הוא נפל באמצע הרחוב. ידו הקמוצה נפתחה. מלים התפזרו מתוכה. חרוזי עץ משרשרת מוסלמית הכוללת את תשעים ותשעת שמותיו היפים של האל התפזרו לכל עבר. התקף הלב היה סופני. כך קבעו פרמדיקים שהגיעו למקום. האור האדום של ניידת מגן דוד אדום נגהּ והבזיק את הרחוב, כמו מגדלור על שן-סלע, המבקש לסמן את הגבול שבין ארץ החיים ובין המוות. אין טעם להשיב את החרוזים לבעליהם. מי בעליהם עתה, אללה? גם לא נתנו לי להתקרב. בכבוד וביראה, ליקטתי את שמותיו היפים של אללה מן הארץ, אחד אחד. לא השלכתי אותם חלילה. שמרתי אותם לעצמי בשקית, כמו היה סוכריות צבעוניות או מיני מתיקה.היה לילה קר וחשבתי על מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן. האם מישהו אסף את גפרוריה שהתפזרו אחרי הנפילה?
2
מלאך נופל,כנראה ג'בּריל (=גבריאל,המלאך שמסר למחמד את הקראן), אינו זוכר מהיכן נפל, להיכן עליו לשוב, ועוד יותר לשם מה עליו לשוב ומה הוטל עליו לעשות כאן. הוא נכנס לחנות פרחים, חנות הפרחים הראשונה בחייו, ונהנה ממראה זר פרחים. הואיל והוא לא ראה מעולם פרח לפני כן, הוא נהנה מיפי הזר מניחוחו העדין- המשכר. אין לו כל תובנה כי מדובר בפרחים גדועים ממקומם בשדה, העתידים לנבול, להעלות רקב. אין לו גם אהובה שהוא מבקש לשמח בזר. הוא נהנה מן היופי עצמו. סתם כך, ללא תוחלת וללא תועלת. ללא תקוות אחרית כלשהי.
3
בשלהי המונודרמה, מסייה אבראהים ופרחי הקראן, כאשר מסיה אבראהים נפטר מעט לפני הגיעם לקוֹנְיָה, ואילו הגיבור הילד האסופי, הנוסע עימו, נוטל על עצמו להיות מחליפו, סוּפי מערבי בן המסדר המוולווי, התחלתי לבכות בכי פנימי, חרישי. הלב בוכה והעיניים נוצצות. שיח' סוּפִי מן הצפון שנכח בקהל שלח אליי מיד בתום מחיאות הכפיים את שמשו וביקש ממני לשוחח איתו אישית. שאלני אם אהיה מוכן לבוא לצפון ולהיהפך לתלמידו. אותו אדם, מבעלי ההלכה החנבלית, ודאי חשב כי נתעורר בי שורש נשמתי האסלאמי. ברם, מה שנתעורר בי היתה זכרון המסעות שידעתי אני בחיי, בלתי אפשריים כל-כך, נוהים ומלאי געגועים כל-כך, לאיזו אלהות נעלמת המצויה מעבר לכל זה, שאני מגלה את רישומיה-עקבותיה איכשהו-כלשהו בחיבורים שונים ובעבודת ההכרה. כמעט לא עצרתי את פי לגלות לו את תשעים ותשעת השמות היפים, האסופים עמדי, אבל באותה המידה יכול היה פי לדבר על י"ג מכילן דרחמי (=מדות הרחמים), על האלהות הדוממת בסופיסטס לאפלטון על האקסטזיס הפרדוקסלי באנאדה השישית לפלוטינוס. מה שאי אפשר לדבר עליו מוטב לשתוק עליו. יבוא יום והחרוזים יתפזרו מכף ידי ואילך, בגלגול אחרון, ומישהי או מישהו יבואו ויאספו אותם אל חיקם.
*
*
בתמונה למעלה: ז'ן בטיסט מורו, דרווישים מחוללים, שמן על בד, המחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה.
© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
*
סיפור נפלא(ההסתכלות על האור האדום, השגור והבנאלי, הייתה יפה בעייני…), כמה שאלות טכניות רציתי ללבן עמך בנוגע לרשימה(וכמובן, אם אתה רואה אותן כהפרעה, אכבד ואטול את זכות השתיקה).
א) מהו הזרם החבני(מעבר להיותו אחראי על דרדורו וניוונו של האסלאם)?
ב) מה הייתה סברתם של אנשי האבעחיה?
ג) לריקוד במעגלים של הדרווישים, יש קשר לתנועת הגלגלים(או לשכלים הנבדלים)?
תודה.
תודה לך על הפוסט הנהדר והאנושי לעילא.
שאותו אני קורא כשטום היקר לשנינו ברקע
להוציא הפוגה להאזנה ליצירה דלעיל.
התהא נוכח באירוע הנ"ל?
ואני משער שההרצאה תינשא בשפה הצרפתית [?]
שמות האל ידעו לאיזו יד להתגלגל, ליד שתאסוף אותם באהבה ובידיעה שלאל יש כל כך הרבה שמות בכל כך הרבה שפות, אבל משמעות אחת ויחידה.
(לאל וכמוהו גם לאדם, לאור, לחיים, לאהבה, לגעגוע ולעוד אי אלו יסודות בסיסיים).
למוכרת הגפרורים הקטנה הרי לא נותרו גפרורים לאסוף, אבל באמת – מי אסף את הקופסא? (ובעיקר – מי אסף אותה? למרות שמרית תגיד שכמובן שסבתה אספה אותה, לא רוצה להתווכח עם מרית (-: ).
המוסיקה הזאת חדשה לי ויפה בעיני וכל המילים האלה שכתבתי אמנם נכונות אבל לא באמת חשובות, כי צדקת – אולי מוטב לשתוק על הרשימה הזאת.
או להסתפק, כמו אזרח, במילה אחת.
נפלא.
תודה מקרב לב וחיוך חוזר.
ותודה על המילים וגם על המוזיקה, שלא הכרתי
אבל שמחתי להכיר
כל הקטע הזה נשטף ממני לפני שעה קלה, כאשר הייתי צריך הפוגה מתקתוקי המקלדת השגורים מרוב עבודה,עמל, טרדה וטורח. ההרצאה תהיה בעברית שוטפת (תיקנתי למעלה). פרופ' פנטון הוא יהודי-צרפתי (שמו העברי: יוסף ינון), נחשב כיום לגדול חוקרי הסוּפיוּת-היהודית, ויחסי סוּפים ויהודיים למן חוגו הסוּפי של ר' אברהם בן הרמב"ם ועד ימי השבתאים באימפריה העות'מאנית.
לדאבוני, לא אוכל לנכוח ביום שלישי. תקופה לחוצה שכזאת.
(-:
נמתין איפוא להזדמנות אחרת, שתשלב מפגש.
ימים טובים, ימים של בשורות משמחות.
רחוק אני מלהתמחות בתיאולוגיה מוסלמית ואף על פי כן אסמך על שרידי זכרוני. אחמד אבן חנבל (נפטר 855 לספירה) היה תיאולוג ודרשן אשערי שדרש את השגחת אללה על כל פרט ופרט, ויכולתו ברצונו להתערב בהויה בכל אירוע ואירוע, דחה את רעיון הבחירה החופשית, ואת הפרשנות השכלתנית והפילוסופית של כתבי הקודש המוסלמיים. חנבל היה איש שרעי קיצוני ואת אמות המידה המחמירות שלו ירשו אסכולות של תיאולוגיים ושליטים בצפון אפריקה, סוריה וכיו"ב. מובן מאילך כי אנשי דת ותיאולוגים אלו אסרו מלחמה על העיסוק הפילוסופי והמדעי, ובקולות הקוראים לקיום התאמה ובין רצון אללה שהתגלה בקראן.
האבאחיה' הוא כינוי לזרמים האנטינומיסטיים בסוּפיוּת, כלומר אלו שקראו כי עובד האלהים ומייחדו, הנהנה מקרבתו, דרכו אינה עוברת בעד ציוויי ההלכה האסלאמית, אלא היא ידיעה פנימית
ישירה של אללה או של עאלם אלמלכות (=עולם המלכות).
ריקודם של המלולויה' ודאי בא לחקות את תנועתם הסירקולארית הנצחית של הגלגלים, במחול ישנם גם אלמנטים של חיבור בין שמיים וארץ, כנודע.
תודה מקרב לב. חיוך החתול הספינוזי שלי שלוח גם כן. מוריס אלמדיוני הוא פסנתרן גאוני (נפשי יוצאת במחול כל עת שהיא שומעת את נגינותיו)
אגב, הוא ביקר כמה פעמים בארץ ונגן בין היתר בשיר "נשמתי" של עמיר בניון מתוך אלבומו "הכל עד לכאן".
תודה רבה. אני אכן מצפה לבשורות משמחות.
פתע נזכרתי כי לא שאלתיך לאיזה מאלבומיו של טום ווייטס האזנת לפני שעה קלה.
הכנתי לי מחיצה לשעות שכאלה, הכוללת את המיטב
שבחרוכים.
כיאה לשעת לילה, בישוב שקט, שהצלילים היחידים
הנשמעים בו הם קרניה הבוהקים של הלבנה.
סרט נפלא, הסרט של ונדרס. גם 'פריס טקסס' שלו.
אני חושב שצפיתי בכל אחד מהם כמה וכמה פעמים.
אני בכלל מוצא את עצמי לעתים מתגעגע עשרים שנה אחורה לשלהי שנות השמונים וראשית התשעים ולסרטים של ג'רמוש,ונדרס, גיליאם, גרינווי, האחים כהן,ג'ונתן דמי, דיויד לינץ', קוסטוריצה,אנגלופולוס, פולנסקי. כאשר כל סרט היה תגלית. משהו שהיו מלווה אותי ימים אחר כך
לאחרונה התחלתי לשורר את הפיוט "לך דודי" בערב שבת, על פי אחד מלחניו של טום ווייטס
אני רק תוהה, למה דווקא עכשיו, היכן הייתי כל השנים?
(-:
לילי בוניש, אח לילי בוניש
הרי על מוריס אל מדיוני דיברנו כבר (וגם ראיתי אותו, באשדוד ובפריז) – אבל לילי בוניש….
מתוק מדבש.
תודה
אל בוניש התוודעתי לראשונה רק לפני כחצי שנה בערך. גליתי שבמע'רב הוא אמן ותיק, מוכר מאוד, ומוערך מאוד.
ומוריס אלמדיוני- אחד היחידים (להוציא טום ווייטס ופאולו קונטה) שגורמים לי להצטער על שנטשתי את פסנתרי לפני שנים רבּות, ניסו אז לסגלני לנגינת יצירות קלאסיות ואילו ליבי נמשך אחר ג'ז ובלוז. אבל היו גם סיבות נוספות.
והיתה התורה שבפה
מתוקה כמו טעם של דבש
(אצלנו בכפר טודרא
שבלב הרי האטלס)
כך שר כבר שלמה בר לפני שנים רבות
(-:
על הטקסט היפה. אני חושב עליו מאתמול. על המוות והשמות המיסתוריים של אלוהים שהיד לא מפסיקה למולל ולחוש. על וילון הברזל בין השמים לארץ שהמלאכים הנופלים מבקעים (או תפילות האדם כמאמר המדרש).
מקרב לב, חיוך שלוח.
גם ביהדות הרבנית כנודע, ישנם שמות קדושים שאינם נמחקים (למשל, משנת שבועות פ"ד, שבועת העדות)ועוד יותר אליבא דירושלמי מסכת ראש השנה שמות המלאכים עלו עם עזרא מבבל(ואכן דומה כי מיכאל וגבריאל תופסים את מקומם בספר דניאל לראשונה, ומיכאל כשרו של ישראל ממש)
ויש גם הבדל ניכר בין תפישת הרמב"ם הרואה בכל מה שמגלם את הרצון האלוהי מלאך, במובן שליח )מורה נבוכים א,מ"ט) ובין תפיסת הזוהר המתארת את המלאכים כמארי דגדפין (בעלי כנפיים) הנרמזים בפרשת בראשית בפסוק :ובעל הכנף יוליך את הקול". ובין תפישה שנמצאת אצל חסידי אשכנז לפיה המלאכים הם דעות, כלומר מחשבות. מבחינה זו הם רק הד לחז"ל שראו בדיבור או במחשבה טובה
מה שיוצר מלאכים. האנגלולוגיה באסלאם אגב מפותחת מאוד, לא פחות מן המצויה בחיבורים קבליים מסוימים המדברים על המלאכים המעלים את התפילות. ישנם גם חיבורים המתארים את המעראג', העליה לשמיים, של הנביא מחמד, הדומים בכמה מפרטיהם לדברים המובאים בספרות ההיכלות והמרכבה.
את גלגולי החרוזים. הזכירו לי סיפור ילדות של פניה ברגשטיין "החרוזים האדומים" על ילדה שחוט השרשרת שלה נקרע, החרוזים האדומים התפזרו, והיא יצאה לחפש אותם ומצאה אותם במקומות שונים ומשונים והרכיבה מחדש את השרשרת.
גם אתה הרכבת כאן מחדש שרשרת יפה על חוט דק של חמלה אנושית.
איני מכיר את השיר של פניה ברגשטיין, או שאולי אינני זוכרו, מזכיר רעיונית את נושאי שיריה של קדיה מולודובסקי, למשל הילדה איילת, עליה כתבה יפה מרית בן ישראל, כאן: http://www.notes.co.il/marit/60529.asp.
הסיפור על גלגל החרוזים מזכיר לי קצת את היחסים בין ברתלבות' ובין גספר וינקלר ב" החיים: הוראות שימוש" לז'ורז' פרק. שם ברת'לבות' נותן את כל ציורי הנופים הימיים שלו לאמן הפאזלים ברת'לבות' בכדי שיהפוך אותם לפאזלים ענקיים. בעשרים השנים הבאות מבלה ברתלבות' את ימיו בהשלמת הפאזלים של הנופים הימיים. בקצב של פאזל לשבועיים עד שככלות עשרים שנים לכאורה הוא משחזר את אוסף הציורים הימיים שלו. יש בהתרחשות הזו דבר נפלא כל כך ובלתי פתיר, כמו חיים אנושיים ממש.
קודם כול, אם להוסיף(לא מחמת חשד לאי ידיעה או שכחה) על רשימת תפיסות המלאכים שציינת, ישנם השרפים המקראיים, "שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד, בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף"(פסוק ב, פרק ו, ספר ישיעהו), שהינם נחשים מכונפים, "כי משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף"(פסוק כ"ד, פרק י"ד, שם). לא פחות מעניין ואף יותר, הם דברי אמימר כתגובה ל"אמר רבי יוחנן בן דהבאי ד' דברים סחו לי מלאכי השרת", שבו הוא קובע שאין מלאכי השרת אלא רבנן ממש(!), וראה דף ב עמוד כ מסכת נדרים.
"ברם, מה שנתעורר בי היתה זכרון המסעות שידעתי אני בחיי, בלתי אפשריים כל-כך, נוהים ומלאי געגועים כל-כך, לאיזו אלהות נעלמת המצויה מעבר לכל זה, שאני מגלה את רישומיה-עקבותיה איכשהו-כלשהו בחיבורים שונים ובעבודת ההכרה", אני אודה בקיומה של סקרנות כלפי תפישת האלוהות שלך, שאתה מגלה ממנה טפח ומכסה טפח, הן מפני ריחוקה מתפישות מקובלות, מיתיות והמוניות של אלוהים, והן מפני שאני מרגיש שיש קרבה(לא חפיפה, שאינה יכולה להיות ואף אינה רצויה) בין תפישתי לתפישתך. לפעמים אני תוהה על אותו אלוהים, שנתפש ולא נתפש בקרקעית העולם, כאיזשוהי אפשרות עדינה שלא התממשה בעולמנו, אלא בעכירות רבה ואלימות גסה, אולי גם מפני שהוא חסר ערך לכוחניות פוליטית ושמירת מסורת.
מובן שלא שכחתי. רק בעוד שבספרי התורה ונביאים
אין שמות המלאכים ניכרים. למשל בפרשת השבוע המלאך מתחמק מלהשיב לישראל מהו שמו. המלאך גם מתחמק מלהשיב למנוח ולאשתו, הורי שמשון, מה שמו ומתחמק בהיותו של השם 'פלאי' שאינו דווקא שמו. לעומת זאת בדניאל שבכתובים אולי גם בזכריה שבנביאים אחרונים שבאחרונים מוצאים כבר שמות מלאכים והנה לכך כיוונתי כאשר כתבתי לרון לעיל את דברי התלמוד הירושלמי אודות שמות המלאכים שעלו מבבל עם עזרא הסופר. אגב, תמצא כבר בספר מלאכי (גם מנביאים אחרונים) כי גם כהן העובד את ה' באמונה וביושר לב נקרא מלאך ה' צבאות.
קירבה, ודאי, אבל איני מרבה לדבר על האלהוּת. האלהות לדידי היא חידה, אפשרות שבקיום יותר מאשר קיום, ובכל זאת אני בוחר לכונן לאורה של אידיאה זו את חיי. אני מעדיף לעסוק בה בחיי הפנימיים הרבה יותר מאשר בדיבור.
וכבר דנו בכך, שלדידי קיום המצוות משרת את היותי אדם, איני מוצא כל צד שהופך אותי לאדם אלים יותר או גס יותר, או כוחני פוליטי יותר מאז שאני מקיים מצוות או שומר מסורת, נהפוך הוא.
אולי הדבר תלוי באופן שבו לימדתי את עצמי ולמדתי מפי סופרים ומי ספרים את ההתבוננות במצוות ובעולם התורה. מה עושים הממסדים הדתיים? אין זה ענייני (אין לי בית כנסת, פוסק או רב, וגם לא זרם שאני חש אליו זיקה עזה). עתים זה גם מצער אותי. עתים אני מבין שאם לא היו בריות מסויימות לומדות לנאץ את האחר בשם הבנה לקויה בהתורה, היו יושבים לפנים על ספסלי הקולוסיאום ברומא וזוקפים אצבעם לכאן או לכאן באשר לחיי אדם, אפשר גם היו מזפזפים כיום שעות הרבה אל מול שפע ערוצי הטלויזיה, ונוהגים בכבישים משל הם ממשיכים לשחק בפלייסטיישן, גם לאחר שעזבו את קונסולת המשחק. כללו של דבר, אין הבדל גדול בין כאן ובין שם ועל כן בחרתי במודע להימנע מזה ומזה.
או מחשבות.
זה קצת הצד השני של המחשבה הפיטרפנית לפיה פיה נולדת עם הצחוק הראשון של תינוק ופיה מתה בכל פעם שמישהו אומר שהוא לא מאמין בפיות.
(למען הסר ספק ולמען ירבו מלאכים ופיות בעולם – אני מאמינה (-: ).
של סופים.
איזה יופי!
תודה, שועי.
הדברים שהבאתי ושנשאו חן בעינייך מובאים בחיבור סוד אשכנזי מראשית המאה השלוש עשרה.
וגם, בניגוד לרמב"ם, מנה הרמח"ל במאמר העיקרים שלו את האמונה במלאכים כעיקר אמונה.
האמונה במלאכים ושדים רווחת מאוד באסלאם, וכמו כן באגפים נרחבים מאוד של העם היהודי.
למשל קבלה מעשית בבלית הושתתה על שמות מלאכים
מה שנקרא בעולם הכשף 'מאגיה לבנה'.
תודה-תודה
גם לילי וגם מוריס יהודים מע'רבים (מגרבים) המה למיטב ידיעתי, איני זוכר כעת אם אלג'יראים או תוניסאים, ועם הדקדקנים הסליחה
לא ציינתי את עובדת יהדותם כי היא אינה מרכזית בעיניי
גם איני יודע על זיקתם לסוּפים
אבל אין ספק כי נגינתם משמחת את הלב ומרוממת את הנפש, כגון מוסיקה סופית.
היכן שהוא בעבר שמעתי גם דואט בין מוריס אלמדיוני ובין אחד מחברי הבואנה ויסטה סוציאל קלאב הזכורים לטוב.
(-:
"אני מעדיף לעסוק בה בחיי הפנימיים הרבה יותר מאשר בדיבור", משפט נפלא ומלא דיוק שנותר לי רק להביע הערכה כלפיו, שכן מבחינתי, זהו בדיוק ההבדל בין חלק ניכר מנתיני הממסדים הדתיים לבין אלו שאינם משתייכים אליהם, אצל הראשונים, לעיתים קרובות, אלוהים אינו ממלא כל פונקציה משמעותית בעולמו הפנימי, בעוד שמעמדו האונטולוגי וטווחי השגחתו הינם הרי הרי גורל לגבי שימור המסורת והשרדות הקהילה, ולכן אין ראי אלוהים זה כראי אלוהים זה.
"עתים אני מבין שאם לא היו בריות מסויימות לומדות לנאץ את האחר בשם הבנה לקויה בהתורה, היו יושבים לפנים על ספסלי הקולוסיאום ברומא וזוקפים אצבעם לכאן או לכאן באשר לחיי אדם וגו'", אני מודע לכך ש"רוע אנושי"(אני די מסתייג מהכללה גסה, קולוקטיבית ומהותנית זו) ימצא את פורקנו ואמתלותיו השונות בתיאוריות כאלו ואחרות, עם זאת, אני מסופק אם ישנה מערכת, שטוענת לאמת אבסולוטית ואף לטוב שאין כמותו, כמו הדת הממסדית שמנוצלת לרעה על ידו. הקולוסיאום הוא רק משחק פרטי ואנדמי אחד, שאינו טוען(לפי מיטב בורותי בתקנות לגלדיאטורים מתחילים) שהתקנון שלו הוא שיא ומופת למוסר אנושי, כך גם לנושא ברשלנות ובזחיחות פושעת, אינו יתרץ את זה(אם יידרש) בכך שהוא שליחו הפזיז והנמהר של הטוב המושלם.
"וכבר דנו בכך, שלדידי קיום המצוות משרת את היותי אדם, איני מוצא כל צד שהופך אותי לאדם אלים יותר או גס יותר, או כוחני פוליטי יותר מאז שאני מקיים מצוות או שומר מסורת, נהפוך הוא", וכפי שכבר ציינתי לא פעם(אם אתה מדמה לשמוע כעס בדבריי, אין בכך קורטוב של אמת..), מעולם לא טענתי אחרת. בנוגע לכך שקיום המצוות משרת את האדם, זוהי עמדה נדירה(אם כי חשובה ואף נאמנה בעייני) בימינו, שבהם לצורכי הבדלה מ"חוקי החילוניים", חוזרים ומדגישים שבשונה מהם, דברו של אלוהים אינו נועד לשרת את האדם אלא לשעבד את האדם, בכל מאודו ולבבו, לעבודת האלוהים.
מקסים.
והקטע של לילי נהדר, המכתוב.
ממש מביא חשק לרקוד.
א]. אני מעדיף שלא לראות בעצמי תיאולוג, לא מדברר את האלהות, וגם לא את הדת. בכותרת האתר הזה אני מוצג גם כדתי מפני שעמדה זו חשובה לי
בחיי (אמונה כאמור עוד פחות מדברת אליי מאשר דת, ו-ספיריטואליסט נשמע רע ולא מובן). כך אני בוחר לחיות. איני מניח חלילה כי בחירתי נכונה יותר מאופציות אחרות, וגם איני יודע האם טובה היא לכל אדם.
ב]. לדעתי, לכל אדם צריכה להיות אחריות לבחור את האופן שבו הוא מעוניין לנהל את חייו. לממסדים דתיים הלא יש ממסדים מקבילים בעולם הסקולארי. מכתיבי טעם, אופנה וכיו"ב. האח הגדול למשל, לא נדמית לי כמופת של דמוקרטיה ליברלית, אלא אם כן היא מביאה בחשבון את זכות האדם לשעבד את עצמו מדעת להפקה, ועוד יותר– יש בה משום שיעבוד הקהל. ובכל זאת, לכל אדם יש ודאי את החופש היחסי לבחור האם הוא מעוניין לצפות בה או לא, אני מניח שלבחור החרדי קצת יותר קשה להכריע כנגד דעת הקהל והרבנים בכל זאת.
ג].פרופ' ישעיהו ליבוביץ', אני מניח היה מוציא אותי על אמירה כזו אדם חילוני למהדרין, אבל הוא שלל את זיקת המוסר והדת, ההומניזם והדת, אמנם לא תמיד בצורה עקיבה. אני, מאידך גיסא, רואה דווקא בדברים אלו כלל גדול. אני איני שומר מצוות מאחר שהצטוויתי. אני מקיים מצוות הואיל ואני בוחר בכל יום לקיים גם היום מצוות מרצון חופשי. אני עושה כן, כי מעבר לגילויים של כוחנות פוליטית ואלימות, היו ביהדות מקדמת דנא גם פנים אחרות, שאני מנסה לקיים הלאה: פנים אוהבות אדם, מסבירות פנים, קשובות, וקוראות לשלום.
כפי שאני משתדל כפי יכולותיי להיות.
שמח לשמוע ממך.
אכן, יש בקטע הזה משהו כל כך משמח
שהלב מתחיל להלום והראש מתחיל לסבוב במחול דרווישי-מוולווי משלו.
שועי, אני אספר לך משהו, קצת מוזר.
בכל פעם שאני עוברת בכביש גהה, ומסתכלת מחלון האוטובוס לעבר הבניינים הגבוהים של גבעת שמואל, אני חושבת לעצמי: שועי גר שם.
זה מוזר כי אנחנו לא מכירים, ואני נוסעת שם ארבע פעמים בשבוע.
זה כנראה קשור לפוסט שלך שקראתי, שסיפרת שחצית את הדרך בין השכונה שלך לקרית מטלון, בשדה.
אני תמיד מסתכלת על השדה הזה, בואכה פתח תקווה.
אגב, אני ממעטת להיות כאן, באיזה משבר כתיבה/חיפוש. חושבת מה אני רוצה לומר ואיך, ואולי לא בבלוג בכלל.
שועי, שם אתה גר?
גרתי שם כל חיי.
יודית- אני מניח כי בימים של ראות טובה, אם אצא אל המרפסת הקטנה בשעות ידועות חבוש באחד מכובעיי נוכל לנופף זה לזו לשלום בעד שמשת האוטובוס.
בכל מקרה- אני בטוח שעוד תהני רבים בכתיבתך
יש לך קול צלול משלך בשירייך.
ובאשר למשבר כתיבה- מי שאינו מחפש מתנוון או מי ששב ושונה ומשלש את עצמו, אזיי יצירתו הופכת למלאכת פקידים יותר מאשר למלאכת אמן. אני חווה דבר דומה במישור האקדמי דווקא כבר זמן מה לא קצר, שבו כל מיני פוליטיזציות ואדמיניסטרציות הצליחו להשפיע על חדוות היצירה
עד כדי שאהרהר ביני ובין עצמי מה לי ולמנגנון הפקידותי-הפוליטי הזה, המתהדר באיצטלת 'חופש אקדמי', בכיכול בלבד.
יש לי תחושה שאני רומז בערך אל אותן בעיות מעיבות רוח ומכבידות לב ממש.
בהצלחה רבה בהתמודדות ובקבלת ההחלטות
דאגי שלבסוף, כולנו (קהל הקוראים) נהנה מפירותיהן.
חיוך חברי שלוח.
אני גבעתיימי במקורי, ואחר כך רמת גני
וגם ביליתי בבחרותי לא מעט בתל אביב
ונדדתי קצת. אחרי נישואי, לאחר שנה בבני ברק, הגעתי לגבעת שמואל ושם נשארנו זמן רב מדיי משיקולי פרנסה ולימודים, ואיכשהו בינתיים נשארנוּ. באופן אישי אני לא מרגיש כאן בית
אבל בעצם מה חדש? האקסטירטוריאלית שלי ידועה כבר לקוראים כאן. אגב, תמיד ישראלים חושבים שעשיתי עליה מכל מיני תפוצות ומקומות. לא פעם פונים אליי הבריות ברחוב באנגלית, כאילו ברור להם לכתחילה שבמוצאי איני מכאן.
"אני מעדיף שלא לראות בעצמי תיאולוג, לא מדברר את האלהות, וגם לא את הדת. בכותרת האתר הזה אני מוצג גם כדתי מפני שעמדה זו חשובה לי
בחיי (אמונה כאמור עוד פחות מדברת אליי מאשר דת, ו-ספיריטואליסט נשמע רע ולא מובן", לא ביקשתי לחטוא לך בהכנסתך למסגרת צרה של הגדרה כזו או אחרת(וכל שכן, לקרוא לך "ספיריטואליסט"), אם הרגשת כך, אני מבקש ממך סליחה.
בעניין אחר, רציתי לדעת, האם לצד הנוסחאות המקובלות לציונו של אלוהים("המושלם\הטוב\וגו') בפילוסופיה של ימי הביינים, הופיעה גם תפיסתו של אלוהים כמאושר ביותר\בעל האושר הרב ביותר? ואם היו מיסטקאים, שבעקבות תפיסה זו, הפכו את אלוהים לדמות שבה אצור וגנוז סוד האושר האנושי? נתקלתי, בשעה שהלכתי באחד מן השבילים שנפתחו לי מקריאת הרשימה, במשורר סופיי שהזכיר את צחוקו של אלוהים.
"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי"
אין צורך לבקש את סליחתי, לא נפגעתי משום דבר,אני פשוט יכול להבין דיבורים על איך אנשים שונים מבינים באופנים שונים את מושג האלהות, או מדוע הם בוחרים לנהל אורח חיים שיש לו נגיעה למושג זה. מושגים של אמת ושל אמונה מוחלטים הקשורים לזה, כמו גם אתאיזם מנגד, זרים מאוד לאורח המחשבה שלי, גם לאורח חיי במעש. אבל אני יכול לקבלם כמציאות אנושית השוכנת לצידי בסובלנות רבה.
באשר לאושרו של האל דומני כי התפישה הכורכת את אידיאת הטוב, ביפה, וביש המושלם, היא זו של אפלטון אליבא דסוקרטס. הוא גם במידה רבה אביה היווני של תפישת ה- Imitatio Dei שהיתה שגורה בימי הביניים, לא מעט. להוציא כמובן את המקרא, חז"ל ולכן על ישוע, שבדבריהם יש גם כן ביטוי לחיקוי האלוה בפעליו כפי יכולת האדם.
בימי הביניים זוהה" האושר" על פי רוב עם השגת השלימות העיונית-אינטלקטואלית אצל הפילוסופים
או עם ההשתלמות במקמאת (תחנות) ובאח'ואל (מצבי הכרה) אצל הסופים והגעה לידי היות אחד מן האוליה, כלומר: בני העליה, העלית של יודעי האל. כך לפילוסוף הרציונליסט אבו נאצר אלפרארבי היה ספר בשם "תחציל א-סעאדה' (השגת האושר) לסופי האינטלקטואל אבו חאמד אלע'זאלי היה חיבור בשם 'האלכימיה של האושר'. תומאס אקוינס דן באושר כשלימות ההשגה ב-Summa Theologiae בחלק הראשון מן החלק השני, כאשר הוא מבחין באושרו הבלתי תלוי של האל מחד גיסא, ובין האושר הנברא שהוא תכליתו האחרונה של האדם, קרי שלימותו (צריך להבין את הדברים בהקשר ל"חזון המבורכים" דרגת ההשגה הגבוהה ביותר אצל אקווינס). ולהבדיל מכל אלה, כמובן ספינוזה בחלק החמישי בדברו אודות ברכת האושר
(Felicitas)
ותודה על הסייפא גם.
תודה שועי.
סגרנו על ניפופים מהחלון..
(-:
לצערי אני כמעט שנתים לאחר האירוע , אבל אני מקווה שהמערכת שולחת אימל על כל תגובה, קוראים לי אלד לפחות בשם הזה אני כותב, ולאחר תהליך של חוויות גבוהות מזה עשר שנים אני כותב תאוריית מציאות , לאחר תהליך של , אשר רק רק מזה כמה חודשים כשהתחלתי לאסוף ולחפש חומר דומה באנטנרט נתקלתי בתנועה הסופית ,
"בתוספת עוד חלום מקדים בנושא"
אני מעוניין ליצור קשר עם אנשים אשר בדרך , לשיחות למפגשים להפרייה וללמידה
בתודה מראש
אלד
ald1357@hotmail.com
הי אלד, ברוך הבא. אם ברצונך להכיר יותר את הסופיות, אוכל להכניס את כתובת המייל שהשארת לרשימת התפוצה של "דרך אברהם" כך שתוכל להתעדכן על פעילויות קרובות. בהצלחה רבה ביצירה ובחוייה.