פעם כבר נתקלנו זה בזו אחרי הרבה מאוד שנים. נסיתי להגיד משהו והיא לא השיבה,זעופה, ואולי רק דימיתי שכך הוא, אולי איני מבין דבר, רוצה הייתי להגיד את זה פשוט. המשכתי בדרכי אז עם הרגשה שזה מעט מדי מאוחר מדיי. זה בסדר.כי הרי מה יועילו הבהרות והסברים. ומה תועיל שפת התהום חסרת גדרות הזמן, ומה יועילו סיפורים לא-גמורים שנעצרו באיבם ללב שאשם מזמן, וכבר בלבל את האש עם האשם,ומאז הוסיף ואהב הוסיף ואהב עד שמצא אשה אחת אחרת לחלוק עימהּ ימיו.ובכל זאת תקתוק עתיק חסר מנוחה,יופי ועצבוּת חסרת תוחלת, חסרת נחמה, כפצעי סיפוריו של יסונארי קוואבאטה. כך באמצע הרחוב, בדיוק של אבחת חרב סמוראים. איני יודע להביס איש, רק את עצמי אני יודע להביס. אני פונה להסביר לחבר הטלפוני, אחר הפאוזה, את כל עומסי העבודה המושתים על שכמי כעת, ובטעות כמעט ממשיך את המשפט עם המלים, מי יודע מהיכן הן מגיעות ולמה:מני אותי עם השקדים, מני את המר ואת מה שלא נתן לך לישון, מני גם אותי עימהם.
הציטט: 'איני יודע להביס איש, רק את עצמי אני יודע להביס' הובא מתוך הגאקורה: ("עלים נסתרים") חיבור סמוראי קלאסי בן ראשית המאה השמונה עשרה (1716). עוסק בהבנייתו של הסמוראי, איש המעלה השלם. הוא הוזכר כבר באחת מרשימותיי מן הזמן האחרון.
בשורה האחרונה של הרשימה מובא ציטט משום שירו של פאול צלאן 'מני את השקדים' הלקוח מספרו פרג וזכרון (1952) ומובא כאן בתרגום שמעון זנדבנק, בתוך: פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי-פרוזה, ליקט תרגם והוסיף הערות שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 1994, עמ' 14.
*
*
**
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
הטקסט והרגש והציטוטים והספרים ושני השירים, יהוא ירון הבלתי אפשרי הזה, מוזיקאי נדיר, ורות דולורס וייס המקסימה –
ואתה עומד מעל כל זה כמו מכשף עליז-עצוב, מנסה להבין את שאתה עצמך רוקח. מאוד מאוד יפה.
(-:
אמיתי מחיית הפנים
מי בכלל רוצה לאלף את חיית הפנים?
זהו שיר פצועי אהבתנו
אהבות שהי לנו פה ושם
עד שהתרצתה לנו אהבתנו
ויותר לא הצטרכנו אותם
וגם אנחנו קצת מדוקרים נותרנו
בשדה קטל אהבתנו יחד איתם
זהו שיר פצועי אהבתנו
שאהבו אותנו שאהבנו אותם.
זהו שיר פצועי אהבתנו
ואף על פי שהם לקחו מאיתנו את חלקם
עד שנדע מה לא בסדר איתנו
עד שידעו מה לא בסדר איתם
ואפילו נדמה ששכחו אותנו
ובנו להם בית חם
הם בביתם ואנחנו בביתנו
מדממים דומם.
*סוף כל סו, תקרא את הזמנה לגרדום. אני חושבת שזה הספר הכי טוב שקראתי מעודי. בכלל אני מעריצה של נאבוקוב.
* אהבתי יותר את יהוא ירון בתור קונטראבסיסט. את זה פחות
*יפה תיארת את להט הבטן המתהפכת
זה מאיר אריאל מהדהד את עמיחי?
מה שניסיתי לכתוב למעלה הוא בהחלט שיר כאב עובר ושב
לא קראתי את הזמנה לגרדום, כן קראתי את לוליטה ואת פאנין, ולולא עידודיו של חכם צבי רענוּ, סביר להניח כי הספר הזה היה נותר מוטל אצלי אי שם בערפל ההכרתי אשר על גדות נהר הסטיכס
לגבי יהוא ירון לגבי הילד המוזר והגמלוני והילדים המשחקים באש מלאכותית,Man, שורות כאלה עושות לי את זה, זה נכון אבל כי יהוא מפליא לפרוט על הקונטרבאס.
ולהט החרב המתהפכת היא שילוב של כל הספרים שהיו לי בשקית:
אבות אבותינו (מבחינת עצמת המיתוס)
הזמנה לגרדום (כאב נוכח ואבדן)
וגם: חיית הפנים (הבלתי מאולפת)
לא ידעתי שהוא מהדהד את עמיחי…
היי, גם אני המלצתי לך על הזמנה לגרדום! [אני כמעט בטוחה בכך..]
אתה תהנה ממנו מאוד מאוד, בזה אני לא כמעט, אלא מאוד בטוחה. אין ספרים כאלה.
אולי אני אלמד שנה הבאה צילום בבצלאל?
[המחשבות לגבי בעתיד לא מפסיקות לפקוד ולטרוד את מוחי]
יש משהו מאוד-מאוד עמיחאי בשיר הזה של מאיר אריאל, ויותר משהוא אריאלי בשפה, יש בו משהו עמיחאי מאוד, כעין מחווה
כמה וכמה כבר הזמינו אותי לגרדום
אבל רק חכם צבי ואפשר שגם את
הזמנתם אותי לספרו של נבוקוב
אני כמעט שאיני מכיר את בצלאל
הכרתי בעבר כמה מבוגריו ובוגרותיו
אבל זהו- זה
הייתי אומר לך לחשוב פחות
ממילא, החיים אף פעם אינם מתוכננים עד הסוף
כמעט לעולם לא מגיע אדם לנקודה שעליה חשב בתחילת מסעו
השאלה היא האם הוא מבין מדוע הגיע לאן שהגיע
ומה הנחה את בחירותיו
אכן, נזדקקת לעוגן.
נדמה לי שרחל המשוררת תיארה את זה הכי במדוייק
פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…
וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר
מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.
אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –
הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.
וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן
לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!
תל-אביב, 13.4.25
ולפעמים, במקרים כאלה, לחצי פגישה יש הרבה יותר עוצמה משיש לפגישה שלמה…
אבל התיאור שלך, הוא יוצא ישר מהבטן ונכנס ישר אליה, וגם מהלב ואליו (מי מתייחס למגבלות האנטומיה ברגעים רבי עוצמה כאלה?…).
להט הבטן המתהפכת- אפרת הפליאה להגדיר.
הגבתי בכוונה לפני שהקשבתי לשירים, רציתי להגיב ראשית לכל לחוויה שלך, וממילא הנסיון רומז שזו לא תגובתי האחרונה פה- לא בוער…
ובלי שום קשר – אפרת, שועי צודק לגבי המחשבות והתכנונים אבל אני שבה על המלצתי החמה ללימודים שניתנה במייל, תחום החינוך צריך אותך… (-:
השירים הם חלק מהפוסט
ולמען האמת, הסיפור בשלימותו הרבה יותר מורכב מכפי שהובא פה
קיים ונעלם של יהוא ירון מדבר לי לבטן, כי גם הייתי ילד מוזר שכזה שלא ממש זוכה לפרגון וחום (מהיכרותינו את כבר קצת יודעת על חיי המקודמים הלא ממש שגרתיים), אבל אייכשהו טיוליי לתל אביב בגילאי הנעורים לא פעם שמרו עליי בשלימות נפש
ובאיזונה
כמה שאינני תל אביבי היום, העיר הזו היתה בשעתו עבורי הצלה גדולה
ו'שיר נחמה' יחד עם השיר הצמוד לו באלבום של רות 'קָרֵב' הם השירים העבריים היפים ביותר זה כמה וכמה שנים בעיניי
אם יש משהו שניחם אותי בשנות הנעורים הלא ממש קלות שלי היתה ודאות שכזו, ממש כמו אצל רות דולורס וייס ש'תמיד יש חירות חדשה'
זה נכון. אני צריכה יותר לחיות את הרגע הנוכחי ולא את זה שאחריו. באמת לידי כמעט ואין קשר לכיוון הדרך המתפתלת בה אני מונחית.
טלי- אל דאגה. אם לא בצורה פורמאלית, אז בצורה כלשהי.
בעזרת ה'.
ודאי שהשירים הם חלק מהפוסט, אבל כיוון שלא הכרתי אותם רציתי לפצל את תגובתי לשניים, שלא יאפילו על המילים שלך והחוויה שלך.
וגם, האמת, חיכיתי קודם שתיגמר התוכנית "ארבע אחרי הצהריים" ברדיו, שליבי לא נתן לי לכבות באמצע את שיריה…
בודאי ובודאי שהסיפור בשלמותו יותר מורכב- תמיד הסיפורים בשלמותם יותר מורכבים… ואתה הרי יודע שאם תרצה לשתף בעוד חלקים מהפאזל – אני פה.
ואחרי שהקשבתי לשירים, הם קשים, תובעניים, חורקים, לא נעימים ממש בכוונה, כמעט אלימים, בעיקר השני, מבחינה מוסיקלית אני מתכוונת.
הם לא קלים לי, אבל מאוד חזקים. והילד עם הילדים והאש- הו. וגם כן.
איך הם לא ראו שזה בעצם ברבור?!?
תמיד תמיד יש חירות חדשה. נכון כל כך.
שולחת חיוך נחמה, הפעם, וגם עוגן, אם עדיין צריך. (-:
תמיד ניתן גם לשלב חינוך ואמנות גם כן.
שמורה לך זכות ראשונות
עוד על הרשימה דמעת ההיסטוריה בסימן חדשות הערב כתבת לי:
[אז ראית את "רוקדת בחשיכה" וקראת את הזמנה לגרדום?
אין משהו שאני מעריכה, שלא אומר מעריצה משתי יצירות אלו. ובכלל כל תוצר של בית לארס פון טרייר וולדימיר נאבוקוב הוא הראשון במעלה]
חכם צבי שח לי לאחרונה גם הוא על חשיבותו של נבוקוב לפניו, והחלטתי לנסות אחר שנים רבות לקרוא את "הזמנה". זה יקרה בקרוב.
תודה-תודה.
עוגן בסופו של דבר הוא סוג של בורג בקנה מידה גדול; הוא נדרש לצורך תיקונים, מולדולציות וכיו"ב
אבל אחר כך אפשר לשחרר אותו
והרי שלא כמו נילס והאווזים שלו
ידוע לכל הקוראות והקוראים כאן
שאני נוסע עם עגורים
ציפורים נודדות אינן יודעות גבולות
זה ידוע לכל
ברגים מסוג זה, כשהם משתחררים- הם לא חסרים, רק יוצאים לחופשי.
חשבתי שהעגורים מהסוכנות יצאו לחופשי גם הם, לא?
אבל מדי פעם, בעיקר בלילות של ירח מלא (הלילה?…תיכף אבדוק), הם באים לבקר ולוקחים אותך לסיבוב. ועל כן, נדמה לי, אתה מכיר את הסיפורים שיש ודאי לציפורים, על הארצות אשר מעבר להרים…
היא שכולנו בבחינת-מה, אלגורית-מטפורית, עגורים שיצאו לחופשי הבעיה היא שהסכנות להשכרת עגורים אינה מודעת לכך. היא עוד סבורה שאנחנו עובדים בשבילה
ויפה שהזכרת את הציפורים ואת הארצות אשר מעבר להרים, יש לי לפחות סיבה אחת לחשוב על ציפור-דרור העושה כעת בנפאל הרחוקה.
לי ולבני הקט יש המנון (אמיתי לגמריי) אותו אנו שרים לעתים יחדיו:
לו הייתי כציפור
הקוראת לדרור
מזלך ודאי ישפור
אם תהיה כמו ציפור
אם תהיה כמו ציפור
הקוראת לדרור
באמת היו תקופות שזה היה השיר שהיה מעיר אותי בבוקר
ויש גם בית שני
איזה יופי! (-:
הלחן מקורי?
תחשוב כמה כוח אדם מבזבזת הסוכנות להשכרת עגורים על השמת עגורים חופשיים במסווה של עגורים מושכרים…
הייתי יוצרת אלגוריה לקליינטורה של ספריית גן לוינסקי אבל לא עכשיו. עכשיו רק עגורים וברבורים בשדה תלתן, מקסימום קצת מרציפן לקינוח (להמתקת טעמם של השקדים המרים).
ריטואל בוקר שלם
האמצע של הבית השני הולך
לא תוכל בזה לכפּוֹר
אם תהיה כמו ציפור
יש לחן מקורי
אבל אי אפשר להעביר אותו דרך מסך זה
אאלץ, אם כן, להמתין לביצוע חי של היוצרים- בהזדמנות אינשאללה…
בינתיים, תראה מה מצאתי, במיוחד לכבודכם, לגוזל שישן עכשיו ולך, אם בעסקי ציפורים עסקינן –
מקלטים שוב לא תחפּוֹר
אם תהיה כמו ציפּור
אם תהיה כמו ציפור
הקוראת לדרור
וכעת ללינק משומש במצב טוב תמיד:
ואפילו אנטי מלחמתי, שזה תמיד נחוץ ולדאבוננו תמיד לא נמצא במלאי…
לינקים משומשים מהסוג ששיגרת רק הולכים ומשתבחים עם הזמן, מן המפורסמות היא (הוא? הם?)
לא התאפקתי ומצאתי עוד ציפור, זה לא חוכמה, כי אני יודעת בוודאות שיש לציפור הזאת בית חם בקינך, ובכל זאת-
http://www.metacafe.com/watch/2644395/sneak_peak_at_up_russell_finds_a_pet_bird/
ודי. לסגור מחשב. אני מכורה קשות…ליל מנוחה, צויץ צויץ (-:
סרט יפה-יפה
שמח-עצוב
המשורר הסופי בעל "התוועדות (או עצרת) הציפורים" ואת ציפור הסימורג שלו. ואם לא ישירות – כי תרגום עברי אין עדיין – אז דרך העיבוד התיאטרלי של פיטר ברוק, או הציטוט הידוע על "מי שיוצא למסע הזה זקוק לאלף לבבות, כדי שיוכל להקריב לב אחד בכל רגע" שנתן לספרו של דן צלקה את שמו
או השורות הכל כך יפות גם בלבושן האנגלי
Come you lost Atoms to your Centre draw,
And be the Eternal Mirror that you saw:
Rays that have wander'd into Darkness wide
Return and back into your Sun subsid
או אלה, מפיו של סוקרטס העונה לשאלת תלמידיו היכן לקבור אותו
“If you can find me when I’m dead
Then bury me wherever you decide –
I never found myself; I cannot see
How when I’m dead you could discover me
Throughout my life not one small particle
Had any knowledge of itself at all.”
יש מי שיאמרו כי מגיע הגיל – ואין זה גילך שלך, שועי היקר… ואולי, אולי, מכוונים הדברים לגילו של כותב התגובה – שבו הלב חדל לנקוש כממטרה של דם. כך בכלל, וכך נוכחן של חוויות דומות.
אך מרגש תיאורך את אותו מפגש-לא-פגישה….
ולגבי לדידי, שועי היקר, די לי בכך שנאבוקוב היה טמון לו בחיקך החמים.
בדיוק כפגישה הזו שאתה מתאר כל כך מדוייק. כל כך אישי ופרטי וכל כך מוכר ואוניברסלי
יפה כל כך הפוסט הזה.
מנטק א-טיר (במקור: לשון הציפורים) של עטאר הוא ספר אהוב עליי מאוד. אפילו כתבתי עליו בימי הראשונים של האתר הזה, כאן:
http://www.notes.co.il/shoey/47501.asp
ותמצא שם מקורות ביביליוגרפיים נוספים אודותיו
וגם רמזים להשפעת השאה נאמה לפירדוסי עליו
אני מקווה לשוב ולכתוב עליו אי-שם בעתיד
הלוואי ולבי היה נח מעט
אמנם עם השנים חלו הטבות מסוג: 'לבבי התרגל אל עצמו
הוא מונה במתינות דפיקותיו'
ואם אותו סיפור היה עבורי בנעורים מעין מה שג'ים מוריסון תיאר כאן:
הרי שברבות הימים הפך לזיכרון רחוק, הממתין לאיזה ישוב לב כלשהו
מגיזרת מה שרונה קינן תיארה כאן:
משהו מזה כתבתי גם כאן
http://www.notes.co.il/shoey/58283.asp
ודומני כי צינצינאט צ' אמנם עומד לארח לי לחברה בימים הקרובים.
שיר של לי באי, משורר סיני דאואיסט, סופו שנפל שיכור לנהר כשניסה לחבק את הירח, מראשית המאה השמינית:
את דו פ'ו פגשתי מטייל בהרים
כובע קש לראשו פניו בוערים
הרשה לי לומר שרזית מאוד
האם שבת לסבול מכתיבת שירים
מוזות פואטיות הוא דבר שזוכרים
של תקופת הנעורים, על אחת כמה וכמה
איך כתב יאיר הורביץ:
'אינני זוכר דבר, אני רוצה לומר את זה פשוט'
מאוד מאוד נכון השיר של רונה קינן, בפרט ובכלל בהקשר הזה, לא בכדי היא כתבה בשיר אחר על הריקוד המוזר של הלב (ריקוד כזה של צעד קדימה, שניים אחורה ובעיקר סקובידו…).
כל מה שעושה שריר הלב הזה הרי, כנראה, נע בין מבולים לבין סכרים…
והשיר הסיני שהבאת לאסתי מקסים בעיני. למשורר הסיני הזה אין, במקרה, קרבת דם לאיזה משורר ערבי עלום שאת פרי עטו הבאת לא מזמן?
יפה שאת זוכרת את השיר של הראלה בר 'טנגו אחרון' זה היה שיר טוב בזמנו, אי שם בשנות השמונים שנעלמו כבר מעיין
לי באי הוא קלאסיקון סיני אמיתי לגמריי (בחיי)אחד משני המשוררים הקלאסיקונים הסיניים הגדולים ביותר
אפשר שאביו היה תורכי שנקלע לסין, ישנה מסורת כזו
הוא היה דאואיסט, ונטה חיבה למשקאות אלכוהוליים
אני מניח כי שוררת בינו ובין נג'ואן אלבאטני קרבת-רוח רבה, יש אומרים שהאחרון רואה בראשון את אחד מאבות אבותיו
(-:
ניכר, אם כך, שלנג'ואן אלבאטני יש טעם טוב…
ושנות השמונים אולי נעלמו מעין, אבל מה זה לא נעלמו מלב (לפחות לא מזה שמכניס קצב לחיי ומונה דפיקותיו- במתינות או בלעדיה).
אם הסיני אכן היה אמיתי לגמרי, אזי ברור לחלוטין שהוא כתב את השיר הזה עליך או בהשראתך (ואל תדקדק פה עכשיו בעניינים קטנים ושוליים כמו מועד הולדתך ביחס לשנות פועלו או שאלת היותך או אי היותך בסין).
ולמקרה שהלכתי לאיבוד מרוב ציטוטים בשלהי התגובה הקודמת – התכוונתי, כמובן, ללב שלי, ששנות השמונים לגמרי לא פסו ממנו.
לתעתיק Shu-Ei ישנה משמעות בסינית קלאסית
הדומה מאוד למה שאני מנסה להיות בחיים
מה חבל שזה לא Sho-Ei ממש
פעם אספר על זה
ולגבי סין: ישנו חדית' קדסי באסלאם האומר: חפש את האמת ולוּ בסין
עמדתי הבלתי ממסדית ביחס ליהדות הושפעה ביודעין וגם בלא יודעין מן הדאואיזם
אוטלוב אלעילם וולאו פי סין – איחנא תעלאמנא הדאל מסל פי דארס אתאני.
(ומי שתוהה, כיוון שיש טענות משונות מאוד לפיהן עוד אנשים קוראים את השיחה הזאת- נו, לכו כבר ללמוד ערבית! והבנתם הכל, החכם הסיני העתיק פה מעלי כבר פירש).
אז יש טעם לחכות גם לפרשנות הזאת (ואני, לבושתי, הרבה זמן בכלל קראתי לך במחשבתי בניקוד הראשון, זה היה מזמן, אבל לקח לי זמן להבין את הדרך הנכונה לביטוי שמך).
שוּעִי. זה לא שוּעִי. זה לפעמים לוקח לאנשים שנים להבין שזה שוֹעִי, ושזה לא קיצור של שום דבר אחר (למשל יהושע, ישעיה וכיו"ב) אלא גזור מן המלה המקראית שוֹעַ בתוספת י' השיכוּת= שועַ שלי, ושזהו השם הכתוב אצלי בתעודת הזהות מאז היווסדי
שוֹעִי, כמו: 'ולא נכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כולם' (איוב ל"ד) ועוד דבר, את כבר יודעת טלי, אבל ראוי להבהיר, כי בניגוד להגיה המקורית המחייבת את הטעמת ההברה האחרונה (כך קוראים לי עד היום הוריי ועוד מעטים ביותר), אני הוגה את שמי במלעיל, כפי שקראו לי לראשונה אם ובת ששמורות להן השפעה רבתית על חיי והמשכתי זאת הלאה. כך על כל פנים קוראים לי רוב הקרובים לי מבני האדם.
חח גם אני הייתי מן התוהים. הצחיקה אותה הצורה שאנשים תופשים את שמך [קיצור של יהושוע].
עכשיו הכל מובן
אם הייתי מונה את כל הכינויים והפרארפזות
להם זכה השם שלי בימי חיי
זה היה יכול למלא רשימה יפה בפני עצמה
לשועי במלרע ולא במלעיל (-: עשויה להיוודע גם המשמעוּת של מי ששועֶה לדברי (מן השורש שע"ה)
אבל על כך לא חשבו הוריי, ככל הידוע לי.
נוסף לכך, מאחורי הסיפור על מדוע קוראים לי שועי במלעיל ולא במלרע ישנו סיפור גדול אחר
בכלל, מי יכול לסחוב שם כזה בעולם הזה, בלי שכל מיני זכרונות וסיפורים יגררו אחריו
ממקום למקום
ונשאלת שאלת הביצה והתרנגולת – האם אדם מיוחד זוכה לשם מיוחד או שמא אדם נהיה מיוחד (גם) מפני שנתנו לו שם מיוחד?…
אני שמחה לגלות שלפחות על ההטעמה הימרתי נכון, איכשהו היה לי נורא ברור, ככה זה פשוט כתוב…(-:
על ההטעמה אכתוב לך אחר כך. באשר למיוחדות, אם יש בי כזאת, אני חושב שהיא תולדה של שלל אירועים בחיי, יותר מאשר שם זה או אחר
יש לי תוספת אישית קטנה לעניין המיוחדות..
כל אדם הוא מיוחד.
אחרת הוא לא היה כאן.
לכל אחד עולם פנימי ששייך רק לו.
ובקשר לשם-
שם אכן משפיע על חיי האדם. בכלל למילים יש ערך.
חג שמח:):)
את המשנה הגורסת 'לפיכך צריך האדם לאמור אין העולם נברא אלא בשבילי' (סנהדרין פרק ד', משנה ה', אם זוכרני נכון, כי בתלמוד הירושלמי למשל מדובר בסנהדרין פרק ד' משנה ט') אני מבין בדיוק ברוח זו. לכל אדם יש נפש ייחודית בתכלית, לא רק עולם פנימי ייחודי, אלא גם אופנים ייחודיים להביע את עצמו בעולם
גרסא מאוחרת לאותה המשנה היא מה שמובא מפיו של ר' זושא מהניפולי (פעם שמעתי את אתי אנקרי מספרת אותה, ומשום מה, למרות שהכרתיה (את האגדה) עוד קודם, היא התחברה לי פתאום למקורות נוספים), על כך שבעולם הבא לא ישאלוהו מדוע לא הגיע למעלת משה רבנו, אלא ישאלוהו מדוע לא היה זושא.
אני מעביר את דבריו של זושא לעולם הזה.
וגם קורטוב מדבריו של פרננדו פסואה יפים לכאן
"לא ההנאה, לא התהלה, לא העצמה: החירות, רק החירות." (ספר האי-נחת, פרגמנט 503)
, גמר חתימה טובה (אומרים בהושענא רבא דוקא), שבת שלום ושמחת תורה
שבר (שגר) של מחשבה שעדיין לא נוסחה עד הסוף על הדיאלוג בין הפוסט הזה שלך לשל טלי על הסוכריות, על הקשר בין השקדים המרים של הזיכרון לכמוסות הזיכרון המתוקות.
שמסתובבים אצלי בראש, נגרפים בסחף האסוציאטיבי שהפוסט הזה עורר.
משפט הפתיחה של אהבה בימי כולרה:
אין מנוס מזה: ריחם של שקדים מרים מזכיר לו תמיד את גורלן של אהבות נכזבות.
ופתיחת "דו שיח עם אמרגו" של לורקה ("אמרגו" בספרדית זה מר):
קול: אמרגו.
פרחי הרדוף שלי בפטיו.
לב של שקדים מרים לטעם.
אמרגו.
הדו שיח מופיע ברומנסרו צועני, והעיקר נמצא דווקא בהוראות הבמה, כמו: עם כל פסיעה, שעון הכסף שלו משמיע מכיסו נקישה אטומה. או: אמרגו שותק. יד ימינו קופאת כמו אוחזת במטיל זהב. או: … בדמדומי השחר, ובלב הישנים נעורה תשוקה עזה לקפוץ מן הגזוסטראות אל תוך המגיה הנעווה של בושם ומרחקים.
השקדים בקליפתם הם ירוקים, ועל כן בכדי לזכות במרירותם
משליכים הרבה מאוד קליפות ירוקות
כלאחר יד, ונשארים עם פרי חום, כעין פרי-שלכת
(מעולם לא הבנתי מדוע מקובלי צפת סברו כי יפה הוא לריפוי העצבוּת ולסילוקה מן הנפש)
סימון וייל (1943-1909), שאלמלא חששתי כי תמצאי אותה נזירית ופנאטית מדיי,כבר הייתי טורח ליצור ביניכן ידידות, הכותבת כך על האהבה (תרגם מצרפתית: עוזי בהר, אני מביא מספר פרגמנטים למקוטעין, שכדרכי, איחיתי וחיברתי ביניהם):
היצורים שאני אוהבת הם ברואים. הם נולדו במקרה. פגישתי איתם היא מקרה. הם ימותו. מה שהם חושבים, מה שהם מרגישים ומה שהם עושים מוגבל ומעורב בו טוב ורע.
לדעת זאת בכל מאודך ולא לאהוב אותם פחות.
לחקות את אלהים באהבתו האיו סופית לדברים הסופיים, משום היותם סופיים.
הפּגיעוּת של הדברים היקרים היא יפה, כי הפגיעוּת היא מסימנו של הקיוּם.
ביו בני האדם אנו מכירים הכרה מלאה רק בקיומם של אלה שאנו אוהבים.
האמונה בקיומם של בני אדם אחרים כשהם לעצמם היא אהבה.
אל סימון וייל התוודעתי לראשונה בשנת 1995 לערך בשלהי שירותי הצבאי
אני חושב שהייתי המום, מאחר שהבנתי כי ספרה 'הכובד והחסד' הוא תמצית של הרבה מאוד הלכי רוח מדויקים (אפילו כתובים) שליווני סביב גילאי 18-17.
הדברים שהבאתי בשמה כאן נכוחים-נוכחים בעיני גם היום
אמרטו איטלקי
הוא ליקר שקדים
ויש גם את מיץ השקדים רוזטה
שבכדי להוציאו ממרירותו
מכניסים פנימה כמויות בלתי הגיוניות בעליל
של סוכר
כך שלמעשה (וכאן אני מתחבר לפוסט של טלי) הרוזטה הוא סוג של סוכריית שקדים זורמת ממש
כמוסות זיכרון בזרם הזמן.
אבל מקומה דוקא פה, ולא אצלי, גם בזכות החיבור שעשית-מרית- בין פוסטי לפוסטו (ומובן שהפוסט שלי נוצר בהשראת מה שקרה כאן. אמנם התכוונתי לסגנון החופשי ולא לתוכן, אבל זה שלא התכוונתי לא הופך את זה לבלתי קיים).
היו פעם, כשהייתי קטנה, שקדים מסוכרים, סוכריות קשות כאלה בצבעי לבן-ורוד-תכלת שבתוכן טמון שקד אמיתי, וחילקו את זה בעיקר בחתונות, אולי כרמז למתיקות שעוטפת את המרירות…
רק לאחרונה גלידה בטעם מישמיש-אמרטו ממש הצילה אותי ואוששה אותי, כך שאני אישית מהווה אישור אמפירי לקביעה הזאת.
והדברים של סימון וייל שהבאת פה מאוד מאוד יפים, עם רובם אני מסכימה מאוד, אבל אני דווקא מהאסכולה שמאמינה שאין מקריות.
מסקרנת אותי מאד כבר זמן רב. (ועוד יותר מאז פרסמתי את הפרק על אקונצ'י גם ב"הסיפור האמיתי והמזעזע" ומאחת התגובות בצבצה מין פרקטיקה אקונצ'ית בהקשר לגמרי שונה) עוד אגיע אליה.
קצרה השעה והמקום להסביר את דעותיי בענייני השגחה, בחירה חופשית וכיו"ב
די לי בזה שאחד מחבריי הדתיים-אורתודוכסיים שהתארחתי אצל סוכתו השבוע אמר לי שלדידו תמיד אני אהיה הכופר הכי יהודי שהוא מכיר (זה נאמר בחיבה, אגב, ממש לא בפולמוס, וזו כמובן דעתו ולא דעתי)
בכוונה לא הזכרתי את סוכריות הדמררה שהזכרת.
מעולם לא הבנתי מדוע ישנן בריות החושבות כי הן מביאות מזל.
לעומת זאת גלידת אמרטו-מישמיש נשמעת מובחרת מן המובחרת, גם עברתי על יד 'אייסברג' בראשית השבוע ואז הבנתי במה המדובר.
אגב טעמי שקדים, אני חושב שבמרירותם יש גם באופן שהוא מן הנחמה, מתקוות ההמשכיוּת
באשר לריח השקדים, שהזכיר לגרסיה מרקס את ריחן של האהבות הנכזבות (כפי שהזכירה מרית למעלה) אזכיר גם כי לציאניד יש ריח שקדים, וכך תמיד יש כנראה באהבות ישנות שלא הגיעו לידי יישורן ונותרו בחמיצות החמצתן מן השניות שבין זיכרון יקר ובין רעלן, המותירות סוג של תחושה פיסית ממש, מסוג זה שתיארתי ברשימה, גם שנים רבות אחר כך.
על סימון וייל אני מקווה עוד לכתוב פה בשפע
בינתיים בפוסט ישן עליו גם הגבת:
http://www.notes.co.il/shoey/55574.asp
דומה עליי כי האסוציאציה שלך לאלזה לסקר שילר היא מדוייקת. יש בשתיהן אלמנטים דומים, עכשיו כאשר אני חושב על זה. משהו מדויק מאוד, אפוריזמי.
חוץ מזה, דומני כי סימון וייל עבורי היא סוג של 'מוכרת הגפרורים הקטנה'. אני לא מוכן לתת לה לקפוא מקור בלילה, ובטח שלא לתת לה להישכח.
פתאום נזכרתי בסופרת אחת שכתבה את המלים המזוקקות הבאות:
הבעיה עם זכרונות היא, שלא תמיד מה שזוכרים מתקבל על הדעת, ואז צריך להחליט אם לספר מה שזוכרים, או מה שמתקבל על הדעת
(-:
אלזה לסקר שילר ומוכרת הגפרורים הקטנה זה צירוף שקשה (לי) לעמוד בו, שלא לדבר על הזיקה לויטו אקונצ'י כפי שבצבצה כאן בתגובות:
http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?p=882#comments
כי עברתי אתמול על התגובות על 'אקונצ'י מאוננינג' שפורסם באתר שם ולא מצאתי זכר לסימון וייל.
אני לא כל כך מסכים עם איתמר.'הכובד והחסד' כל כך רחוק מלהיות מנואל הפעלה, שאיני מצליח להבין איך דבר כזה עלה על דעתו. אין דבר נאמר רחוק יותר.
מדובר באחד החיבורים קורעי הלב ביותר שנכתבו מעולם. דתיוּת בלתי אפשרית, של מי שמרחיקה את האלהוּת עוד ועוד ורק נוהה אליה, אל רמזי החסד התבועים בהכרה, שעה שכל ההויה מליאה היא בכח הכובד ולכן ברוע, בפגיעה, בניכור.
האפשרות להגיע לידי הנהיה הזאת פתוחה רק בפני הפגיעים/ות באמת, שפגיעותם והאיכפתיות לזולתם, אייכשהו לא הניעה אותם עדיי שגעון, אלא עדיי חיים של געגוע ו/או נהיה, למה שאולי יכול היה להיות, וכבר לא יהיה לעולם.
קראתי עוד שני ספרים (ספר ומאמר) שלה. 'הכובד והחסד" הוא המזוקק והמכאיב מבין ספריה, ולכן הטוב ביותר בעיניי.
אני קוראו מתחילתו עד סופו לפחות פעם בשנה.
יש מעט ספרים שאני נוהג בהם כך.
יש להגיע לספרה עם לב קרוע ובלתי מתוקן אחרת קשה להבין על מה היא שחה ומדוע.
טוב, אני לא יכולה להתחייב לפני שקראתי, אבל על פניהן – הדוגמאות שהוא נותן אינן מופרכות. וכבר דיברנו על הקשר בין סיגוף לאמנות הגוף. הכניסה והיציאה שונות, אבל יש חלקים חופפים.
אני מעלה אותה לראש רשימת הקריאה (אחרי שאשיג את הכובד והחסד).
ודאי שאפשר למצוא קשר: האבדן, הסבל, השאלה חסרת המענה. אבל לא לאלו רמז איתמר באתר.
חוץ מזה דומני כי גם סימון וייל יכולה היתה לזחול תחת רצפת הגלריה כמו אקונצ'י ב- Seedbed. היא ודאי לא היתה עוסקת בפעילות שבה עסק אקונצ'י
אלא חושבת בכזו טלטלה, שהנורות בגלריה מעל היו מתחילות להבהב ורצפת הפרקט היתה רועדת
והבורגנים שוחרי האמנות מעל היו צריכים לחשוב על מה ולמה הוציאו את ימיהם בכזו שלווה, אכזריות ואלימות.
אגב, ודאי לא תהית, אבל למי שתהה, כנראה באיזהשהו אופן, באיזשהו מקום, אני זוחל שם איתם.
כמו שכתב טום ווייטס
בראש Swordfishtrombones:
There's a world going on underground!
מהשיחה שלכם ומייד רושמת לעצמי בראש לזכור את הכובד והחסד- אם אתה קורא אותו ככה, זה שווה התייחסות ללא ספק.
למה קראת לסוכריות השקדים האלה דמררה? אני לתומי חשבתי שדמררה זה סוכר חום בהיר כזה, והן הרי עשויות מתועפות סוכר לבן…
מובן שניחשת, שועי, את מקורה של הגלידה המצילה שלי ולגבי התיאולוגיה שלך והמקום והשעה הקצרים – עוד חזון למועד.
אבל באמת- שאר המשפטים שציטטת שם כל כך כל כך נכונים בעיני, רק זה על המקריות לא.
והציטוט פה על הזכרונות המתקבלים על הדעת- נפלא, נפלא נפלא!
טלי, אולי צריך לעשות חוג קריאה ב'הכובד והחסד',זה יכול להיות רעיון.
חוג קריאה בו עשוי להידמות לכניסה לעולמה של מיסטיקונית נוצרית עצמאית.
אבל מדובר בראש ובראשונה בנסיינית-הכרה מהממת.
אני קורא את החיבור כחיבור קיומי יוצא דופן, אחד ממעט. אני יכול להבין ולקבל חלק ניכר מעמדותיו התיאולוגיות ואת חלקן לדחות, לא כלאחר יד, אבל להבין את נכונותה של וייל ליצור סינתזה בין הכרותיה ובין דוגמות נוצריות
כמו למשל: האינקורנציה. בד בבד, דוחה וייל את מושג הבריאה. מעשה לא נוצרי אבל גם לא יהודי במיוחד.
הספר הראשון שקניתי למישהי שלא פגשתי שנים רבות, היה 'הכובד והחסד', מה שמראה שיש לו איזה מקום בלבי ומכמה וכמה סיבות.
יכול להיות שהתבלבלתי, זו היתה האסוציאציה הראשונה שלי לשמן של הסוכריות האלה. יש לסוכריות ההן עם השקדים, שם די דומה, לא מצליח להיזכר.
המקריות היא לעולם בעיני המתבונן גם ההשגחה.
דווקא אחד ההוגים האהובים עליי ביותר הוא ברוך ספינוזה שאצלו הכל הכרחי לגמרי.
ובכל זאת…עוד תימצא שעה גם לזה
ובקיצור- אני מצמצם את ההשגחה רק לדבר אחר בפעילות האנושית שאינו קשור לדת כלשהי.
מוסר אוטונומי לגמרי, נתון לבחירתו של האדם
ובו לדידי, תלוי הכל
ההכרעה היום-יומית, מה יוליך את חייך? ובשם מה אתה מעוניין להוליכם הלאה.
איך כותבת וייל: לחקות את אלהים באהבתו האין סופית לדברים הסופיים, משום היותם סופיים.
וזה נכון, ככל שהאדם מעמיק דעת יותר, כך הולכות ומצטמצמות דווקא האפשרויות העומדות בפניו, ואף על פי כן, 'תמיד יש חירות חדשה' לא רק לאהוב אלא גם להיטיב.
אגב, יכול להיות שהדתות הממוסדות צודקות וישנה השגחה אישית על הפרטים, יכול להיות מאוד
אבל לא כך אני בוחר לחיות, שכן אם כן אאלץ להיכנע לכל מיני אבסורדים מחשבתיים של הבנת תכליות הרוע, הכאב, השכול והסבל הפזורות במנות נדיבות על פני ההויה כולה. צר לי, אין בכל התיאודיציאות ("הצדקות האל"), משהו שאני מוכן לחיות לאורו ולחושבו כמדויק, או משהו שיעניק לי הסבר אוכל לקבל לגבי זיקתה של האלהות לפרטים
אני מעדיף להשאיר את האל כאידיאה, כאפשרות, כנהיה שאני בוחר לחיות לאורהּ.
והציטוט הנפלא שהבאתי למעלה הוא מפתיחת הספר 'אסור לשבת על צמות' שכתבה סופרת בשם מרית בן ישראל, שאליה לגמרי במקרה ו/או בהשגחה
כתבתי את התגובה
(-:
כלומר, הייתי בטוחה, שזו היא אבל אז היא כתבה משהו על אלזה לסקר שילר אז לא הייתי בטוחה פתאום… יש לי את אסור לשבת על צמות אבל לא הלכתי לבדוק…
סופרת גדולה, אין מה לומר (-:
אולי תארגן חוג קריאה כזה באמת, עם פרק אחד כל פעם, לאט לאט, ועם הכוונה ודיון…
הו, נכנסת פה לשאלות מאוד כבדות משקל וגדולות, אני לא התייחסתי, מבחינתי, להשגחה, דווקא, אלא לזה שאין מקריות. כלומר- זה שאני מאמינה שאין מקריות לא אומר כלום על כוחו של האדם לפעול, כמעט ההיפך.
ובעצם, כל עוד המסקנה מדברת על הומניזם ומוסר, לא באמת משנה איזה תיאוריות כבדות משקל מסתתרות מאחוריה. לא?
(-:
אכן, סופרת יקרה ללב, זאת מ'הצמות' .
מיהרתי קצת לקחת לכיוון התיאולוגי
הסתכלות מדעית יותר היא כמובן: דטרמניזם חמוּר
ישנן היום אסכולות המערבות בין פילוסופיה ובין ביולוגיה (גנטיקה, אבולוציה) ופסיכולוגיה, הנוטות לראות בכל
מה שנדמה לאדם כבחירה חופשית, דטרמיניזם חמור, אינקומפטיביליזם פסימיסטי כמו שזה נקרא בלעז. יש סכנה רבה בתליית בחירותיו של האדם בגנטיקה, או במקומו החברתי-כלכלי בלבד. לא רוצה לקחת את זה למקומות קיצוניים, אך גם האידיאולוגיה הנאצית הושתתה לא מעט על הסברים ביולוגיים של הבחנות ודיכוטומיות בין גזעים
שאינן מסוגלים להמיר את טיבם ואת טבעם.
דומני, כי דרך הדלת האחורית חוזרים דווקא אנשי אקדמיה ומדענים אל אותם מקומות מסוכנים.
כמובן שישנן גם אסכולות אחרות, חלקן אפילו הומניסטיות וליברליסטיות ממש (בחלקן הרב קרובות, מה לעשות, למדעי הרוח), רק באשר בעולם המדע, כמו בעולם העסקים, בעל המאה ובעל הדעה, והתקציבים זורמים אל מדעי הטבע בעיקרם, מפני שהם מניבים את הרווח והתשואה הגבוהה ביותר, אני מעט חושש כי רוח ההומניזם המנשבת באוניברסיטאות המערב רק הולכת ומתמעטת, בכל רגע נתון.
אבל שנינו ועוד כמה וכמה יודעים היטב כי הלב אינו משאבת דם בלבד, וכי אדם יכול לקחת את עצמו מכל מקום לכל מקום. אני מכיר כמה אנשים בקרבתי שהם דוגמא חיה ומופת לכך. לולא הייתי מאמין מקטנות בכך בכל לבי, אני ממש לא סובר שהייתי מגיע עד הלום.
אני אפילו לא מבינה את כל המונחים בחלק הראשון של תגובתך….
אבל הסוף, על משאבת הדם לגמרי איננה רק מחשבה- זו הליבה, זו התכלית, זה ההסבר, זה הכל.
איזה מזל שהאמנת והגעת (-:
מקווה להבהיר זאת בקרוב, נתת לי רעיון לרשימה
או לפחות לאפיק מסויים שאליו אני צריך לקחת איזה רעיון שהתרוצץ בי.
במידת מה, אפשר שהיא אפילו תהיה המשך של הרשימה כאן
יש למה לחכות (-:
והבהרונת- ברור שאני יודעת מה זה דטריניזם, במובנים מסוימים אני מאוד דטרמיניסטית בעצמי, במובנים אחרים לגמרי לא, אבל העיקר הוא באמת הלב.
זאת אחת הסיבות מדוע כסוג של תלמיד פילוסופים
אני נזהר מלאמץ אל חיקי שיטות שלימות. בכל שיטה, בכל מסכת רעיונית, ישנן המגרעות שלה, החורים השחורים שלה וכיו"ב, כך זה היה תמיד.
כמובן, שישנם ספרים או הוגים שאני נמשך לשיטתם משום שהיא הולמת אילו אינטואיציות יסודיות שיש לי על החיים.
למשל, כאשר למדתי עם תלמיד של תלמיד של עמנואל לוינס, אמר לי האחרון בהשתאות כי הוא חושב שיש לי את לוינס בלב, כי אני איפהשהו יודע אינטואיטיבית את המהלכים המחשבתיים שלו לגבי סוגיות שונות. אף על פי כן, לוינס העריך והוקיע כאחד, גם את ספינוזה וגם את סימון וייל,גם על יחסם הנבער לדידו כלפי היהדות, אך גם על הפילוסופיה של כל אחד ואחת לחוד. ואף על פי כן, אני מצליח לאחד את בין השלושה במחשבתי ובין עוד כמה וכמה, וכולם אצלי בני שיח יום-יומיים במחשבתי ממש.
ולעניינינו: מבחינות מסוימות, אני חושב כי יש הגיון רב בשיקול הרציונליסטי תועלתני: מירב הטוב למירב בני האדם. כלומר, לבחור במה שמניב טוב למירב בני האדם מתוך שתי אפשרויות טובות, או באפשרות שמזיקה לפחות בני אדם מבין שתי אפשרויות. ואף על פי כן, לא הייתי מותיר את מוכרת הגפרורים הקטנה לקפוא בלילה ברחובות קופנהגן גם אם הייתי יודע שבאותו זמן בית האופרה עולה באש על קהלוֹ.זאת משום שהייתי סומך על כך כי גם בקרבת בנין האופרה יימצאו אנשים שיהיו נכונים לעזור בפעולות החילוץ והכיבוי, ואילו עליי כבר הושתה אחריות אחרת
העומדת לקפוא ככל שהלילה יימשך
ומובן שאני לא יכולתי לנסח את זה יותר טוב ומדויק אבל כן- זה בדיוק.
לא בכדי אני סומכת עליך… (-:
אני חי בזה
וחי מֶעֶבֶר לזה:
שניים באחד
זה סופג חושך
וזה נספג בחשכה.
לכל הנותן אור
יקרא השני שמש.
ובין לבין, כנדון
על שטר הליל
:הרעד מפיק גמגוּם
אחריות שמכאן אל מֶעֶבֶר
(יאיר, הורביץ, 'אחריות', יחסים ודאגה, הוצאת ספרי סימן קריאה והקיבוץ המאוחד: תל אביב 1986,עמ' 47).
אני מאוד אוהב את השיר הזה
(-:
שיר נפלא.
ושל סילברשטין כתב (בתרגום בני הנדל, הוצ' אדם- ושם ההוצאה בטוח לא מקרי…)-
אם אתה בחולמים, בוא שב!
כל חולם חלומות, כל הוזה ומנחש,
כל רואה דמיונות, מרכל ומלחש,
כל שקרן וגוזמן מוזמן אל האש,
לבדות סיפורי בדים מן הלב.
בוא שב!
בוא שב!
והרי השיר הזה, כמעט ועם שינויים קלים אך משמעותיים, כתוב בדיו לימון ממש כאן, בפתח הבלוג התלתני שלך.(לכן, כנראה, באתי מלכתחילה).
אבל הוא לא כתוב בדיוק בדיוק, כי כאן אין שקרים וגוזמאות, הכל פה נכון, ויפה לימדה אותנו מרית לגבי זכרונות ומה אמיתי ומה גם אמיתי אבל אחרת, ולכן הייתי עורכת את המילה שקר החוצה מהשיר.
ובכל זאת, יש פה אש ושמש להתחמם לאורן (וזה מפני שמוכרת הגפרורים הקטנה, אחרי שהצלת אותה מהרחוב הקפוא, נתנה לך את הגפרור שלה. אני יודעת שבסיפור הם נגמרו, אבל גם הסיפור נגמר, אז מי אמר שהיא לא השיגה עוד גפרורים אח"כ?….).
את האפשרות למפנה אופטימי בעלילה…
והנה שיר אירי תלתני של ליסה הניגן המצויינת
אני משוכנע שתאהבי מאוד את הקליפ
סתם, נו, כנראה שיש לך מושג, באשר אתה קורא את טעמי כספר פופ-אפ פתוח… איזה יופי זה!
(((-:
אבל כנראה שידעתי שיש, אז התפקששה לי המילה…
קשה לי למצוא שי וירטואלי שיכול להעפיל לפסגות האלה, אם/כשאמצא- אביא.
וטלי, דומני כי לא ממש קשה לשמח אותי עם מוסיקה טובה…
שיר לגמרי לגמרי אחר, אבל תלתני ומשמח מאוד, מסוגו
אכן, קלעת. במידה רבה, סיפור חיי.
חבל שאי אפשר להגיש את הטקסט כ- cv
(-:
אני משוכנעת שאפשר. תלוי רק לאיזו מחלקה, באוניברסיטה של החיים…
המחלקה לחקר ההיבטים הכלכליים של נדידת העגורים
והמחלקה לחקר ההיסטוריה של השוד הימי האלטרואיסטי
אבל אני לא משוכנע האם הן אוניברסיטאיות
או מתקיימות רק בגבולות מחשבותיי
ושלוחותיהן המובאות כאן באתר
עליי לזכור לבקר בעונה הזו באגם החוּלה
שיא נדידת העגורים עוד מעט
וגם יש שם אגָמוֹן
שהוא מטבעו, מקום יאה להפלגה
של פירטים דמיוניים בלילות הסתיו
והם גם משלמים והכל? אני מייד מגישה מועמדות, רק תגיד לאן בדיוק!
(שמתי לב שיש פה מטעמים חדשים, משהו בניחוח דרקוני אם אינני טועה, אבל משימות היום רבות, עוד חזון למועד…).
טלי, ותהיה גם מצנפת שכנראה (לא שיש לי קשרים) תשים אותך בגריפינדור.
באשר לדרקונים, יש שם לא פחות מבוכים מדרקונים
אבל יש גם פתרון מסוים לכתב החידה.
וכן, הפוסט הדרקוני הוא מעט ארוך גם לטעמי
אפשר לקרוא בו טיפין-טיפין בכדי למלא את הים שבו עומד שער הדרקון
מחכה לעדכונים על אירועי אתמול
פאלקוֹר
אכין את השובך, אם כך, לקראת בואם של הינשופים.
ולגמרי לא טענתי שהפוסט הדרקוני ארוך מדי, נהפוכהו,אבל עד שאגיע אליו, מחלקת פרודוקטיביות דורשת את שלה.
(-:
(-:
(-:
ברור לי שאם הייתי מתקרב מחדש אל גיל 11
הייתי מצפה כל יום ויום לבוא הינשוף
דברים מוזרים ונפלאים יותר כבר אירעו בעולם
אני דווקא מי שטען כי הפוסט על הדרקון ארוך מדיי, אבל העדפתי לשים אותו כמו שהוא
ואם הגדרתיו בדף הראשי כמסע אסוציאטיבי יכולים הקוראים להתייחס אליו כמסע דילוגים
ולהחסיר פה ושם איזה אזכור של איזה חיבור
זה לא נורא בעיניי כלל.