במרפסת סתוית, סוף ספטמבר

*

ספטמבר, במרפסת-סתוית

יושבת הנסיכה הקטנה לִי.

מה תשאלִי

מהלבנה, על הגג המכסיף

מנצנצת אדֹם?

 

שיחת-ידידים עם המָּוֶת

הנודד בנתיב לבדו

ואליה טווה את דרכיו.

עם הגשם אותהּ השיחה,

הוא לכוד בחַשְרַת-ענניו.

 

וטוּ-פוּ המשורר כבר פנה

ביערות את כוכבי-השלכת ללקט

להלל את יפין הסתוי של רוחות.

ורק את הסתו הפורח עכשו בחיקי

ונוצץ את ידי בזהב—

לא ידע, לא הכיר.

 

ספטמבר, במרפסת סתוית

יושבת הנסיכה הקטנה לִי

מה תשאלי

מהלבנה, על גג מכסיף

מנצנצת אדֹם?

 

הרבה היא רוצה מאִתּוֹ;

לשמֹע, לראות להבין

למשל, את הבכי שנרדם

בנבכי החליל הסתוי

שאבד לרועה וצאנו

בחפשו את מלכוּת-היגוֹנוֹת

 

למשל יבבת-זאבים

שנוהה למרומי כוכבים

בליל ספטמבר צחור.

ונשמת מנדרין, שפניו

לא ידעו מעולם בכי או צחוק.

 

למשל, רעידת השמלה

מתנועה זעירה, קלילה

שעשה ליל ספטמבר צחור.

ולשם מה המשורר השיכור

בדה את דמותה הנסיכית?

ההיתה למשורר כַּוָּנָה?

 

הַס… בוכה הנסיכה הקטנה

 

[איציק מאנגער, 'ספטמבר', מבחר שירים, תרגם מיידיש: נתן יונתן, הוצאת כתר: ירושלים 1986, עמ' 48- 49]

 

 

 

1

 

ספטמבר. צא לחנות להביא מצרכים לארוחת ערב. מעט בטרם שקיעה. הילדים ממתינים לשובךָ. צא, חצה חורש קטן. שלשה עצים קרחים. שלשה עצי שקד שבימי ניסן עוד עומדים בפריחתם, שוקדים על שקדיהם, ועתה קרחים, סחופים, מטורפים, כמי שסר צילם. צא, על יד הפנייה. שם אל עבר השקיעה, ישטוף אותך האור הכתום הגווע. זהו פצע מטפיסי נוהר. זעקה כלואה אשר נובעת מעבר למסך השמיים, הסורגים אשר כולאים אותנו כאן, המתייפים כחול סגול עמוק. שטף דם של העולם.

אתה חש את דקירתו בלב, נועץ בו חרב סמוראים של מילות ההגאקורה: 'איני יודע להביס איש, רק את עצמי יודע אני להביס'. כבר שמונה עשרה שנים לפחות, הקול הזה בשלהי ספטמבר לעת ערב. אני אל לבי. העולם אל עצמו. 

 

הגאקורה:  ("עלים נסתרים") חיבור סמוראי  קלאסי בן ראשית המאה השמונה עשרה (1716). עוסק בהבנייתו של הסמוראי, איש המעלה השלם.

 

 

2

 

אפשר ייצא אדם מדעתו בראשית החודש ואחר כך ישוב אליה בשלהי ספטמבר, משל יצא לקניות בסמוך לשקיעה ושב עִמה לביתו. אפשר יחזה פתע בבן דמותו: משורר יידי, שוליה של חייטים, שתיין אשר ראה ביין את סוד שירתו היושב בליל ספטמבר, וחש היאך נפשו פתע מתפרקת, מסתעפת, בין משורר זן סיני, טוּפוּ, ובין ילדה, הנסיכה הקטנה. לִי, הראשון, ההולך לתור את הסתיו ביערות, ואינו יודע את הסתיו של הלב. השניה, אשר כולהּ סתיו שבלב, סקרנות ורגש הומים ומתפרצים, כאילוּ הכרת האדם, נשמתו, יוצרים הם את העולם החיצוני. הראשון תר את גילויי הסתיו בעיניו, השנייה יודעת את סתרי הסתיו ידיעה פנימית אינטואיטיבית בעיניי לבהּ.

המשורר השכּור ,שוליית החייטים, אינו בודה את המשורר החוקר, המתרשם. הוא קיים כשם שמבטיו של אדם קיימים, כשם שרשמי החושים נרשמים בהכרה. כשם שהעין רואה את העלה הצהוב-כתום בהנתקו מן העץ, מתפרק, מתפצל, כנתח מתוך נפש העץ, אחדוּת עלים, צמרת, עלווה, שמשהו ממנה אובד לתמיד, סחוּף רוחות.

עם זאת, המשורר השיכור, שוליית החייטים, מדמה לחשוב לרגע, אולי מתוך בן דמותו, המשורר החוקר, כאילו הנסיכה הקטנה לִי אינה אלא בדייה, כאילו הידיעה הפנימית שבלב של הסתו, אינה אלא הבהוב אור חולף, הבזק של שעת השקיעה, אין אמוּן בו ולא דעת בהירה, הלא גם הוֹגוֹ-רוֹאוֹ, סופו שייפרד, יתפצל לתמיד מעם משפחת האדם למנוחת האדמה. שיחת הידידים שאין ממנה חזוֹר, מלמולים בשולי נהייתם האין סופית של כוכבים לאור.  

הס… התכנסות, העולם נאסף, דַהַרַנַא, אסיף העולם אל נקודה אחת. לרגע נשמעת חריקה כמו של צרצר, רעש ירוק, אולי הרהורי נשמה. אחר כך הולך ונשמע הבכי החרישי, מעשה שָרִיר, של הנסיכה הקטנה, פצע מטפיסי, קיים לאין שיעוּר יותר מאשר העין הרושמת אותו. 'לִי, מה שהעולם הוא בשבילי' הוא בוכה איטי-איטי אל תוך מחשבותיו. הוא יודע שהיא הבחינה הפנימית הייחודית באמת של מה שעשוי להיוודע לו. מחייך אל עצמו ואליהָ, הנסיכה הקטנה שבנפשוֹ. טופו מחייך אליהם מרחוק, מֵבִין. פונה לרישומיו, יודע שהוּבָס.

 

דהרנא: ביוגה סוטרה של פטנג'לי, רכוז של כוחות ההכרה בנקודה אחת.  

 

3

 

בחושך הגדול הזה,

ובדומיה הגדולה הזו

שמעתי את ליבּךְ הולם בתוכי

את הזרימה הזו בעורקיי

אז נגלתה לי נפשךְ כּוּלהּ

והיא דיברה אליי

 

אם אפשר לבכות לאט

אני בוכה עכשיו

הפּה פּעוּר

והעיניים חללים גדולים

הרוֹאוֹת מעבר לָחיים כְּבָר

 

(שועי רז)

 

 

4

 

אוקטובר יהיה סיפור שונה בתכלית. עדיין עם החליל הסתוי ועם מקצבי לב משתנים. אבל למרות הרעד החולף, העולם כולו כבר נדמה לציפור חיה יחידה, שאפשר רק לשמוע כמדומה את משק כנפיה המתרחק והולך. יוצאת אל מסע-נדוד, לעולם לא אל מקום מיוחד, לעולם גם אינה שבה אל אותו מקום. 

 

בתמונה למעלה: Egon Schiele ,Zwei Kleine Mädchen, Oil on Canvas 1911

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז