנמשכת. מאסתי לשמוע על טעויות ושגיאות ושגגות, שמהותן רצח,הרג ושכול. לפרשת עביר עראמין לא הוקדשה חקירה ראויה ודקדקנית בזמנו ועל כן שוב לא נדע מה היו הנסיבות שבעטיין החליט החייל ללחוץ על ההדק. כנגד כל ההגנה האוטומטית על צה"ל וכיו"ב, יש לשאול ויש לתבוע לחקור את אופן התנהלותו השוטפת. מה מניע את קברניטיו במאבקם כנגד ארגוני הטרור הפלסטינים. עד כמה הם מבחינים בין אזרחים ובין פעילי-טרור חמושים. אין מערער על זכותה של מדינה ריבונית להגן על אזרחיה, השאלה היא אילו צעדים היא נוקטת בשם כך, וברור כי ישנם צעדים עיוועים שאין להם מקום (זוהי להזכיר היתה עמדתי בערב הכניסה לעזה וראשית 'עופרת יצוקה'). האם הם רואים את פני האדם שכנגד היא שאלה מהותית אחרת.  דומני, כי ישנם היום ישראלים לא מעטים שאינם חשים עוד כי הפלסטינים חולקים עימם תכונות אנושיות דומות. האם מותר להוציא להורג אזרחים חפים מפשע בשם ההגנה על הריבונות. האין זה הופך את צבא ההגנה לסוג של קלגס?

  

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »

Ella Fitzgerald: One Note Samba 

*

הערה: בכדי להבין את השתלשלות הרשימה יש להקדיש לפחות דקה לצפיה באלה פיצג'רלד.

 

[מטה ה-FBI, 1969. מישהו מדבר בטלפון עם מישהו אחר. יש לו קול סמכותי. לא שומעים את האיש שבצד השני. לא ברור האם הוא קיים. נראה כאילו הטלפון לבדו הוא המונע מן המתבונן על הסיטואציה להבין כי מדובר לאמיתו של דבר במונולוג המתקיים בהכרתו של דובר בעל זהות שסועה, כאשר שתי הזהויות שלו מתאחות לכדי זהות אחת. יכול להיות שיש איש שני בצד השני של הקו בכל זאת. זה לא ממש משנה, לעולם לא נדע]

 

1

 

ראית את אלה פיצג'רלד שרה אתמול? כן, סמבה של תו אחד. האלתור הארוך, האתות הזה. מה אתה חושב שהיא שרה שם? איזה מסר היא מנסה לשלוח? למי היא מנסה לשלוח אותו? יש לנו מספיק כאוס כרגע גם בלי שנצטרך את התיק הזה על הראש. מפגינים נגד ויאטנאם ולאוס. כל מיני היפים, ששלחו הרוסים כדי לאכול אותנו מבפנים. אבל היא? טוב, היא לא נראית לי קומוניסטית. אולי ממשיכת דרך של ד"ר קינג. ירו בו בממפיס, כן? אלה לא היינו אנחנו, לא כן? כן, אנחנו יודעים מי אלו היו. לא ניתן להם להרים את הראש. תעביר את הטקסט להצפנה, שינסו בכל מיני שפות וכל מיני קומבינציות, כמו שהם יודעים. חייב להיות פה קצה חוט כלשהו. אנחנו נוציא את המינוטאורוס מן הלברינת הזה ונחזיר אותה למיסיסיפי שלו, לניו אורלינס של הוודו. ממילא יבוא בסוף השיטפון שייקח את העיר הזאת מעל פני האדמה. אין בפנינו סודות. שום סודות. אנחנו קוראים את המציאות כספר פתוח. אנחנו הסוכנוּת הכי מוסרית בעולם. מגינים ומשרתים, מגינים ומשרתים.

 

2

 

מה חזר? יש משהו? מה, בפולנית? חילופי אלפביתות מגלים הצפנה שמתפענח בפולנית? היא כושית לכל הרוחות. פושקין חי ברוסיה לא בפולין. מה כתוב שם? הארווי אמר פולנית, אתה אומר. טוב הוא האס של המחלקה. אוסוולד?ניסית את אוסוולד? הוא כבר תרגם לך לאנגלית? אני מבין. אתה יכול לדאוג שזה יעבור הנה למטה, פרונטו. תשלח את ג'ק ואת רובי. מעטפה חתומה. חמושים כמובן. אם איזה טרוצקיסט צעיר ייתקל בהם בדרך שידאגו לקחת איתם דוקרן קרח. בטח, כמו במקסיקו. תן לזה עדיפות. לא יודע למה, יש לי תחושה שמאחורי זה יש סיפור גדול. אני אף פעם לא טועה. אף פעם רעועה אחת.   

 

3

 

תשמע, תימהון גדול. לא מבין מה זה אומר. זה במקור בפולנית. ככה הארווי אומר. אולי זה משהו על התקוממות של שחורים בדרום. שים לב. זה הולך ככה, מחליא ממש:

כושים, כושים, המוני כושים בעיר! ראו אותם פה ושם, בעת ובעונה אחת במקומות שונים בעיר. רצים ברחובות בהמון גדול, רעשני, מרופט, מתפרצים לחנויות מזון ובוזזים אותן, מהתלות, סנוקרות, ציחקוקים, גלגלי העיניים מתרוצצים בארובות, צלילים גרוניים ושיניים צחורות, מבריקות. קודם שגויסה המשטרה הם נעלמו כלא היו.

ליבי ניבא לי זאת, זה לא יכול היה להיות אחרת. היתה זו התוצאה הטבעית של המתח המטאורולוגי. רק עכשיו אני ממחיש לעצמי את שידעתי מלכתחילה: כל בטנתו של האביב הזה תפורה מכושים.

כיצד הגיעו הכושים לאזור זה, מניין באו אותם עדרים של שחורי עור לבושי פיזאמות פסים מכותנה? כלום זה בארנום הגדול שתקע את המחנהו בסמוך, גורר שובל עצום ורב של אנשים, חיות ודמונים, או שמא נעצרו בסביבת הרכבות שלו, שנדחס בהן השאון האין סופי של המלאכים, החיות הטורפות והלולינים? לא היו דברים מעולם. בארנום היה רחוק. החשד שלי מכוון למקום שונה בתכלית. לא אומר דבר. למענך אני שותק, ביאנקה, ושום עינוי לא יסחט ממני את ההודאה.

 

   כמו מה זה נראה לי? סוג של קול קורא להתקוממות עממית. מי עומד מאחורי זה? מי יודע, פעילי זכויות אדם, שיוויון. חושבים שפעם עוד יהיה נשיא שחור. בחיי, יהיה נשיא יהודי הרבה לפני שיהיה נשיא שחור, Man. גומרים את הלימודים בבוסטון ויורדים למיסיסיפי להיירות על ידי גזענים. אלה שפעם היו תולים כושים, היום תולים אותם. שים לב, מדובר באירוע מהיר סוויפ… ונעלמנו. עוד לפני שהמשטרה מגיעה.

   'בטנתו של האביב' אולי הם מתכוונים לפראג. לך תדע. אולי ל'אביב העמים' של השחורים. זה נראה לי קשור בזכויות אדם. תשים לב, הכותב מתאר את הכושים כזברות, 'פיזאמות פסים', זה מעורב שחור ולבן, אבל נראה כאירוע של שחורים בלבד. אולי ביאנקה הוא שיבוש של בלאנקה, יש כאן הבטחה לשמור את הסוד ולא מדובר בקרקס. תארגן לי כל מה שאתה יכול על ההיסטוריה של קרקס בארנום. יודע מה, אולי בארנום פה הוא קוד ל- Number, Big Number. מה אתה אומר, הנשיא? המושל? משהו שקשור בפידל קאסטרו? שוד בנק?  שים לב למשפט האחרון. הוא אומר שלא בזה המדובר. ביאנקה. אפשר שזו הסחת דעת בלבד.  

   תרים כמה טלפונים. תשיג את הסופר ההוא… את ולדימיר, כן נאבוקוב. כן, לא מקבלים בארץ הזו מקלט מדיני בחינם. גם כך הוא חייב לנו על כך שלא גירשנו אותו אחרי הספר הסוטה עם הילדה הקטנה. תדאג שהוא יראה את הקטע. אולי הוא יוכל לתת לך שם של מומחה לפולנית. עזב לשוויץ? מתי? כמה שנים? תשיג גם את בלום, הארולד, כן הבחור הנוירוטי מהארווארד. יש לו המון ידע בעניינים כאלה. אמור לו, שאם הוא רוצה שהקתדרה תמשיך לפעול, שינסה לזהות האם הקטע הזה אומר לו משהו. זה נראה כאילו זה עומד להתרחש בכל רגע. אני ממתין לתשובות. 

 

4

 

חיבור של יהודי, באמת? יש לך הסבר איך מגיע טקסט  של יהודי פולני לגברת פיצג'רלד ומי הצפין אותו? מה אתה אומר? גם אתStrange Fruit  של בילי הולידיי כתב יהודי? מי? אייבל מירופול, איש חינוך מניו יורק? מה הוא חשב לעצמו. מה זה עסקו של מהגר עבודה יהודי שתולים כושים בדרום? איך הוא הגיע לבילי הולידיי—זה הורג אותי. אם זה היה קורה בזמן שלי היינו יושבים על זה חזק. אתה לא רואה את הקשר? תמיד מתערבים במשהו שלא שלהם ואחר כך מתמרמרים על כך שבסוף נכנסים בהם חזק. כן, לגרמנים אני מתכוון. תמיד חשבתי שזה היה בחור מהמיסיסיפי שכתב את Strange Fruit. יהודי אתה אומר?

מה אמר לך בלום? ברוטו שולדס? לא שמעתי עליו בחיים. ברוטו כמו ברוטוס. רוצחו של קיסר? תאיית לי את זה. ב-ר-ו-נ-ו  ש-ו-ל-ץ.  גרמני? מה נסגר עם השם הזה. הא, זה היהודי שבלום דיבר עליו? הוא טוען שמדובר בקטע מהסיפור 'אביב', הודפס ב-1957, ואחר כך במהדורה מורחבת לפני חמש שנים, מה? 1964, כן. עם קטעי יומן של שולץ. אלהים, יש לו שם של קצין אס-אס. נסיתם לברר מה היו היחסים האמיתיים שלו עם הנאצים. אולי הוא עבד עבורם. שולץ נרצח? מתי, לאחרונה? על ידי הגרמנים? מעניין. זה מה שבלום סיפר לך. הייתי מאמת את זה עם עוד מקורות. האם הוא סיפר לך איך נרצח שולץ? מה אתה אומר, נאצי ירה בו. סתם ככה ירה בו. בגטו. הוא עבד בציורי קיר בביתו של קצין אס,אס ועמית של הקצין ירה בו מפני ריב שהיה לו עם אותו קצין. אתה מבין עד כמה היהודים שהצליחו לברוח מאירופה לפני המלחמה היו ברי מזל? עדיין, בדוק את הסיפור, אולי נמצא את שולץ פה מסתתר מתחת איזו אבן. קצת חשוד הסיפור. סופר שהוא גם צייר קיר, נו באמת, לכל דבר יש גבול.

 

5

 

כיוון חדש. הצצתי במה שיש לנו על גברת פיצג'רלד. מסתבר שב-55' היא הופיעה בפעם הראשונה במועדון הוליוודי גדול. זו היתה הפעם הראשונה, כך הבנתי שאמן שחור הופיעה במועדון בקנה מידה כזה. ומי היתה אחראית על סידור העבודה? מרלין מונרו. כן, מרלין שלנו. כן, אתה יודע. הנשיא קנדי והכל. שווה לבדוק. תראה מה זה.  היינו בפולין עם יהודי מת לא מי-יודע -מה אטרקטיבי ותראה לאן הגענו. אתה יודע מה קרה שם בוילה. סיפור קשה, אולי פעם אחרת. אם אתה לא יודע, סימן שעוד לא הגיע זמנך.

 

6   

 

   אני חושב שאיחרנו. הגיעה ידיעה. מהומה של שחורים ברחוב מרכזי ב- L.A. התפרצות לחנויות ברחוב הראשי. כוחות משטרה זורמים לאזור. קצת אחרי מוצאים גויה תלויה וקשורה. מה מסתבר? איש פעלולים בסרטים. שם ברזילאי. הגיע הנה מסאן פאולו בתחילת שנות השישים וארגן לעצמו אזרחות אמריקאית. היה שם קלף חשוב בקרנבל. מכיר את כול החברה הגדולים בהוליווד. יליד 1920. בחיפוש בדירתו מגלים בקופסה סודית שמדובר בקצין אס,אס לשעבר. קשור לכמה ארגונים גזעניים בהווה, מה שמפתיע, כי לא נראה באירועים כאלה מעולם. אבל יותר מזה, מסמכים המחשידים אותו בקשר עם הרוסים (עוד לא פירטו במה מדובר, כשאקבל אעדכן). אם יש קשר לשולץ? אני לא יודע. לא נראה לי שנצליח למצוא את שם הרוצח של שולץ גם לא של הפרוטקטור. מה שיפה הוא שמישהו 'ניקה וניגב' עבורנו מרגל קטן. מי? לא יודע. אולי הישראלים הבינו שאינם יכולים לתלות איזה אייכמן אצלם בסלון כל שבועיים, לך תדע. בכל מקרה, נמליץ על גברת פיצג'רלד לצל"ש. מה זה משנה אם היא הבינה מה היא עושה או מהי מזמרת? מבחינתי זה גם יכול להיות הרוצח של מרילין מונרו. אני רואה את התוצאות. הכל עומד במבחן התוצאות. מרגל מת גזען ידוע, קצין אס-אס לשעבר, הוא מבחינתי תוצאות. בטח שהייתי רוצה לדעת. אנחנו יודעים הכל. אנחנו לא טועים אף פעם. אנחנו נעקוב אחרי פיצג'רלד גם הלאה אל תדאג. אם יש משהו לדוג, נדוג אותו בסוף. בינתיים, אם צריך לתת איזה פרס נשיאותי, תדאג שהיא תהיה בתור, גם אם זה ייקח זמן. אם היא תגדל עוד יהיה הרבה יותר קל לודא אם יש אי-אילו רוסים מאחוריה. כן, אני מצפה שתעבירו לי דו"ח מלא ושתנסו לברר האם באמת יש קשר בין כנופיית הכושים ובין הרצח המסתורי הזה. תן גם להארווי זמן בסוף שבוע לקרוא באיזו בקתה בהרים את כל כתבי שולץ, תן לו. הרי מה כבר יעשה עם קצת חופש תולעת הידע הזה. אפשר לחייך כבר אם עוד לא הבנת. למתוח את שרירי הלחי בו זמנית לשני הכיווונים. אז עכשיו כשהוקל לכולנו, איך אומרים 'כושים כושים, המוני כושים בעיר' בהצפנה שפענח הארווי, אתה שואל? אני חושב שזה מקביל לשתי השורות הראשונות בטקסט שכביכול אלתרה גברת פיצג'רלד.  

 

7

 

חזרת סוף-סוף. אני מחכה לטלפון כבר חצי שעה. הלכת לתפוס משהו לארוחת ערב בעיר, יש לך סיפור טוב. נו, אני מחכה לשמוע. עצר אותך ילד שחור בדרך לדוכן ההמבורגרים ומה אמר לך?  אדוני, אתה עדיין לא מכיר את הבלוז?. אתה רציני? זה הרי מה שגברת פיצג'רלד שאלה את הפסנתרן שלה במופע בטלויזיה, מה עשה,הילד? נמלט ונעלם בתוך ההמון? מוזר. אתה חושב שזה מקרי?    

 

הקטע המוצפן כביכול לקוח מתוך: ברונו שולץ, 'אביב', בתוך: חנויות קינמון/ בית המרפא בסימן שעון החול,  תרגם יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן: ירושלים 1979, פסקה ל"ז, עמ' 147.

אלה פיצג'רלד קבלה את פרס הנשיא פעמיים, פעם אחת מידיו של רונלד רייגן, ופעם שניה מידיו של ג'ורג' בוש האב.

בשנת 1969 עוד לא היו שגור בפי האמריקאים הכינוי: אפרו-אמריקאים. גם לא בשנת 1979 כאשר יורם ברונובסקי תרגם את ברונו שולץ לעברית. 

 

   

© 2009 שועי רז 

Read Full Post »

*   

*

בִנְשוֹב רוּח סְתַו/לֹא נוֹתָר גַּם עָלֶה אֶחָד/ כְּמוֹת שֶהוּא  [טוֹגִיוּ, מתוך: אומרי שיר על סף המוות,תרגם מיפנית וערך: יואל הופמן,הוצאת מסדה: רמת גן 1985, עמ' 151] 

*

עלה שלכת, מן הנפילים אשר בארץ, נפל על ראשי עת פסעתי בצהרי היום איטי וחרישי ברחוב צדדי.עלה להוב,כאילו אש נכלאה בו, הבעירה את פנימו, עד שלא יכול היה עוד להיוותר עומד בין שמים וארץ, אדמוני, נושא על שכמו את תבוסתו, מבכר בחדווה את מנוחת האדמה; גדלו—כראש אדם, אפשר אף למעלהמכך. ראש אדם אדמדם גדום נפל עליי, נדון מפני דבר שכבר איני יכול לשערו,  פניו הבוערים: יפעה של סגול, אדום, צהוב וחום, מוטלים במהומת נקודות אימפרסיוניסטית. ערבוביה קולנית. רישום צבעוני-כאוטי של המולת לוחמים; ניתן להאזין לרחשיו, לשמוע איך בקצותיו עולות יפחות פצועים וגוססים, אשר כבר אינם יודעים מדוע הושלכו סתם כך, על מה ולמה נגדעו ימיהם, לשם מה חיו לכתחילה. מה היתה התכלית של כל זה. בינות לכל אלה סובב חובש צעיר, אובד עצות. כבר אינו יודע היכן להתחיל. נטלתי את העלה עימי והוספתי לכת. לבי לא נתנני להותירו שם על הדרך, מופקר ליסוריו. לא ידעתי עדיין כי כאש מאש, שלהבת משלהבת, הוכתמתי אף אני מבעירתו.  

 אפשר כי בן דמותו של צינצינאט צ',גיבורו של נאבוקוב,הוא עלה זה,והיה מחשב בדעתו בדקותיו האחרונות ברוֹם המעלה:הרי אני עשוי בקפידה רבה כל כך. עקומת עמוד-השדרה שלי מחושבת בדייקנות מופלאה ומסתורית ובסובכי הרגליים אני מרגיש ורסטאות רבות כל כך, מגולגלות עדין בפקעת מלאה, שאותן עוד הייתי יכול לרוץ ולרוץ כל ימי חיי, ואני מרגיש כל-כך נח עם הראש שלי. התבוננתי בו, בפני עלה השלכת אשר אספתי, כמי שמביט במגילת סתרים עתיקה,כתב יד של חיבור סוד, כמוה כבר ראיתי בספריות. צירוף עשיר כל-כך, מעמיק כל כך של גוונים סותרים, המצטרפים לידי שלימות חידתית, כמו פאזל שלם שהורכב, ובכל זאת נותרה חידת פתרונו בעינה .     

   אזיי דמיתי לראות ולשמוע מבין גווניו ומבין זעקות השברון אשר עלו מבין מפרציו, את פני הזועק על הגשר של אדוורד מונק, ודומה היה עליי כאילו מרזב שקוף של אויר ואור הזרים אל העלה הזה את שירי השלכת כולם; את טעמי המוות, הבדידות והעצבות שאין לה קץ ותכלה אשר תלויים ואצורים בהם כטל בוקר צלול על פני ההויה כולה. אחוות שבורי הלב, מוכי נפש, המדברים שירה ונסחפים בערפל הנהר שאין ממנו חזור, עם נכדים לא נולדים, ועם טפטוף חרישי של טל המחיה את נפש קוראיהם, כך מדיי יום ביום, כל פעם קצת. כמעט דמומים. מרוב געגועים ונְהִיַה לִמדו עצמם לשקוט,על מקום דיבור למדוּ עצמם להנביע צבעים,כעין שפה חדשה,כמחְוָת חיוּת אחרונה בטרם הכיליון.גשם של צבעים ניתך על העלה הזה והסתפג בו, כצעקה שבורת הלב המתהדהדת בצבעוניות העזה,של האיש העומד על הגשר נוכח שמיים בוערים של סוף יום. גם זו מראית עין חולפת. יופיו של העלה ועצבותו וכל הניגודים שבו, בין זעקות למלמולים מרוחקים, ובין רגישות לכל חי ובין האדישות הקהה לאבדן הנפש האישית. הפער הזה שלעולם לא יהיה מובן.  

   וכך, עם ערב, החלה תמונתו של מונק לאבד את עצמה לדעת, הצבעים החומים הכמושים התחזקו, הפכו כתמים חסרי מבע, פני-העלה הלכו וקדחו, אחר התעוווּ, ומה שנכתב בקוים ישרים דייקניים, כבר עומעם והפך  למקהלת קוים פתלתלת – עקמומית. אם היה שם כתב סתרים כבר קשה היה לעמוד על תכנו ועל הדברים שהתכוון למסור ללב. יומיים אחר-כך נצב העלה בחורבנו על כסא אשר הותרתי במרפסת: חום-אחיד, נוקשה-צפוד ומכונס, רק רמזים אחרונים על גבו, עוד העידו על צבעוניות ירקרקת-צהבהבת ששררה בו אי פעם, נשימות אור אחרונות, על פני מה שאי פעם עוד היה בו דמיון לפני אדם .פתאום נעורו בי השורות הבאות: כי העדרם של גופי היסוד מבשר את המות/ פֶּתח פתּוחֲ ימצא במקום ופתח את השער/בו יתפרץ כסופה ונגוז באין סוף כל החומר/כך ללא קושי תוכל להבין ולתפוש את כל אלה/כי מתברר דבר מקודמו; לא תסטה מן הדרך/בעלטה מסביב, ותכיר את רזי כל הטבע/ככה ידליק הלפיד את רעו, והאיר את העֶלֶט. אפשר שכל מעשה העלה הזה, שחתי במחשבתי לצל ראשי, כמו לרֵעַ. אפשר הוא כי מרמז הוא כי  באה עת להותיר מאחור את מה שצריך להותיר מאחור. להמיר באיזה תהליך אלכימי לא נהיר, המשותף לכל בני האדם, את הפתחים דרכם חודרות המולות העצב והמוות אף השתיקה הציבעונית הקמלה והולכת של ההתבוננות, כמעשה שאיפה ונשיפה, לידי קולות חדשים, לכדי דיבור. 

 

הערות:

הציטוט של ולאדימיר נאבוקוב מובא מתוך: ולאדימיר נאבוקוב, הזמנה לגרדום, מהדורת תרגום פטר קריקסונוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1995, עמ' 15.

הציטוט השני הוא משל הפילוסוף והמשורר הרומאי האפיקוראי טיטוס לוקרטיוס קרוס מובא מתוך: טיטוס לוּקְרֶצְיוּס קַרוֹס, על טבע היקום (De Rerum Natura),  מהדורת תרגום שלמה דיקמן,  מוסד ביאליק: ירושלים 1962, הדפסה מחודשת ירושלים 2008,  ספר ראשון עמ' 74-73.

 

תודה לכרמית רוזן שרשימתה אשה כרותת ראש שהופיעה בסמיכות לקריאתי בנאבוקוב ובסמיכות לעלה הנושר עלי בדרך הוותה אף היא כנראה השראה לרשימה לעיל. את הרשימה ואת שיח התגובות הפורה בעקבותיה ניתן לקרוא כאן.

 

 

בתמונה למעלה: אדוורד מונק, הצעקה, 1893, שמן על בד, הגלריה הלאומית, אוסלו.

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

 

*

*

1

 

דוגן זנג'י (1253-1200) מיסד הסוטו-זן נודע במסע ארוך שעשה לסין בלווית מורו, מיוזן בין השנים 1227-1223, ממנו שב ליפן מולדתו יחד עם צנצנת אפרו של מורו. מסע זה נודע בעיקר ממקורות חיצוניים,לא מכתבי דוגן עצמם, ואף על פי כן אין המטילים בו ספק. עם שיבתו ליפן פרש דוגן להתבודדות בת שלוש שנים, אשר במהלכה ככל הנראה החל ביסוד שיטתו העצמאית במדיטציית הזאזן (=מדיטציית ישיבה) ובסיומה,בשנת 1230 ייסד מנזר עצמאי משלו. שנה אחר כך פרסם את חיבורו הפרשני הראשון, וכך עולה כי בשובו ליפן בגפו לאחר ששכל את מורו החל דוגן בדרכו העצמאית, שאינו מבקש לדרוך בדרך הסלולה שבה הילכו קודמיו,אלא להציע פרשנות חדשה משלו למקורות קדומים. לאחר שמנזרו של דוגן צמח וגדל והתמלא תלמידים ובמממנים, בשנת 1243 לערך, טרח דוגן, בצעד תמוה, להעביר את מנזרו ואת מרכז עשייתו לפריפריה מרוחקת, כמו מבקש שלא ליתן לכוחות הפוליטייים להתערב במנזרו, צעד לא ממש מובן מבחינה תועלתנית,ועם זאת—ניתן לפרשו כך שדוגן לא בקש לעצמו כבוד ומקום, ולאו בכר להיהפך לאושית זן ומדיטציה "מדוברת", אלא להמשיך כל העת את התפתחותו הרוחנית ואת התפתחותם הרוחנית של תלמידיו במנזר. ואכן, אחד מחיבוריו החשובים של דוגן שובוגנזו זוימונקי (=תיעוד הדברים שנשמעו מפי עין הדרהמה האמתית) נרשמו כאוסף של קואנים (=תורות) משום דוגן על ידי תלמידו-ממשיכו המובהק, אג'ו, ומורים על נטיית הלב של תורת רבו אחר ההתפתחות המתמדת של המורה ושל תלמידיו גם כן:  

דוגן הורה:

   בלב הים, ישנו מקום שמתנשאים בו גלים אדירים והוא קרוי שער הדרקון. אם דג מצליח לחצות את המקום הזה הוא הופך לדרקון. לכן קרוי המקום שער הדרקון. אולם לי נראה כי הגלים שם אינם אינם גבוהים יותר מאשר במקומות אחרים והמים מלוחים כבכל מקום אחר.ובכל זאת, באורח פלא, כל דג החוצה מקום זה הופך, ללא יוצא מן הכלל, לדרקון, קשקשיו אינם משתנים, גופו נשאר כשהיה, אך לפתע הוא נעשה דרקון.

   אפשר לומר כי נזיר המתאמן הוא כמו הדג הזה. כאשר הוא נכנס לחיי המנזר, אף על פי שמקום זה אינו שונה ממקום אחר, ללא יוצא מן הכלל הוא הופך לבודהא או לאב זן. הוא אוכל באופן שאחרים אוכלים, הוא מתלבש באופן שאחרים מתלבשים, הוא משביע את רעבונו ומגונן על עצמו מפני הקור כשם שעושים זאת האחרים. עליו רק לגלח את ראשו ללבוש גלימת נזיר, ולאכול את הארוחות במועדים הקבועים לפי הכללים. ואז לפתע הוא הופך לנזיר זן. אל תרחיקו בחיפושים כדי להיות לבודהא או לאב זן, כניסה לחיי המנזר או אי-כניסה אליו אינם שונים מחצייה או אי-חצייה של דג בשער הדרקון.

(דוגן, שובוגנזו זוימונקי, תרגם מיפנית מסונגה ריהו, תרגמה מאנגלית ענבל טפר, יעוץ מדעי אלון מרק ויעקב רז, הוצאת מאגנס: ירושלים 2009, ספר שישי פרגמנט 9, עמ' 124)

 

  [כשמדברים איתי על שערים בלב הים, דגים מעופפים, אני מיד חושב על ראשית לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי בוליוויה לנחום גוטמן—אותו ציור מפורסם שבו ישנם דגים האוחזים בפיהם את קו המשווה המדומה, משל היו שריד נידח של איזו מפת עולם ימי ביניימית].   

   המקום המיתי הזה שבו הדג הופך פתע לדרקון. כלומר נותר דג במימדיו ובהתנהלותו—כך שכל הצופה בו קובע כי לפניו דג, ואף על פי כן, אינו דג עוד כי אם דרקון, כמו המעבר בשער שינהו לבלי הכר. הדג כעת הנו דרקון לכל דבר ועניין, אלא מה—רק המעטים, עלית של דרקונים דגיים יכולה להבין ולהבחין בטרנספורמציה שעברה על הדג לשעבר.

   בשער הדרקון ישנו גם מימד מסויים של איניטיאציה (חניכה,הקדשה). דבר לכאורה אינו משתנה. האדם הוא אותו אדם. יתירה מזאת, מנהגו עם סובביו אף הוא נראה כמה שלא חל בו כל שינוי, ואף על פי כן כבר אין מדובר באותו הדג, כי אם בדרקון ממש. ישנן תיאורים שונים בתרבויות שונות של ההקדשה. אור גדול זורח על הכרתו של האדם, הוא חש כאילו מושחים את כל גופו בשמן המור, ואילו כאן הדג נשאר דג, אלא שחל בו שינוי  פנימי בלתי ניכר לעין, ובאחת הפך לדרקון ממש.

 

 

2

 

בימים עתיקים היו שראו את הקוסמוס הפיסיקלי כולו בתבנית נחש קשקשים שזנבו אחוז בפיו (אורבורוס). בכתבים רבניים זוהה הנחש הזה עם התנין הגדול, הלוויתן, נחש בריח, תלי (שבו תלוי העולם כולו). במדרש המאוחר פרקי דרבי אליעזר, המיוחס אמנם לר' אליעזר בן הורקנוס, אך נכתב קרוב לראשית המאה השמינית (עוד לפני כן במסכת בבא בתרא מן התלמוד הבבלי מופיעה האגדה על שחיטתה של נקבת הלוויתן ומליחתה לצדיקים לעתיד לבוא) כפי הנראה, מתוארת בליעתו של יונה במעי הדג. והנה בבטן הלוויתן נכנס יונה אל תוך אור המאיר מקצה העולם ועד קצהוּ, והוא עובר סוג של מסע בו מתגלה לו העולם כמו שהוא. יונה במעי הדג, הופך אליבא דהמדרש, למי שמסוגל להביט בעד עיניי הלוויתן על תבל ומלואה, תהומותיה ונפלאותיה. הנביא יונה אשר לפנים נס מפני הצווי האלהי כדג הנס מטורפו,דווקא ראיית הלוויתן,של כללוּת הנפלאות שנבראו על ידי האלהות,משיבה אותו לתפקידו כנביא (גם אם כזה שאינו מצליח להבין מדוע מששבו אנשי נינוה מדרכיהם הרעות נמחל להם).אם נחבר בין דוגן ובין מחברו האנונימי של המדרש נגלה כי אפשר כי ההפיכה לדרקון, פירושה גילוי הכרתי, ראייה פנימית של מהויות הדברים, כאילו הורם המסך שעמד תמיד בין הכרתו של הרואה ובין הקוסמוס

   לנחש-לוויתן-דרקון הזה, בהיותו כללות העולם הפיסיקלי היו שמורות תכונות דמוניות ממש.ואמנם ראשוני המקובלים בספרד של המאה השלוש עשרה, בני זמנו של דוגן ממש או בקירוב אליו, שנויים היו במחלוקת סביב מיהותו של הלוויתן. ר' יצחק בן יעקב הכהן מסוריאה שבקסטיליה תיאר במאמר על האצילות השמאלית את הלוויתן, כתנין, וכסיטרא אחרא (= הצד האחר, כוחות הרע), ואילו הרשב"א (ר' שלמה בן אדר"ת), תלמידו-ממשיכו של הרמב"ן (ר' משה בן נחמן) בברצלונה שבקטלוניה-אראגון ראה בו בפירושו על אגדות התלמוד הבבלי דווקא התגלות של כללוּת הרצון האלהי כלפי העולם. 

   זאת ועוד, בספרו מנטק א-טיר (=לשון/הגיון הציפורים) תיאר המשורר הסופי,פריד א-דין עטאר (נהרג בשנת 1221, בפלישה המונגולית), איש נישאפור שבפרס, את  מסען של שלשים ציפורים בראשות ההדהד (=דוכיפת)אל הסימוּרג,ציפור אגדית השוכנת על הר אלברז,המתואר במקצת מקורות קלאסיים פרסיים,כגון:שאה נאמה (=ספר המלכים) למשורר קאסם א-דין אלפירדוסי (נפטר בשנת 1025 לערך). הסימורג כמתואר אצל פירדוסי היא מקבילה לעוף החול הסיני,פֶ'נג הוּאנג,שחציו ציפור וחציו דרקון;נוצותיו של הסימורג בעלות כח ריפוי וידיעותיו מבטאות את החכמה הפנימית. שלשים בנות הכנף המתאחדות לבסוף באורו האין סופי של הסימורג, ואינן אלא אלגוריה למאוויים הסופיים להגיע לידי התכלוּת העצמי (פנאא') והתאחדוּת (אתחאד) באור האלהי (נור אללה).

   מה שמפתיע, אם אשוב לדוגן, היא הפרשנות שהעניק למעבר בשער הדרקון.פרשנות נוֹמית ונורמטיבית למדיי.הדג שהפך לדרקון, אלגוריה להשתלמות האדם במעלות הזאזן, אינו צריך אלא לקבל את ההכרעה לעזוב את עיסוקיו ולקבל על עצמו את חיי המנזר ודרישותיו.ההשתלמות במנזר היא שהופכתו לבודהא ולאב זן, איש ואיש כפי יכלתו. מבחינה זו, אין התלמיד המתחיל נדרש להרבה, כי אם אך ורק להכרעה כי הוא מעוניין לדבוק בחיי זן.

   מבחינות רבות, דומה המהלך הפרשני של דוגן לפרשנות המצויה בשפע גם במקורות יהודיים וערביים. השער לידע הפנימי טמון לפני הכל ואחרי הכל לדידם בקבלת חיי ההלכה ועבודת האל וההשתלמות ההדרגתית בהן. מייצג מובהק של גשה זו באסלאם הוא אבו חאמד אלע'זאלי (1111-1058) שאם שהבחין בין דרגות שונות של אוהבי אללה ומקורבים אליו, עדיין ראה בקבלת האסלאם והוראותיו תנאי בל יעבור בדרך לזכות בהתגלוּת.מייצגים מובהקים של תפישה זו בתולדות היהדות,לפיה הידע האנושי המושלם ביותר הוא נחלתם של הדבקים בתלמוד תורה ובקיום המצוות הם למשל: ר' יהודה הלוי (1141-1075, ראש המאמר השלישי בספר הכוזריר' יהודה ליוואי בן בצלאל (המהר"ל, 1609-1520) והחסיד אליהו בן שלמה זלמן (הגאון מוילנה, 1798-1722). כמובן, שלגישה הנומית- הלכית הזאת במסורות דתיות ורוחניות קמו גם מתנגדים עזים.את הישגיה הנמשכים של התנועה השבתאית במאה השבע-עשרה ובראשית המאה השמונה עשרה, ניתן לראות כהמשכן של תנועות אבאח'יה בסוּפיות האסלאמית,שראו את אפשרות האיחוד עם האלהות או עם האור האלהי ואת השגת רוח הנבואה,לא כפועל יוצא מן הדביקות ההלכתית-דתית אלא אדרבה, דווקא כתוצאה של דביקות בפרקטיקות ובדרכי התבוננות שרוח ההלכה אינה נוחה הימנה. אחד מן הדרושים המייסדים והחשובים ביותר בתולדות התנועה השבתאית היה חיבורו של הנביא-המייסד,אברהם נתן בנימין בן אלישע  (1680-1638),שנקרא, שלא במפתיע,דרוש התנינים.בכל מקרה בתוך פרק זמן קצר בעיבוריה של המאה השבע עשרה הפך עצמו נתן העזתי למחוקק ולתיאולוג של שמיטת ההלכה היהודית ושל תורת המשיח החדש, שבתי צבי (1676-1626) שלדידו נתגלה בעולם. תיאולוגיים משיחיים מילניאריסטיים מקבילים בעולם האסלאם והנצרות, נמצאו בשפע מאז שלהי הזמן העתיק, ונרצחו לרוב בהמוניהם על ידי השלטונות המרכזיים ובתווך חכמי הדת המשפיעים. 'הכפירה' השבתאית יוצאת דופן היא בשל כך, שלתקופה מסויימת סביב שנת 1666, סחפו אחריה את רוב-רובו של העולם הרבני בכל קהילות ישראל, ולא זו בלבד אלא שהתיאולוג המרכזי של התנועה (אברהם נתן היה אז כבן 26 בלבד). ולא בכדי נקרא אחד מן הספרים האנטי-שבתאיים המרכזיים של ראשית המאה השמונה עשרה, אשר חובר על ידי המקובל ואיש ההלכה האיטלקי ר' יוסף אירגאס (1730-1685), כנגד תורתו של התועמלן השבתאי נחמיה חיוּן (1730-1665),הצד נחש.השבתאים,אולי בתווכם של סמלי נחשים ותנינים, שליוו לכתחילה את המיתוס השבתאי, הפכו לכעין התגלמות של הנחש הקדמוני בתודעה הרבנית. אפשר הוא כי שם ספרו של אירגאס היה מענה לשון בלבד כלפי ספר הפולמוס של ר' נחמיה חיון הצד צבי שיצא בלשון חריפה כנגד התנגדותו הגורפת של איש ההלכה, ר' צבי הירש אשכנזי, 'החכם צבי'; אפשר גם כי כיוון כנגד דמיון השם חיוּן לחיויא,נחש בארמית.ברם,אפשר כי גרמה לכך גם האגדה המפורסמת שנכללה בספר שבחי האר"י ובמקומות נוספים אודות מיתתו של  האר"י על שום שגילה לתלמידיו את פשר סוד האיילה שננשכה על ידי נחש בספר הזהר,סוד שנאסר עליו לגלותו משמיים, אגדה שנתפרשה אגב לא מעט בקרב תלמידי חוגו הפנימי של שבתיי צבי (למשל אצל ר' ישראל חזן) לאחר המרת- הדת שלו לאסלאם והיותו למחמד צבי. 

 

 
 

3

*

 

   באגדת עם איטלקית-צרפתית קדומה האיש עטור האצות שליקט הסופר איטאלו קלווינו, מובא סיפורו של מלך אשר ביתו הנסיכה נעלמה. רב חובל יוצא לחפשה בים בלווית צוות אליהם מצטרף ברגע האחרון, יורד ים, נווד ושתיין ידוע בשם בצ'אצ'ין חרטומספינה (שמו הינו המצאה של קאלווינו). בצ'אצ'ין מוצא את הנסיכה באי בודד שם היא שוכבת כבולה במערה. 'איך מצאת אותי?' שואלת הנערה. 'יצאתי לציד תמנונים' עונה בצ'אצ'ין. אז מתוודה הנערה כי תמנון ענק חטף אותה (קאלווינו שינה זאת לתמנון ענק, אך בהערות באחרית הדבר מודגש הדבר כי בנוסחי הסיפור המקורי דובר בדרקון מטיל אימה) אלא שישנה דרך אחת להכניעו. התמנון (במקור: דרקון) הופך מדי יום לשלוש שעות לדג קטן (!) ו' אז קל לדוג אותו, אבל צריך להרוג אותו מייד, שאם לא כן הוא הופך לשחף ומתעופף הרחק.'  בצ'אצ'ין לא מצליח להרוג את הדג וסופו שהוא נלחם בתמנון-דרקון הפצוע, הורגו ומציל את הנסיכה. אלא שאז משהנסיכה מתאווה לקחת את בצ'אצ'ין לאישהּ, מעניקה לו טבעת אירוסין ואף קובעת אימו תאריך לטקס, מתרגז רב החובל, ובעת שבצ'אצ'ין שתוי כלוט, הוא משליך אותו בעזרת מלחיו לים.

   שלא כמו יונה הנביא, שום דג לא עולה ובולע את בצ'אצ'ין, גם לא דרקון, הלא הוא כבר רצח את הדרקון המקומי. ודומה אפוא כאילו נגזר דינו למצולה. והנה, בתאריך שנקבע לחתונת בת המלך עולה מתוך הים איש עטוף כולו אצות ירוקות, נוטף מים, ודגים וסרטנים קטנים יוצאים מכיסיו ומקרעי-בגדיו. לשאלה מיהו ומאין בא מראה הזר המסתורי את טבעתהּ של הנסיכה, וכך עומד בצ'אצ'ין, עטור כולו אצות ירוקות לצד הכלה, בשמלתה הצחורה לחגוג את כלולותיהם (איטאלו קאלווינו, סיפורי עם איטלקיים, מהדורת תרגום: גאיו שילוני, ספריית הפועלים: תל אביב 1988, עמ' 19-17, 325)

   מה שיפה ומעניין בסיפור לפנינו הוא שבמקורו כמו אצל דוגן, ישנה שניות מסויימת של הדג הנעשה דרקון.כמו כן ישנו הדהוד מיתי אפשרי מעניין לדמותו של שבתי צבי:על אחת משלושת טבעותיו של שבתיי צבי היה כעין נחש-דרקוני, ועוד דבר—בעדויות שנשמרו על עלייתו עם נתן העזתי לירושלים בשנת 1665 תואר שבתיי צבי כלובש בגדי ירוק מכף רגל ועד ראש. 

   אבל אם נתמקד בסיפור עצמו הרי דומה כאילו בצ'אצ'ין מציל את הנסיכה מידי הדרקון אך הופך בעצמו למעין איש הנע בין היות דג ובין היות דרקון.הוא מייצג את אומץ הלב והמסירות החורגת מעבר לנומוסים הממסדיים החברתיים והדתיים. מי שמערער את הסדרים הקיימים.דומה כאילו יותר מאשר על הסיפור הזה להסתיים בחתונה.על בצ'אצ'ין לחטוף את הנסיכה בפעם השנייה אל ספינת שודדי הים שלו, ושם אכן יחיו באושר ואושר.דומה כי גם הנסיכה הנכונה להינשא מתוך אהבה לנווד,שתיין, חצי-דרקון,שאינו מקפיד על הבדים מהן תפורות חליפותיו,מקומה אינו בסדרי בית המלוכה, אלא בפונדק יחד עם יורדי הים.

 

4

 

   כשנפגשתי שוב כעבור שניים וחצי עשורים עם חברת-ילדות יקרה ללבי מאוד. נזכרנו בכך שהיינו נוהגים לשחק יחדיו בילדות במשחק שבו היא היתה נסיכה ואני הייתי הדרקון שלה. לא דרקון מפחיד, דרקון טוב-לב של אור. שנים לא התראינו ובכל זאת הזיכרון נותר. מדוע זה חשוב? כי במהלך מסע החיים התלבטתי, לא פעם, ברוח אגדת 'שער הדרקון' של דוגן, מה עשוי להפוך אותי מבחינה פנימית מדג לדרקון. כמו בצ'אצ'ין, לא פעם, נדדתי ונדתי (בדיוק כמוהו, מצאתי עצמי פעם מושלך למצולות ממש, בימי שירותי הצבאי). באותו יום, בו דיברנו אני והיא ככלות שנים רבות, על זכרונות ראשונים, הבנתי בחדוּת, כי לא לימודיי וגם לא התמסרותי לכמה שיטות מחשבה ותרגול יום יומי, הם שקירבוני אצל שער הדרקון. אלא שכאמור עברתי בו כבר כילד, לא מפני דבר, כי אם מפני האהבה, ומפני דווקא שהשתניתי מעט מאוד. ליבי נותר כפי שתמיד היה לי– לב של דרקון. היתה לשיחה זו עם אותה חברה ותיקה אפקט מהותי. כגון רפואתו של המלך- הדייג (Fisher-King) באגדת הגביע הקדוש. ולמי שיחדד וישאל: מה למיתוסים כאלה ולאדם מבוגר? אענה בפשטות עמוקה ירקרקת— אם זו השאלה הנשאלת, סימן הוא כי טרם ביקר השואל במקום ההוא בלב הים או בלב הבשר, במקום הפנימי המתכנה, כגרסת קדמונים: שער הדרקון.

 
בתמונה למעלה: Ma Yuan (1160-1225) , On the Mountain Path in Spring
 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

 
*
כיצד מודדים פצע ישן? למשל, בהיותך מהלך לפנות ערב אמש ברחובה של עיר משוחח עם חבר בטלפון, נושא שקית ספרים (אבות אבותינו לאיטאלו קלוינו, הזמנה לגרדום לולדימיר נאבוקוב וחית הפניםלאסי פרבר) ולפתע נקרית לפניך אשה כבת גילך, אהבת נעורים ישנה שאף פעם לא הוגשמה, ושרק מראה פניה עוד מאיץ נשימתך, מזכרת רחוקה שאינך מצליח להירפא ממנה. והחבר בטלפון שואל בדיוק במה אני עסוק ואני משיב לו ממוכן: 'בשתי עבודות וחצי' (זה מה שהיא תשמע) והלב מאיץ פעימותיו וכבר איני מצליח להבהיר לו במה המדובר, וכבר חלפתי על פניה. היא הביטה בי וזיהתה, נראתה מתנדנדת קמעא, כאילו סובלת מאותו החולי. קרוב לודאי שזה נדמה לי, לגמריי נדמה לי. החבר בטלפון ודאי חושב, זה הגמגום שמעכב. אבל אין מספיק חמצן המטפס אצלי למח בשעה שהלב נוקש כממטרה של דם, במקום שבו היתה אהבה גם יראה גדולה היתה, ודומה כי דווקא היראה גברה משום שהאהבה לא הוגדה אף פעם די צרכה, ומבטים שגדלו והעמיקו, ואני נשוי מאוד ובעל משפחה, וכבר חלפו עשרים שנה. מה טעם.

   פעם כבר נתקלנו זה בזו אחרי הרבה מאוד שנים. נסיתי להגיד משהו והיא לא השיבה,זעופה, ואולי רק דימיתי שכך הוא, אולי איני מבין דבר, רוצה הייתי להגיד את זה פשוט. המשכתי בדרכי אז עם הרגשה שזה מעט מדי מאוחר מדיי. זה בסדר.כי הרי מה יועילו הבהרות והסברים. ומה תועיל שפת התהום חסרת גדרות הזמן, ומה יועילו סיפורים לא-גמורים שנעצרו באיבם ללב שאשם מזמן, וכבר בלבל את האש עם האשם,ומאז הוסיף ואהב הוסיף ואהב עד שמצא אשה אחת אחרת לחלוק עימהּ ימיו.ובכל זאת תקתוק עתיק חסר מנוחה,יופי ועצבוּת חסרת תוחלת, חסרת נחמה, כפצעי סיפוריו של יסונארי קוואבאטה. כך באמצע הרחוב, בדיוק של אבחת חרב סמוראים. איני יודע להביס איש, רק את עצמי אני יודע להביס. אני פונה להסביר לחבר הטלפוני, אחר הפאוזה,  את כל עומסי העבודה המושתים על שכמי כעת, ובטעות כמעט ממשיך את המשפט עם המלים, מי יודע מהיכן הן מגיעות ולמה:מני אותי עם השקדים, מני את המר ואת מה שלא נתן לך לישון, מני גם אותי עימהם.

 הציטט: 'איני יודע להביס איש, רק את עצמי אני יודע להביס' הובא מתוך הגאקורה:  ("עלים נסתרים") חיבור סמוראי  קלאסי בן ראשית המאה השמונה עשרה (1716). עוסק בהבנייתו של הסמוראי, איש המעלה השלם. הוא הוזכר כבר באחת מרשימותיי מן הזמן האחרון.

 

  בשורה האחרונה של הרשימה מובא ציטט משום שירו של פאול צלאן 'מני את השקדים' הלקוח מספרו פרג וזכרון (1952) ומובא כאן בתרגום שמעון זנדבנק, בתוך: פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי-פרוזה, ליקט תרגם והוסיף הערות שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 1994, עמ' 14.

*

*

  

**

 
 *
בתמונה למעלה: Egon Schiele, Sitzende Frau mit hochgezogenem Knie
*
© 2009 שועי רז

Read Full Post »

 *
*

כְּשֶכָּבַד עָלַי אֶבְלִי מְאֹד, חָטַאתִי לְדַמּוֹת 

אֶת מַהוּתִי לְשַק בָּשָר חֲסַר תַּכְלִית

אַךְ אָז, כִּמְעַט מִבְּלִי משִים,

אֶל מוּל עֵינַי הַנִּדְהָמוֹת

נִדְחַק לוֹ צִיץ יָרֹק אֶל תוֹךְ נַפְשִי

פָּשוּט, צָלוּל וּמִתְעַקֵּש לִנְבֹּט

[תמיר גרינברג, 'ציץ', על הנפש הצמאה, עם עובד: תל-אביב 2000, עמ' 29]

 

1

 

לא יודעים מאיין בא הציץ הירוק הזה. מה שהולך ונודע זה שהציץ הזה מגיח ועולה מתוך הלב אל עבר השמים, כמו פתח לכל הנסתרות. האדם מביט נפעם, ומתחיל לטפס על הציץ כמו על שיח האפונים של ג'ק, מלאכים אינם יורדים ועולים, שמי הערב מאדימים, מכתימים, הופכים סגולים, נמסרים לידי שעה ריקה שמעברה השני מגיח ליל כחול. הכל תוך מספר רגעים. האם זה הגיוני יותר, ממשי יותר, מאשר ציץ ירוק, העולה ופורח מליבו של אדם? אדם אצל מרפסתו. שום ציץ לא מטפס באמת מליבו. הוא מנופף לעצמו מן הצמרת, מפסגת הציץ, אי שם על על יד הירח. מנופף לעצמו. העומד במרפסת מחייך לנקודה מוארת בפינת ענן. המוסיקה הירחית הזאת.  

 

2

 

אצל דוכן ארבעת המינים הבנתי אמש, כי בכדי לקרב את הבריות לכך שיראו, לוּ לרגע, את הציץ הירוק זורח בנפשם, ציוה אולי מי שציוה, שיהיו נוטלים בלב העונה הכתומה-הצהובה הזאת, בעת מושלכים אנו כאנשי שלכת מתוך בתינו אל בתי הארעי (סוכות), צמחים ירקרקים. לראשונה גם הבנתי, היאך גם האתרוג המהודר שומא עליו להיות ירקרק, ירוק על ירוק על ירוק על ירוק. שחלילה לא ייתן לתוגת תשרי/ספטמבר להשכיח ממנו את שמחת ההתחדשות, את הציץ הירוק.

 

3

 

פתאום התהדהדתי לשיר של שלמה אבן גבירול (1058-1020) בו תיאר את הירח ככהן גדול הלובש חֹשן ירקרק (כתבתי על זה כאן).לכהן גדול היה ציץ קֹדש עליו היו כתובות אותיות השם המפורש, אפשר בירוק. עמדתי בסוכה שבניתי הבוקר על מרפסתי ולבי החל לנגן פיוט עתיק-יומין, אליו התוודעתי לאחרונה, פיוט שפייט החזן בבית הכנסת הגדול של בע'דאד, יוסף בן חיים אלבָּרְדאני (999-925), לפני אלף שנים ויותר בעת ברכת כהנים בימים הנוראים:

 

יְבָרֵךְ אֵל עוֹשֶֹֹה הַֹשָּלוֹם

וְיָאֵר וְיִשָֹּא וְיָשֵֹם ֹשָלוֹם

סְגוּלָּה יְיַֹשֵּב בִּנְוֵה ֹשָלוֹם

פְּגוֹּשִים נְֹשוּקִים לָהֶם בְֹּשָלוֹם

חֶסֶד וֶאֶמֶת צְדָקָה וְֹשָלוֹם

בּיאַת מְכוּנֶה שַֹר ֹשָלוֹם

נָאוֹר יִזְכּוֹר וְיָבִיא בְּשָלוֹם

מְבָשֵּר טוֹב מַֹשְמִיעַ ֹשָלוֹם

וְרָחוֹק וְקָרוֹב יְבָרֵך בְֹּשָלוֹם

אֵל הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַּשָּלוֹם

וְיִכְתּוֹב אֶתְכֶם זֶרַע הַֹשָּלוֹם

בְּסֶפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְֹשָלוֹם

 [טובה בארי, החזן הגדול אשר בבגדאד:פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני, ירושלים תשס"ג, עמ' 569-568, טורים 41-30]

 

וְיִכְתּוֹב אֶתְכֶם זֶרַע הַֹשָּלוֹם, חשבתי בליבי, ודאי הוסב במקור אצל אלברדאני, על כתיבתם של ישראל לבדם כתיבה טובה בתוך שאר באי העולם. ואילו אני מפרשו, זרע השלום כל אדם אשר השלום מצוי בלבו. הנה מצאתי, אדם כזה, עשוי גם ציץ ירוק לפרוח מתוך זרע השלום שבלבו, לטפס ולהקשיב לנגינת הרוח החיה, העוברת ומחייכת את האדם לתקווה, מבין הרקיעים הכחולים.  

 

מרינה מקסימיליאן בלומין: עץ של כוכבים
 

 *

 

חג שמח, אור זרוּע, ושמחת לב  (כזאת שמנשימה ירוק את שמי הערב)

 

בתמונה למעלה: Giuseppe Santomaso, I rememeber Green, Oil on Canvas, Date Unknown

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

 

Read Full Post »

*

ספטמבר, במרפסת-סתוית

יושבת הנסיכה הקטנה לִי.

מה תשאלִי

מהלבנה, על הגג המכסיף

מנצנצת אדֹם?

 

שיחת-ידידים עם המָּוֶת

הנודד בנתיב לבדו

ואליה טווה את דרכיו.

עם הגשם אותהּ השיחה,

הוא לכוד בחַשְרַת-ענניו.

 

וטוּ-פוּ המשורר כבר פנה

ביערות את כוכבי-השלכת ללקט

להלל את יפין הסתוי של רוחות.

ורק את הסתו הפורח עכשו בחיקי

ונוצץ את ידי בזהב

לא ידע, לא הכיר.

 

ספטמבר, במרפסת סתוית

יושבת הנסיכה הקטנה לִי

מה תשאלי

מהלבנה, על גג מכסיף

מנצנצת אדֹם?

 

הרבה היא רוצה מאִתּוֹ;

לשמֹע, לראות להבין

למשל, את הבכי שנרדם

בנבכי החליל הסתוי

שאבד לרועה וצאנו

בחפשו את מלכוּת-היגוֹנוֹת

 

למשל יבבת-זאבים

שנוהה למרומי כוכבים

בליל ספטמבר צחור.

ונשמת מנדרין, שפניו

לא ידעו מעולם בכי או צחוק.

 

למשל, רעידת השמלה

מתנועה זעירה, קלילה

שעשה ליל ספטמבר צחור.

ולשם מה המשורר השיכור

בדה את דמותה הנסיכית?

ההיתה למשורר כַּוָּנָה?

 

הַס… בוכה הנסיכה הקטנה

 

[איציק מאנגער, 'ספטמבר', מבחר שירים, תרגם מיידיש: נתן יונתן, הוצאת כתר: ירושלים 1986, עמ' 48- 49]

 

 

 

1

 

ספטמבר. צא לחנות להביא מצרכים לארוחת ערב. מעט בטרם שקיעה. הילדים ממתינים לשובךָ. צא, חצה חורש קטן. שלשה עצים קרחים. שלשה עצי שקד שבימי ניסן עוד עומדים בפריחתם, שוקדים על שקדיהם, ועתה קרחים, סחופים, מטורפים, כמי שסר צילם. צא, על יד הפנייה. שם אל עבר השקיעה, ישטוף אותך האור הכתום הגווע. זהו פצע מטפיסי נוהר. זעקה כלואה אשר נובעת מעבר למסך השמיים, הסורגים אשר כולאים אותנו כאן, המתייפים כחול סגול עמוק. שטף דם של העולם.

אתה חש את דקירתו בלב, נועץ בו חרב סמוראים של מילות ההגאקורה: 'איני יודע להביס איש, רק את עצמי יודע אני להביס'. כבר שמונה עשרה שנים לפחות, הקול הזה בשלהי ספטמבר לעת ערב. אני אל לבי. העולם אל עצמו. 

 

הגאקורה:  ("עלים נסתרים") חיבור סמוראי  קלאסי בן ראשית המאה השמונה עשרה (1716). עוסק בהבנייתו של הסמוראי, איש המעלה השלם.

 

 

2

 

אפשר ייצא אדם מדעתו בראשית החודש ואחר כך ישוב אליה בשלהי ספטמבר, משל יצא לקניות בסמוך לשקיעה ושב עִמה לביתו. אפשר יחזה פתע בבן דמותו: משורר יידי, שוליה של חייטים, שתיין אשר ראה ביין את סוד שירתו היושב בליל ספטמבר, וחש היאך נפשו פתע מתפרקת, מסתעפת, בין משורר זן סיני, טוּפוּ, ובין ילדה, הנסיכה הקטנה. לִי, הראשון, ההולך לתור את הסתיו ביערות, ואינו יודע את הסתיו של הלב. השניה, אשר כולהּ סתיו שבלב, סקרנות ורגש הומים ומתפרצים, כאילוּ הכרת האדם, נשמתו, יוצרים הם את העולם החיצוני. הראשון תר את גילויי הסתיו בעיניו, השנייה יודעת את סתרי הסתיו ידיעה פנימית אינטואיטיבית בעיניי לבהּ.

המשורר השכּור ,שוליית החייטים, אינו בודה את המשורר החוקר, המתרשם. הוא קיים כשם שמבטיו של אדם קיימים, כשם שרשמי החושים נרשמים בהכרה. כשם שהעין רואה את העלה הצהוב-כתום בהנתקו מן העץ, מתפרק, מתפצל, כנתח מתוך נפש העץ, אחדוּת עלים, צמרת, עלווה, שמשהו ממנה אובד לתמיד, סחוּף רוחות.

עם זאת, המשורר השיכור, שוליית החייטים, מדמה לחשוב לרגע, אולי מתוך בן דמותו, המשורר החוקר, כאילו הנסיכה הקטנה לִי אינה אלא בדייה, כאילו הידיעה הפנימית שבלב של הסתו, אינה אלא הבהוב אור חולף, הבזק של שעת השקיעה, אין אמוּן בו ולא דעת בהירה, הלא גם הוֹגוֹ-רוֹאוֹ, סופו שייפרד, יתפצל לתמיד מעם משפחת האדם למנוחת האדמה. שיחת הידידים שאין ממנה חזוֹר, מלמולים בשולי נהייתם האין סופית של כוכבים לאור.  

הס… התכנסות, העולם נאסף, דַהַרַנַא, אסיף העולם אל נקודה אחת. לרגע נשמעת חריקה כמו של צרצר, רעש ירוק, אולי הרהורי נשמה. אחר כך הולך ונשמע הבכי החרישי, מעשה שָרִיר, של הנסיכה הקטנה, פצע מטפיסי, קיים לאין שיעוּר יותר מאשר העין הרושמת אותו. 'לִי, מה שהעולם הוא בשבילי' הוא בוכה איטי-איטי אל תוך מחשבותיו. הוא יודע שהיא הבחינה הפנימית הייחודית באמת של מה שעשוי להיוודע לו. מחייך אל עצמו ואליהָ, הנסיכה הקטנה שבנפשוֹ. טופו מחייך אליהם מרחוק, מֵבִין. פונה לרישומיו, יודע שהוּבָס.

 

דהרנא: ביוגה סוטרה של פטנג'לי, רכוז של כוחות ההכרה בנקודה אחת.  

 

3

 

בחושך הגדול הזה,

ובדומיה הגדולה הזו

שמעתי את ליבּךְ הולם בתוכי

את הזרימה הזו בעורקיי

אז נגלתה לי נפשךְ כּוּלהּ

והיא דיברה אליי

 

אם אפשר לבכות לאט

אני בוכה עכשיו

הפּה פּעוּר

והעיניים חללים גדולים

הרוֹאוֹת מעבר לָחיים כְּבָר

 

(שועי רז)

 

 

4

 

אוקטובר יהיה סיפור שונה בתכלית. עדיין עם החליל הסתוי ועם מקצבי לב משתנים. אבל למרות הרעד החולף, העולם כולו כבר נדמה לציפור חיה יחידה, שאפשר רק לשמוע כמדומה את משק כנפיה המתרחק והולך. יוצאת אל מסע-נדוד, לעולם לא אל מקום מיוחד, לעולם גם אינה שבה אל אותו מקום. 

 

בתמונה למעלה: Egon Schiele ,Zwei Kleine Mädchen, Oil on Canvas 1911

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »