Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for נובמבר, 2009

 
 *
*
1

 

הוא נפל באמצע הרחוב. ידו הקמוצה נפתחה. מלים התפזרו מתוכה. חרוזי עץ משרשרת מוסלמית הכוללת את תשעים ותשעת שמותיו היפים של האל התפזרו לכל עבר. התקף הלב היה סופני. כך קבעו פרמדיקים שהגיעו למקום. האור האדום של ניידת מגן דוד אדום נגהּ והבזיק את הרחוב, כמו מגדלור על שן-סלע, המבקש לסמן את הגבול שבין ארץ החיים ובין המוות. אין טעם להשיב את החרוזים לבעליהם. מי בעליהם עתה, אללה? גם לא נתנו לי להתקרב. בכבוד וביראה, ליקטתי את שמותיו היפים של אללה מן הארץ, אחד אחד. לא השלכתי אותם חלילה. שמרתי אותם לעצמי בשקית, כמו היה סוכריות צבעוניות או מיני מתיקה.היה לילה קר וחשבתי על מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן. האם מישהו אסף את גפרוריה שהתפזרו אחרי הנפילה?  

 

2

 

מלאך נופל,כנראה ג'בּריל  (=גבריאל,המלאך שמסר למחמד את הקראן), אינו זוכר מהיכן נפל, להיכן עליו לשוב, ועוד יותר לשם מה עליו לשוב ומה הוטל עליו לעשות כאן. הוא נכנס לחנות פרחים, חנות הפרחים הראשונה בחייו, ונהנה ממראה זר פרחים. הואיל והוא לא ראה מעולם פרח לפני כן, הוא נהנה מיפי הזר מניחוחו העדין- המשכר. אין לו כל תובנה כי מדובר בפרחים גדועים ממקומם בשדה, העתידים לנבול, להעלות רקב. אין לו גם אהובה שהוא מבקש לשמח בזר. הוא נהנה מן היופי עצמו. סתם כך, ללא תוחלת וללא תועלת. ללא תקוות אחרית כלשהי.

 

3

 

בשלהי המונודרמה, מסייה אבראהים ופרחי הקראן, כאשר מסיה אבראהים נפטר מעט לפני הגיעם לקוֹנְיָה, ואילו הגיבור הילד האסופי, הנוסע עימו, נוטל על עצמו להיות מחליפו, סוּפי מערבי בן המסדר המוולווי, התחלתי לבכות בכי פנימי, חרישי. הלב בוכה והעיניים נוצצות. שיח' סוּפִי מן הצפון שנכח בקהל שלח אליי מיד בתום מחיאות הכפיים את שמשו וביקש ממני לשוחח איתו אישית. שאלני אם אהיה מוכן לבוא לצפון ולהיהפך לתלמידו. אותו אדם, מבעלי ההלכה החנבלית, ודאי חשב כי נתעורר בי שורש נשמתי האסלאמי. ברם, מה שנתעורר בי היתה זכרון המסעות שידעתי אני בחיי, בלתי אפשריים כל-כך, נוהים ומלאי געגועים כל-כך, לאיזו אלהות נעלמת המצויה מעבר לכל זה, שאני מגלה את  רישומיה-עקבותיה איכשהו-כלשהו בחיבורים שונים ובעבודת ההכרה. כמעט לא עצרתי את פי לגלות לו את תשעים ותשעת השמות היפים, האסופים עמדי, אבל באותה המידה יכול היה פי לדבר על י"ג מכילן דרחמי (=מדות הרחמים), על האלהות הדוממת בסופיסטס לאפלטון על האקסטזיס הפרדוקסלי באנאדה השישית לפלוטינוס. מה שאי אפשר לדבר עליו מוטב לשתוק עליו. יבוא יום והחרוזים יתפזרו מכף ידי ואילך, בגלגול אחרון, ומישהי או מישהו יבואו ויאספו אותם אל חיקם.   

 

 *

*

בתמונה למעלה: ז'ן בטיסט מורו, דרווישים מחוללים, שמן על בד, המחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה.

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

joseph.egry

 

 

ספר שיריה המפתיע של חני שטרנברג , עכשיו הזמן לומר אמת (הוצאת גוונים: תל אביב 2009) הומה שקט; אינו נרתע מן השקט, מנשיבת השקט בטרם המלים שבות וחומקות כעכברים בחוריהם, מעבר לחפצים הביתיים, אל הגומחות שבכתלים.

 

הנה למשל, שיר מחלקו הראשון של הספר, מתוך המחזור 'הווה מתמשך':

 

רִבּוּע החלון

מקיף כּמסגרת

את החורשה ממול.

מותיר מקום בּשוליים,

לְפַרפַּר פּתאומי

(עמ' 16)

 

המלים מדודות,מוקפדות, כעין משוררת טאנקה עבריה (טאנקה: שיר יפני בן 31 הברות בדיוק בתבנית ההברתית 7-7-5-7-5). הריבוע של החלון הוא צורה גיאומטרית דמויית דף, בתוכה תוחמת שטרנברג את השיר,היא המקיפה כמסגרת את החורשה ממול,משמרת את ההרף,כמו צילוּם במלים נשמעות,מצלול מילולי של ההכרה,המותיר תמיד גם את המקום לפרפר הפתאומי שיופיע בבחינת התגלות-הארה (Epiphany). תנועה המשתנה כל העת. מוסיקה חרישית, משק כנפיים זעירות, שניתן פתאום לשמוע, מן המרחק,באור בוקר ראשון הבוקע את רבוע החלון, אפשר את הכרת האדם. 

 

   והנה עוד שיר מאותו המחזור:

 

ביתי שקט היום

וגם קירותיו שקטים

קול גרגור של חתולה

עולה מֵאֲרובָּתוֹ.

אבל בלילה התגלגלה בואדי

צעקה נוֹראה מאוֹד

כּמו בּתוֹך אֹזן ענקית

(עמ' 20)

 

שוב המסגרת התבניתית.נקודת המוצא- הבית.כמו דהרנא (ריכוז כל פעולות התודעה בנקודת ראשית אחת). הבית הזה הוא כלי מוסיקלי בעל תיבת תהודה.הוא שקט וריבועי קירותיו שקטים, אבל הוא מהדהד חרישית את קולה של החתולה שהולך ובוקע בעד הארובה,שער השמים.לא מובהר מה יחסה של הצעקה לגרגור החתולה,אבל היא נדמית כאילו דיאלוגית,כאילו עונה או מפעילה את החתולה.דיאלוג חרישי בין הבית הקטון,הנפש הפנימית,המסומלת בחתולה, ובין הואדי,העולם שבחוץ;בין הגרגור המופנם,שבקושי מוצא פתח להישמע דרכו,ובין הצעקה החובקת עולם, שאינה יכולה שלא להישמע.הדברים על כל פנים נראים כנתונים בהווה מתמשך.לא ניתן לידע מה קדם למי: גרגור החתולה או זעקת העולם.העולם הנע באחדות ניגודים בין השקט הביתי החרישי,ובין צעקה נוראה מאוד כמו בתוך אזן ענקית ההולכת ושבה בעולם.

 

    והנה שיר יפה נוסף, 'מנוחה':  

 

אין צרך ביותר מכסא אחד

כדי לשבת ולהתבּונן

בחשכה היורדת

אט אט

הדוּרה,

זוהרת,

אין סופית

(הגיע הזמן לומר אמת, עמ' 94)

 

   לא השמש היא ההדורה,הזוהרת והאין סופית אליבא דשטרנברג,אלא החשכה,יסוד המסתורין,ההולך ומתגבר.החשכה יוצרת מרחבים חדשים,חללים חדשים,המעלים מתוכם קולות חדשים והתבוננויות חדשות. הפעם ההתבוננות אינה נעשית מתוך המסגרת הביתית אלא מתוך כסא בודד.ושוב בדידות הכסא,ארעיות המתבוננת,אט אט מול יישוּת (או אֵינוּת).אין סופית המתגלה במלוא הדרה.נפשהּ של שטרנברג מתבוננת בחשכה,רושמת אותה. את הזמן לומר אמת מכותר ספרהּ של שטרנברג אפשר לזהות עם ההתבוננות הזאת, שאיננה חורצת דין על העולם,שאינה מבקשת אלא להתבונן וללמוד מתוך ההתבונניות הללו. דומני כי משוררת מתבוננת ומקשיבה אל העולם מביתהּ אשר בזכרון יעקב ומיטיבה להניח רישומים עדינים ומדויקים בפני קוראיה .אני שמח שהתוודעתי אל ספרהּ. 

 

 

חני שטרנברג, הגיע הזמן לומר אמת: שירים, גוונים: תל אביב 2009, 128 עמודים

בתמונה למעלה: Joseph Egry, Isola Bela, Oil on Canvas 1930

 

 © 2009 שועי רז

Read Full Post »

  

 

נודד לפנות ערב ברחוב ההולך ומכתים. ציפורים נודדות נדמות לי כמכחולים זעירים המנקדים אט בצללים את שמי הערב, מתוך פח נסתר של חשיכה. יושב ופותח קופסה של טונה על יד סבך שיחים בקרבת גן ציבורי נטוש-זנוח, שם בסמוך, מצאתי בבוקר חתול קטון, רועד ברוח הבוקר, אסופי. יללותיו קורעות הלב לא הרפו ממני  עד שאני ועוד שכנה אלמונית עלינו לבתים והורדנו, מבלי תיאום—היא קופסת גבינה, אני קופסת טונה. נשארתי להשגיח עליו אוכל; בערב שבתי. הוא זהה וקפץ מן הסבך לעבר קופסת הטונה עוד לפני שעלה בידי להניח אותה כראוי בינות השיחים במקום מוסתר מעיין. אני יושב על ידו לשמור שלא יאונה לו כל רע בעת שהוא סועד ליבו. מכל העברים—נמזג הרחש הסגול-הייני של הערב.

   המחשבה נודדת אחר הציפורים, עד שיפוגו הצללים והלילה ישרור. אני חושב על שיר של אבו חאמד (1114-1080). לא ברי לי למה כעת, למה אבו חאמד? שיר מאת אבו עבדאללה מחמד אבן א-רחים אל-מאזני אל-קיסי איש גרנדה (כך נוקב ספר אנגלי משנת 1946 בשמו המלא), אשר נודע ברחבי ממלכות ערב בשם אבו חאמד. בחייו הקצרים הספיק המשורר הזה לנדוד מאל-אנדלוס (ספרד המוסלמית) לסיציליה ומשם לאלכסנדריה; המשיך לקהיר, דמשק ולח'ורסאן אשר בפרס ואחר נדד צפונה עד הוולגה. אפשר בגופו היה אדם אך בנפשו ציפור נודדת. את מנוחתו האחרונה מצא, על כל פנים, בדמשק. ודאי נפל מן השמים בדיוק בלב דמשק. החתול מייליל בהנאה מדגי הטונה, ומתקרב אליי לאות חיבה. אני מתבונן בלבנה הזורחת, מיילל אליו חרישית כאל חבר. יושבים אנו שנינו. חושב על שירו של אבו חאמד (להלן בתרגומי):

   

     אם תשב לרשום הידע, ותשליך הקלף לסל

     לא תזכרהו עוד, לרגע; אין-הועיל הוא, וחסל

     רק הוא בלבד, זוכר הכל, ייהנה מן הידיעה

     סוקר-הכֹּל הוא, חף הוא, משגיאה וממניעה 

 

     הידע חי בזכרון, שָם– ולא בתוך ספרים

     על כן, אל-נא תיטה, אחר שעשועים מיותרים

     זכור את הידע, הבינהו; בכל נפשך קנה חכמה

     ודע,  הידע– הוא נגלה, רק ביגיעה העצומה

           

   מדוע עלו בזכרוני דבריו של אבו חאמד בעת שישבתי על יד החתולון הזולל? אולי משום שהחכמה מקומה אינו בספרים, מקומה בזכרונות העולים באדם אגב הליכה לבדו, אגב שיחת רעים קרובה, אגב דאגה לזולת, גם לחתול, שהריי החתול הוא בכלל המשתתפים עימנו בקיומנו שכאן בעולם. ברם, החתול הזה נשא את זכרוני, כמו ציפור נודדת בזמן, אל מריים מרחוב שיינקין בגבעתיים, ניצולת שואה ערירית, שהעמיסה את ביתה מכל טוב הרחוב וביתה תמיד היה רוחש חתולים, עד אשר לילה אחד בהיותי ילד (ביתה שכן אל מול גן הילדים שלי) ביתה עלה באש והיא בתוכו ועם בוקר בדרך לגן חזיתי בבית השרוף, ומישהי, אולי אמי, הסבה את את פניי שלא אראה את המראות; אפשר שנשאתי למסע פנימי אחר איזה חתול ילדות אחר, אשר הותיר בי סרטת עמוקה בחזה בעת שחברת ילדות יקרה מאוד ללב עלתה לביתה להביא לו צלוחית חלב ואני נשארתי לשמור עליו לבדי (שנים יעברו עד שהיא תחזור) ונסיתי בתמימות של ילד, לחבקו. אפשר שהזכיר לי חתול שראיתי פעם גוסס למוות מפגיעת מכונית על יד הר הצופים בירושלים, ומשום מה התרכז בעיניי שלי, חייל צעיר שעמד שם על יד תחנת האוטובוס עד שגווענו לנו שנינו, כל אחד בדרכו; החתולון הביט בי פתע בעיניו הצהובות, אשר שבה אליהן חדוות החיים, אותן הרים מתוך קופסת הטונה, אולי מבקש למסור לי משהו, מאותה פָּנוֹיְמָה (רוח עליונה) שאנו חברים בה כולנו. יש לו פגם בראייה, אתרתי. על כן נטשוהו. כבר אינו גור אבל עוד אינו מבוגר. איני יכול לאספוֹ כעת לביתי, אך גם לא אפקירהו. החתול השחור-מנומר התקרב קצת וילל אליי בידידות. שבתי ועניתי לו בילל. כל החיים אנו לכאורה שוכחים, אבל הדברים זכורים, קרוב מקרוב. אינם הולכים לשום מקום. פתע חשתי קירבה אל אותו חתול, מן הסוג שחשים כלפיי חבר לשתיה ולגורל. וכך, על יד הבית, מטה קשב לקולות הערב, להדהוד צעדים על מרצפות הרחוב לצידו של חברי החתול, נזכרתי עד כמה אפשר להוסיף ולהתבונן ולהרהר, סתם כך, ברחוב, על העולמות הנפקחים בו בכל עת. לאבו חאמד היה את הגורל הציפורי שלו. לי יש את הגורל החתולי שלי. אני מודיע לבתי הגדולה בטלפון שאתאחר קצת לשוב. אולי איילל מעט עם החתול הזה אל הלבנה המתנודדת והולכת בשמי הערב.

 

 

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

 

 

*

לזכרם של גבריאל ורבקה הולצברג שנרצחו בפיגוע הטרור

בבית חב"ד במומבאי שבהודו לפני שנה

 "כי אל אחד בראנוּ- אב אחד לכולנוּ"

לאור תמיהותיו הקטנות של קורא ומגיב, החפץ בעילום שמו (איני יודע במי מדובר), על המקורות עליהם אני נסמך כאשר אני טוען כי בעבר היו בקרב היהדות הרבנית קולות שהעלו על נס את אחריותם של ישראל לא רק לאחיהם בני ישראל בלבד אלא לכל באי עולם; אף לנוכח שיחה טלפונית שקיימתי לפני ימים אחדים עם אחד מותיקי המגיבים באתר, שנסבה, בין היתר על הפער שבין לשון תפילת העמידה (אותה מתפללים יהודים אורתודוכסים שלוש פעמים ביממה), המוסבת רובה ככולה על 'ישראל' בלבד, ובין ערכים שלאורם אני מהלך ואשר אני שב וחוזר עליהם בוריאנטים שונים בין רשימותיי. החלטתי להביא כאן, כתבו כלשונו, את דבריו של ר' שמריה צוקרמאן, בן-מחותנו של ר' אברהם בן הגר"א [הגר"א= ר' אליהו בן שלמה זלמן (1799-1722), הנודע לשם: הגאון מוילנה, על אף שהתנגד לתארים שכאלו כל ימיו], במהלך הקדמת מהדורתו לתיקוני זּהרשנדפסה יחד עם ביאור הגר"א וביאור ר' אברהם בנו, על הקדמת התיקונים. בעיר וילנה בשנת 1869. ואלו הדברים:

 

וגם בזאת צריכים אנחנו להעיד כי ידוע אמרם ז"ל 'ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה וזה ספר תולדות אדם זה כלל גדול ממנו' (ספרא פרשת קדושים פרק ד';בראשית רבה, דפוס האחים ראם והאלמנה: וילנה 1878, פרשה כ"ז פסקה ז', השוו: תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט' הלכה ד', גמרא) ולמדונו חכמינו ז"ל לדעת בזה, כי מחויבים אנחנו בני ישראל לאהוב את כל בני האדם הראשון, כי אל אחד בראנו- אב אחד לכולנו, לבד משבעה העמים הקדמונים אשר היו עובדים כוכבים ומזלות ולא קיבלו ז' מצוות בני נח והשחיתו מעשיהם מאֹד. החמירה עליהם התורה וצוותה לאבדם. וכן עמלק אשר קרָנוּ בדרך בצאת ישראל ממצרים ויילחם בנו. והתורה צוותה לכתוב זכרון רשעתו בספר ולאבד שמו. ואדום גם הוא אשר נהפך לאויב לבני ישראל והחריב בית מקדשנו. והוא המכונה סתם בשם מלכות או הגלות הרביעית גלות רומא. ואם ימצא לפעמים במדרשי חז"ל ובתלמוד ובספרי קבלה המדברים בגנות עמים שלא מבני ישראל המה סובבים והולכים רק על ז' העמים, מפורש ברובם תיבת פלחי כוכביא או עובדי כוכבים,  או על עמלקים. וכמפורש בזהר בכמה מקומות ובפ' משפטים (דף ק"כ ע"ב). עירבוביא דאומין (=עירבוב האומות, ש.ר) וכולי, דאינון עמלקים (=שהם עמלקים, ש.ר) וכמה מקומות בזוהר חדש ובזוהר דאסור לן לאנהגא קְלָנַא [=שאסור לנו לנהוג בביזוי ובקלס, ש.ר] בכמה מקומות כל שכן באומין דאינון קריבין ביחוסא לישראל [=כל שכן באומות הקרובות ביחוס לישראל, כלומר: צאצאי ישמעאל ועשיו, ש.ר],  ובהם המה מדברים (=כלומר רק בעמלק ובשבעת עממין שישבו בכנען), להראות מקורם המושחת מראשית היצירה. ועיין הרמב"ן ז"ל (=ר' משה בן נחמן, 1270-1198 לערך) בפירוש התורה בפסוק 'ותמנע היתה פלגש' (בראשית ל"ו, 12) שכתב, וזאת לשונו: והנה אנו נצטווינו בבני עשו שנאהוב אותם ולא ניקח את ארצם כו' הוצרך הכתוב להודיעינו שהן דווקא בני הגבירות מנשיו, אך בן הפילגש אף שנכלל בכלל בני עשיו ונצטווינו בהפך (=הכותב מסביר מדוע יש לכבד את בני עשיו כולם, אבל התורה בקשה לאבד את את עמלק שהיה בנהּ של הפלגש תמנע) וכל מקום שנזכר ברבותינו זכרונם לברכה עשיו לגנאי הכוונה על עמלק שנכלל בזרעו כו'. ועיין רמב"ן בפסוק 'לא תתעב אדומי' (דברים כ"ג, ח') ובספר העקרים (=חיבור תיאולוגי פילוסופי לר' יוסף אלבו, 1444-1380, ש.ר) חלק ג' פרק כ"ה. וכבר חדלו העמים האלה מן העולם  כמו שכתב רמב"ם זאת לשונו: 'ואין להם שם ולא זכר'. אבל כל העמים זולתם הם בכלל האהבה, המוטלת עלינו לאהוב את כל בני האדם, ובפרט העמים אשר אנו חוסים בצילם, היודעים את ה' ומאמינים בהשגחה ובנבואה ובגמול ועונש אחינו הם, וחלילה לנו לפגוע בכבודם ומה גם לבזותם. ולפי קבלת חכמינו זכרונם לברכה היינו מקריבים בזמן שבית המקדש היה קיים שבעים פרים על שבעים האומות. וגם עתה נשלם פרים שפתינו ואנחנו מחויבים גם היום להתפלל בשלומם, אֹשרם וטוּבם, ובשלומם יהיה שלום גם לנו. 

[שמריהו בן מרדכי צוקרמאן, 'הערה לפני הקדמת  שיויתי ה' לנגדי תמיד', ספר תיקוני הזהר עם תיקונים מזהר חדש עם ביאור הגר"א  ועל הקדמת התיקונים מצורף ביאור בנו מורינו הרב  אברהם מגוף כתב יד, נדפס לראשונה: וילנה 1869  , דפוס צילום: ירושלים 1979,  דף השער הפנימי] 

**

מובן כי כל הרוצה להתייחס לטענתי הרואה בטקסט זה טקסט כן לחלוטין, וירצה לראות בו אפוליגטיקה רבנית בלבד כלפי הצאר, או כלפי הצנזור הכנסייתי וכיו"ב, לא אתווכח איתו. רק אדגיש, כי הקורא הבקיא ישים אל לבו כי אין מדובר כאן בתפלה לשלום הקיסר/צאר בלבד או בהערה הידועה והקצרה האומרת כי כל הכתוב בספר באשר לעובדי כוכבים ומזלות ולמינים אין כוונתו לעמים הנוצריים. תובנותיו של הכותב כאן מעמיקות יותר, למדניות יותר, הוא היה צריך עיון בכדי להעמיד את דבריו. אפשר יכול היה להסתפק רק בהערה, כדרכם של ספרים אחרים וכאן בחר להאריך להזכיר כי אהבת כל האדם, צאצאי אדם הראשון, היא מצווה החלה על כל ישראל. הוא גם אינו מסתפק בתפילה שגורה לשלומה של מלכוּת (=השלטון), אלא פונה לקורא להתפלל גם היום 'בשלומם אֹשרם וטובם' של העמים כולם, ובפרט אלו שבקירבם ובקירבתם חיים ישראל. זאת ועוד, הערתו לגבי הקירבה היתירה שצריך בן ישראל לחוש כלפי העמים הקרובים לו ביחוס, רלבנטית היא גם לזמנינו, משום שישמעאל היה אחיו החורג הבכור של יצחק, ואף בו ובצאצאיו דיברה תורה (סוף פרשת חיי שרה), ולא זאת בלבד אלא שהתורה מציינת כיצד ישמעאל ניצל בהשגחה אלהית עם הגר אימו ממוות בצמא במדבר. פרשה זו אודות ישמעאל והצלתו מוקראת אגב, ברוב עם, בכל א' דראש השנה, בכל שנה.

   את התיבה 'ובשלומם יהיה שלום גם לנו'  איני מפרש גם כן כאפולוגטיקה, אלא כראייתם של ישראל כחיים בקרב אומות העולם ועל כן חייבים לכוון לשלום ולביטולם של מעגלי שפיכות הדמים האנושיים, אשר כל זמן שהם מתקיימים, גם סכנתם של ישראל אינה חדלה.

   דבריו של ר' שמריה צוקרמאן מצדיקים כמובן באופן בעייתי את מחיית שבעת העמים הכנענים ואת עמלק משום שהיו 'מושחתים מראשית היצירה' (הצדקת הציווי למחייתם בתורה). עם זאת, כדאי לשים לב ללב דבריו האוסרים איסור חמור על מעשים, כגון אלו, מאז אבדו העמים הללו מן העולם והטלתם על עם זולתם בימינו אנו ואילך. לא על עמים ולא על פרטים.

   יתירה מזאת, בכדי להדגיש כי הטקסט בן בית מדרשו של צאצאי הגר"א אינו יחידאי, אלא ביטוי למגמה מסויימת ששררה בקרב אחדים מתלמידיו ומקורביו,  אביא לפניכן/ם שני מקורות נוספים בני דורות קרובים, המבטאים את אותה הגישה ממש.

   ר' אברהם דנציג שהיה פוסק ההלכה של וילנה בדורו של הגר"א ומחוּתנוֹ, גם אחד מאבות אבותיי, כתב בספרו ההלכי חיי אדם, באשר לחובותיו של היהודי המתעורר משנת הליל אל יום חדש, כי:  

*

יקבל על עצמו בפרטות לאהוב כל אחד ואחד מבני האדם כגופו, כמו שכתב (ויקרא י"ט, 18) "ואהבת לרעך כמוךָ" ועל ידי זה יכלול תפלתו בכלל תפלות ישראל ויהיו לאחדים

[ר' אברהם דנציג, חיי אדם, הלכות ברכות ותפלות כלל א' הלכה ו']

*

   ואילו ר' אברהם נוסף, הוא ר' אברהם בן הגר"א, אבי-מחותנו ר' שמריה צוקרמאן, אשר דבריו המרשימים הובאו לעיל כתב בביאורו הייחודי על התפלה השמיט, כנראה בכוונת מכוון את התיבות 'ומביא גואל לבני בניהם (=של אברהם יצחק ויעקב) למען שמו באהבה' והותיר תחתיהן בביאורו פירושו: 'ומביא גואל למען שמו באהבה' (ר' אברהם שם מפרש את כל הברכה הראשונה מלה אחר מלה ומדלג דווקא על צמד התיבות האלה: 'לבני בניהם').  אמנם אין מוציאין מסקנות משתיקה, אך אם אכן היה נוסח תפילתו של ר' אברהם בן הגר"א 'ומביא גואל למען שמו באהבה' פירושו של דבר הוא שתפילתו הוסבה לכך שאלהי אברהם יצחק ויעקב יביא גואל לכל המין האנושי ומתוך רצון להיטיב עם כל בני המין האנושי ולא עם בני- בניהם של שלשת האבות בלבד.  ואם כן, מכלל אהבתו של ה' לכל בני המין האנושי ורצונו להיטיב עמם נגזרת האהבה עליה דיבר ר' שמריה צוקרמאן, 'האהבה המוטלת עלינו לאהוב את כל בני אדם'.

 

 

בתמונה למעלה:  עכו בשקיעה. בעכו בילה הרמב"ן, אשר הוזכר בדברי ר' שמריה צוקרמאן, את אחרית ימיו.

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

 

לא אמא אדמה. אמא שבשמיים.

 

לאמי אין קבר. רק ב-13 באוקטובר 1958 פורסם צו הקובע רשמית שנפטרה ב-11 בפברואר 1943, בדארנסי (צרפת). צו מאוחר יותר מה-17 לנובמבר1959, מציין "שאילו היתה לה אזרחות צרפתית היתה ראויה לעיטור "מתה למען צרפת"

(ז'ורז' פרק, W או זכרון- הילדוּת: סיפור, מצרפתית אביבה ברק, תל אביב 1991, עמ' 46)

 

היא קנתה לי עיתון מצויר, חוברת מעלילות צ'רלי צ'פלין, שעל כריכתהּ נראים, צונחים במצנח, צ'ארלי, מקל ההליכה שלו, כובעו, נעליו ושפמו הזעיר. המצנח קשור אליו בכתפיות מכנסיו

(שם,שם, עמ' 59) 

                                                                                

 1

    מוסיקה חרישית נשמעת, מן מלמול לא ברור, טפטוף של ברז, אגל טל. כל כמה שהייתי מתאווה לתאר את ההיסטוריה האנושית כנפילתה של טפת מים, התאידותהּ לכשייחם, איני יכול לכחד, היא אדמומית; דומה יותר להיות—טיפת דם. בפייטות הנוצריות עולה ישו בזרועות מאריה השמיימה. תנועה הפוכה לחלוטין מגלם מסע חייו של הסופר היהודי-צרפתי, אשר גם יהדותו נתבררה כקטסטרופלית, ז'ורז' פרק. ב-1943 נולד ז'ורז' פרק, בנם של איסאק אנדרה(נהרג בהפגזה ארטילרית כחייל צרפתי בשנת 1940) וצירל-ססיליה, בן השבע בשנית. לאמיתו של דבר נולד עוד בשנת 1936. את תאריך לידתו החדש, כפי שציין בספרו W, מציינת הפרידה הסופית-האחרונה מזרועות אימו בתחנת רכבת צרפתית בגאר דה- ליון. הפעם האחרונה שיראה את אימו בחייו. צירל פרק תירצח על שום יהדותהּ במחנה הריכוז הצרפתי בדארנסי (שם נרצח אגב באותה שנה גם המשורר והסופר דוד פוגל). ז'ורז' הקטן ימשיך עם שיירה של הצלב האדום לגרנובל, יימסר לפנימיות שונות (שם יקבל חינוך נוצרי קפדני, אבל אחר כך ישוב לחיות כיהודי חילוני)  וייאסף אחר כך רק בשנת 1945  לבית דודיו.  

   מתנתהּ האחרונה של צירל פרק לבנהּ היתה לעדותו חוברת מצוירת בשם 'צ'רלי הצנחן'. החוברת עסקה בבן דמותו של צ'רלי צ'פלין, המשרת כצנחן במלחמת העולם. במקום אחר מתאר פרק כי ביום הולדתו (הקונקרטי) השבעה במארס 1936, הודיעו לראשונה על עלייתו הקרובה לאקרנים של סרטו של צ'פלין, זמנים מודרניים. במקום אחר בספר W הוא דן בתדהמתו באשר חוה כאשר צפה לראשונה בדיקטטור הגדול של צ'פלין, שם את מפלגתו של הינקל, בן דמותו של הפיהרר סימלו האותיות/ספרות: XX, כעין הכפלה של צלב סנט אנדרה, כשמו הלועזי של אביו המנוח, שסימנו X. פרק מספר כי האות X נוצרה לטעמו מגיאומטריה הזויה שראשיתה בסימן V. פעמיים V ביאורם Xוגם W. בהמשך יוצר פרק בהזזות ותמורות שונות של סימנים אלו, בין היתר, גם את צלב- הקרס הנאצי, ולהבדיל כל סוגי ההבדלות והבחינות, גם את מגן הדוד היהודי (W, עמ' 81-80).

   פרק צונח וצונח, כמי שנותר תלוי תמיד בין שמים וארץ. גם לאחר שנאסף אל בית דודתו. דומה כאילו רגליו לא נגעו מעולם באדמה. צניחה שנמשכה מן הלידה השנייה בגיל 7, ברגע הפרידה מאמו  ועד לרגע פרידתו מן העולם בשנת 1982. לימים בשירותו הצבאי , בצבא הצרפתי, ישרת כצנחן.  הוא ימשיך לצנוח מתעד מן האויר באובססיביות מה מקומם של מקומות, חללים, טקסטים, פנים אנושיות, חפצים בחייו ובחיינו. כאילו מבקש לרשום כל מה שהוא בן חלוף בזכרונו משום שהוא נפרד תמיד והנפילה מתמדת. מלאך נופל. אבדן האם, ליווה אותו בכל במסע חייו האנכי כלפי מטה.

 

2   

 

   אבל ישנה גם עליה השמיימה. עליה מתמדת השמימה. הפייטה של צירל-ססיליה אשר פרק בחר לתארה כבת דמותהּ של מוכרת הגפרורים הקטנה של הנס כריסטיאן אנדרסן. לאחרונה, הראתה מרית בן ישראל , ברשימה מרגשת, כי הסיפור המקורי מסתיים בדעיכת אור הגפרור הרביעי, עת מוכרת הגפרורים עולה לשמיים בזרועות סבתהּ, כסמל של תום ושל קבלת הייסורים.

   מחד גיסא, משמעות השם צירל כמדומני היא תכשיט או עדי, כלומר: כעין פנינה, מה שמאזכר את המנון הפנינה הגנוסטי (נתחבר בארמית-נוצרית-סורית), מדרשו של יהודא תאומא, כביכול, אחיו תאומו של ישו, המדבר על מכירתו בידי ישוּ אחיו והוריו לעבדוּת בהודו, מכירה שיש בהּ תקווה לישועה בעתיד, משום שיש בה גם ראשית של מסע גאולי: לכשתרד לתוך מצריים והבאת את הפנינה האחת/זאת שהיא בתוך הים/ וסביבה נחש שוצף/ אז תלבש כותונת הזוהר וגלימתך אשר התענגת/ עם אחיךָ' הוא מִשנֵנוּ; תהיה כרוֹז במלכוּתנוּ(תרגם: דן שפירא, וראו הערת הרחבה למטה)    

   מאידך גיסא, ססיליה הנה שמה קדושה נוצרית מן המאה השניה או השלישית לספירה הנחשבת כפטרונית המוסיקה בכנסיה הקתולית אשר עלתה על המוקד בפקודת הרומאים. אולי הדהוד לגפרוריה של מוכרת הגפרורים הקטנה ועלייתה השמיימה. בכל אופן, בפסקה מוערת אותה מקדיש ז'ורז' פרק, צ'רלי הצנחן, לילדותהּ של אימו, קשה שלא לחוש באהבתו הרבה אליה, ועוד יותר בתפישתו אותה כמרטירית, ועוד יותר כמי שהוא עצמו (זורז' פרק) אינו אלא געגוע נצחי לרגע שבו נפרד ממנה:

עתה לאחד שהעמדתי דברים על דיוקם יכול אני לומר שילדותה של אמי היתה, להערכתי, עלובה ונטולת מאורעות. הואיל ונולדה ב-1913, לא יכלה שלא לגדול בזמן המלחמה. יתר על כן, היא היתה יהודיה ועניה. יש להניח כי הלבישו לה בגדים משומשים ששישה ילדים לבשו לפניה, ומן הסתם אף מיהרו להניחה לנפשה בשל הצורך לערוך את השולחן, לקלוף ירקות, להדיח את הכלים. בחושבי עליה אני רואה בדמיוני רחוב פתלתול בגטו, ואור חוורוור, ואולי גם שלג, וחנויות צרות וחשוכות, שלפתחן משתרכים בלי-ניע תורים אין-סופיים. ואמי אף היא עומדת שם, פיצפונת שכזאת, קטנה כזרת, צעיף סרוג כרוך ארבע פעמים סביב גופה, והיא גוררת אחריה סל שחור משחור שמשקלו כפול ממשקלה.

(שם,שם, עמ' 38) 

   בהערת השוליים המתאימה כותב פרק בהמשך:

איני יכול לזכור במדויק מאילו מקורות שאבתי עלילה בידיונית זו; אחד מהם הוא, בלי ספק, מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן; מקור אחר הוא אולי קורותיה של קוזט בבית משפחת טנרדיה, אבל אין כמעט ספק, שהעלילה קשורה לספר מסויים אחד.

(שם,שם, עמ' 45)

   אין ספק, אם לצטט את פרק, כי העלילה הבדיונית אשר בהּ 'אין כמעט ספק' ובהּ בחר בכדי לגלם את זכרון אמו בילדותהּ היא מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן. קוזט של ויקטור הוגו מופיעה כאן רק כאפשרות משנית עמומה. מחד גיסא, עלייתה השמיימה של צירל-ססיליה, בת דמותה של מוכרת הגפרורים ההולכת וקופאת, הולכת ונמשכת מעלה טיפין-טיפין מאז ילדותהּ ועד הוצאתהּ להורג במחנה דארנסי. מאידך גיסא, נפילתו של בנה ז'ורז' החלה עם פרידתם האחרונה בתחנת הרכבת ונמשכה טיפין-טיפין עד מותו של ז'ורז' 39 שנים לאחר מכן ממחלת הסרטן. האם (צירל) והבן (צ'רלי הצנחן, ז'ורז' פרק) בּבוּאִים (לשון בבואה) זה לזה (צירל= צ'רלי באנאגראמה), אך תנועתם מוחלפת-הופכית- קוטבית זה לזה, בשנת 1943, עת מסרה את ז'ורז' לידי הצלב האדום ויצאה באקציה למחנה הריכוז, היו כבר ז'ורז' ואימו, צירל-ססיליה, קרובים מאוד לרקיע השמים. ברם, בעת הניתוק בינהם, החלה נפילתו של ז'ורז'. עלייתו ההדרגתית השמיימה בזרועות אימו, הפייטה האידאית, נקטעה באבחה אחת בתחנת הרכבת. אז החלה הצניחה, הקטסטרופה החרדה, שארכה מסע חיים אחד, נשמעת לחוק הכבידה. יודעת כי האדמה אינה ארץ מבטחים. לעולם לא עוד. לא אמא אדמה. אמא שבּשמים.

 

 

הערת הרחבה: בדרך כלל הובן הימנון הפנינה כאלגוריה לנפילת הנשמה מעולמהּ העליון-האלהי אל תוך עולם החומר-הדמיורגי- הרע, וכמסע ומאבק להיחלצותהּ מתוכו, בכדי לזכות מחדש במקום השמיימי, קרי להתעלות בחזרה לשמי- השמיים. צירל אכן היגרה מרוסיה לצרפת בצעירותהּ, גלתה מבית הוריה,ולא שבה לראותם. ז'ורז' (צ'רלי הצנחן) אף הוא גלה מאימו לנצח באותה תחנת רכבת ובאיזה מובן הוא נותר חסר בית.  

   

3

 

   בשנת 1942 בתחנת רכבת צרפתית נפרדה הפילוסופית והמיסטיקונית היהודיה סימון וייל (1943-1909) מן האב גוסטב תיבון, והשאירה בידיו את מה שיהפוך לחיבורהּ הקלאסי, הכובד והחסד. וייל עצמה נפרדה מן העולם, שנה אחר כך, באשפורד, אנגליה, כתוצאה מהתעצמות המגרנות העזות מהן סבלה כל ימיה, מהחרפה של דלקת אדר, וכן מהרעבה עצמית שכפתה על עצמה, כהזדהות מליאה עם נהלי קיצוב המזון, אשר ניכפו בימי משטר וישי בצרפת.     

   בראשית ספרהּ הבחינה וייל בין שני כוחות המושלים ביקום: אור וכובד, וכי צריך לצפות תמיד שהדברים יתרחשו על פי חוק הכובד, אלא אם כן מתערב העל-טבעי (כלומר: האור, החסד). בהמשך הדברים כתבה וייל:

הבריאה עשויה תנועה כלפי מטה של הכובד, תנועה כלפי מעלה של החסד, ותנועה כלפי מטה של החסד בחזקה שניה.

(סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, אחרית דבר: מרסל דיבואה, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמ' 41)

   אפשר אפוא, אם נלך בעקבי סימון וייל, כי נפילתו של ז'ורז' פרק, צ'רלי הצנחן, לא בטאה את הכניעה לחוק הכובד כלל, כי אם נאמן לגיאומטריה ההזויה המתבססת על הסימן V ביטאה הכפלתו W את התנועה כלפי מטה של החסד בחזקה שניה, הנובע מן התנועה הראשונה של החסד, של צירל-ססיליה הקדושה בעלותהּ לשמים.  

 

שש עשרה שנים לאחר מכן, כשבמרוצת שירותי הצבאי נעשיתי צנחן קיקיוני, הצלתי להבין, ממש בשעה שקפצתי מן המטוס, טקסט שזיכרון זה סייע בעדי לפענחו: הושלכתי אל הריק; כל החוטים נקרעו; צנחתי לבד וללא תמיכה. המצנח נפתח וחופתו נפרשה, סומך שברירי ובטוח לפני הנפילה המבוקרת.  

(W, עמ' 60) 

  

לרשימה קודמת,במידה רבה, המשך  לרשימה זו:  'חרדה ללא תָּקָנה, שאלה ללא פתרון: ז'ורז' פֶּרֶק על קיוּם יהודי, הגירה וגירוש', ראו: כאן.

   

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »

ziona 

1

 

בשבת התארחתי עם משפחה מורחבת בקיבוץ הדתי טירת צבי בעמק בית שאן לרגל אירוע משפחתי. אחר הקידוש של שבת בבוקר, שוכב על הדשא הירקרק מול חדר האוכל, חובש כובע בוקרים חום ונהנה מזמירות השבת של הצפורים, נכנסתי לשיחה עם בני זוג, מן האורחים, והנה הסתבר לי כי הם חלק מועדת הקבלה של הישוב 'שבות רחל' בשומרון; ישוב שהצליח להוציא בשנים האחרונות שני רוצחי פלסטינים. אחד מהם, הוא יעקב (ג'ק) טייטל (הוא ומשפחתו הגיעו ליישוב עוד לפני בני הזוג עימם שוחחתי); לשאלתי הסקרנית, האם יש איזה מסמך של קריטריונים המגדירים מי זכאים להתגורר בישוב ענו בני-הזוג בשלילה. לשאלה, מה עמדתם ביחס לשיעור הפשיעה החמורה הגדול יחסית בכל האמור בישוב כה קטן (כמאה משפחות לערך) ולאלו שאולי יקשו על מציאותם של רוצחים שכאלה בהתנחלויות ענו: 'צריך לזכור מאיין הגיע אסף גולדרינג'. עתה, מובן שניתן לצרף לרשימה כזו גם את רוני רון ואת רוצחם של בני משפחות אושרנקו. ברם, עדיין לא הבנתי מדוע בתשובתם ישנה מגמת התעלמות מן המעשים החמורים המיוחסים לטייטל, והשלכה מיידית על רוצח חילוני תל אביבי, כאילו אומרים: 'הרצח אינו בעייה שלנו… הרי לא היית שואל שאלה דומה את אחד מתושבי המרכז.'  בן הזוג הגדיל והוסיף: 'ראה, אנחנו מאמינים בכך שהחוק האמתי הוא התורה, חוק המדינה הוא המלצה נכונה, כל זמן שהוא אינו סותר את התורה.' כמי שמקיים אי-אילו מצוות בעצמי השבתי: 'לתומי, חשבתי כי זו מערכת חוק וזו מערכת חוק'. בת הזוג מצידה הקשתה עליי לגבי הרשות שאני נותן לבני לקרוא בספר על המיתולוגיה היוונית, והאם איני חושש כי חלילה הוא עתיד להאמין בקיום של אלילים יווניים.

   לדברי בן- הזוג, כי אין לו ספק כי תיאמו את פרסום פרשת טייטל בשבוע בו חל יום הזיכרון של יצחק רבין וזאת בכדי להעצים את הגל האנטי-מתנחלי. 'אפשר כי 'מחלקה היהודית' בשב"כ קשורה בזה' אמר. תמהתי על כך שבתור מייצג של המתנחל-השומרוני-המתוּן הוא אינו חש צורך להידבר עם הצד האחר,לדידו,עם התל-אביבים ודומיהם.דומה הוא,הרהרתי בצער, למי שחש עצמו כה רדוּף עד שברגע שבו יאסוף מחנהו די כח (וזה קורה אט-אט בצבא ובמסדרונות השלטון), הוא יתחילו לרדוף. דומני כי גם אז,הוא וזוגתו לא יחושו באמת לזכויות האדם המתדלדלות, וגם לא לסבלו של האחר, אלא ידברו על מדיניות מסויימת, כזכות שלימה שהמחנה המסויים קנה והשיג לאחר שנות רדיפה רבות, כחלק מן 'המהפכה האמונית'. שמא לא יחושו כלל בכפיה ובכוחניות פעליהם מפני שלתומם אוחזים הם בדרך אמת, שאין בלתהּ, ואשר טובתהּ שמורה עימה לכל האוחזים בה, והלא: דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. שמא כבר עתה, הרהרתי לעצמי, אנו מולכים שולל על ידי ממשלה.אשר רבים מיועציה, באים משורות אנשי ארץ ישראל השלימה, אותו מרחב יהודי דתי-משיחי, שיש הטורחים על הרחבתו דבר יום ביומו ומנצלים כל תחום אפור בחוק על מנת לקדמו. כדרכן של דיקטטורים, מנהיגיהם ששים על הסבּרה ברוח 1984 של אורוול. תמיד ישנו אויב האורב לתורה הקדושה ולבני בריתהּ,וכל פעולה מוצדקת להגנת התורה ולהגנתו של של העם והארץ, הלאו ככלות הכל מדובר לדידם בהגנה עצמית מפני מבקשי רעתם בלבד.  

    זאת ועוד, בקרב ציבור אשר קצת רבניו נוטים לראות במעשי הרצח שחוללו ברוך גולדשטיין וממשיכיו—מסירוּת נפש דתית ולא רצח מטורף. בציבור הטוען כי ישיבתו בהרי יהודה ושומרון היא בעצם האינטרס של כולנו, אבל שוכח כי בה-במידה, הישארותו שם מעכבת ומונעת כל אפשרות להניע תהליכים מדיניים בתמיכת העולם; הסכמים שבהם אפשר שקיומה של ישראל יעוגן בערבויות בין לאומיות כמדינה יהודית דמוקרטית, קשה שלא לראות במתיישבים, אידיאולוגים מסורים ככל שיראו בעצמם, סוג של קנאים מודרניים המתבצרים והולכים על מצדה דמיונית, שהולכת וקורמת אור וגידים. התיאולוגיה שמניעים רבניהם היא תיאולוגיה דיכוטומית של הבחנה בין בני אור ובין בני חושך, וכך אם בעבר עמד חוק המדינה לעיניי ה'ממלכתיים הדתיים' מקדשי המדינה (ראשית צמיחת גאולתינו), הרי דומני כי הדורות הצעירים יותר של תושבי יהודה ושומרון היהודיים כבר השלימו לראות את חוק המדינה, כנאה ומחייב, רק כל אימת שהוא עולה עם דין התורה (כזאת שמעתי לדאבוני בכמה הזדמנויות), ובאשר דין התורה לשיטתם של המתיישבים תלוי בפסיקת הרבנים; השאלה היא בכמה אלימות אנו עומדים לחזות בעתיד, אלימות שתוכשר על ידי רבנים כ'מסירות נפש דתית עילאית', או כקידוש השם' לכל דבר ועניין, ובעיניי המתיישבים היא תיתפס כהגנה עצמית על ערכי הדת, הלאום והארץ.   

 

 

2

 

איני עוין את ציבור המתנחלים (יש לי גם בני משפחה וגם חברים יקרים הדרים בהתנחלויות, המתנגדים להחזרת שטחים/פינוי ישובים בכל ליבם, וגם אם איני מסכים נחרצות עם דרכם, הייתי מבכר על פני הסכמים מדיניים מצב אידיאלי בו יהודים ומוסלמים ייחיו יחדיו בשלום בערים מעורבות). הדרך התיאולוגית שבה הלכו ר' צבי יהודה קוק ותלמידיו אנשי "גוש אמונים" נראית לי כמשגה חמור, וכהשררתן של נורמות-דתיות שואפות משיחיות אפוקליפטית,כדרכו של ר'יעקב משה חרל"פ.אבל ההקצנה האידיאולוגית הנוספת המתמדת אצל תלמידי-תלמידיהם וסחיפתהּ את הציבור הדר ביהודה ושומרון נדמית לי כערעור מתמיד על אופיה הדמוקרטי והליברלי של מדינת ישראל, ובאופן אישי – דומני גם כי לחינוך ולהוראת התורה באופן דוגמטי צר, כאילו מצוות ישוב ארץ ישראל הינה חזות הכל. התנהלות זו גובה כבר מחיר כבד באשר לאוריינותם ולכושר החשיבה הביקורתי- עצמאי של בני החוגים הללו , גם בקרב המתונים שבהם, והלוואי שאתבדה. דומה כאילו המשולש: תורת ישראל, ארץ ישראל, עם ישראל, לא היה השיקול היחיד שהנחה את העלית הרבנית לדורותיה, וכי בעבר נתפסה התורה במשמעות כללית נרחבת, והובהרה תעודתה, בין היתר, באופן הרואה בקיום חיי שלום עם אומות העולם ערך רצוי ומקווה. דבר נוסף, דומני כי מקום תורת האלהות (תורת הקבלה לגילוייה, ספרות פילוסופית יהודית המעצבת תורות אלהות והשגחה) נזנח כמעט כליל על ידי חוגים אלו, או למצער שועבד לצרכים פוליטיים. רבני יהודה ושומרון במירבם עסוקים באובססיביות מה בהיבטים הפוליטיים הצרים של הקיום היהודי, ועוד יותר—בהפצת היהדות באמצעות החזרה המונית בתשובה, שהינה לאמיתה: השפעה פוליטית בשם הדת, קרי: הבניית 'החוזרים בתשובה' בכדי שיצטרפו בהמוניהם למפעל ההתנחלויות ויקימו דווקא שם את משפחותיהם. כללו של דבר, דומני כי בציבור "האמוּני" הולכת ורווחת ההשקפה לפיה הפוליטי קודם ללמדני-אינטלקטואלי.לטעמי,עתידה מגמה זו לפגוע באוריינות, וכבר פגעה שיטתית במגמות מסוימות בהבנת התורה ובהנחלת התורה שאפיינו את בני הדורות הקודמים. 

 

3

 

   אחר הצהריים לעת צללים התארכו והלכו והיום נטה לערוב הלכתי לי מחריש לבדי על הדרך המקיפה את הקיבוץ צופה לאורות הדולקים והולכים אצל הערים הירדניות בממלכה ההאשמית שמנגד. שני טווסים חלפו על פניי על מדשאה,כשני רעים המשוחחים ביניהם,לבושים מיטב מחלצותיהם על ענייני דיומא,שקועים בשיחתם ואינם מסיבים תשומת לבם לכך שהאור הסגול נוגה בקצה זנבם,כמו מאחז בהם אור עוֹמֶם-חוֵּר; בהמשך הדרך המעוגלת, על יד אזור תעשיה עמוס קוביות-ענק של קש זהוב חצו את דרכי שתי נמיות, אפורות- כעורות, בדרכן לצייד הלילי. הרהרתי על הזוגות האלה, הנקבצים ודאי אל תוך תיבת נח דמיונית העומדת אי-שם, מי יודע. הריי קריטריון הקבלה היחידי עבורם הוא שיבואו בזוגות.גם חוות החיות של אורוול הבהבה על סף דעתי לרגע באור אחרון;גם האופן שבו אנו נוטים להעלים עין מן הקרובים לנו, בכדי שלא נצטרך להיבהל מן הדרך שבהּ הם הולכים ומסגלים לעצמם. ובסוף, מעט מדיי מאוחר מדיי, ניגרר שוב אחר תושבי יישובי יהודה ושומרון "הנרדפים","הצדיקים המיוסרים ומסורי הנפש" ברגל רועדת ובזרוע מאוגרפת אל שדות הקרב והקטל,המָפרִים את ימי הזיכרון והשכול הלאומיים (אלו שבקונצנסוס הכללי הרחב ביותר, העשוי לכלול גם את תושבי יהודה ושומרון: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, יום השואה והגבורה), בכדי שנוכל להרגיש לרגע אחוות אחים חולפת ורגעית. אולי תהליך דומה עוברים מזה שנים אחדות הפלסטינים, הבוחרים ללכת לאור הקולות האידיאולוגיים האסלאמיים והבלתי מתונים בקרב קהלם. פתע נזכרתי כי גם רוצחיו של יוסף ק' באו כצמד מסתורי, אפילו העבירו ביניהם את המאכלת הלוך ושוב. ברם, שמא שם הנרצח היה יוּסוּף ק', ורוצחיו רק פעלו בהתאם ל'הלכות שחיטת גוי' שחיברוּ רבניהם?

 

הערה למגיבים מהירי-חימה: פנו לעיין ב- רעיא מהיימנא (ס' הזהר חלק ב' דף צ"ב)העוסק בסוד השבת שהיא כללות התורה ("רזא דשבתא דאיהי כללא דאורייתא"), תּוּרוּ שם זכר לישיבת ארץ ישראל,מפעל ההתנחלות, פוליטיקה-דתית, הלכות מדינה, הלכות מלחמה, קידוש האדמה –ואם אלו אינם מנויים וגמורים שם בסוד השבת (שהיא לדעת המחבר שם כל התורה), אולי לא מקרה הוא, שכן השבת מטבעה מזוהה עם השלום ואיכא דאמרי אף עם הרחמים, החירות והפדוּת. שמעו-נא ודעו לכם, אפוא, כמה רחקתם. ולא אזכיר עד כמה הזהיר ס' הזהר בעוון החימה, ודימה אותה לעבודה זרה ממש.  

 

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, קריית מאיר, שמן על בד 1928, 

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

*

על פני התהום מתנדנד הערש, והשכל הישר אומר לנו כי קיומנו אינו אלא סדק צר של אור בין שני נצחים של אפלה. אף על פי ששניים אלה תאומים זהים, ישקיף אדם על התהום שלפני הלידה ביתר שלווה מאשר זו שלקראתה הוא מתקדם  

[ולדימיר נאבּוקוב, דַבֵּר, זיכרון, תרגמה מאנגלית: לאה דובב, ספריית-פועלים, בעריכת נתן יונתן, תל אביב 1981, עמ' 15]

 

[1]. חשכת השעה הריקה: שבה היום כבר התרוקן מאורו ומופע השקיעה כבר נגמר. האור הסגול נעלם. אור לילי כחול עוטה את הכל, כמעט חסר ממשוּת. בדקות כאלה ניתן להבין איך האדם יצר את המיתוס של עליית הנשמה מתוך הגוף, הנותר מאחור, ככלי ריק ומופקר. רוח מנשב, מוכרח להמשיך לתהות.

[2]. חשכת הליל היורד: האור הכחול הכהה הלילי השתרר זה מכבר על השמים. הכוכבים נראים. האור הכחול הזה גורם לי לחייך. אבל איני מסוגל לשכוח אף פעם את חרדת השעה הריקה. כמישהו שכבר נפרד מן העולם ושב אליו, ועתה נודע לו, כי לעתיד לבוא, יהא נאלץ לאבד את עולמו בשנית. 

[3]. חשכת החשמל הפוסק: לאו דווקא בהפסקת חשמל, בבת אחת. לעתים בלחיצה רצונית ומודעת על מתג האור. ובכל זאת, כמו ילד רך, אני חש כי משהו פוסק וחדל לתמיד. כאשר האור מתחדש או כאשר אני לוחץ על המתג אני חש כי משהו חדש לגמריי נוצר. הפעלה של מיתוס הבריאה, כך בלחיצת כפתור. על כן, מתוך לחיצה קלה על מתג החשמל ניתן להשתגע. הווי זהיר בה.

[4]. חשכת לב הים: אדם שוחה לבדו. אין יבשה מאופק עד אופק. השמים מעוננים. ערפל מסוך כמו נשימה של דרקון על המים. אפשר כי מתהומות יעלה הלוויתן, חיית קדומים, אשר ליבהּ שוקל ארבע מאות קילוגרמים. עד שאבלע לא אדע האם באיבו של הלוויתן שוכן סוד סדר העולמות כולם או מאפליה שאין קצה לה,תהום חסר גבול.  כל קימור של הים מעלה בזכרוני את הלוויתן ההולך וקרב ואת הפתגם הפורטוגלי הנושן: האל כותב ישר בקוים עקומים.

[5]. חשכת לב היער:  אפלה מוחלטת. אני צועד לבדי. מדי פעם רמזי קבוצות כוכבים מבעד לצמרות וערפילים, כמו להקות דגים. אני חושב. שמא מדובר, ככלות הכל, בתמונת היפוך מדוייקת של חשכת לב הים. צורות גיאומטריות חולפות בצמרות. כבר איני חש את גופי. איני יודע את קיומי אלא בעד קיומן המשוער- האפשרי של מערכות השמיים. בחשכה הזו אני הירח בפגימתו האין סופית. אני אחד עם הכל. אחד עם לבי. אם אפול עכשיו, אהיה כמו שתמיד הייתי: עם הכל בתוך הכל.  

[6]. חשכת לב האדם: עצבות ושוב עצבות. סדרה הנדסית של עצבות, שאין לה קשר לתקוות שנטעו במתמטיקה ובגיאומטריה הפיתגוראים והאפלטוניים. לעתים נובעת כך דומני מחשכת האדמה. כשם שחשכת לב היער נובעת מחשכת השמים.

[7]. חשכה שמטרם בריאה ואחריה: הביצה הקוסמית שמבקיעתהּ הושתת העולם עלי ידי פאנס-זאגורוס (על פי הדת האורפאית). הכל הוה אופל, בטרם היות עולם. האם פְּנִים הביצה טרם בקיעתהּ מואר היה או חשוּך בטרם האיר העולם? האם האור היסודי ששפע מן הביצה היה נחלק מטבעו הראשון לכעין חלבון וחלמון של אור? שמא כבר אז בתוך שלוליות הצל עמדו נשימות ראשונות של אור, משל שלוליות הנקוות אחר הגשם הראשון בעולמינו זה, המביאות אותי תמיד למחשבה על אורגניזמים חדשים לגמריי, בריאות חדשות אולי, הממלאות אותן, ואשר ייתנו סוף-סוף בתום מליוני שנים פשר חדש לשהותנו היקומית, אם יש להּ בכלל פשר.  

[8]. חשכה נשמעת: אין להרחיב דיבור. להּ דומיה תהלה. הכל ממילא מהדהד מתוך קשב נורא. העולם הוא תיבת תהודה של מחשבות וזכרונות של כל מי שעברו בו אי פעם. 

*

*

*

*

*

*

בתמונה למעלה:  Luigi Russolo, Solidity of Fog, Oil on Canvas 1912

 

© 2009 שועי רז

 

 

Read Full Post »

 
**
*
ההיסטוריה היא שערוריה, כמו גם החיים וגם המות (הרולד ברודקי, באפלה פראית זו, מהדורת תרגום יורם אשכול-רוקח, תל-אביב 1999, עמ' 105) 

 

 

**

 

 אברהם,

היה יכוֹל להיות יוֹתר גרוּע

לוּ יצחק היה נלקח ממך להישחט

באישון ליל

 

הייתָ קם באשמורת הבּוֹקר

לראות, אולי איילת השחר בּסְנֶה,

ואין קוֹל ואין עוֹנֶה

מערשוֹ של יִצחק 

 

'אבל אתה אמרתָ, אתה אמרתָ – קח,

לא אמרת יִילָּקח, לא אמרת שֶכָּך

נִפָּרֵד לתמיד, לא אמרת שכִּכלוֹת השנים

הכּאב לא יִשְכָךְ'

 

אברהם, אברהם, אין כָּמוךָ באילמים 

 

על קליפּת עולם רוֹחשת

זו שפתי אשר לוֹחשת

תפילתי המטפיסית: הֵי אברם,

בבקשָה, הזז אֶת

עצמךָ,

פָּנה לי לצדךָ מקוֹם,

 

אוּלי ארצה לשכּב פּתאוֹם

 

  

 'אין כמוך באלמים' הוא הטור הפותח את פיוטו של ר' יצחק בר שלום, שנכתב כתגובה לפרעות ביהודי אשכנז בתקופת מסע הצלב השני בשנת 1186. הטור מוסב על שתיקת אלהים לנוכח הפרעות, כעין פראפרזה על פסוקי שירת- הים 'מי כמוכה באלים ה' מי כמוך נורא תהלות עושה פלא' (שמות ט"ו, 11), אשר תוקנו בשלהי ברכות-יוצר ממש בטרם תפילת עמידה דשחרית. בנוסף, המאמר 'מי כמוך באלים: מי כמוך באלמים' מובא משום התנא ר' ישמעאל במסכת גטין מן התלמוד הבבלי [דף נ"ו ע"ב], בתוך אגדתא העוסקת בשתיקת האל על חורבן בית המקדש, ולנוכח ניאוץ שמו על ידי הרומאים. הפייטן, ר' יצחק בר שלום,  ודאי היה מודע לכל  אלו היטב. אני כמובן מביא את הדברים לנוכח שערוריית ההיסטוריה (ראו הרולד ברודקי לעיל) 
 

 

/  
  
 
למעלה בתמונה: Mark Chagall, Jew in Green, Oil on Canvas 1914
 

© 2009 שוֹעִי רז   

 

 

Read Full Post »

 

 

   לפני כשלוש עשרה שנים התחלתי מרצוני החופשי וללא תיווכו של זרם מסוים או השפעה מכוונת מאוד לקיים מצוות וגם ללמוד תורה. מעט לפני שנישאתי החלטתי גם מתוך לימוד וגם לטובת אחדות המנהגים במשפחתי העתידית לקבל את מנהג הגר"א (=הגאון אליהו בן שלמה זלמן מוילנה) ותלמידיו, כמנהג חותני לעתיד ובני ביתו. מנהג זה,ליטאי,כמובן חסר את רוב בקשות ה'יהי רצון',ומסתייג לא מעט מכל מיני ברכות,סגוּלוֹת,השתטחות על קברי צדיקים,התרפקות על צדיקים חיים,המנעות מתפילות בקשה ממלאכים,ומיעוט בתפילות ובקשות שאינן מעם נוסח התפלה.

בניגוד,לאמונה רווחת לפיה הסתייגו הליטאים מן הקבלה,ריבוי המקובלים שהגיעו מחוגי הליטאים מעיד כי לא זו היתה המציאות,אלא שאצל הליטאים,על פי רוב,השתדלו לעסוק בקבלה בסתר ולא להתפרסם לכתחילה כמקובל, אלא לראות בקבלה תחום עיסוק עיוני עלאי השמור למעטים, ואינו פתוח לכתחילה לעיונו של כל המבקש לעסוק בו, אלא אם למד קודם תורה הרבה. אכן פרשנותם של הוגים ומקובלים, כגון: הגר"א (ביאור על ספרא דצניעותא, ביאור היכלות דס' הזהר, ביאור על תיקוני זהר),ר' חיים מוולוז'ין (נפש החיים),ר' מנחם מנדל משקלוב (מיים אדירים), ר' יצחק אייזק חבר (פתחי שערים), ר' שלמה אליישיב (לשם שבו ואחלמה),ר' נפתלי הרץ הלוי (ברית עולם),ר' שריה דבליצקי,מעידה על עמקות עיונם בקבלה התיאוסופית ובקבלה הלוריאנית, ובהתייחסם אליה כסוג של תיאולוגיה מטפיסית של היהדוּת, יותר מאשר תורה איזוטרית מגית-תיאורגית.

   לפיכך הופתעתי מאוד לגלות בדפוס של חיבור נדיר למדיי סידור התפילה הקבלי של ר' אריה לייב אפשטיין,שנדפס בראשונה בקנינסברג,תחת ממשלתו של פרידריך השני מלך פרוסיה, בשנת  1765, וזכה בהסכמה נדירה מאוד של הגר"א (שהיה באותה עת כבן 43 שנים)תפלת-בקשה שאינה קבלית-אזוטרית ברוחה, ומביעה דאגה כנה, כזו היוצאת מן הלב, לשלומה של האשה המעוברת ושל העובר אשר ברחמה,ללידה קלה ולרפואתם המהירה של הולד ואימו.התפלה מחולקת בין תפלה המיועדת למי שמעוניין להתפלל לשלומה של האשה המעוברת ובין תפלה שיש לאישהּ של האישה רשות להתפלל לשלומה ולרפואתהּ.

   מפני ההפתעה שבגילוי תפילה כזאת בסידורו של ר' ארייה לייב אפשטיין שהיה מקובל לוריאני, לפי דרכו של בעל משנת חסידים, המקובל האיטלקי,ר' עמנואל חי ריקי, ועוד יותר מפני שמצא מקום להביא בסידורו תפילת בקשה כנה לשלומה של האישה והולד.תפילה שכולה דאגה ורגש של קהל המקובלים (הסידור לא הופץ למיטב ידיעתי בחוגים נרחבים)החלטתי להביאהּ כאן ככתבה וכלשונה:

 

וזו נוסח התפלה:

יהי רצון מלפניך ה'=אלהינו ואלהי אבותינו שתקל מעל האשה מרת פלונית בת פלונית את צער עיבורהּ ותוסיף ותתן לה כח בכל ימי העיבור שלא יותש כחה ולא כח העוּבּר בשום דבר בעולם ותציל אותה מפתקהּ (=גורלה,ש.ר) של חוה ומְקִלְלָת 'הרבה ארבה את עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים' ולא יהיה בעת לדתה ולא לולד. ויהא נולד בשעה טובה ובמזל טוב לחיים ולשלום ולבריאות לחן ולחסד לעושר וכבוד ויקוים בהּ מקרא שכתוב 'לא תהיה משכלה ועקרה בארצך מספר ימיך אמלא'. והאשה פלונית בת פלונית ובעלה פלוני בן פלונית והעובר לא יוזקו לא בגוף ולא באיברים ולא בעורקים ולא בעור ובשר ושאר כל הבנין בני האדם ולא בתוך חלל הגוף ולא חוץ לחלל הגוף ותבריא כחה ורוחהּ ועצמותיה כמו שנאמר רפאות תהיה לשריך ושקוי לעצמותיך אמן כן יהי רצון.

תפלה לבעל על אשתו מעוברת כשבאה לחודש השביעי עד שתלד: 

יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתקל מעל אשתי פלונית בת פלונית את צער עיבורה ותוסיף ותתן לה כח כל ימי עיבורה שלא יותש כחה ולא כוח העובר בשום דבר בעולם ותציל אותה מפתקה של חוה ויהא עת לדתה כי ימלאו ימיה ללדת ולא יהפכו עליה צירי לידה ויצא הולד לאויר העולם ברגע קטן ותלד בנקל כתרנגולת בקלות בלי שום היזק לא לה ולא לולד ויהא נולד בשעה טובה ובמזל טוב לחיים ולשלום ולבריאות ולחן ולחסד ולעושר וכבוד שלא תלד אשתי בשבת שלא יצטרכו לחלל שבת חס ושלום בשבילה ותמלא כל משאלותיה במידה טובה ישועה ורחמים בקרב כל ישראל הצריכים רחמים ואל תשיביני ריקם מלפניך; יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי.

[סידור הפרד"ס: סידור תפילה עם כוונות האר"י הקדוש כפי שערכם וסדרם הרב 'משנת חסידים', חיברו וגם חקרו אריה לייב הלוי עפשטיין, קנינסברג תכ"ה (1765), מהדורת צילום, המכון להוצאת ספרים וכתבי יד אהבת שלום: ירושלים תשמ"ו, עמ' שכ"ג-שכ"ד]

 

   מה שמעורר לכתחילה עניין ורגישות בתפלה זו היא העובדה לפיה אין המקובלים ו/או אבי הולד מתפללים אלא ללידה הקלה ולרפואתם המהירה של היולדת ושל הולד. אין כאן בקשה כי הילד הנולד יהיה גדול בתורה או שיקיים את המצוות קלה כחמורה. אפשר הואיל וטרם נודע מינו של הולד. אבל לטעמי יש כאן יותר מכך, משום שאזיי יכולים היו לבקש על היותו של בן, אם יוולד, תלמיד חכמים והיותה של בת, אם תוולד, בעלת צאצאים רבים ונשואה לתלמיד חכמים. ההימנעות מכך וההתמקדות ברפואתם ובבריאותם של האם היולדת ושל הולד, מרמזת על ההימנעות מהכברת בקשות ותפילות. ההתמקדות כאן היא בישועתם הבריאותית של האם והעובר הנולד. עם זאת, יפה בעיניי בקשת האב על כך שלא תלד אשתו בשבת כדי שלא יצטרכו חלילה לחלל שבת בשבילה מתוך פיקוח נפש. אבל ברור מנוסח התפילה כי אם אכן תלד היולדת בשבת יחללו עליה את השבת בנפש חפצה.

   ההיבט הקיומו בולט הוא אפוא בתפלה זו, הנמנעת לכתחילה מאזכור שמות קודש, מאזכור שמות מלאכים, מייחודים וכוונות קבליות.לשונה,היא שטיחת בקשה קיומית מאוד. בקשה ישירה מאת הבורא על רפואה, בבחינת פתיחת הלב לדאגה לזולת, התגברות על החרדה שמא הדברים לא יעלו יפה (במאה השמונה עשרה לא מעט נשים נפטרו בלידתן, והרבה מאוד תינוקות לא שרדו את הלידה). יש לטעמי, דווקא בתפילה ישירה זו ללמד, עד כמה האשה יקרה היא בפני אישהּ, ועד כמה הוא אינו רואה בה רק יולדת ואם, אלא שותפה לחיים על כל נדבכיהם.   

 

 

בתמונה למעלה: Mordechai Ardon. Girl No. 109336. Oil on Canvas 1950

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »