פּשוּט, צלוּל ומתעקש לנבּוט

 *

*

כְּשֶכָּבַד עָלַי אֶבְלִי מְאֹד, חָטַאתִי לְדַמּוֹת 

אֶת מַהוּתִי לְשַק בָּשָר חֲסַר תַּכְלִית

אַךְ אָז, כִּמְעַט מִבְּלִי משִים,

אֶל מוּל עֵינַי הַנִּדְהָמוֹת

נִדְחַק לוֹ צִיץ יָרֹק אֶל תוֹךְ נַפְשִי

פָּשוּט, צָלוּל וּמִתְעַקֵּש לִנְבֹּט

[תמיר גרינברג, 'ציץ', על הנפש הצמאה, עם עובד: תל-אביב 2000, עמ' 29]

 

1

 

לא יודעים מאיין בא הציץ הירוק הזה. מה שהולך ונודע זה שהציץ הזה מגיח ועולה מתוך הלב אל עבר השמים, כמו פתח לכל הנסתרות. האדם מביט נפעם, ומתחיל לטפס על הציץ כמו על שיח האפונים של ג'ק, מלאכים אינם יורדים ועולים, שמי הערב מאדימים, מכתימים, הופכים סגולים, נמסרים לידי שעה ריקה שמעברה השני מגיח ליל כחול. הכל תוך מספר רגעים. האם זה הגיוני יותר, ממשי יותר, מאשר ציץ ירוק, העולה ופורח מליבו של אדם? אדם אצל מרפסתו. שום ציץ לא מטפס באמת מליבו. הוא מנופף לעצמו מן הצמרת, מפסגת הציץ, אי שם על על יד הירח. מנופף לעצמו. העומד במרפסת מחייך לנקודה מוארת בפינת ענן. המוסיקה הירחית הזאת.  

 

2

 

אצל דוכן ארבעת המינים הבנתי אמש, כי בכדי לקרב את הבריות לכך שיראו, לוּ לרגע, את הציץ הירוק זורח בנפשם, ציוה אולי מי שציוה, שיהיו נוטלים בלב העונה הכתומה-הצהובה הזאת, בעת מושלכים אנו כאנשי שלכת מתוך בתינו אל בתי הארעי (סוכות), צמחים ירקרקים. לראשונה גם הבנתי, היאך גם האתרוג המהודר שומא עליו להיות ירקרק, ירוק על ירוק על ירוק על ירוק. שחלילה לא ייתן לתוגת תשרי/ספטמבר להשכיח ממנו את שמחת ההתחדשות, את הציץ הירוק.

 

3

 

פתאום התהדהדתי לשיר של שלמה אבן גבירול (1058-1020) בו תיאר את הירח ככהן גדול הלובש חֹשן ירקרק (כתבתי על זה כאן).לכהן גדול היה ציץ קֹדש עליו היו כתובות אותיות השם המפורש, אפשר בירוק. עמדתי בסוכה שבניתי הבוקר על מרפסתי ולבי החל לנגן פיוט עתיק-יומין, אליו התוודעתי לאחרונה, פיוט שפייט החזן בבית הכנסת הגדול של בע'דאד, יוסף בן חיים אלבָּרְדאני (999-925), לפני אלף שנים ויותר בעת ברכת כהנים בימים הנוראים:

 

יְבָרֵךְ אֵל עוֹשֶֹֹה הַֹשָּלוֹם

וְיָאֵר וְיִשָֹּא וְיָשֵֹם ֹשָלוֹם

סְגוּלָּה יְיַֹשֵּב בִּנְוֵה ֹשָלוֹם

פְּגוֹּשִים נְֹשוּקִים לָהֶם בְֹּשָלוֹם

חֶסֶד וֶאֶמֶת צְדָקָה וְֹשָלוֹם

בּיאַת מְכוּנֶה שַֹר ֹשָלוֹם

נָאוֹר יִזְכּוֹר וְיָבִיא בְּשָלוֹם

מְבָשֵּר טוֹב מַֹשְמִיעַ ֹשָלוֹם

וְרָחוֹק וְקָרוֹב יְבָרֵך בְֹּשָלוֹם

אֵל הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַּשָּלוֹם

וְיִכְתּוֹב אֶתְכֶם זֶרַע הַֹשָּלוֹם

בְּסֶפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְֹשָלוֹם

 [טובה בארי, החזן הגדול אשר בבגדאד:פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני, ירושלים תשס"ג, עמ' 569-568, טורים 41-30]

 

וְיִכְתּוֹב אֶתְכֶם זֶרַע הַֹשָּלוֹם, חשבתי בליבי, ודאי הוסב במקור אצל אלברדאני, על כתיבתם של ישראל לבדם כתיבה טובה בתוך שאר באי העולם. ואילו אני מפרשו, זרע השלום כל אדם אשר השלום מצוי בלבו. הנה מצאתי, אדם כזה, עשוי גם ציץ ירוק לפרוח מתוך זרע השלום שבלבו, לטפס ולהקשיב לנגינת הרוח החיה, העוברת ומחייכת את האדם לתקווה, מבין הרקיעים הכחולים.  

 

מרינה מקסימיליאן בלומין: עץ של כוכבים

 

 *

 

חג שמח, אור זרוּע, ושמחת לב  (כזאת שמנשימה ירוק את שמי הערב)

 

בתמונה למעלה: Giuseppe Santomaso, I rememeber Green, Oil on Canvas, Date Unknown

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז